בית משפט לענייני משפחה בקריית גת
09 אוקטובר 2012
תמ”ש 5402-07 XXX נ’ XXX
בפני כב’ סגנית הנשיא, השופטת אבירה אשקלוני
XXX
ע”י ב”כ עו”ד רמי קוגן ועו”ד עומרי חממה התובע
נגד
XXX
ע”י ב”כ עו”ד חי חיימסון הנתבע
פסק דין
עסקינן בתביעה בה עתר התובע, מר XXX (להלן: “התובע” ו/או “XXX”) למתן פסק דין הצהרתי, לפיו תצהירי המתנה, על פיהם העבירו הוריו ז”ל את משק XXXבמושב XXX(להלן: “המשק”) במתנה לאחיו הוא הנתבע, מר XXX (להלן: “הנתבע” ו/או “XXX”) בטלים וחסרי תוקף.
רקע כללי
1. הנתבע הוא בנם הצעיר של הזוג המנוח XXX ז”ל (שניהם יחד ייקראו: “המנוחים” ו/או “ההורים המנוחים”). XXX ז”ל נפטר ביום 3.11.2003 ו-XXX ז”ל נפטרה ביום 28.7.2006.
המנוחים היו בעלי הזכויות (בר רשות) במשק. לימים, יזם המנוח העברת המשק ל-XXX ז”ל בנם בכורם של המנוחים ומי שעל פי העדויות שימש עמוד התווך של המשפחה ומי שייחסו לדעותיו ומחשבותיו ערך ניכר. אין מחלוקת כי בסופו של דבר המשק לא עבר לידיו של XXX.
בשנים 2006-2007, ובסמוך למותו של XXX, החלה מסכת סכסוכים במשפחת XXX המורחבת (ראה עדותה של הגב’ XXX אלמנתו של XXX, עמ’ 70 לפרוטוקול מיום 4.5.10 שורות 4-6).
יחידי המשפחה, האחים, היו בפרקי זמן שונים , קשורים ועבדו תחת עסק משפחתי הקרוי “אחים XXX “. מחלוקות שונות בנושא זה, הוסדרו בסופו של יום בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת הליכים בתמ”ש XXX וכן תמ”ש XXX.
לא למותר לציין, כי נעשו ניסיונות רבים להביא הצדדים לידי סיום המחלוקת בתיק זה ובהינתן כי בפני בית המשפט נפרשה יריעה רחבה של קשרים משפחתיים ענפים בתוך “שבט” משפחת XXX, בין ההורים המנוחים, האח XXX ז”ל, יחידי המשפחה ובמיוחד בין האחים, דודים גיסות ועוד, נכון וראוי היה לעשות הנדרש כדי לאחות את הקשרים ולו למען אלו שאינם ובני הדור השלישי, אולם שעה שהדבר לא צלח ,יש להידרש להכרעה.
העובדות
2. ביום 28.12.00 חתם המנוח על תצהיר, לפיו הוא מעביר את זכויותיו במשק במתנה ללא תמורה לנתבע.
3. ביום 7.1.01 חתמה המנוחה על תצהיר הזהה במהותו לזה עליו חתם המנוח.
4. ביום 15.1.03 אישרה אגודת מושבXXX את העברת המשק מהמנוחים אל הנתבע והעבירה הסכמתה למנהל מקרקעי ישראל.
5. ביום 27.1.03 דווחה למנהל מקרקעי ישראל העברת המשק מהמנוחים לנתבע.
6. ביום 16.10.03 חתמו המנוחים על צוואה המעניקה את זכויותיהם במשק לתובע, זאת בניגוד לאמור בתצהירים שלעיל.
7. בשנת 2003 נשלחה דרישה מטעם המינהל לתובע ובה דרישה להציג תצהירי העברה בלתי מותנים לצורך העברת הזכויות.
8. כיום הזכויות רשומות עדיין על שם המנוחים שעה ,שהעברת הזכויות על שם הנתבע שבוצעה ביום 19.3.08 בוטלה על פי החלטת כב’ השופט א. ואגו (ה.פ XXX) מיום 18.3.09 כפי שיפורט להלן בפסקה 67.
טענות הצדדים:
9. לטענת התובע, מאחר שהזכויות במשק לא נרשמו במהלך כל השנים על שמו של הנתבע, זאת מבלי שהייתה מניעה לכך, הרי שאין מדובר במתנה אלא, לכל היותר, בהתחייבות המנוחים ליתן מתנה לנתבע, התחייבות שהמנוחים זכאים היו – לאור מכלול הנסיבות שהוכחו – לחזור בהם ממנה.
10. לטענת התובע, מדובר במתנה על תנאי, היינו שהזכויות במשק תועברנה אל הנתבע אם וכאשר יטפל בהורים המנוחים, ידאג לכלכלתם, יפרנסם ויזונם עד תום חייהם, וכן ידאג לפעילות המשק, על כל זכויותיו וחובותיו. לדידו, שעה שתנאי המתנה לא קוימו בשל התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפי הוריו המנוחים – הרי שאין תוקף לעסקה, ולראייה טוען התובע, כי המנוחים חזרו בהם מהתחייבותם וערכו ביום 16.10.03 צוואות על פיהן הורישו לו את מלוא זכויותיהם במשק, זאת כנגד מילוי הוראות ותנאים מסוימים שהיה עליו לבצע.
11. בהמשך טוען התובע, כי העובדה שהנתבע לא דאג להחתים את הוריו על תצהירים בלתי מותנים, כדרישת המנהל להשלמת הרישום בשנת 2003, מלמדת כי המנוחים סרבו לחתום על תצהירים כאלה, ומכאן שלא היו מעוניינים כלל וכלל שהמשק יהיה של הנתבע.
12. מנגד טוען הנתבע, כי רצונם של המנוחים היה, מאז ומעולם, שהמשק יוענק לו בהיותו הבן הצעיר והאהוב על הוריו.
13. עוד טוען הנתבע, כי תחילה הציע אביו את המשק לאחיו הבכור, XXXז”ל, אך משהאחרון סרב, העביר המנוח את המשק אליו.
14. הנתבע מוסיף וטוען, כי בשל פגמים ברצונם של הוריו המנוחים, אשר נבעו מהיותם בלתי צלולים בשעת החתימה על הצוואות – הרי שהצוואות עליהן מצביע התובע חסרות נפקות משפטית, מה גם שמעולם לא הומצאו לידיו על ידי הוריו ודבר ביטול המתנה לא הודע לו.
15. הנתבע מציין, כי לאחר שחתמו הוריו המנוחים על תצהירי המתנה ועל ייפויי הכוח הבלתי חוזרים, המצביעים, למעשה, על ויתור זכות החזרה מהמתנה, סבר כי בכך סיים את הליכי רישום המשק על שמו. עוד טען הנתבע, כי מעולם לא קיבל מהמנהל הודעה כלשהי כי עליו לסיים את הליכי רישום המשק על שמו. לדידו, אין באי סיום הליך הרישום הפורמאלי של המשק על שמו כדי לפגוע במתנה המוגמרת ובמסמכים הקשורים אליה שקיבל מידי הוריו.
16. בהמשך מציין הנתבע, כי מדובר בזכויות בר רשות אשר אינן זכויות במקרקעין, קרי העברתן אינן תלויה ברישומן, אלא מסתיימת שעה שהמעביר חותם על מסמכי ההעברה.
17. בסיכומיו מציין הנתבע כי זכות החזרה מהמתנה הינה זכות אישית של נותני המתנה. משלא ביטלו המנוחים את מתן המתנה עד ליום מותם – הרי שהמתנה הפכה לבלתי הדירה וליורשים אין זכות לבטלה.
18. עוד ובנוסף טוען הנתבע, כי עד היום לא ניתן צו המקיים את הצוואות. על מנת לבטל המתנה דרישת הסף הינה הצגת צו ירושה ו/או צו קיום צוואה. משלא עשה כך התובע (העזבון) לא יכול להוא לטעון בשם המנוחים כי ביטלו את המתנה.
19. הנתבע מוסיף, כי מדובר במתנה בחיוב ולא במתנה על תנאי, כאשר ביצוע החיוב אינו תנאי להקניית המתנה, זאת מבלי לגרוע מעמדתו כי לדידו, עמד בחיוביו כלפי הוריו עד יום מותם, כולל דאגה לכלכלתם וסיעודם.
נוכח המפורט בפרוטוקול הדיון מיום 5.5.08, נקבע כי ראוי ונכון יהיה להגיע תחילה להסדר ביחס למשק נשוא התביעה דנן. יצויין, כי התובע דנן הגיש תביעה במסגרת תע XXX ותע XXX שעניינה בקשה לקיום צוואת המנוחים. התנגדות לקיום הצוואות הוגשה בתע’ XXX . בהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים נקבע כי ראשית יש להדרש לתביעה דנן.
השאלות העומדות להכרעה:
א. אומד דעת הצדדים והלשון המפורשת של התצהירים;
ב. האם מדובר במתנה על תנאי ?
ג. האם הנתבע התנהג התנהגות מחפירה?
ד. נפקותם של יפויי הכוח הבלתי חוזרים.
דיון:
אומד דעת הצדדים:
20. בטרם אפנה לדון בשאלה האם מדובר בתנאי הנלווה למתנה, תנאי מתלה או חיוב נלווה, שאלה אשר התשובה עליה אינה פשוטה כלל וכלל, הדרך להתחקות אחר מהותו של התנאי היא בדיקת ההתקשרות בין הצדדים והתחקות אחר אומד דעתם.
21. בע”פ 495/80 ברקוביץ’ נגד קלימר, פ”ד לו (4) (1982) אמר בית המשפט, כי “ההבחנה בין לתנאי לבין תניה במסגרת חוזה המתנה אינה פשוטה… לא פעם ניתן להשקיף על אותו אירוע עצמו הן כתנאי והן כתניה. ההכרעה בכל השאלות הללו נעשית על פי כוונתם של הצדדים, כפי שניתן ללמוד עליה מתוך נסיבות העניין”.
22. ס’ 4 לחוק המתנה , תשכ”ח-1968 (להלן:”חוק המתנה” ) קובע:
“מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה או להימנע מעשותו…”.
בספרו של פרופ’ מ.א. ראבילו פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג’ טדסקי חוק המתנה, תשכ”ח –1968 (מהדורה שנייה, 1996) (להלן:”ראבילו, חוק המתנה”) עמד המחבר על מהותו של הסעיף הנ”ל. לדבריו (בעמ’ 298):
“האפשרות הניתנת לצדדים להכניס תנאי לעסקה, היא ביטוי מובהק לאוטונומיה העסקית של הצדדים עצמם וביטוי לחופש החוזים. באמצעות הוספת האלמנטים הלא – הכרחיים של העסקה, מאפשר המשפט לצדדים לתת, בעסקה המשפטית עצמה, ביטוי למניעים המיוחדים שהביאו אותם לכריתת עסקה, ומאפשר להגן על אינטרסים שעלולים היו להישאר ללא הגנה במסגרת הרגילה (המוסדרת על ידי החוק) של אותה עסקה משפטית”. (ההדגשה שלי – א.א).
23. בפסק הדין בעניין דנ”א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 11.5.06), פסק דין שפורסם לאחר הלכת “אפרופים”
[(ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון ויזום (1991) בע”מ פ”ד מט(2) (1995)], (להלן:”עניין אפרופים”) הידועה ובעקבות ביקורת שהועלתה ביחס אליה, חשוב לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה (והסכם מתנה הוא חוזה לכל דבר ועניין) – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן בשום דרך לברר מהי הכוונה האמיתית העומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטה במשנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה.
24. הפסיקה המאוחרת לפסק הדין בעניין אפרופים הבהירה, כי למרות המעבר לשיטת איתור אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות וביחס לכך הודגשו שני כללים פרשניים: האחד – כי לשון החוזה היא כלי קיבול של אומד דעת הצדדים, כלי אשר אינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות אשר אינה מתיישבת עם לשונו, והשני – כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי.
25. על רקע זה, ככל הנראה, נחקק תיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 (להלן:
“חוק החוזים”) אשר תיקן את סעיף 25(א) לחוק החוזים והעמיד ניסוחו באופן הבא:
“חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מן החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו”.
26. על פי ההלכה הפסוקה, גם כאשר מדובר בעסקה של מתנה, ניתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה [ע”א 6296/05 כהן נ’ עיזבון המנוח בקשי כתון ז”ל (פורסם בנבו, 5.8.07)]. מאחר שמדובר בעסקה חד צדדית, על מקבל המתנה לעמוד “על ציפיתיו הסובייקטיביות של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית” [ר’ ע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון המנוח בראשי ז”ל, פ”ד נ”ב (2) 582 (1998)]. (ההדגשה שלי – א.א).
27. על מנת לבחון טענתו של הנתבע כי המנוחים ראו בהתחייבותו תנאי הכרחי להשתכללות המתנה, נדרשת אני תחילה לבחון את לשון הצדדים ואת התנהגות של המנוחים והנתבע בהקשר למתנה הנידונה. [ראה לעניין זה ע”א 1284/92 רתם נגד רתם, פ”ד מט(5), 257, (1996)].
28. לטענת הנתבע, היוזמה להעביר המשק על שמו היתה של אביו המנוח. לדבריו, מעולם לא פנה לאביו וביקש את המשק, אלא האב המנוח הוא זה שפנה אליו בשנת 1999 ובאמצעות משרד עורך דין חיימסון חתמו על תצהיר. מאוחר יותר, בשנת 2001, חתמו הנתבע והוריו על תצהיר זהה לזה משנת 99′, אקט שיש בו כדי לחדש את תהליך העברת המשק (עמ’ 168 שורות 5-15 לפרוטוקול מיום 2.11.10). הנתבע ציין, כאמור, כי מאז ומעולם היה בנם האהוב של הוריו, ורצונם היה להעביר המשק על שמו. גם התובע בעצמו לא הכחיש כי שמע על כך וידע על כך מ”כל מיני אנשים. שמעתי את זה” (עמ’ 23 שורות 16-23 לפרוטוקול מיום 3.5.10).
29. כתימוכין בעמדתו חקר בא כוחו של הנתבע עדים, הן מצד התובע והן מצד הנתבע, אשר
ציינו כי הכל ידעו שהמנוחים העניקו לנתבע את המשק במתנה, בחקירתו הנגדית העידXXX XXX, אחיינו של המנוח, כדלקמן:
“ש. אתה ידעת שXXXהעביר את המשק לXXX.
ת. הוא רצה להעביר אותו לXXX.
ש. אתה ידעת שהוא העביר אותו בפועל לXXX, לקח את XXXלעו”ד לעשות העברה של המשק, האם ידעת.
ת. כן.
ש. מתי נודע לך.
ת. בתקופה ההיא.
.
.
ת. אני זוכר כאילו מתוך הבית ושהייתי שם…
.
.ת. XXX. והוא רשם ככה וככה.
ש. מה הכוונה שהוא העביר את זה לXXX.
ת. הוא רשם אופציה לXXX כשהוא ילך לעולמו..
.
.
ש. אז אתה שומע את XXX אומר את זה ל XXX וXXX.
ת. כן…”
(עמ’ 15 שורות 9-26, עמ’ 16 שורות 1- 4 לפרוטוקול מיום 1.6.10).
בהמשך העידה הגב’ XXX, אחותם של התובע והנתבע, כי “היו שמועות שXXX אכן קיבל את המשק”.
(עמ’ 137 שורה 1 לפרוטוקול מיום 1.6.10).
30. מטעם הנתבע, העידה הגברת XXX, שכנה וחברתה של המנוחה:
“ש. היא סיפרה לך שהיא רוצה לתת את המשק לXXX?
ת. … דיברנו בינינו למי המשק למי זה שייך… וXXXבעלי רשום בשם XXX כפרה על XXX ואמרה עוד פתגם בערבית כפרה עלינו זה שייך לXXX”.
(עמ’ 208 שורות 25-26, עמ’ 209 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 14.11.10).
31. מר XXX, אחיהם הבכור של התובע והנתבע, ציין בעדותו כי “… כולנו ידענו שאבא העביר את המשק לXXX” (עמ’ 284 שורה 12 לפרוטוקול מיום 30.1.11). בהמשך דבריו אישר כי “לא היה לי ספק באשר לרצונה של אמי לתת את המשק מתנה לXXX כמו רצונו של אבי” (עמ’ 290 לפרוטוקול מיום 30.1.11 שורות 11-12) ו”רצון הוריי האמיתי הוא הרצון המתנה לXXX” (עמ’ 294 לפרוטוקול מיום 30.1.11 שורה 24 ).
32. הגברת XXX, אחייניתו של הנתבע ונכדתו של המנוח, העידה בחקירתה כי אביה ידע שסבה חתם על מסמך הנותן במתנה את המשק לXXX(עמ’ 251 שורות 23-24 לפרוטוקול מיום 30.1.11).
33. הגברת XXX, נכדת המנוח (בת אחות התובע) נשאלה:
“ש. את ידעת שהם נתנו לXXX את המשק סבא וסבתא.
ת. כן.
ש. מתי ידעת על זה.
ת. אמא שלי סיפרה לי”
(עמ’ 133 שורות 18-21 לפרוטוקול מיום 1.6.10).
34. מר XXX, אחיינו של המנוח, נשאל בחקירתו הנגדית:
“ש….XXX העביר את המשק לXXX?
ת. אני לא אומר שהוא העביר את זה…הוא אמר בפירוש שהמשק של XXX ושאין לנו מה לעשות שם ונסתלק. כל הזמן הכוונה שלו היתה אליי ולXXX.
.
.
ש. עד מתי שמעת את XXX מביע פומבית את רצונו להעביר את המשק?
ת. כמה פעמים עד סמוך לזמן שעזבתי , מרץ.
ש. עד מרץ 2003 שמעת?
ת. כן, כמה וכמה פעמים, אבל לא כמו בהתחלה, כי זה היה חד משמעית, זאת אומרת, שלא היה הרבה מה לעשות עם זה….תסתכלו מפה המשק של XXX.
ש. עד 3003 (צ.ל. 2003 א.א.) כל הזמן הוא אמר המשק של XXX?
ת. לכולם”.
(עמ’ 274 שורות 10-13, 23-25,; עמ’ 275 שורות 1-2; 10-14 לפרוטוקול
מיום 30.1.11).
הלשון המפורשת של התצהירים:
35. לטענת התובע, בתצהירי המתנה נכתב במפורש כי המנוחים מתנים את עצם התחייבותם ליתן מתנה בכך שהנתבע יעמוד בתנאים המפורטים בהם.
36. סעיפים 4 ו-5 לתצהיר המנוח (מיום 28.1.99) ו – 3 ו-4 לתצהיר המנוחה (מיום 7.1.01) נוקט בלשון כדלקמן: “הנני מתנה את המתנה בכך…”. (ההדגשה שלי – א.א).
37. על פניו, ברי כי מדובר בתנאי הכרחי לקיום ההתחייבות שבאה לאחר מכן. עם זאת, המשך התצהיר נוקט בלשון “שבני מתחייב…”. (ההדגשה שלי – א.א).
38. זאת ועוד, תצהירו של הנתבע נערך ונחתם באותו היום בו נחתם תצהירו של המנוח. הנתבע הצהיר כי הוא מקבל את תנאי הוריו, כשהלשון המפורשת של דבריו (סעיף 5), בהתאם לפרשנות דווקנית, הינה ש”מתן המתנה מותנה בכך שאני מתחייב ל…”.
39. עם זאת, ההבחנה והסיווג בין תנאי ובין חיוב אינה פשוטה כלל ועיקר. לשיטתו של התובע, עסקינן במתנה על תנאי/תצהירים מותנים. עוד טוען התובע, כי העובדה שהמתנה לא נרשמה מחזקת את עמדתו כי המנוחים יכלו לחזור בהם מן המתנה.
מתנה על תנאי / תצהירי מתנה מותנים?
40. תחילה יש לדון מה היו תנאי עסקת העברת הזכויות במשק לנתבע והאם מדובר בעסקה תקפה או בת ביטול. יובהר כי ישנה קורלציה בין השאלות, שכן אם ייקבע כי הזכויות במשק הועברו לנתבע ללא כל תנאי, או לחילופין באם מדובר בעסקת חיוב שהנתבע הפר אותו, אזי יהא בכך כדי להשליך על שאלת הצוואות, אשר לטענת הנתבע, מדובר ב”מחטף” ובניגוד לרצון המנוחים.
41. לשיטתו של התובע, התנאי בתצהירי המנוחים הוא שהנתבע נדרש לטפל בהוריו לדאוג להם ולהתנהלות המשק, תנאי אשר לא קוים, ומשכך הוא רשאי לדרוש הכרזה על ביטול המתנה / היעדר תוקפה, ביטול אשר לטענתו למעשה כבר נעשה מעצם עריכת צוואותיהם של הוריו המנוחים לטובתו. לחילופין, טוען התובע כי הוא זכאי לבקש ביטול המתנה נוכח ההתנהגות המחפירה של XXX כלפי המנוחים [ראה לעניין זה גם ע”א 1516/99 לוי נגד חיג’אזי, פד”י נה(4) 730 (2001), וכן ראבילו, חוק המתנה בעמ’ 384)], התנהגות שבאה לידי ביטוי בהזנחתו אותם, התעלמות מהם והפרת התחייבויות מפורשות כלפיהם.
האם התקיים התנאי? האמנם “התנהגות מחפירה”?
42. לדידו של התובע, היות ומדובר במתנה על תנאי הרי שהתנאי לא התקיים, זאת לאור התנהגותו המחפירה של הנתבע כמפורט בסעיף 41 לעיל.
43. התובע טוען, כי הנתבע זלזל בכבוד המנוח בכך שהתעלם מדרישותיו החוזרות כי ישיב לו את רכבו. עוד ציין התובע, כי הנתבע נטל הלוואות מהמנוחים ומיאן להשיבן חרף דרישותיהם, לא טרח לבקר את הוריו ולא דאג למחסוריהם. כתימוכין בעמדתו העיד לטובתו מספר עדים.
44. הנתבע העיד מטעמו בני משפחה וחברי משפחה אשר תמכו בטענותיו הוא, כפי שיובהר כדלקמן:
45. עניינים כספיים – דווקא בעניין זה שירתה עדותו של התובע את עמדתו של הנתבע: התובע ציין כי אביו המנוח לא היה זקוק לכסף ולאמו המנוחה היה סכום העולה על 100,000 ₪ (עמ’ 5 שורות 25-26, עמ’ 9, שורות 10-27, עמ’ 11 שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 3.5.10). בהמשך הודה כי הוריו היו זקוקים לתמיכה סיעודית, אך לא לתמיכה כלכלית (עמ’ 11 שורה 8). כך גם העידו מר XXX אחיו של המנוח כי מצבם הכלכלי של המנוחים היה טוב מאוד (עמ’ 27 שורות 14-15 לפרוטוקול מיום 8.2.09) וגם הגב’ XXX, גיסתו של התובע ואלמנתו של אחיו הבכור של התובע והנתבע, העידה כי המנוח לא היה, לפחות בחמש שנות חייו האחרונות, במצוקה כלכלית ולא נזקק לעזרה כלכלית (עמ’ 76 שורות 19-22 לפרוטוקול מיום 4.5.10).
46. ביקור אצל ההורים – התובע ציין כי הנתבע לא טרח לבקר את הוריו, הא ותו לא. עדים מטעמו ציינו לפרוטוקול כי בזמן שהותם בקרבת המנוחים לא ראו שם כמעט את הנתבע. מנגד, העיד הנתבע ובני משפחה כי XXX עזר להוריו בכל דרך אפשרית, ביקר אותם, יחסיהם היו תקינים וחמים והמנוחים העניקו לו מתנות רבות.
47. צרכים כלכליים – התובע העיד כי העסק שילם על כל משפחת XXX, לרבות ההוצאות השוטפות של בית התובע, הוצאות דלק של המנוח, מזומנים לצורך מחיה שוטפת של המנוחים ושל התובע, האח XXX והנתבע:
“ש. האם נכון שאת העסק שנקרא “האחים XXX” ייסד אביך?
ת. נשמע לך לא הגיוני? בהחלט, כן
ש. האם למשל דלק לרכב הפרטי של אביך שולם מהעסק
ת. … כן, בשנים שאבא שלי נהג כן נתנו לו דלק על חשבוננו.
ש. כשאבא או אמא היו צריכים מזומן הם קיבלו מהעסק
ת. כן”
(עמ’ 7 שורות 8-16 לפרוטוקול מיום 3.5.10)
.
.
“ש. תן לי להבין תשלום הוצאות שוטפות, האם למשל תשלום חשבון החשמל בבית שלך שולם מהעסק.
ת. תדייק, האם אתה מתכוון אבא או שלי?
ש. חוזר על השאלה.
ת. בהחלט כן. כל ההוצאות שלי של הבית”.
(עמ’ 9 שורות 3-7).
.
.
ש. האם נכון שהמים להשקיית השטחים החקלאיים של המשק, חשבון המים רשום ע”ש אבא.
ת. … חשבון המים רשום גם בחב’ חשמל וגם במימי נגב, את התשלומים אנחנו משלמים. החשבון רשום ע”ש אבא”.
(עמ’ 19 שורות שורות 10-16)
.
.
ש. האם נכון שחשבון דמי החכירה ב – 40 דונם שהם משק 38 היה רשום ע”ש אביך.
ת. בהחלט כן.
(עמ’ 21 שורות 11-12).
גם הנתבע ובני משפחה נוספים העידו, כי כל צרכיהם הכלכליים של המנוחים סופקו מהעסק המשפחתי וכן אף צרכיו של התובע בעצמו.
48. התרשמתי כי המנוחים כלל לא נזקקו לתמיכה ולהזנה על ידי מי מילדיהם ו/או בני המשפחה. לנוכח העדוית, כמו זו של מר XXX, אחיהם הבכור של התובע והנתבע, המנוחים הם אלה אשר היו בעלי ממון ובמשך חייהם חילקו מתנות רבות לכל ילדיהם (עמ’ 297 שורות 23-26 לפרוטוקול מיום 30.1.11). בעדותו ציין והוסיף כי אף אחד לא היה צריך לעשות דבר למען ההורים, שכן לא היה להם צורך בכך (עמ’ 297 לפרוטוקול מיום 30.1.11 שורות 8-9). התרשמותי זו נובעת מעיון בתיקים הקשורים, בהם עולה כי שותפות “האחים XXX”, אשר היתה שייכת למנוחים, היתה רוויית נכסים/פירות, אשר לימים הולידה “מלחמת תביעות” בין האחים, האחיות, הגיסים והגיסות.
49. לא למותר לציין כי בשנים 1992-2002, בהם היה הנתבע שותף ב – 20% מהעסק (עדותו של התובע בעמ’ 8 שורה 1 לפרוטוקול מיום 3.5.10), היו הכספים בעסק שייכים בחלקם גם לו. הנתבע העיד כי כאשר עזב את העסק לא קיבל את הזכויות המגיעות לו, וגם בשנים בהן עבד לא משך משכורת, כך שישנם כספים וזכויות השייכים לנתבע (עדותו בעמ’ 152 שורות 2-3; 19-20 לפרוטוקול מיום 2.11.10).
50. מעדותם של הנתבע והעדים מטעם הצדדים כולם, שוכנעתי כי אין בהתנהגותו של הנתבע ביחס לביקורי הנתבע את הוריו המנוחים, הטיפול בהם והתמיכה הכלכלית כדי להוות “התנהגות מחפירה”, כטענת התובע, ובמה דברים אמורים.:
בעדותה ציינה הגב’ XXX (עמ’ 106 שורות 9-24, עמ’ 107 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום
1.6.10 ), מי שהיתה המטפלת של המנוחה, כי במשך תקופת אשפוזה של האחרונה, לא
ראתה את הנתבע מגיע לבקרה, אך בתצהירה (סעיף 28) הצהירה כי הנתבע אכן הגיע לבקר
את אימו.
51. מעדותה של הגב’ XXX, אחות המנוח, (עמ’ 84 שורות 4-14 לפרוטוקול
מיום 4.5.10) אין ממש כדי לתמוך בטענות התובע לעניין היעדר ביקוריו אצל הוריו. דווקא בהמשך דבריה העידה הגב’ XXX לפרוטוקול כי היא איננה יכולה לשלול כי ייתכן והנתבע ביקר את אביו במועדים אחרים בהם לא נכחה (עמ’ 84 לפרוטוקול מיום 4.5.10 שורות 15-16).
52. הגברת XXX, אשתו של התובע, העידה במפורש כי ייתכן מצב בו ביקר הנתבע את אביו בזמן שהיא עצמה לא נכחה במקום (עמ’ 94 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 4.5.10).
53. גם הגב’ XXX, מי שטיפלה במנוח, הודתה כי בתקופה הקצרה בה טיפלה בXXX, ייתכן כי הנתבע ביקר אותו בשעות בהן לא היתה במקום (עמ’ 99 שורות 15-23 , עמ’ 101 שורות 15-19 לפרוטוקול מיום 1.6.10).
54. הגב’ XXX, אחייניתם של התובע והנתבע העידה כי XXX הגיע לבקר את הוריו
(עמ’ 259 שורות 7-8 לפרוטוקול מיום 30.1.11).
55. הגב’ XXX, אחייניתו של התובע (בת אחותו) העידה כי לא היה נתק בין הנתבע לאימו וכי הנתבע נהג לערוך ביקורים בביתה (עמ’ 133 שורות 11-15 לפרוטוקול מיום 1.6.10). בנוסף לכך חיזקה העדה, הגב’ XXX, אשת הנתבע, את עמדתו של בעלה, כי היא נהגה לבקר את המנוחה כשהייתה מאושפזת בבית החולים, וכי בעלה, XXX, ביקר אותה אף יותר (עמ’ 233 שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 14.11.10).
56. לא נעלם מעיני כי המנוח העניק לנתבע דווקא במתנה את רכבו. לא שוכנעתי כי המנוח ביקש מהנתבע את הרכב חזרה ולא הוכח בפניי כי ביקש אותו ונענה בשלילה. הנתבע העיד כי המנוח התעקש להעביר בעלות על הרכב במשרד הרישוי ותימוכין לטענתו ניתן לראות בעדותו של מר XXX, אחיין המנוח, אשר עבד אצל משפחת XXX במשך 6 שני (עד שנת 2003), אשר ציין כי מעולם לא שמע את המנוח מבקש מהנתבע שישיב לו את רכבו (עמ’ 268 שורות 1-11 לפרוטוקול מיום 30.1.11).
זאת ועוד, עולה כי הנתבע הוסף על ידי אביו כמוטב בביטוח חיים של הוריו יחד עם האחות XXX, התובע לא מצא לכך הסבר בחקירתו ראה (עמ’ 14 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון
מיום 3.5.10)
57. לאור האמור לעיל מצאתי כי לא הוכח שהנתבע לא דאג לצורכי הוריו בין היתר, על ידי לקיחתם לביקורים אצל הרופאים, טיפל בכל הקשור בניידות של אביו המנוח (עדות התובע עמ’ 36 שורות 4-5 לפרוטוקול מיום 3.5.10, נספח ה’ לתצהיר התובע מיום 1.2.10 – דו”ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי) ודאג להסדר חוב במכולת (נספח ד’ לתיק המוצגים מטעם הנתבע).
58. אין בעובדה כי גם אחרים דאגו או סעדו, כדי לאיין את הפעולות שנעשו על ידי הנתבע עבור הוריו.
אמינה בעיני גרסתו של הנתבע ביחס לתקופה בה התכנס בעצמו נוכח התאונה בה נהרג גיסו ומיעוט הקשר עם הסובבים אותו בחודשים אלו. לפיכך, אינני סבורה כי הנתבע התנהג התנהגות מחפירה, כזו המצדיקה את ביטול המתנה.
59. לא למותר לציין, כי “במקרים שיש ספק (לגבי כוונתו של נותן המתנה – א.א), אם נתכוון למתנה על תנאי או למתנה בחיוב, יעדיף בית המשפט את הפירוש לפיו הענקת המתנה הייתה מלווה בחיוב על פני פירוש שלפיו הוענקה המתנה בכפיפות לתנאי– וראה באנלוגיה, סעיף 25(ב) לחוק החוזים הקובע כי “חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל” (ההדגשה במקור – א.א) ,[ת.א (חיפה) 484/04 מתמידי נגד רשם המקרקעין חיפה (פורסם בנבו, 31.1.08)].
סוגיית הרישום ואפשרות המנוחים לחזור בהם מן המתנה:
60. לשיטתו של התובע, היות והתנאי לא התקיים והמתנה לא נרשמה, הרי שהמנוחים יכלו לחזור בהם, ולראיה כתבו צוואותיהם. אינני סבורה כך, כפי שיובהר להלן.
61. סעיף 6 לחוק המתנה קובע:
“הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון”.
62. בעניינינו קיים “דין אחר” – הוא חוק המקרקעין, תשכ”ט- 1969 (להלן:”חוק המקרקעין”) הקובע בסעיף 7, כי עסקה במקרקעין טעונה רישום, וכל עוד לא בוצע הרישום – רואים את העסקה כהתחייבות לעשות עסקה. בכך כופה הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין את משטרה על הסכם המתנה, ומכוחה העסקה הופכת מעסקה ריאלית לעסקה אובליגטורית [ע”א 6439/99 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ נגד יפרח, פד”י נח(2), 106, עמ’ 116-117 (2003)]. לטענתו של התובע, מאחר והנתבע טרם נרשם כבעלים של המשק, ברי כי עסקת המתנה לא הסתיימה.
63. עוד ובנוסף טוען התובע, כי אף על פי שמוכחשת טענת הנתבע כי המנוחים התחייבו להעביר לו את המשק, הרי שאין מחלוקת שעל פי ההסכם בין המנוחים למנהל מקרקעי ישראל, תנאי להעברת זכויות המנוחים בנכס/במשק הוא הסכמת המינהל, כאשר לאחריה מסתיים ההליך ברישום. כפי שנקבע במפורש גם בפסיקה, כל עוד לא ניתנה הסכמת המנהל – לא הושלמה המתנה [ע”א 2836/90 בצר נגד צילביץ, פד”י מו(5), 184 (1992)]. לדידו של התובע, במשך שנים הזניח הנתבע את העיסוק בהעברת הזכויות במשק על שמו, אך הוא שב לטפל בכך ואף הצליח להשלים הרישום על שמו, השלמה אשר הושגה במרמה.
64. עובדה היא כי לאחר שהתובע הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני ביחס להעברת הזכויות במשק, ביום 19.3.08 (לאחר שבקשה קודמת נמחקה), ניתן ביום 24.3.08 צו במעמד צד אחד אשר אסר על הנתבע לבצע כל פעולה בקשר למשק ובהקשר לתצהירי המתנה שניתנו לטובתו.
65. אולם, בין לבין הצליח הנתבע להביא לרישום הזכויות במשק על שמו במנהל, עת לא היה צו מניעה תקף שימנע זאת.
66. מיד בסמוך הגיש התובע תובענה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה טען כי רישום הזכויות על ידי המנהל על שם הנתבע בטל, שעה שנעשה בניגוד לנוהלי המנהל עצמו והנחיותיו הפנימיות, ובאותה עת טרם הומצאו למנהל מסמכים ואישורים החיוניים לביצוע העברת הזכויות.
67. ביום 18.3.09 ניתנה החלטתו של כב’ השופט א. ואגו (ה.פ XXX), בו נקבע כי לנתבע לא הייתה זכות להסתמך ולהישען על כך שהמשק יירשם על שמו בהצלחה וכי גם אין לו זכות מוקנית או ציפייה לגיטימית ואינטרס הסתמכות על כך שהרישום, שאכן בוצע לכאורה בהצלחה, יישאר תקף וקיים לעתיד לבוא, ושלא יבוטל בדיעבד. לפיכך נקבע כי תביעתו של התובע מתקבלת ומוצהר שהעברת הזכויות על שם הנתבע, כפי שנעשתה, בטלה ואין לה תוקף.
68. בנסיבות הענין, ברי כי על סמך פסק הדין והן על פי סעיף 6 לחוק המתנה, המתנה טרם הושלמה, ומדובר בהתחייבות לתת מתנה. על התחייבות זו חלות הוראות סעיף 5 לחוק המתנה. גם לאור סעיף 27(א) לחוק החוזים כאשר חוזה טעון הסכמת צד ג’, חזקה היא שהסכמת צד ג’ הינה תנאי מתלה לתוקפו.
69. עם זאת, אף על פי שהמתנה לא השתכללה למתנה מוגמרת, הזכות לחזור מההתחייבות ליתן מתנה הינה זכות אישית של נותן המתנה ולתובע אין זכות לטעון בעניין הביטול.
70. על פי סעיף 5 לחוק המתנה, הרי שנותן התחייבות לתת מתנה יכול לחזור בו מהתחייבות זו כאשר:
א. סעיף 5(ב) לחוק המתנה – כל עוד מקבל המתנה לא שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
במקרה שלפנינו, ההורים המנוחים, נותני המתנה, ויתרו על האפשרות לחזור בהם ממתן המתנה, באמצעות החתימה על יפויי כוח בלתי הדירים, כפי שיוסבר להלן.
ב. סעיף 5(ג) לחוק המתנה – מלבד האמור בסעיף 5(ב), נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו באם מקבל המתנה התנהג התנהגות מחפירה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של נותן המתנה.
בנסיבות דנן, סבורה אני כי ההורים המנוחים לא היו יכולים לחזור בהם מהמתנה.
71. לדידו של התובע, המנוחים חזרו בהם ממתן המתנה באמצעות חתימתם על הצוואות. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, גם לאחר עדותו של עו”ד XXX אשר נקרא לערוך צוואות אלו, לא ניתן לומר מפורשות שהצוואות היו בבחינת רצונם האחרון של המנוחים. נוכח מסקנתי לעניין אי ביטול התצהירים, אינני נדרשת ליתן דעתי לגבי המועד בו נודע לנתבע דבר הצוואות והאם הן נערכו כדין, אם לאו .
72. גם אם נלך לשיטתו של התובע, והמנוחים אכן רצו לחזור בהם מהתחייבותם, יכלו אלה לגלות דעתם באופן פוזיטיבי ולא במשתמע.
לדידו, המנוחים היו כשירים וצלולים בדעתם עת כתבו צוואותיהם בהן הובע רצונם האמיתי, ומכאן כי אדם כשיר, המודע לכך שערך תצהירים שיש בהם כדי להעניק זכויות בכלל ובמקרקעין בפרט ושעה שמטבע הדברים עסקינן בנכס עקרי או למצער בעל חשיבות מיוחדת, הרי שככל שהיה מעוניין לחזור בו מכוונותיו ו/או לשנותן יכול לומר מפורשות כי הוא חוזר בו.
לא כך הוא בענייננו. במקרה דנן ניתנו יפויי כוח שעיגנו את כוונתם של המנוחים כדרך להעברת המשק ויש קושי לקבל הטענה כי המנוחים גילו דעתם כי הם מבטלים את ייפויי הכוח שנתנו לנתבע על דרך עריכת צוואותיהם כפי שיובהר להלן.
יפויי הכוח
73. לטענת הנתבע, בחתימת הוריו על יפויי כוח בלתי חוזרים יש כדי לשמש ולהבהיר רצונם ביחס להעברת הבעלות על המשק במתנה ויש בהם משום ויתור על יכולתם לחזור בהם מהמתנה .
74. עמדת הפסיקה בעניין היא שיפוי כוח בלתי חוזר משמש כמסמך בכתב בו ישנה התחייבות לעשות עסקה וגם ממלא אחר הדרישות של סעיף 7 לחוק המקרקעין (ראה לעניין זה בראבילו, חוק המתנה). במקרה שלפנינו יפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות המנוחים לחזור בהם מהמתנה.
75. ע”מ (ח-י) 403/06 ע.ע.מ נגד ה.ע.מ (פורסם בנבו, 8.3.07) סיכם את ההלכות בעניין, בין היתר את הפרשיות העיקריות והן ע”א 404/84 סעתי נגד סעתי, פד”י מא(2), 477 (1987) וע”א 380/88 טוקאן נגד אלנששיבי, פד”י מה(5), 410 (1991):
“…השופט אור, סוקר את הלכות סעתי וטוקאן בשאלה אם יפוי כוח בלתי הדיר מהווה “ויתור בכתב” על זכות החזרה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, ומצרף דעתו לדעת הרוב שם: “נראה לי שהמסקנה אליה הגיע בית המשפט בשתי הפרשות ההן צריכה לחול גם בענייננו. דהיינו, שיש בחתימת יפוי הכוח על ידי המשיב ויתור בכתב מצידו על זכותו לחזור בו מן המתנה… ראוי להוסיף, שבמקרים בהם נעשה הויתור על זכות החזרה ממתנה ביפוי כוח בלתי חוזר, יש משנה תוקף לכוונת הויתור… לאור העובדה כי סיווגה של העסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על יפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצידו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על ידי החתימה על יפוי הכוח האמור….”.
עוד צוין בפסק הדין, כי על הלכה זו נמתחה ביקורת מלומדים, בין היתר זו של פרופ’ ראבילו בראבילו, חוק המתנה, הגורס “שיש להתחקות אחר הרקע העובדתי, שהרי לא תמיד הצדדים מבינים את מהות יפוי הכוח” (שם בעמ’ 369).
76. ברי , כי במקרה דנן קיימים יפויי כוח בלתי חוזרים. כאמור, ההלכה היא כי יפויי כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מהמתנה, זאת באין ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת הזו [ראה לעניין זה גם ע”א 493/91 מזרחי נגד מזרחי פ”ד נ(1) 199 (1996)]. כך או אחרת, נקודת המוצא היא, וזו החזקה העומדת לנתבע, כי יפויי הכוח נחתמו תוך רצייה והבנה. על התובע לסתור זאת. לדעתי, כאמור, לא הצליח התובע לסתור חזקה זו. הוויתור יכול להיעשות באותו מסמך עצמו, המכיל את יפויי הכוח (ואף את המתנה), או במסמך נפרד, שנערך ו/או באותו מועד או במועד אחר. הויתור אינו חייב להיות מפורש, ודי שיעלה מהכתב בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. נכון, שעם מתן יפויי הכוח הבלתי חוזר חושף עצמו נותן המתנה לכך שהמתנה תושלם לאלתר על ידי הרישום, אשר ייעשה תוך שימוש ביפויי הכוח, ואז לא ניתן יהיה לבטלה עוד. ברם, היותו של יפויי הכוח בלתי חוזר – אין משמעותו ויתור על הזכות לחזור מהמתנה, כאשר זכות זו נתונה בדין [ע”א 404/84 סעתי נגד סעתי, פד”י מא(2), 477 (1987)].
77. מהמקובץ עולה כי בנסיבות דנן שעה שקיימים יפויי כוח בלתי חוזרים ומשלא ביטלו המנוחים באופן אישי את מתן המתנה לנתבע ומצאתי כי לא התכונו לעשות כן , הפכה המתנה לבלתי הדירה.
78. אשר על כן, אני דוחה את התביעה לביטול המתנה.
79. התובע יישא בהוצאות ושכ”ט עו”ד בסכום של 10,000 ש”ח בצירוף מע”מ כחוק תוך 30 יום ,ממועד זה ישא הסכום הנ”ל ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.
ניתנה היום, כ”ג תשרי תשע”ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר