ת”א 28153-11-11 בוזי נ’ לביטוח בע”מ

 

תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על סך 123,700 ₪ בגין גניבת רכב התובעת.

בגדר המחלוקת – האם הוכח אירוע הגניבה ונסיבותיו, האם הגניבה אירעה עת המפתחות היו בתוך הרכב ומבלי שהופעלו אמצעי מיגון ואם כן, האם יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי; האם הייתה ברכב מערכת מיגון כנדרש ואם לא הייתה, האם יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי – אלו הן השאלות הדרושות להכרעה בתיק זה.

1.         עובדות המקרה

ביום 6.5.2011 בשעות הבוקר גילתה התובעת כי רכבה, רכב מסוג יונדאי מ.ר. 21-651-64, נגנב (להלן: “הרכב“). התובעת פנתה למשטרה והגישה תלונה על גניבת הרכב. בתלונה נרשם כי מקום התרחשות האירוע הינו סמוך לביתה- רח’ המגינים 18, קריית אתא (ת/4 ו- ת/13). כך גם נרשם בהודעה לחברת הביטוח על מקרה ביטוח (ת/11).

מאוחר יותר דיווחו התובעת ומר רועי רבן, בן זוגה דאז (בעלה דהיום), כי ערב קודם לכן, 5.5.2011, ובתיאום מנהל המוסך, החנה מר רבן את הרכב סמוך למוסך “הכרמל” שנמצא באזור התעשייה, נשר וזאת על מנת שהרכב יטופל בבוקר למחרת במוסך. בשיחה טלפונית שהתקיימה בבוקר למחרת התברר כי הרכב אינו במקומו והסתבר כי הרכב נגנב.

הנתבעת, המבטחת, ערכה חקירה ולאחר מכן דחתה את תביעת התובעת לפיצוי, בנימוקים אלו (ת/8):

“1.            לא הוכח אירוע ביטוחי ו/או כי הופעלו המיגונים בטרם נגנב הרכב כנטען.

 2. לא הוכח כי מפתחות הרכב לא הושארו בתוכו.

 3. לא הוכח כי המיגון הנדרש בפוליסה כתנאי מקדמי לכיסוי- קוים.”

בשלב מאוחר יותר הסכימה חברת הביטוח לפצות את התובעת בסך של 16,000 ₪ בלבד, וזאת בשל כך שהרכב היה בבעלות קודמת של חברת השכרה ועבר שתי תאונות קודמות. התובעת דחתה הצעה זו.

ביום 15.11.11 הגישה התובעת תביעתה. בתביעה שבה וטענה כי בתאריך 5.5.2011 נגנב רכבה, עת חנה במוסך לצורך טיפול ושירות. התובעת הוסיפה, כי מפתחות הרכב, יחד עם חפצים נוספים, נגנבו בפריצה שאירעה בדירתה ביום 1.5.2011 (צ”ל 9.5.11 לפי אישור המשטרה שצורף לתביעה כנספח ג’). לטענתה, חברת הביטוח הציעה לפצותה בסך של 16,000 ₪, כאשר שווי הרכב באותה העת היה 73,000 ₪, בניכוי 8%-10% בגין בעלות קודמת של חברת השכרה. לטענתה, יש לחייב את הנתבעת בסך של 123,700 ₪.

הנתבעת, המבטחת חזרה בכתב ההגנה על טענותיה שבמכתב הדחיה וטענה בנוסף, כי יש לדחות את התביעה בשל אי מסירת פרטים נכונים בכוונת מרמה, כאשר ממצאי דוח החקירה שברשותה מצביעים כי אירוע הגניבה לא אירע כפי שנטען.

הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה ולחליפין בלבד, לקבל את חוות הדעת שהוגשה מטעמה בעניין גובה הנזק לפיה שווי הרכב עומד על 33,444 ₪, מאחר ומדובר ברכב שהיה בבעלות של חברת השכרה ועבר שתי תאונות קשות בעבר.

התביעה התבררה בפני כב’ השופט ש’ שר ועם פרישתו – הועברה להתברר בפני.

2.         טענות התובעת–

2.1        הגרסה העובדתית – לטענת התובעת, את הרכב רכשה במהלך שנת 2010 ורכב זה בוטח ע”י חברת כלל באמצעות סוכנת הביטוח הלר רות. במועד 6.5.11 אמור היה להתבצע טיפול תקופתי לרכב במוסך “כרמל” ובאותה העת מד האוץ עמד על 55,000 ₪ בלבד.

לטענתה, על מנת שרועי (בעלה כיום וחברה דאז) לא יאלץ לאבד זמן עבודה יקר הן בערב והן בבוקר בהמתנה במוסך, הוא החליט להסיע את הרכב לחניה של המוסך כבר בערב, כך שבבוקר יוותר לו רק למסור את המפתחות במוסך. למחרת בבוקר התברר כי הרכב נגנב ומיד לאחר “ההלם” הראשוני, ניגשה התובעת, בסביבות השעה 11:00, לתחנת המשטרה והגישה תלונה.

מספר ימים לאחר האירוע, ביום 9.5.11, נפרצה דירת התובעת וממנה נגנבו מספר חפצים, לרבות צרור המפתחות הנוסף של הרכב נשוא התובענה.

אירועים אלו גרמו לתובעת לפחדים וחרדות וכן קושי להירדם עקב הטרדות בלתי פוסקות של בני מיעוטים וזאת עד שהחליפה מס’ טלפון.

2.2        ראיות התובעת – מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית ונחקרו העדים, אשר גרסתם נותרה מהימנה ומשכנעת:-

מנהל המוסך, מר עדנאן זובידאת, אשר הצהיר כי הבעל (רועי) התקשר ערב לפני האירוע וסיכם איתו טלפונית כי ישאיר כבר בערב את הרכב בחנייה שמחוץ למוסך בנשר, לצורך טיפול תקופתי, לרבות החלפת רפידות בלמים. גם בבוקר התקשר רועי להודיע שהוא בדרך למוסך וביקש לשמור לו את התור הראשון במוסך. במהלך השיחה לא ראה מנהל המוסך את הרכב ונראה היה כי נגנב. העד מוסיף כי בשנים האחרונות אזור התעשייה סובל מאירועי גניבה ואף למוסך פרצו לא פעם וגנבו חלקי חילוף. מר זובידאת העיד כי הינו זוכר את האירוע וחזר בחקירתו הנגדית על האמור בתצהירו (ש’ 15-16, עמ’ 10, ש’ 19-33, עמ’ 9 וש’ 28-29, עמ’ 10 לפרוטוקול). עדותו נותרה מושלמת וללא כל דופי.

הבעל, מר רועי רבן, אשר נחקר לגבי תיאום הטיפול מול בעל המוסך, מפתחות הרכב, הפריצה שאירעה בדירה ומקום השארת הרכב- עדותו לא נסתרה ונותרה ללא דופי. מחקירתו התברר כי הנתבעת קיבלה פעמיים פירוט שיחות טלפוניות, שלא העלו דבר התומך בטענותיה. מר רבן העיד עוד כי הגניבה הייתה בתחילת הקשר עם התובעת ולכן אינו יכול להצביע במדוייק באם מפתח אחד נותר סמוך ו/או בעת האירוע בבית הוריה של התובעת.

התובעת העידה כי מי שטיפל בנושא הפוליסה היה אביה, אשר טיפל גם בנושא המיגון ו/או בדיקת המיגון. באשר למפתחות העידה התובעת כי ככל שהיא זוכרת נכון, היו שני מפתחות ושניהם היו בדירה בה התגוררו. התובעת העידה עוד כי שלחה פירוט שיחות לחוקר הנתבעת ואילו היה לה מה להסתיר, סביר שלא הייתה עושה זאת. בנוסף העידה התובעת כי לא ידעה על תאונה קודמת שנגרמה לרכב עובר לרכישתו.

באשר לטופס ההודעה לחברת הביטוח השיבה התובעת כי לא החנתה את הרכב בשעה 8:00 בבוקר אלא בלילה (ש’ 8-9, עמ’ 19 לפרוטוקול). המלל בטופס כלל לא ברור ויתר על כן, השעה 8:00 היא השעה בה הבחינה התובעת או בן זוגה כי הרכב נגנב, בשעה 10:00 הגיעה התובעת למקום האירוע ומיד לאחר מכן, בשעה 11:00, ניגשה לתחנת המשטרה.

התובעת נחקרה גם לגבי התלונה במשטרה, שם נרשם בטעות תחת “מקום האירוע”, רחוב המגינים 18, קרית אתא. התובעת מסרה במשטרה כי זו כתובתה אך נרשם בטעות שזה מקום האירוע. התובעת עמדה על גרסה זו בחקירתה. מדובר בטעות סופר של השוטרת, שלזימונה התנגדה הנתבעת.

עדות התובעת לא נסתרה כלל וכלל והיא מתיישבת עם עדות מנהל המוסך ובן זוגה. התובעת אף הציעה להיבדק במכונת פוליגרף ואף הגישה הודעה על כך לביהמ”ש.

סוכנת הביטוח, גב’ רות הלר, הוזמנה ע”י ביהמ”ש והעידה ביום 25.12.2013, למרות הקשיים שהרעיפה הנתבעת הן בזימונה והן במהלך שמיעת עדותה.

סוכנת הביטוח אישרה כי פרמיית הביטוח שולמה במלואה (ש’ 20-22, עמ’ 26, ש’ 7-8, עמ’ 27, ש’ 19, עמ’ 28). הסוכנת העידה כי מדובר במבוטחים ללא רבב, שלא היה עמם שמץ של בעיות או ספק או כל דבר שעורר מחלוקת, עברם הביטוחי נקי לחלוטין, מעולם לא היו בעיות עם מי מבני המשפחה והכל מתוך היכרות של שנים (ש’ 16-22, עמ’ 29 לפרוטוקול). הסוכנת העידה עוד, כי מינוי חוקר מטעם חברת הביטוח במקרה של גניבה הינו הליך שגרתי. מעדות הסוכנת עוד עולה כי אכן הנתבעת הציעה סך של 16,000 ₪. אילו היה ממש בטענה של ביום גניבה, סביר כי התובעת הייתה מקבלת הצעה זו.

באשר למיגון, גב’ הלר העידה כי משך חצי שנה מיום רכישת הרכב לא יצא שום מכתב מטעם חברת הביטוח או ממשרדה באשר להעדר אישור מיגון לרכב (ש’ 10-12, עמ’ 32), כי המיגון הנדרש ברכב הוא “מיגון קל” וכי מאז שנת 2000 המכוניות מגיעות עם “משבת מנוע מקורי”. גב’ הלר הוסיפה כי במקרים של רכב מהסוג דנן, חברות הביטוח כלל לא מקפידות על המצאת אישור מיגון “והיינו מבטחים את הרכב עם זה ובלי זה” (ש’ 15-25, עמ’ 32 לפרוטוקול).

אבי התובעת, מר בוזי נחום, אשר תצהיר מטעמו הוגש רק במהלך ישיבת ההוכחות האחרונה (25.12.2013), נחקר אף הוא והעיד כי הוא זה שטיפל בנושא של הפוליסה ואישור המיגון, כי ביצע את המיגון בעצמו וכי מי שהפנתה אותו לבית העסק “רדיו דר” הייתה סוכנת הביטוח. לאחר סיום הבדיקה, נשלח האישור בפקס ע”י בית העסק “רדיו דר” לסוכנת הביטוח ולאחר מכן הותיר את האישור בתא הכפפות של הרכב. עדותו לא נסתרה, נותרה ללא דופי והיא אף מתיישבת עם עדויות יתר העדים.

2.3        דחיית טענות הנתבעת – טוענת התובעת כי הנתבעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית וביהמ”ש לא פטר אותה מהגשתו. הנתבעת אף ויתרה על עדותם של חוקרים מטעמה וזאת בתיק בו היא טוענת ל”ביום גניבה” או להעדר אירוע ביטוחי, דבר האומר דרשני ומלמד כי אין לה ראיה ו/או חצי ראיה לטענותיה. בד”כ כאשר חברת הביטוח סבורה כי המבוטח אינו דובר אמת, היא מפנה אותו לבדיקת פוליגרף, אך במקרה זה התובעת היא זו שהציעה להיבדק, אך הנתבעת סירבה לכך, דבר המלמד שהינה יודעת שהתובעת דוברת אמת.

2.4        גובה הנזק – לטענת התובעת היא זכאית לפיצוי לפי מחירון רכב ‘לוי יצחק’ ובהפחתת 19% בגין בעלות קודמת של חברה להשכרת רכב וכן תוספת של מע’ שמע ובסך הכל 49,815 ₪ וכן היא זכאית לעלות ו/או שווי רכב חלופי לתקופה של 32 חודשים מיום הגניבה ובסך הכל 96,000 ₪ וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש – 35,000 ₪ וכן הוצאות והפסד ימי עבודה בסך של 5,000 ובסך הכל 184,815 ₪.

לטענת התובעת אין לקבל את הערכתו של שמאי הנתבעת, מר ירון קלצ’בסקי, אשר אישר בחקירתו הנגדית כי למרות שהפוליסה מציינת הפחתה מירבית של 19% בגין בעלות קודמת של חברת השכרה, הוא התייחס להפחתה של 20%, בעוד שחברות ההשכרה נוהגות להפחית בין 8%-10% לרכב נשוא התביעה. כן התעלם השמאי מערך מערכת השמע עפ”י הקבוע בפוליסה על סך 1,215 ₪.

התובעת מתנגדת להפחתה נוספת בגין ירידת ערך בגין תאונות קודמות, שלצורך הוכחתם, היה על הנתבעת להזמין עורכי חוות הדעת, מר בדארנה סמיר ומר חכים באסם ולאפשר לתובעת חקירתם בחקירה נגדית ולכן הנתבעת אינה יכולה להסתמך על חוות הדעת.

2.5        הפן המשפטי – לטענת התובעת, לפי סע’ 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ”א – 1981, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, במקרה של טענת “כוונת מרמה”. טענה שכזו לפי הלכת נסרה (רע”א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ’ אחמד נסרה) [פורסם בנבו] כוללת 3 יסודות: 1. מסירת עובדות בלתי נכונות, 2. מודעות המבוטח לאי נכונות או לכזב של העובדות שנמסרו, כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. הנטל הינו נטל ראייתי “כבד משקל” ו/או “ראיות כבדות משקל” אשר משקלן מתקרב למשקל הסימנים החיצוניים המדברים בעד עצמם בצירוף עדויות חיצוניות מטעמו. משהוכח עצם קרות מקרה הביטוח, עובר הנטל אל המבוטח להוכיח את היסוד השלילי.

            לצורך הוכחת מקרה הביטוח, די למבוטח לעמוד על דוכן העדים או להעיד אחרים כי מקרה הביטוח ארע מבלי שהוא גרם לו בזדון וכן להציג הסימנים אשר נגלו לו והמעידים על הגניבה. (רע”א 391/89 וייסנר נ’ אריה חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מז(1) 837).

            התובעת מפנה (סע’ 78-80 לסיכומיה) לפסיקה ולספרות לפיהם, מקום שהמידע הכוזב נמסר ממניע שאינו קשור לתנאי חבות חברת הביטוח, אין מקום לפטור את המבטח מחבותו. לכן, גם אם היה מתגלה כי התובעת מסרה מידע כוזב באשר למיקום הרכב, היינו, כי מסרה במשטרה שהרכב נגנב מרח’ המגינים ולא מחניית המוסך, גם אז הייתה זכאית לפיצוי, שהרי הרכב מבוטח ללא קשר למקום חנייתו.

            התובעת מוסיפה וטוענת, כי לאחרונה ניתן פס”ד של ביהמ”ש העליון (אליהו סלוצקי נ’ לוידס) ושם נקבע כי גם באם המבוטח לא קיים את דרישת המיגון בפוליסה, חברת הביטוח לא יכולה להתנער מאחריותה. התובעת טוענת עוד כי במקרים דומים, חייבו בתי המשפט בריבית עונשית.

3.         טענות הנתבעת

3.1        אי הוכחת אירוע הגניבה

            הנתבעת טוענת כי בנסיבות התיק דנן, לא הוכח אירוע הגניבה. הנתבעת מפנה לפסיקה הקובעת, כי על המבוטח הנטל להוכיח אירוע ביטוחי ורק במידה והוכיח, עובר הנטל אל המבטחת להוכיח כי מתקיים אחד הסייגים לכתפיה (ע”א 678/96 חניפס נ’ סהר חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מג(4) 177, 184 (1989), רע”א 143/98 דיב נ’ הסנה חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נג(1) 450, 452 (1999). לטענתה, לא הובאו ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסה כי אירעה גניבה ולכן אין להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח יסוד המרמה ו/או שותפות המבוטח לגרימת מקרה ביטוח:

3.1.1     עדויות התביעה גדושות סתירות רבות ואי התאמות ובעלה של התובעת, מי שנטען כי נהג אחרון ברכב, התחמק ממתן תשובות ולא השיב באופן ענייני ויש בכך בכדי להשליך על מהימנות התביעה כולה ואמיתותה.

3.1.2     הנתבעת הודיעה כבר בתחילת ההליך על התנגדותה לעדויות שמיעה, סברה, מומחיות שלא ע”י מומחה הרחבה ו/או שינוי חזית. עדות התובעת באשר לאירוע הגניבה הינה עדות שמיעה – התובעת לא נכחה במקום, לא נסעה ברכב עובר להחנייתו, לא החנתה את הרכב ליד המוסך, לא גילתה אודות הגניבה ואף לא נסעה לאחר מכן למקום האירוע (ש’ 25-28, עמ’ 21), לחוקר מטעם התובעת מסרה כי אינה יודעת את שם המוסך (ת/6) ובחקירתה העידה כי אינה יודעת את הכתובת של המוסך (ש’ 22 עמ’ 18).

3.1.3     עדותו של בעלה של התובעת, מר רועי רבן, הינה עדות יחידה כמשמעותה בסע’ 54 לפקודת הראיות ולכן לא די שביהמ”ש יאמין לעדות יחידה זו, אלא שיש להצביע על נימוק אחר לקבלתה, אחרת על ביהמ”ש לדחות את התביעה. מר רבן העיד כי נסע למוסך יחד עם חבר, אך נמנע מלהביא חבר זה למתן עדות והלכה ידועה היא, כי כאשר קיימת ראיה רלוונטית וצד נמנע מהבאתה, המסקנה המתבקשת הינה כי אילו הובאה, הייתה פועלת לרעת אותו צד.

3.1.4     מראיות התביעה עולה כי רב הנסתר על הגלוי, התביעה הוגשה עם גרסה עובדתית לקונית, בתצהיר בעל התובעת אין כל פירוט כיצד נתגלה לו עצם גניבת הרכב, ישנו חוסר בהירות לגבי מיקום החניית הרכב ובנוסף אין כל עדות אודות סימני פריצה לרכב, כגון שברי זכוכית. אין בכתב התביעה פירוט באשר לנסיבות התאונה, האם הרכב ננעל ו/או נסגר ופעולות פשוטות עובר להחניית הרכב, כגון הנהג סגר את הסוויץ, הוציא המפתח, נעל הרכב, הפעיל אזעקה ולקח עמו את המפתח. אין גם התייחסות למיגון, לרבות סוג המיגון שהותקן.

3.1.5     הנתבעת מצביעה בהרחבה בסיכומיה על הסתירות הרבות הקיימות לשיטתה בגרסת התביעה באשר לזהות הנהג (סע’ 11 לסיכומים), מיקום הרכב ומקום האירוע (סע’ 12), תאריך התאונה (סע’ 13), שעת חניית הרכב (סע’ 14), נסיעה אחרונה ברכב (סע’ 15)), נסיעה לאחר או לפני יציאתה לסרט (סע’ 16), השימוש ברכב (סע’ 17), תיאום מראש עם בעל המוסך (סע’ 18) והסיבה להחניית הרכב בערב ליד המוסך (סע’ 19).

                        הנתבעת מפנה עוד לסתירות בין עדותו של רועי לעדותו של מר זובידאת, בעל המוסך, שהינה עדות בעלת אינטרס – התובעת ומשפחתה לקוחות ותיקים של המוסך (סע’ 20 לסיכומים).

3.1.6     לאחר פירוט הסתירות טענה הנתבעת, כי המסקנה העולה בתום שמיעת הראיות, כי ככל שהרכב נגנב בהיותו בחנייה סמוך למוסך, הרי שהוא נגנב עם מפתחותיו שהושארו בתוכו/סמוך לו. ההחלטה לבצע טיפול ברכב דווקא ביום שישי הייתה בעקבות גילוי בעייה בברקסים ולכן הרכב הוחנה בשעות הערב סמוך למוסך כשהוא סגור כדי “לחסוך זמן” לבעלה שעסוק בעבודה ולשם כך הושארו מפתחות הרכב בתוכו או סמוך לו.

3.1.7     לעניין מפתחות הרכב והטענה כי אלו נגנבו בעת הפריצה לדירת התובעת טוענת הנתבעת, כי מעיון בדיווח למשטרה ת/2 עולה כי רועי מסר שנגנבו 1,000 ₪ במזומן בשטרות של 200 וכן צ’קים ולא מסר דבר באשר למפתחות הרכב. כשנשאל בחקירתו על עניין זה לא השיב עניינית (עמ’ 12 למטה וש’ 1-2 בעמ’ 13) הוא אף הודה כי גם לחוקר התובעת לא מסר אודות המפתחות (ש’ 13, עמ’ 13). גם התובעת שנפגשה ביום 23.5.11 (ת/6 -כשבועיים וחצי לאחר הגניבה) עם החוקר מטעם הנתבעת, לא סיפרה אודות הפריצה או על גניבת המפתחות. גם בתלונה שהגישה עקב הטרדה טלפונית (ת/12), כשבוע וחצי לאחר הפריצה, לא התלוננה התובעת על גניבת המפתחות. בחקירתה באשר לסיבה השיבה כי אינה זוכרת ואף התחכמה והשיבה כי היו לה דברים חשובים יותר לומר (ש’ 13-18, עמ’ 18).

                        בפני החוקר מסרה התובעת כי לרכב שני מפתחות שיימסרו לסוכנת, למרות שאז כבר ידעה כי המפתח נגנב לכאורה. רועי טען בדיון כי מפתח אחד היה בדירה שלהם בנשר ואחד אצלם וכשנשאל באשר לגרסתו בפני החוקר, לפיה מפתח אחד היה אצל אביה של אשתו והשני אצלהם, התחמק ממתן תשובה עניינית וטען שזה לא רלוונטי (ש’ 9-24, עמ’ 12). לעומתם סוכנת הביטוח טענה כי סט אחד של המפתחות הועבר, אולם “היתה בעיה” עם המפתח הנוסף שלא מצאו אותו ואביה של התובעת טען שהיה אצלו אך לא מוצאים אותו (ש’ 27-31, עמ’ 33). אילו אכן נגנב המפתח בפריצה, היו מספרים זאת לסוכנת .

                        המסקנה היא שהטענה אודות גניבת המפתח בפריצה, היא תירוץ שקרי שעלה בשלב מאוחר יותר, במהלך ניהול התובענה.

3.1.8     באשר לתדפיס השיחות, אשר התבקש ע”י החוקר ולו חשיבות לתמיכה בגרסת התובעת,  הרי שלחוקר הועבר תדפיס ת/3 בלבד. התובעת העידה בתצהירה כי העבירה דף פירוט שיחות אך לא צירפה אותו. רועי העיד כי העביר פירוט שיחות שלו ושל אשתו, אך בדיון טען לראשונה כי התדפיס שהוגש ת/3 הינו של הטלפון של אביו ואינו רלוונטי. התובעת לעומת זאת העידה כי כתב ידה מופיע על גבי התדפיס ולכן זהו התדפיס שהועבר לאחר שהחוקר ביקש לאמת את הגרסה שמסרו ולכן תמוהה הטענה כי מדובר בתדפיס שיחות של הטלפון של האב.

                        התובעת טענה כי החוקר הגיע אליה כשהיא בעבודה ובלחץ, למרות שמדובר בתדפיס שהוזמן מחברת הסלולר ורק לאחר מכן נשלח לחוקר. התובעת העידה גם כי התבלבלה אך ברור שלא התבלבלה, אלא פשוט אין תדפיס נכון התומך בגרסתם.

3.1.9     לבסוף הנתבעת טוענת כי לא הוגש תצהירו של מר ניר נחמני, החבר אשר כביכול נסע עם רועי להחנות את הרכב והסיע אותו חזרה.         התובעת נמנעה מלפרט את נסיבות הגניבה, לא הוכחו יסודות הגניבה הנטענת, לא הובאו ראיות אובייקטיביות ו/או עדויות רלוונטיות שיש בהן בכדי להוכיח שהמקרה העובדתי הנטען אכן אירע ודי בטענה זו בכדי לדחות את התביעה.

3.2        אי גילוי פרטים מהותיים וכוונת מרמה

            לטענת הנתבעת, התובעת לא גילתה שהרכב נגנב עם מפתחותיו ו/או בשל העדר מיגון ו/או בשל אי הפעלת המיגון. הנתבעת מסתמכת על סע’ 25 לחוק חוזה ביטוח ופסיקה אשר ניתחה את יסודותיו וטוענת (סע’ 36-38 לסיכומי הנתבעת) כי שלושת היסודות של “כוונת מרמה” מתקיימות בענייננו. את כוונת המרמה של המבוטח ניתן ללמוד ממעשיו הגלויים – מסירת ידיעות כוזבות (ע”א 7473/96 ניזאר בן מוחמד חוסיין נ’ קצין התגמולים, פ”ד נא(4) 657).

            הנתבעת מסתמכת עוד על עקרון תום הלב שבסע’ 12 לחוק החוזים (חלק כללי) וסע’ 6 לחוק חוזה ביטוח וטוענת כי למבוטח חובת גילוי יזום של נתונים חיוניים כדי שמבטח יוכל לשקול האם להוציא מתחת ידיו פוליסת ביטוח כזו או אחרת (סע’ 39-41 לסיכומיה). לטענתה, ככל שביהמ”ש יקבל טענת התביעה כי הרכב אכן נגנב בנסיבות הנטענות, הרי שהתובעת ו/או מי מטעמה, ידעה אודות החניית הרכב מבלי שיהיו בו אמצעי מיגון ו/או מבלי שהופעלו ו/או ידעה אודות השארת המפתחות ברכב וכי האמור ישלול כיסוי ביטוחי וביודעין לא מסרה מידע מהותי ורלוונטי אודות אירוע הגניבה, מידע אשר יש בו להשפיע על מתן כיסוי ביטוחי וזאת בכוונת מרמה.

3.3        אי הוכחת מיגון הרכב, התקנתו, הפעלתו ותקינותו

3.3.1     לטענת הנתבעת, התובעת נמנעה מלהתייחס לסוגיית המיגון בכתב התביעה ו/או בתצהיריה. לא ברור איזה מיגון היה ברכב, אם בכלל והאם מיגון זה הופעל. התובעת לא הוכיחה כי עמדה בתנאי הפוליסה, המגדירה בעמ’ 3 לרשימה את דרישות ותנאי המיגון. התובעת, בעלה (הנהג האחרון) ואביה לא מציינים דבר באשר לסוג המיגון הקיים ברכב ותקינותו ולכן גם לא הוכח שנעשה שימוש נכון במיגון זה. הטענה כי לא התקבלה כל דרישה מחברת הביטוח באשר למיגון הינה הרחבת חזית אסורה משלא נטענה בכתב התביעה.

3.3.2     תצהיר אבי התובעת הוגש במהלך דיון ההוכחות, זאת למרות שניתנו שתי הזדמנויות קודמות להגשת התצהיר. העד ישב באולם ביהמ”ש ושמע את העדים מטעם התובעת. עולה אף החשש מתיאום גרסאות עם סוכנת הביטוח שהעידה כי הינה מכירה היטב את המשפחה וכי דיברה איתו על התיק מאז הגניבה ועד לדיון.

                        תצהירו של אבי התובעת אינו מפרט באיזה מיגון מדובר, לא צויין כי העביר את האישור לסוכנת הביטוח ומועד העברתו והדבר נטען לראשונה מיוזמתו בחקירתו הנגדית ויש להתעלם מעדותו זו.

3.3.3     סוכנת הביטוח מכחישה כי קיבלה אישור מיגון ואף טוענת כי ניתנו תזכורות טלפוניות בעניין מסוכנות ממשרדה. הנתבעת חזרה בסיכומיה על הטענה כי מדובר בעדה שזומנה ע”י התובעת ומטעמה ולכן על ב”כ התובעת היה לחוקרה בחקירה ראשית בלבד ולא בשאלות מדריכות. הנתבעת מבקשת לבטל את ההוצאות שנקבעו בגין התנגדותה הצודקת לחקירה שנוהלה.

באשר לעדות הסוכנת בדבר “העדר רבב” במשפחת התובעת, הרי שאין בכך רלוונטיות לעניין. הסוכנת אינה מכירה את התובעת אלא את אביה.

גם הטענה כי הנתבעת הייתה מבטחת את הרכב ללא מיגון אינה רלוונטית, שכן אינה חתמת ואין לה סמכות לקבוע  בעניין.

3.3.4     לפס”ד סלוצקי אליו מפנה התובעת לעניין המיגון אין רלוונטיות לנסיבות מקרה זה וממילא מתייחס הוא לטענה בדבר דרישת המיגון כתנאי סף ואין בו בכדי להשליך על יתר טענותיה. למען הזהירות הנתבעת טוענת שמדובר ברכב בן שנתיים וחצי במועד הרלוונטי ואין כל פוליסה המכסה רכב זה ללא המיגון המינימלי שנדרש במקרה זה.

3.4        טענות נוספות בתגובה לסיכומי התובעת – הנתבעת טוענת כי היא הופטרה מהגשת תצהיר חוקר וכי מסמכי החקירה הוגשו באמצעות עדי התביעה ולכן לא היה צורך בהעדת החוקר. עוד טוענת כי מי שגרם להימשכות וסרבול ההליכים היא התובעת ולא הנתבעת וביקשה לדחות טענות נוספות של התובעת שמהוות הרחבת חזית אסורה (סע’ 55-60).

            כך גם באשר לטענה של החלת ריבית חריגה לפי סע’ 28א’ לחוק חוזה ביטוח שמהווה הרחבת חזית וטוענת כי הפסיקה הכירה כי גם כאשר טענת הנתבעת נדחית לבסוף, אין בכך בלבד בכדי להפוך את עצם העלאת הטענות לפעולה שלא בתום לב המצדיקה את הסנקציה העונשית (רע”א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע”מ נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] וע”א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ מנשה ישר, פ”ד מט(2) 749, 774-775).

3.5        גובה הנזק

הנתבעת טוענת כי נטל ההוכחה על התובעת. ערך רכב הינו עניין שבמומחיות שיש להוכיחו באמצעות חוות דעת, אחרת, לא עומד התובע בנטל המוטל עליו (ע”א 355/80 אניסימוב נ’ מלון טירת בת שבע בע”מ [פורסם בנבו]). התובעת לא הגישה חוות דעת מטעמה. מחירון המכוניות המשומשות, המוזכר בפוליסה, אינו יכול לשמש כראיה להוכחת שווי מכונית שנגנבה. המחירון אינו מתייחס באופן פרטני לנתונים המיוחדים לכל רכב. המחירון מהווה בסיס, אך יש להציג חוות דעת המתייחסת גם לנתונים הייחודיים לרכב, מהם ניתן לגזור את שיעור הסטיה מהמחירון. ולכן, דף המחירון שהתובעת ביקשה להגיש, אינו מהווה ראייה לשווי הרכב, מה גם שמדובר במסמך חלקי ולא במחירון השלם ולא ניתן לחלץ ממנו מסקנות ברורות. דף זה אינו מתייחס לנתונים של רכב התובעת כגון העובדה שהיה בבעלות של חברת השכרה  והעובדה שעבר שתי תאונות. אין רלוונטיות לשאלה אם התובעת ידעה על עברו של הרכב, אם לאו.

            משלא הוכיחה התובעת את גובה הנזק, יש לדחות את התביעה ולמען הזהירות יש לקבל את חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת של השמאי מר קלצבסקי, אשר נחקר בפני ביהמ”ש ועדותו הייתה ברורה, אחידה ומהימנה.

            הנתבעת מבקשת לדחות אף את יתר ראשי הנזק שנטענו (רכב חלופי, הפסד ימי עבודה והוצאות ועוגמת נפש), משאלו אינם מכוסים בפוליסה ולא הוכחו.

יש לציין כי התובעת ביקשה להגיש מסמך המוכיח כיסוי בגין רכב חלופי והנתבעת התנגדה לכך. בהחלטה מיום 24.2.14 קבעתי כי התייחסות לבקשה תינתן בפסה”ד.

            הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאותיה.

דיון והכרעה

4.         הוכחת מקרה ביטוח

4.1        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ביחס למצב המשפטי, בחנתי את הראיות והתרשמתי מהעדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבעת שלא הוכח אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסה.

4.2        לצורך הוכחת מקרה ביטוח יש להוכיח ארבעה יסודות: 1. הסיכון שהתממש הוא מהסיכונים המכוסים בפוליסה. 2. הנזק שנגרם הוא מהנזקים המכוסים בפוליסה. 3. הנזק אירע כתוצאה מהתממשות הסיכון (קשר סיבתי). 4. הסיכון התממש במהלך תקופת הביטוח. (ראה: רע”א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ מוריאנו, פ”ד מח(4) 70 (1994); ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א’ (מהדורה שנייה), עמ’ 410-411)  (להלן: “דיני ביטוח“).

4.3        בעל המוסך, מר זובידאת העיד, כי הינו זוכר את האירוע, כיוון שמדובר באירוע חריג: “כשהלקוח מביא לי רק אוטו אחד ואומר לי אני בא בבוקר ונותן לך מפתחות, זה מקרה חריג לא קורה כל יום, כיוון שהאוטו נעלם.” (ש’ 19-20, עמ’ 9 לפרוטוקול).

            מר זובידאת חזר על האמור בתצהירו והעיד, מספר פעמים, כי מר רועי רבן התקשר אליו בערב, לאחר שהמוסך היה סגור, ותיאם איתו שישאיר את הרכב מחוץ למוסך ובבוקר יעבור לתת לו את המפתחות. העד חזר והעיד כי בבוקר התקשר רועי להודיע שהוא בדרכו למוסך ובמהלך השיחה התגלה כי הרכב איננו (ראה ש’ 19-26, עמ’ 9, ש’ 14-16 עמ’ 10, ש’  25-27, עמ’ 10). גם כאשר עומת עם סתירות לכאורה בין גרסה זו לגרסת מר רבן, חזר העד על גרסתו זו (ראה ש’ 29-33, עמ’ 9).

            עדותו של מר זובידאת נמצאה בעיניי מהימנה וכנה. השתכנעתי בדבריו ולא מצאתי כי אלו נסתרו, גם לא באי הדיוקים באשר לשעה המדוייקת, המיקום ו/או השאלה אם יצא שוב לבדוק את הרכב, אם לאו. דווקא אי דיוקים אלו, במקרה זה, חיזקו את המסקנה כי לא מדובר בתיאום גרסאות.

            גם עדותו של מר רבן באשר להשארת הרכב מחוץ למוסך התירה בי רושם אמין ומהימן:

“ת. כשאשתי אמרה לי שאין ברקסים ברכב, רכב שמשמש אותה יום יום לעבודה. היא הגיעה עם הרכב כאשר הכרנו. התקשרתי למוסך, לטלפון, הוא נייד זמין, אז מה אם הוא סגור. אני מעדכן כאלה דברים.

ש. למה לחוקר אמרת שהתקשר למוסך עצמו ונתת את הטלפון של בזק?

ת. גם את הנייד שלו. כל מה שביקש קיבל, פירוט שיחות, הכל, פעם אחת לא הספיקה לו, שוב פעם הלכתי וטירטרתי עצמי והלכתי לחב’ הסלולר גם שלי וגם של אשתי. קיבל הכל.” (ש’ 22-27, עמ’ 13 לפרוטוקול).

            ובהמשך:

“ש. בבוקר אתה אומר שאתה מתקשר למוסכניק כדי להגיד לו שאתה בדרך אליו, למה אתה צריך להתקשר אם תיאמת איתו מראש?

ת. שישמור לי מקום ראשון שלא יקבל אנשים לפניי. כדי שאני אוציא אותו יום את הרכב”. (ש’ 16-18, עמ’ 14 לפרוטוקול).

            גם עדות זו לא מצאתי שנסתרה והיא תואמת את עדותו של בעל המוסך ולכן כאמור הגעתי למסקנה, אליה ככל הנראה גם הנתבעת הגיעה, כי הרכב הוחנה בערב מחוץ למוסך וכי בבוקר למחרת, ביום 6.5.11, הודיע בעל המוסך טלפונית למר רועי רבן, כי הרכב איננו. מר רבן הגיע למוסך וגילה כי אכן הרכב נגנב “חשבתי אולי בלעה אותו האדמה” (ש’ 14, עמ’ 16 לפרוטוקול).

זאת ועוד, עיון בסיכומי הנתבעת מעלה כי מקומן של טענותיה והסתירות עליהן היא מצביעה בגרסת התובעת, בפרק של הסייגים ו/או החריגים לכיסוי הביטוחי ולא בהוכחת מקרה הביטוח. לאחר שפירטה את הסתירות הקיימות לשיטתה בגרסת התובעת, הגיעה הנתבעת למסקנה, כאמור בסע’ 22 לסיכומיה, כי: “בעל המוסך אישר בעדותו כי נהוג להשאיר רכבים עם מפתחות בתוך הרכב מחוץ למוסך !!!. המסקנה העולה בתום שמיעת הראיות, כי ככל שהרכב נגנב בהיותו בחנייה סמוך למוסך היה זה הואיל וכך עשו גם התובעת ובעלה, ולכן טענה התובעת בדבר העדר מפתח, וניסתה להשליך זאת, בשלב מאוחר, על הפריצה לבית.”.

            גם בסע’ 24 לסיכומיה מציינת הנתבעת: “לאור עדויות התביעה מתחזקת המסקנה כי אם הרכב נגנב, אזי שזה אירע עם מפתחותיו שהושארו בתוכו / סמוך לו.” .

            גם אם אקבל את כל הסתירות הנטענות ע”י הנתבעת כנכונות, עדיין השתכנעתי כי הרכב נגנב מרח’ התעשייה 22 נשר, ליד החניה של המוסך. דהיינו, הסיכון והנזק המכוסים בפוליסה, התממשו, במהלך תקופת הביטוח.

אם כך הם פני הדברים, הרי שמקומה של השאלה, האם השארת המפתחות שולל כיסוי ביטוחי, אם לאו, בפרק של הסייגים ולא בפרק של הוכחת מקרה הביטוח.

            יש לזכור, כי דוח החוקר לא הוגש ומסקנותיו לא הובאו בפניי, כך גם לא זומן החוקר למתן עדות ובנסיבות אלו, אינני יכולה לקבוע, כי לא הוכח קיומו של אירוע ביטוחי. לא אוכל לקבוע כי אירוע הגניבה לא היה ולא הוכח בפניי. אומנם, הנטל על התובעת להוכיח את מקרה הביטוח ונסיבותיו, אולם אי הגשת דו”ח החוקר ומסקנותיו וכן המסקנה אליה הגיעה הנתבעת בעצמה בסיכומיה, מחזקת את התוצאה אליה הגעתי, מהתרשמות ישירה מהעדים.

4.5        אבהיר – טענות הנתבעת ביחס לסתירות הרבות העולות לטענתה מעדויות התובעת וראיותיה ביחס לנסיבות התאונה, כמו גם הטענות כי סתירות אלו מביאות למסקנה שהרכב נגנב כשמפתחותיו בתוכו, ללא הפעלת אמצעי מיגון ו/או מבלי שהיה כלל אמצעי שכזה ברכב – כל אלו טענות הנוגעות לסייגים ו/או לחריגים לכיסוי הביטוחי ולא לעצם הוכחת המקרה הביטוחי. סייגים שעל הנתבעת להוכיח ובהם אדון בהמשך.           ראה למשל ע”א 172/89 סלע חברה לביטוח בע”מ נ’ סולל בונה בע”מ, פ”ד מז(1) 311 (1993).

5.         אי גילוי פרטים בכוונה של מרמה

5.1        כבר עתה אבהיר, כי הסע’ הרלוונטי לטענה זו הינו סע’ 25 לחוק חוזה ביטוח ולא סע’ 6, הנוגע לחובת גילוי החלה בטרם כריתת חוזה הביטוח (כטענתה הנוספת של הנתבעת). עוד אבהיר כי המידע אשר נטען כי העלימה התובעת נוגע להשארת המפתחות ברכב ואי הפעלת המיגונים ולא רק למיקום בו הרכב נגנב, כטענת התובעת בסע’ 81 לסיכומיה.

            השאלה היא – האם הוכח כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו ואם כן – האם יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי מכח סע’ 25 לחוק.

            אציין רק, כי במכתב הדחייה לא העלתה הנתבעת במפורש את טענת המרמה. ב”כ התובעת העלה טענה זו במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 20.10.13 (ש’ 8-10, עמ’ 17 לפרוטוקול), אך טענה זו לא עלתה שוב ולא הוגשה כל בקשה למחיקת סעיפי ההגנה הרלוונטיים ונראה כי התובעת ויתרה עליה.

5.2        הדין וההלכה

            סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח שכותרתו “מרמה בתביעת תגמולים” קובע כי:

“הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו”.

            הפסיקה קבעה, כי לצורך הוכחת תחולתו של סע’ זה, יש להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים:

            א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

            ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או הכזב של העובדות שנמסרו.

            ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

            ראה רע”א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ ‘אחמד נסרה [פורסם בנבו] ( 19.5.1998)

            נקבע, כי הואיל ועסקינן בטענה של מרמה, המייחסת מעשה פלילי למבוטח, הרי שיש להוכיחה ברמה הגבוהה מרמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי.

            באשר לנטל ההוכחה נקבע ברע”א 9215/10 פלדמן נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] (12.4.2011) (להלן: “הלכת פלדמן“):

“אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית.  מאחר שמדובר בהטלת “סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית” ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע”א 475/81  זיקרי נ’ כלל חברה לביטוח, פ”ד מ(1) 589, (1986); אליאס, בעמ’ 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו.”

5.3        מן הכלל אל הפרט

            לאור ההלכה המובאת לעיל, הרי בשלב הראשון יש לבחון, האם הוכח בפניי, ע”י הנתבעת כמי שנושאת בנטל ההוכחה להוכיח יסודות סע’ 25 לחוק, כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו. במידה והתשובה הינה חיובית יש לבחון, האם הסתרת מידע זה נעשתה ע”י התובעת ביודעין, ומתוך כוונה להוציא כספים במרמה מהנתבעת.

            הנתבעת מסתמכת בעניין זה על הסתירות הרבות העולות מגרסת התובעת, עדיה וראיותיה. לטענתה, היא הופטרה מהגשת דו”ח חוקר וכלל לא היה צורך בהגשתו, שכן לא הוכח מקרה ביטוח. מה גם שהחלקים הרלוונטיים מהדו”ח אושרו ע”י עדי התובעת ודי בכך.

            לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, התרשמתי מהעדים ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה, כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה והראיה הנדרש, כי הרכב נגנב, עת המפתחות היו בתוכו.

            אציין רק, שלא בנקלה הגעתי למסקנה זו – עדויות התובעת אינן חד משמעיות ויכולות להשתמע לכאן ולכאן. כך למשל עולות תהיות באשר לכתובת הלא נכונה שנמסרה תחילה כמקום האירוע, באשר לעובדה שהמפתחות לא נמצאו והתובעת ו/או בעלה לא מצאו לנכון לדווח על כך למשטרה. אך מנגד, גם הסתירות המועלות ע”י הנתבעת אינן חד משמעיות ואינן מובילות למסקנה חד משמעית באשר למפתחות הרכב, יש גם היגיון בנסיעה כפולה בערב יום קודם לכן יחד עם אדם נוסף ואז השארת הרכב סמוך למוסך, בעוד שלמחרת נדרשת נסיעה בודדת רק כדי למסור את המפתח.

במקרה שכזה שבו כפות המאזניים שוות ומשנטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת, וזו בחרה שלא להגיש את דו”ח החוקר ו/או לזמן את החוקר למתן עדות, הגעתי למסקנה שיש לדחות את טענת הנתבעת כי הרכב נגנב כשמפתחותיו בתוכו.

5.3.1     משקבעתי כי הוכח מקרה הביטוח והדיון עבר לשאלה של הסייג הקבוע בסע’ 25 לחוק, הרי שאין לקבל את הטענה, כי לא היה צורך בהגשת הדו”ח וזימון החוקר. הנתבעת הגישה חלקים מחקירת החוקר (ת/6) שאינם חתומים על ידו ו/או כוללים את פרטיו. הן התובעת והן מר רבן העידו, מספר פעמים, כי אינם זוכרים את אשר מסרו לחוקר ו/או הכחישו שאמרו את הדברים. כך למשל העיד מר רבן:

“ש. אתה זוכר שאמרת שמפתח אחד אצל אבא שלה ואחד אצלה.

ת. אין לי מושג זה בדיוק בהכרות ביננו. הדירה מתחת לבית, לא יודע בדיוק אם המפתחות היו אצלנו או אצלם בבית. פרצו לנו את הבית כמה ימים אחרי גניבת הרכב. זה היה ביום הזכרון.” (ש’ 16-19, עמ’ 12 ובהמשך שורות 20-24).

“ש. למה לא סיפרתם לחברת הביטוח שהייתה פריצה בבית וגנבו מפתח?

ת. רק אחרי ששאל על המפתח השני, סיפרתי שהיה לנו פריצה בבית. כשהוא שאל איפה יש מפתח, אמרתי שפרצו לבית וכנראה המפתח היה בבית, הוא שאל אם המפתח אצל ההורים שלה או אצלנו.” (ש’ 8-11, עמ’ 13 ובהמשך ש’ 12-17).

“ש. למה לחוקר אמרת שהתקשר למוסך עצמו ונתת את הטלפון של בזק?

ת. גם את הנייד שלו. כל מה שביקש קיבל…”  (ש’ 25-27, עמ’ 13).

                                    (ראה גם עדותו של מר רבן באשר לתדפיס פירוט השיחות, ש’ 19-28, עמ’ 14 לפרוטוקול)

                        כך גם העידה התובעת:

“ש. חוקר שהיה אצלך לא סיפרת?         

ת. בטח שסיפרתי. אם אני זוכרת נכון סיפרתי וביקש פירוט שיחות. (ש’ 19-20, עמ’ 18).

“ש. האם נכון שלחוקר סיפרת שהעברת את מפתחות הרכב?

ת. יש לנו שני מפתחות. אחד אצלנו אחד נגנב. לא זוכרת מה סיפרתי לחוקר. (ש’ 32-33, עמ’ 22 לפרוטוקול).

                        מקום שמבקשת הנתבעת להוכיח גרסה הסותרת את גרסת התביעה והמצדיקה לפטור אותה מתשלום לפי הפוליסה, היה עליה לעמת גרסה זו עם דו”ח החוקר ומסקנותיו. אין די בהצגת שאלות העולות מהחקירה וברי כי אין די בחלק מהחקירות (ת/6).

                        לא רק זו, מחקירת התובעת ת/6 עולה (ככל שהצלחתי להבין מהכתב) כי לרכב היו שני מפתחות, שהיו אצלה בבית (דבר המתיישב עם עדותה בין היתר בעמ’ 18 ש’4-9)   ושהיא תעביר את המפתחות לסוכנת הביטוח (עמ’ 2, ש’ 2-8 בחקירה). לא ברור האם התובעת נחקרה שוב, מה סיפרה באותה חקירה, האם סיפרה אודות הפריצה ואובדן המפתחות לאחר שנדרשה להמציאם לסוכנת הביטוח ולא מצאה אותם. רב הנסתר על הגלוי מחלק זה של החקירה ואינני יכולה לקבוע כל ממצא מכוחו, מבלי שהונחה בפניי התמונה המלאה – הדו”ח בשלמותו וחקירה נגדית של החוקר.

5.3.2     נכונים הדברים גם באשר לתדפיס פירוט השיחות, עליו מבקשת הנתבעת להסתמך (ת/3). לטענת הנתבעת רק בחקירה הנגדית התגלה כי לא מדובר בתדפיס שיחות של מר רבן אלא של אביו וכי זהו התדפיס היחיד שהוצג, דבר המעיד שאין תדפיס אחר התומך בגרסת התובעת. גם בעניין זה נדרשת עדותו של החוקר מטעם הנתבעת, אשר קיבל את התדפיסים ואשר יעיד כי לא קיבל אחרים. עדות זו לא הוגשה ומנגד, עומדת עדותו של מר רבן, כי הועבר יותר מתדפיס אחד:

“ש. מסרת לחוקר תדפיס שיחות טלפון, אני מציגה לך?

ת. מסרתי כמה תדפיסים. ביניהם גם טלפון של אבא שלי, יש לי חברה. הוא אמר שזה לא סיפר (צ.ל. סיפק- א.א.) אותו. זה טלפון אישי של אבא שלי וכל פעם מתחלפים רכבים. יש לנו 5 רכבים.

ש. אמרת לחוקר שהתקשרת מטלפון נייד שלך למוסך, החוקר ביקש ממך תדפיס שיחות?

ת. הוא קיבל, הוא ביקש פעם אחת פירוט שיחות, אמר לא מספק אותו ותביא לי עוד, הוצאתי לו את כל הפירוט, הייתה חבילה יותר גדולה ממה שיש לך פה. המספר הזה שאת מציגה זה של אבא שלי. 20 זה של אבא שלי, שלי 40 באמצע.” (ש’ 19-26, עמ’ 14 לפרוטוקול).

                        עדות זו של מר רבן, ניתן היה לסתור בעדותו של החוקר מטעם הנתבעת בלבד ובהעדרה, לא ניתן לקבוע, כי התובעת לא העבירה את הפירוט הנדרש וניסתה להסתיר מידע מחברת הביטוח ו/או כל מסקנה אחרת, התומכת בטענות הנתבעת.

5.3.4     אכן, בתלונה במשטרה על הפריצה (ת/7) ובהודעת מר רועי רבן במשטרה (ת/2) לא הוזכר דבר באשר לגניבת המפתחות. כל שצויין היה כי “מהדירה נגנבו 1000 שקל במזומן בשטרות של 200 וצ’קים” (עדות מר רבן במשטרה, ת/2, ש’ 9-10). כשנשאלה על כך בחקירה הנגדית השיבה התובעת, כי “לא זוכרת. זה היה לפני שנתיים וחצי.” (ש’ 13, עמ’ 18 לפרוטוקול). מר רבן, מי שמסר את העדות במשטרה, נחקר אף הוא על כך והשיב:

“ש. מציגה לך הודעה למשטרה בגין הפריצה, סומן מוגש ת/2. אתה מוסר הודעה למשטרה על פריצה, אתה לא מוסר שום דבר לגבי מפתח רק לגבי כסף ושיקים.

ת. לאחר שבועיים שהחוקר הגיע אלינו, עשו לנו חורבן בית. הבנתי שאני צריך לחזור למשטרה? לא יודע אם זה רלוונטי, גם המשיכו להתקשר אלינו בני מיעוטים והמשיכו להטריד אותה. היא גם החליפה מספר וסיפרה למשטרה כי הטרידו אותה. הגישה תלונה.

ש. אשתך התלוננה על ההטרדות ולא מצאה לנכון להגיד על המפתח?

ת. אני אמור לחפש את המפתח או את האוטו? לא מחפש כמה צרורות יש לי אותו יום. יש לי עוד 5 רכבים בבעלותי. עשו לנו בלאגן בבית, לקח לנו הרבה זמן, כמה ימים גם לא ישנו בבית.

ש. למה לא סיפרתם לחב’ הביטוח שהייתה פריצה בבית וגנבו מפתח?

ת. רק אחרי ששאל על המפתח השני, סיפרתי שהיה לנו פריצה בבית. כשהוא שאל איפה יש מפתח, אמרתי שפרצו לבית וכנראה המפתח היה בבית, הוא שאל אם המפתח אצל ההורים שלה או אצלנו.” (סוף עמ’ 12 וש’ 1-11, עמ’ 13 ובהמשך ש’ 12-17).

5.3.5     בניגוד לנטען ע”י הנתבעת בסיכומיה, כי לסוכנת הביטוח לא נמסר אודות הפריצה וגניבת המפתחות, הרי מעדותה עולה כי אינה זוכרת את הפרטים המדויקים אך עולה עוד, כי אביה של התובעת הודיע לה על הפריצה בבית (ש’ 27-31, עמ’ 33 לפרוטוקול):

“אני זוכרת שהייתה בעיה עם מפתחות הרכב (הזוג הנוסף). לא מצאו אותם כחודש-חודש וחצי. ביקשנו כמה פעמים את הזוג הנוסף. סט אחד היה. אני חושבת שאת הזוג השני הם נתנו לכלל או לחוקר. לא חושבת שנתנו לנו. אבא של אורנית אמר שהם לא מוצאים. הוא אמר שהייתה פריצה בבית ובגלל זה לא מוצאים ובכלל המפתחות היו אצלו. אני לא זוכרת, אני זוכרת שהייתה בעיה למצוא את המפתחות במשך זמן רב.”

5.3.6     אציין שוב, כפי שהבהרתי בפרק של הוכחת מקרה הביטוח, כי התרשמתי ישירות מעדותם של מר רבן ומר זובידאת וממהימנות עדותם וכי חקירתם הנגדית לא הצליחה לערער את גרסתם, לבטח שלא באופן שיוביל למסקנה, כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו.

                        גם כאן אציין, כי שומה היה על הנתבעת להגיש את דו”ח החוקר בכדי להביא את גרסת התובעת ובעלה כפי שניתנה בזמן אמת והמסקנות העולות מחקירתם. משלא עשתה כן, לא אוכל לקבוע, על סמך “הסתירות” המועלות בסיכומיה וכממצא עובדתי, כי המפתחות הושארו בתוך הרכב.

                        לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח, כי נמסר מידע כוזב ומכאן, מתייתר הצורך בדיון בשאלה, האם מידע זה נמסר ביודעין ומתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח.

5.3.7     למעלה מהצורך אציין, כי גם לו הוכח שמפתחות הרכב הושארו בתוכו, לא הייתי מגיעה לתוצאה לפיה הסתרת מידע זה נעשתה בכוונת מרמה ומתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין. סקירת פסיקת בתי משפט השלום שניתנה לאחר הלכת פלדמן המצוטט לעיל מעלה, כי הדגש הושם על המניע למסירת המידע הכוזב ועל הנפקות של אותו מידע על הכיסוי הביטוחי ולא על עצם מסירת המידע הכוזב. כך, מקום בו הוכח כי אילו נמסר המידע הנכון לא היה מתקיים הכיסוי הביטוחי ו/או הכיסוי היה מופחת ו/או ההשתתפות העצמית הייתה גבוהה יותר, נקבע כי המידע נמסר לצורך הוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח. מנגד, מקום שהוכח כי במסירת המידע הנכון, הכיסוי הביטוחי היה מתקיים, נקבע לא אחת כי הדבר שולל קיומו של מניע להונות את חברת הביטוח והוצאת כספים שלא כדין וכי אין במסירת המידע הכוזב די, בכדי לפטור את חברת הביטוח מחובת תשלום על פי הפוליסה.

                        גם אני סבורה, לאור נוסח סע’ 25 והלכת פלדמן, כי מקום שמסירת המידע הכוזב לא הייתה משפיעה על חבותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה, ניתן להסיק כי המניע שעמד בבסיס מסירת המידע הכוזב, אינו קשור להוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח. ברי  כי מדובר במסקנה הניתנת לסתירה ואין בה בכדי לשלול את הצורך בבירור המניע מאחורי מסירת המידע הכוזב.

                        במקרה דנן התמקדה הנתבעת בעצם מסירת המידע הכוזב, אך לא טענה כיצד מידע זה היה משפיע על הכיסוי הביטוחי. אין די בטענה כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו ויש להוכיח, כי יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי. אם כוונתה של הנתבעת, כי השארת המפתחות עולה כדי רשלנות רבתי המצדיקה שלילת הכיסוי, הרי שטענה זו לא נטענה ולבטח שלא הוכחה, מה גם שלא הוכח הקשר הסיבתי בין השארת המפתחות לבין הגניבה. עצם השארת המפתחות אינו מוביל ישירות לתוצאה של שלילת הכיסוי הביטוחי ולעניין זה די להפנות לסקירת הפסיקה בספרו של המלומד ירון אליאס, דיני ביטוח כרך א (מהדורה שנייה), עמ’ 452-456.

                        משלא הוכח כי השארת המפתחות הייתה שוללת כיסוי ביטוחי, הרי שלא ניתן לטעון שהוכח כי הסתרת מידע זה נעשתה בכוונת מרמה ובכדי להוציא כספים שלא כדין.  ולכן, כאמור, גם אילו הייתי מגיעה למסקנה כי הוכחה גרסת הנתבעת, הרי שלא הוכח בפניי כי הדבר שולל כיסוי ביטוחי.

6.         אי הוכחת מיגון הרכב, התקנתו, הפעלתו ותקינותו

6.1        טענה נוספת בפי הנתבעת והיא, כי לא הוכח קיומם של אמצעי מיגון ברכב ו/או הפעלתם עובר לגניבה.

6.2        אינני נדרשת לעדותו של מר בוזי מנחם, אביה של התובעת ונכונה אני להניח, כי לא הוכח קיומו של מיגון ו/או הפעלתו עובר לגניבה. עדיין אין בכך בכדי להביא לשלילת כיסוי ביטוחי ולעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת, כי הנתבעת לא עמדה בתנאים שנקבעו בהלכת סלוצקי (ברע”א 3260/10 חתמי לוידס נ’ אלהיו סלוצקי [פורסם בנבו] (15/9/2013)), שם נקבע, כי בין אם מדובר במקרה שבו לא הותקנו אמצעי מיגון ובין אם מדובר במקרה שבו המבוטח לא עשה שימוש באמצעי מיגון אלו, חל ההסדר הקובע פיצוי יחסי – סע’ 18 וסע’ 21 לחוק חוזה ביטוח ונקבע:

“39. מן האמור לעיל, עולה אפוא הפרשנות הבאה להסדרים הקבועים בסעיף 18(ג): ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית “משוערת” שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות.

            ביהמ”ש העליון קבע, כי הואיל ותרופת התשלום היחסי הינה תרופה של המבטח ולא של המבוטח והואיל והמידע מצוי בידי המבטחת, הרי שהנטל להוכיח קיומה של פוליסה חלופית אצל הנתבעת או אצל מבטח סביר אחר או להוכיח כי אין מבטח סביר שהיה מבטח את התובעת ללא אמצעי המיגון שנדרשו (כאשר לצורך כך די בתצהיר של איש מקצוע הבקיא בתחום הביטוח) , מוטל על כתפי חברת הביטוח (פסקה 42 לפסה”ד).

6.3        הנתבעת במקרה דנן לא עמדה בנטל זה ואינני מקבלת את ניסיונה להתמודד עם טענה זו בסיכומיה ולטעון, טענה בעלמא וללא כל תימוכין, כי לא קיימת, אצלה או אצל מבטח אחר, פוליסה אחרת ללא דרישת מיגון.           אשר על כן, גם טענה זו נדחית.

7.         גובה הנזק

7.1        שווי הרכב – בפוליסת הביטוח נקבע באשר לשווי הרכב:

“תשלום באובדן גמור או באובדן גמור להלכה:

בפוליסה זו מצויין קוד דגם של כלי הרכב המבוטח. הננו להביא לידיעתך כי אין בכך משום קביעת ערך מוסכם לכלי הרכב ובמקרה של אובדן גמור או אובדן גמור להלכה יחולו התנאים הקבועים בסעיף 8 של פרק 7 התנאים הכלליים ושם נקבע כי לצורך חישוב תגמולי הביטוח תשתמש החברה במחירון לוי יצחק בתוספת או בהפחתה של גורמים המשפיעים על ערך הרכב כפי שהם רשומים במחירון זה.

לדוגמא:

1. שיעור הפחתה מירבי מערך הרכב עד 19% אם הבעלות הקודמת של כלי הרכב היא רכב השכרה…”

אין מחלוקת בין הצדדים כי שווי הרכב על פי מחירון ‘לוי יצחק’, למועד הגניבה, היה 60,000 ₪. ראה גם חוות הדעת של שמאי הנתבעת – ערך רכב בסיסי וראה גם דיני ביטוח, כרך ב’, עמ’ 1317-1322. אין מחלוקת גם בין הצדדים כי יש להפחית 19% בגין בעלות קודמת של חברת השכרה. הדבר אף נקוב בפוליסה. פרט לכך, לא צוינו בפוליסה הפחתות נוספות ומכאן שאין מקום להפחתות שמבקשת הנתבעת לבצע. הנתבעת לא הוכיחה כי בעת חישוב הפרמיה הפחיתה רכיבים אלו מתגמולי הביטוח.

מכאן, שאני קובעת כי התובעת זכאית לשווי הרכב, בניכוי הפחתה של 19% בגין בעלות קודמת של חברת השכרה וכן בתוספת מערכת השמע 1,215 ₪ (סעיף 5 לפוליסה) ובסך הכל, 49,815 ₪, נכון ליום הגשת התביעה ובערכים ליום פסק הדין- 52,888 ₪.

7.2        ראשי נזק נוספים (רכב חלופי, הפסד ימי עבודה ועוגמת נפש)- ראשי נזק אלו לא הוכחו בפניי ולא הוכח כי הם מכוסים בפוליסה. אמנם התובעת ביקשה להגיש, לאחר שמיעת הראיות ובשלב הסיכומים, מסמך ממנו ניתן, לדעתה, להסיק כי ניתן כיסוי לרכב חלופי, אך מדובר בטענה שלא נתמכה בתצהיר ואינה מפרטת את הנסיבות שהביאו למציאת המסמך רק עתה. יתירה מזו, על התובעת היה לבקש גילוי מסמכים ספציפי ו/או לבקש את האישור מסוכנת הביטוח ולא הובהר מדוע לא עשתה זאת עד כה.

            מעבר לאמור, הרי שעצם ההוצאה הנטענת לא הוכחה – לא הוגש כל מסמך המעיד על השכרת רכב חלופי ועל הסכום ששולם. מדובר בראש נזק שניתן היה להוכיחו ומשלא עמדה התובעת בנטל ההוכחה – יש לדחותו.

כך גם באשר לדרישה להוצאות ולהפסד ימי עבודה – ראשי נזק אלו לא הוכחו והם נדחים בזאת. בנסיבות מקרה זה, אין גם מקום לחייב בסכום כלשהו בגין עוגמת נפש.

7.3        ריבית חריגה – טענה זו של התובעת נטענה לראשונה בסיכומים ודי בכך בכדי לדחותה. אציין רק, שמקובלת עלי טענת הנתבעת, כי אין בעצם דחיית התביעה בכדי להצדיק הטלת ריבית עונשית – כאמור לעיל, גרסת התובעת ובעלה מעלה תהיות ואינה חד משמעית ולכן, אף אם הייתה מתבקשת ריבית חריגה בכתב התביעה, הייתי דוחה בקשה זו.

8.         סוף דבר           

התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 49,815 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה), כאשר סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עד ליום פסה”ד עומד על סך של 52,888 ₪.

באשר להוצאות המשפט אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את אגרת בית משפט ביחס לסכום פסק הדין, שכר טרחת עו”ד בסך של 6,000 ₪, בצירוף מע”מ. חיובים אלו הנם בנוסף לחיובים שניתנו בהחלטות ביניים ו/או על ידי המותב הקודם.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

5129371

54678313המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום,  כ”ד תמוז תשע”ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים. 

---

שיתוף: