בבית משפט השלום בירושלים |
ת.א. 24355/98 |
||
|
|
|||
בפני כב’ השופט רפאל יעקובי |
תאריך: |
25.06.01 |
|
|
בעניין: |
שוויקי מחמד ג’אלב |
|
|
|
|
ע”י ב”כ עוה”ד |
נ. ארשיד |
התובע |
|
|
נ ג ד
|
|
|
|
|
מנורה חברה לביטוח בע”מ |
|
|
|
|
ע”י ב”כ עוה”ד |
ג. ישראלי |
הנתבעת |
פסק דין חלקי
א.כללי
1. עניין לנו בתביעה, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), אשר מגיעה אל מחוזות, שאין דורכים בהם בתביעות השגרתיות לפי חוק זה. זאת מחמת שעולה בענייננו שאלה ספציפית של כיסוי ביטוחי.
2. בכתב התביעה שלו, ובהמשך, ובאופן מפורט בהרבה, בתצהיר העדות הראשית שלו, מתאר התובע את הנסיבות שהובילו אותו להגשת התביעה הנדונה. כך מובאים הדברים בסעיף 2 לתצהיר העדות הראשית של התובע:
5129371″ביום 12.3.98 בסביבות השעה 19:00, בעת שנהגתי במשאית מדגם וולבו אף 10 מס’ רישוי 54-925-11 (להלן- המשאית), באזור התעשיה בעטרות, נפגעתי בגופי בתאונת דרכים כדלהלן:
א. על המשאית הועמסה מכונה באמצעות המנוף המותקן והמחובר למשאית באופן קבוע ומופעל באמצעות הכח המיכני של המשאית. קרי, באמצעות הכח המופק ממנוע המשאית.נ
ב. בהיותי לקראת הנסיעה במשאית, לאחר סיום העמסת המכונה הנ”ל על המשאית ולאחר שקופלה כבר הזרוע של המנוף, ביקשתי להחזיר למקומם את המייצבים של המנוף, אשר היו פתוחים ועליהם נשענה המשאית בעת ההעמסה, וזאת על מנת שאוכל לנסוע במשאית.
ג. בעת שלחצתי על ידית הפעלה שמכניסה את הגשר העליון של המייצב לתוך שרוול מתכת שאליו מושחל גשר זה, הנחתי, בהיסח הדעת, את ידי הימנית על הגשר האמור. כתוצאה מכך, נמעכו אצבעות כף ידי בין הגשר לבין השרוול.
ד. מיד הועברתי לבית חולים מקאסד שם אושפזתי ליום אחד ונותחתי באצבעות היד.ב
ה. ויודגש, כי בעת אירוע התאונה, המנוע של המשאית היה מותנע ובפעולה”.ו
3. הנתבעת אינה מודה בנסיבות הספציפיות הנטענות, וגם לא בכך שאם ארעו כנטען, הרי שלפנינו תאונת דרכים. עם זאת, היא מעלה טענה מרחיקת לכת עוד יותר, לפיה, אפילו התרחשה תאונה שפרטיה כפי שהתובע טוען, ואפילו תמצי לומר, שאותן נסיבות נכנסות להגדרת “תאונת דרכים” שבחוק הפיצויים, הרי שעדיין פטורה היא מלפצות את התובע. וכל כך למה? מכיוון, שלטענתה, גם אז אין כיסוי ביטוחי לארוע התאונתי הנ”ל. טענת העדר הכיסוי הביטוחי מושתתת על הפוליסה הספציפית שהיתה לתובע, אשר בקשר אליה לא שולמה פרמיה נוספת עבור המנוף.
ב. הסכמה דיונית, והמהלכים שקדמו לפסק דין חלקי זה
4. משכך היו פני הדברים, השכילו הצדדים להסכים לכך, שבראש ובראשונה תוכרע שאלת הכיסוי הביטוחי. נהיר היה להם, שאם תתקבל בקשר אליה טענת הנתבעת, הרי שהתביעה כולה תידחה, תוך שיתייתר הצורך לדון ביתר השאלות הקשורות לאחריות ולנזק.נ
5. כהמשך לכך, נרשמה מפי ב”כ הצדדים (בישיבה מיום 31.1.01), ההסכמה הדיונית הבאה:
“ב”כ הצדדים: מוסכם כי בשלב זה תידון רק שאלת הכיסוי הביטוחי, וזאת על יסוד העובדות המוסכמות הבאות:
1. התובע רכש את המשאית נשוא התביעה בתחילת 1998.ב
2. מוסכם שהפרמיה עבור הביטוח של המשאית כפי שהיה ביום
התאונה (12.3.98) לא כללה תוספת עבור מנוף.ו
3. מוסכם שבעת התאונה היה מורכב מנוף על המשאית, ושלטענת התובע הוא נפגע באופן המתואר בתצהירו.
4. מוסכם שעד מועד התאונה התובע לא הודיע לסוכן הביטוח או לנתבעת על התקנת מנוף על המשאית.נ
למען הסר ספק, מוסכם, כי אם ייקבע בתום שלב זה, כי יש כיסוי ביטוחי, כי אז ניתן יהיה להעלות כל טענות לגבי הנסיבות הספציפיות של התאונה ומשמעויותיהן המשפטיות.
מוסכם כי התובע יגיש סיכומיו בשאלה הנ”ל בתוך 30 יום, והנתבעת בתוך 30 יום מקבלת סיכומי התובע”.ב
6. ב”כ הצדדים אכן הגישו סיכומיהם, ואפילו נתקיימה ישיבה לאחר הגשתם (ביום 10.5.01), שבה הוצעה להם הצעת פשרה. בסופו של דבר הודיעוני הצדדים בכתב (ביום 4.6.01) כי לא עלה בידם להתפשר, וכי נדרשת הכרעה בשאלת הכיסוי הביטוחי. כך בא לעולם פסק דין חלקי זה.
ג. השאלה שבמחלוקת וטענות הצדדים
7. ניתן לתמצת את לוז העניין שבו נפלגים הצדדים באופן הבא: האם במצב דברים, שבו רכש אדם משאית מבוטחת ללא מנוף, התקין עליה מנוף ולא הודיע על כך לחברת הביטוח, ולאחר זמן נפגע פגיעות גוף מאותו המנוף עצמו, האם במקרה כזה תהיה פגיעתו מכוסה בביטוח הקיים, אם לאו.
8. התובע סבור, כי זכותו לפי הפוליסה, לא נפגעה כמלוא הנימה. לדידו, השימוש המותר על פי הפוליסה, כולל בין היתר, את השימוש של הובלת מטענים (סעיפים 24 או 31 לפוליסה), שהוא השימוש שנעשה בפועל בעת קרות מקרה הביטוח. אי לכך, הוא טוען, כיוון שההובלה המותרת לא סויגה מפורשות, באי שימוש במנוף לצורך ההובלה, הרי שיש לראות בשימוש במנוף ככלול בשימוש המותר. לחלופין, ולמקרה שלא תתקבל טענתו זו, אזי סבור התובע, כי, לכל הפחות, מגיע לו פיצוי חלקי של 90% מן הנזק שנגרם לו. לעניין זה מתבסס הוא על האמור בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א- 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). לטענת התובע, יש להסיק מסעיף זה, כי במקרה שחלה החמרה בסיכון הקשור בנכס המבוטח, והמבטח לא ביטל את חוזה הביטוח, אזי בקרות מקרה ביטוח, יפוצה המבוטח בהתאם לחלק היחסי ששילם מדמי הביטוח.
9. עמדת הנתבעת בשאלה זו, היא, כי אופן השתלשלות האירועים, העולה מן העובדות המוסכמות, מביא בהכרח לשלילת הכיסוי הביטוחי, בנסיבות המקרה דנן. למסקנה זו הגיעה הנתבעת מצירופם יחד של שני דברי חוק. האחד, סעיף 3 לתוספת לצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח) התשנ”ג-1993. בהערה 6, קובע מחוקק המשנה, כי על דמי הביטוח של רכב מסחרי יש להוסיף “תוספת 10% במשאית עם מנוף”. יוצא מכאן, שדמי הביטוח ששילם התובע הינם חלקיים, וחלקיות זו משקפת את העובדה, שהשימוש הייחודי של הרכב אינו מבוטח, דהיינו, השימוש במנוף. לטענתה, משאית עם מנוף הינה רכב שונה לחלוטין ממשאית רגילה, באופן שעם הרכבת המנוף, היא הופכת להיות רכב בעל שימוש מיוחד, שלגביו יש להוציא פוליסה חדשה. כיוון שכך, הרי שהתובע נכנס בגדרו של סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, לפיו, לא זכאי לפיצוי מי שנהג ברכב, שהביטוח שהיה לו לא כיסה את השימוש בו. במקרה שלנו, התובע לא שילם את הפרמיה הנוספת עבור המנוף, ויוצא, אם כן, אליבא דנתבעת, ששימוש זה איננו מבוטח, והתובע לא יהיה זכאי לפיצוי בגינו. לדידה, גם מסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח לא יוכל התובע להיבנות, וזאת משתי סיבות: ראשית, חוק חוזה ביטוח הוא חוק כללי, ולכן סעיף 18 שבו נדחה מפני סעיף 7(5) לחוק הפיצויים. שנית, גם אם היה חל, הרי שאין הוא מדבר על נסיבות דוגמת אלה שהתרחשו בדידן.
ד. תוצאה סופית של שלב זה בקליפת אגוז
10. אחר שקילת כל טענות הצדדים, התוצאה שאליה אני מגיע בכל הנוגע לשאלה שעל הפרק, הינה, כי אם יעבור התובע את המשוכות שעדיין לפניו, אזי יהיה על הנתבעת לפצותו על 91% מהנזקים שיוכחו.ו
11. להלן יוסבר, על מה ולמה הגעתי דווקא לתוצאה זו, וחלק מן ההסבר יהיה, מדוע נבחר מכל העמים דווקא החלק הספציפי הנ”ל, המתבטא בציון מדוייק של 91 אחוזים.
ה. ביסוסה של תוצאה
12. כבר בשלב זה אציין, כי הצדדים הפריזו בעמדות הקיצוניות שנקטו, בתשובה לשאלה נשוא דיוננו. מחד גיסא, טענת התובע, שיש בה מידה בלתי מבוטלת של היתממות, כאילו הוספת מנוף איננה שינוי מהותי שיש להודיע עליו, וכי אין בין משאית בעלת מנוף למשאית רגילה דבר- הינה טענה שאינה יכול להתקבל. זאת כבר מכח מה שמורה לנו השכל הישר, ועל אחת כמה וכמה, לאור העובדה, שצו הפיצויים מציין את תוספת המנוף, כתוספת המחייבת העלאה של 10% בדמי הביטוח.
מאידך גיסא, גם טענת הנתבעת, שאין כאן רק החרפת סיכון של שימוש קיים, אלא שימוש חדש, שאין בינו לבין השימוש הקודם דבר וחצי דבר – גם היא מוגזמת ומלאכותית, ודינה להידחות.
13. לדעתי, האמת נמצאת בתווך שבין שני הצדדים. אמנם, כדברי התובע, אין כאן שימוש חדש. המדובר הוא אכן בשימוש למטרת הובלת מטענים, כאמור בסעיפים 24 או 31 לפוליסה, הנקובים שניהם כחלק מן השימושים במשאית שאותם מכסה הפוליסה דנן. עם זאת, ובניגוד לטענת התובע, ישנה גם ישנה כאן החמרת סיכון, שראוי היה להודיע עליה, וכפועל יוצא מכך, לשלם את הפרמיה הנוספת. מעמדתי זו נגזרת בראש ובראשונה הקביעה, שאין מקום להחיל על המקרה דנן את סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, המתייחס לשימוש שלא היה מבוטח, אלא את הסעיפים הרלבנטיים בחוק חוזה הביטוח, המתייחסים לתוספת סיכון שלא בוטחה. מובן הוא, שיכולים להיות סיכונים רבים ושונים במסגרת שימוש אחד, כאשר סיכון פלוני יהיה מבוטח ומשנהו לא. כך לדעתי במקרה שלפנינו. השימוש בגין הובלת משאות היה מבוטח, ולשימוש כגון זה הוצאה הפוליסה, אלא שהובלת המשאות ברכב זה הייתה בעלת סיכון גבוה יותר מהובלת משאות בסתם משאית. זאת כיוון שלמשאית זו הותקן מנוף, אשר שימושיו השונים טומנים בחובם סיכונים רבים, שאחד מהם הוא הסיכון שהתממש במקרה שלפנינו. 14. כאמור, אין להחיל במקרה דנן את סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, ואין מקום לשלילת הכיסוי הביטוחי ולדחיית התביעה מכוחו. עם זאת, בכך שנשללה האפשרות בדבר העדר מוחלט של כיסוי ביטוחי, עדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. עדיין נותר לנו לשאול עצמנו – מהי התוצאה הראויה בנסיבות המקרה. אומר כבר עתה, כי תוצאה לפיה, יוכל התובע לזכות במלוא תביעתו, חרף תשלום חלקי בלבד של הפרמיה, אינה נראית בעיניי.
אחרי ששללנו את שני הקצוות – דחיה מוחלטת של התביעה, וקבלה מלאה שלה – נמצאנו למדים שהפתרון שוכן במקום כלשהו בתווך.נ
15. התוצאה אליה אני מגיע מיוסדת, בראש ובראשונה, על נקודת מוצא, לפיה, בענייננו אין מניעה להחיל עקרון העולה מחוק חוזה הביטוח, על תביעה לפי חוק הפיצויים, אפילו במישרין, כחוק המסדיר גם ארועים מסוג זה, ובודאי בדרך של היקש. כזכור, נהדפה טענת הנתבעת, לפיה יש להגיע מכח סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, לתוצאה של העדר כיסוי לשימוש שנעשה במשאית של התובע בעת התאונה. משכך הם פני הדברים, וחוק הפיצויים לא נותן מענה מלא לשאלה נשוא דיוננו, אין כל מניעה, ואדרבא, אפילו מתאים, להסתייע לצורך פתרונה בחוק חוזה הביטוח.
כך מלמדים אותנו דברי המבוא להצעת חוק חוזה הביטוח, התשל”ו-1976, כי “החוק יחול מבחינה מהותית גם על ביטוח ימי ועל ביטוח כלי רכב, אלא שבביטוח ימי יוסיפו לחול, לפי שעה, ההוראות המיוחדות של החוק העותמאני על הסחר הימי, ובביטוח כלי רכב – הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש”ל-1970″ (הצ”ח 1209 (תשל”ו) 20; ההדגשות שלי – ר.י.). רעיון זה קיבל ביטוי בסעיף 73 לחוק חוזה הביטוח, וכך מסכם במפורש כב’ השופט וייס בת.א. ( מחוזי, י-ם) 1119/84 גועגע נ’ הלבנון, פ”מ תשמ”ח (ב) 45, 64, באומרו, כי “חוק חוזה הביטוח חל מבחינה מהותית גם על ביטוח כלי רכב בשינויים המחוייבים”. דברים דומים נאמרו ויושמו עוד במקרים רבים מאד.ב
16. במסגרת יישומו של חוק חוזה הביטוח, הרי שהתוצאה אליה אני מגיע, עולה מסעיפים 17,7,6 ו-18 לחוק זה, העוסקים כולם בהסדר דומה (ראו, א.ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג.טדסקי (י-ם, תשמ”ד), ע’ 71 ואילך). ההסדר הקבוע בהם, מכונה בלשונו של פרופ’ ששון “פיצוי יחסי” (ראו בספרו, דיני ביטוח (שוקן, תשמ”ט), בע’ 40) בחיבורו הנ”ל, מלמדנו פרופ’ ששון, כי עקרון “הפיצוי היחסי” הוחל בחוק חוזה הביטוח “על שתי סיטואציות” (שם, בע’ 40). בראשונה שבהן, עוסקים סעיפים 6 ו- 7 לחוק, והיא “כאשר לפני עשיית חוזה הביטוח, השיב המבוטח למבטח תשובה….שאיננה מלאה או כנה, אך הדבר לא נעשה בכוונת מרמה”. בכל הנוגע אליה, הרי “בנסיבות אלה, ואם אירע מקרה הביטוח בטרם נודע המצב האמיתי, אין המבטח רשאי לבטל את הפוליסה מחמת הפרת תנאי יסודי הנובע מהעלמה זו… אלא שחיובו מופחת בשעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים” (שם, בע’ 40-41).
הסיטואציה השניה היא “מקרים של שינוי מהותי לאחר עשיית החוזה, שאירעו לאחר תחילת הביטוח” (שם, בע’ 42). בכל הנוגע אליה, הרי “חובה על המבוטח – מכוח סעיף 17 לחוק… להביא מיד ובכתב את המצב העובדתי החדש לידיעת המבטח” (שם, שם). אחת התוצאות של מצב עניינים כזה הינה, כי “המבטח חייב רק בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים, לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי, לבין דמי הביטוח המוסכמים….” (שם, שם).ו
17. אכן, המקרה דנן אינו המקרה המובהק שבו עוסקים סעיפים 6 ו- 7 או 17 ו- 18 לחוק, שהרי מדובר בהחמרת סיכון לאחר עשיית חוזה הביטוח (בשונה מסעיפים 6 ו- 7), ובמקרה שבו לא באה הודעה של המבוטח על החמרת הסיכון (בשונה מסעיפים 17 ו- 18). עם זאת, הרעיון הכללי המיושם באותם סעיפים, מתאים גם לענייננו, וראוי להחילו וליישמו גם כאן. בכך מתקבל הטיעון החלופי של התובע, שהנתבעת לא התמודדה עמו כדבעי. בין היתר, נופלת טענתה של הנתבעת, לעניין תחולת סעיף 18, אשר הסתמכה על פרט ספציפי מתוכו. זאת מכיוון שבסופו של דבר, התוצאה מבוססת על מכלול רחב הרבה יותר, שיש בו, בין השאר, להדוף את אותה טענה נקודתית. עם זאת, כפי שניתן להיווכח מהאמור לעיל, נערכו וריאציות מתאימות, כדי להחיל את הטיעון החלופי של התובע על נסיבות המקרה דנן.
18. בטרם חיתום פרק זה, עלינו לסקל משולי הדרך שתי אבנים קטנות. לא שכחנו לרגע, כי ההכרעה דנן הינה על יסוד עובדות מוסכמות. במסגרת העובדות המוסכמות, שהן התשתית להכרעה דנן, אין כל בסיס לכוונת מרמה מצד התובע, בכל הנוגע לכך, שלא דווח על המנוף, שאותו הרכיב על המשאית לאחר שרכש אותה. אין גם תשתית לאפשרות שהנתבעת היתה מסרבת לבטח את המשאית עם המנוף, אילו ידעה על הרכבת המנוף על גבי המשאית. חוסר האפשרות לחרוג מן העובדות המוסכמות הינו מובן מאליו, והנתבעת גם מדגישה אותו (בסעיף 3 להקדמה לסיכומיה), בכך שהיא טוענת, כי יש להתעלם מנסיונות של התובע, לחרוג ממערך העובדות המוסכמות.
אשר על כל האמור, אין עוד אבנים ומכשלות לרגלינו, ומצויים אנו בדרך המלך של העקרון שביסוד סעיפים 7,6, 17 ו- 18 לחוק חוזה הביטוח, ואין מניעה שניישמם כאן, כמבואר.נ
19. לאחר ההסברים בעניין עקרון הפיצוי היחסי, שעליו מושתתת התוצאה, יוסבר להלן מדוע התוצאה הספציפית הינה, שהתובע עשוי לזכות ב- 91% מסכום הנזקים שיוכחו. כפי שיבואר להלן, תוצאה זו משקפת את היחס בין הפרמיות ששילם התובע, לבין מידת הסיכון שבו העמיד את המבטחת – הנתבעת.
כדי להמחיש את הדברים, ארחיב בהסבר: ניטול דוגמא לפיה הפרמיה לביטוח חובה של משאית הינה בשיעור 100 ₪. בא צו הביטוח ומלמדנו, כי הפרמיה עבור משאית שמצורף אליה מנוף, היא בשעור 110 ₪, המהויים 110% של הפרמיה על ביטוח משאית “רגילה”, שאין עמה מנוף. תוספת הפרמיה משקפת את הסיכון הנחזה כ- 110% סיכון, לעומת הסיכון ממשאית ללא מנוף. התובע דנן משול למי ששילם פרמיה בסך 100 ₪, במקום שהיה עליו לשלם פרמיה בסך 110 ₪. הוא שילם חלק יחסי של מאה חלקים מתוך מאה ועשרה שהיה עליו לשלם, או באחוזים – 90.91%.ב
החוק מלמדנו, כי צריכה להיות קורלציה בין הפרמיות ששולמו, לבין תגמולי הביטוח. מי ששילם רק 90.91% מהפרמיה המלאה, עבור הסיכונים שעבורם רכש ביטוח, עשוי להיות זכאי רק ל- 90.91% מתגמולי הביטוח המלאים, המשתלמים למי ששילם פרמיה מלאה לאותם סיכונים. במקרה דנן, שבו תגמולי הביטוח הם הפיצויים בגין נזקי הגוף, המשמעות היא, זכאות ל- 90.91% מתוך הפיצויים המלאים, ובמעוגל – ל- 91% מתוכם. כך הגעתי אל אותם 91%, אשר ממבט ראשון, עשוי הקורא להרים גבה או לתמוה, מדוע זכה דווקא מספר זה להיות סגולה מכל המספרים.ו
ו. ביסוסה של תוצאה – טעמים ושיקולים נוספים
20. לדעתי, מה שנאמר לעיל מתייחס לשדרה המרכזית של הטיעונים, ויש בו כדי לבסס את התוצאה. עם זאת, יש כמה חיזוקים נוספים לתוצאה דנן, שחלקם “חיצוניים”, וביחס אליהם אעיר את ההערות שתובאנה להלן.
21. הערה ראשונה עניינה בכך, שלדעתי התוצאה דנן, הינה לא רק זו העולה מניתוח משפטי של הסיטואציה, אלא גם מתיישבת עם תחושת הצדק הבסיסית. יש לשים לב, כי אליבא דנתבעת, הרי שהיא חותרת לתוצאה, לפיה, מבוטח ששילם פרמיה כמעט מלאה (כ- 91%), ימצא עצמו בפני שוקת שבורה לרסיסים, ביום קרות מקרה הביטוח. זו תוצאה הנראית על פניה בלתי צודקת. אכן, יכול פלוני לבוא ולטעון, כי משאית לחוד ומנוף לחוד, וכי מי שלא בטח מנוף, אל יצפה לפיצוי במקרה שנפגע מן המנוף. לדעתי, אין מקום לטענה כזו ככלל, ובפרט אין לה מקום לגבי המקרה דנן, ולאור חוק הפיצויים, הרואה את כל הרכב כמקשה אחת וכעשוי מעור אחד, והמכיר גם בנזקים עקב הפעלת כחו המיכני של הרכב להפעלת פריטים המורכבים עליו.נ
22. הערתי השניה מתייחסת לטענת התובע, בדבר החובה לאזכר מפורשות כל סייג של הכיסוי הביטוחי על גבי הפוליסה. לדעתי, צודקת הנתבעת בטענתה, שאין היא חייבת לסייג במפורש כל שימוש או מאפיין שאינו מבוטח בגדר הפוליסה, כתנאי מוקדם להעדר כיסוי, שכן אין לדבר סוף. אין זה סביר לדרוש ממבטחת לאזכר רשימה ארוכה של מאפיינים שאינם, לא היו, ואין סיבה לחשוב שיהיו, קשורים לנכס המבוטח. לאמיתו של דבר, ניתן לקבוע, שמאפיין מסוים איננו מכוסה, על אף שאין בפוליסה איזכור מפורש השולל את קיומו. בהקשר זה אציין, כי למרות העדר חובה כזו, ניתן לראות, שדווקא לעניין השימושים, מקובל לרשום מפורשות את היותם או העדרם במסגרת הפוליסה. הנתבעת טוענת ומדגישה (בסעיף 4ג’ לסיכומיה), כי “עצם תשלום הפרמיה למשאית ללא מנוף מלמדת על כוונת הצדדים להנפקת פוליסת ביטוח, אשר איננה מכסה משאית עם מנוף (כפי שהיא איננה מכסה גם הסעת נוסעים בשכר, לימוד נהיגה, הובלת גז וכיוצא באלו)”. דא עקא, שרוב רובן של הדוגמאות שהזכירה הנתבעת, אכן מופיעות על גבי הפוליסה, במסגרת רשימת השימושים האפשריים, ולכן אי הכללתם גלויה לעין כל, מה שאין כן לגבי קיומו של מנוף, שאינו מופיע ברשימת השימושים. אין בהשוואה זו כדי להוכיח שהשימוש במנוף הוא בחזקת מכוסה עד שיוכח אחרת (כפי שניסה התובע לטעון), אך יש בה כדי לחזק את שאמרנו לעיל, שהטענתם ופריקתם של משאות באמצעות מנוף, אינן קטגוריות נפרדות של שימוש ברכב.ב
23. מהערתי השניה מסתעפת הערה שלישית. הדוגמא שהביאה הנתבעת לעניין הסעה בשכר, לא רק שאינה תומכת בנתבעת, אלא שהיא פועלת פעולה הפוכה. זאת בכל הנוגע לכך שמן הפסיקה בקשר להסעה בשכר, ובעיקר פסק הדין המנחה שצרפה הנתבעת (ע”א 559/91 הפול נ’ פאיזה, פ”ד מז(3) 788) אנו רואים, שניתנת פרשנות מצמצמת, באופן שרק במקרים מעטים ובולטים מוחרג הכיסוי הביטוחי. כך, למשל, באותו פסק דין, עצם הגברת הסיכון כשלעצמה, על ידי הסעת עובדים ברכב, לא הביאה לשלילת הכיסוי הביטוחי. גם בענייננו יש לנקוט קו פרשנות המצמצם את החריגים. גישה פרשנית כזאת, מחזקת אף היא את התוצאה דנן.
24. הערה רביעית עניינה בכך, שקו מחשבה זה, של פרשנות המצמצמת את חוג החריגים לכיסוי הביטוחי, עולה כקו מנחה בעת שנבחנות שאלות כאלה. כך כותב בהכללה המלומד יעקב קיהל, בספרו, ביטוח כלי רכב בישראל (המכללה לביטוח; מהד’ שלישית, תשנ”ה), כי לא כל העניינים העשויים לפטור מבטחים מחבותם לעניין ביטוח רכוש, עשויים לפוטרם מחבותם בביטוח נזקי גוף (שם, בע’ 54).ו
ואכן, ניתן למצוא דוגמאות ספציפיות רבות לפרשנות מצמצמת מאד, בכל הנוגע לחוג המקרים שבהם לא יהיה כיסוי ביטוחי לנזקי גוף במסגרת ביטוח חובה. ההלכות בעניין ה”רשות הראשונית” וההתפתחות בקשר אליהן ממחישות זאת היטב (ראו, למשל: ע”א 139/64 קלדוניאן נ’ גבאי, פ”ד יח (3) 417; ע”א 214/81 מ”י נ’ פחימה, פ”ד לט (4) 821; ע”א 56/84, 76 אלחדד נ’ סלהב, פ”ד מא (2) 582; ע”א 494/89 אסרף נ’ אליהו, פ”ד מו (3) 397; ע”א 5436/95 קרנית נ’ צור שמיר, פ”ד נא (3) 271, ועוד). עם זאת, לא נאריך במקום שבו הדברים ברורים, וניתן לקצר.
25. גם הערה חמישית עניינה בעקרונות פרשנות, שיש בהם כדי לצמצם את סיכויי הנתבעת בהקשר דנן. לדעתי, ככל שנזקקים אנו לפרשנות בהקשר דנן, אם לעניין סעיפי הפוליסה הרלוונטים ואם לעניינים אחרים, הרי התוצאה צריכה להיות ברורה. עם זאת, למקרה שיבוא מאן דהו ויטען, כי אפשרית גם הפרשנות שניתנה על ידינו, וגם פרשנות ברוח עמדת הנתבעת, הרי שאז יש להפעיל את הכלל של פרשנות נגד הנסח, כדי לשלול את הפרשנות שהנתבעת דוגלת בה. בכלל הפרשני הנ”ל נעשה שימוש פעמים רבות, ובין היתר נגד חברות ביטוח. יצויין, כי שימוש בכלל פרשנות זה נגד חברות הביטוח, נעשה גם כשמדובר בפוליסה תקנית או סטנדרטית, שלא נוסחה ישירות על ידי חברת הביטוח (ראו לעניין כל אלה, רע”א 3577/93
הפניקס נ’ מוריאנו, פ”ד מח (4) 70, 76 – 77, ועוד). מעבר לכך, ובכלל, יש משקל רב לעובדה, שמצד אחד של המתרס מצוי אזרח קטן ופשוט, ומצידו האחר – חברת ביטוח. נתון זה כשלעצמו מהווה שיקול להטלת חובות מוגברות על חברת הביטוח, ובין היתר, להגדלת חוג המקרים שלגביהם ייקבע, כי קיים כיסוי ביטוחי (ראו, במאמרו החדש של ירון אליאס, “החלתן של חובות מן המשפט הציבורי על חברות ביטוח”, הפרקליט מה, חוברת ב’ (ניסן תשס”א) 315, ובאסמכתאות המרובות הנזכרות בו). כך הוא אפילו בנזקי רכוש, וביתר שאת – בנזקי גוף, שבהם עסקינן עתה.
26. הערה שישית, אף היא בהמשך להערה הקודמת, בדבר שיקולים שיש בהם לתרום לפרשנות מרחיבה בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי. בהקשר זה קיים גם שיקול נוסף. עצם העובדה שחוק הפיצויים הוא חוק סוציאלי, או מעין סוציאלי, יש בה כשלעצמה, לפחות לתרום במידה מסויימת, לפרשנות שתביא לקיומו של כיסוי ביטוחי. גם אם יש לתחום גבולות לשיקול זה, ואין להפריז בעשיית שימוש בו, הרי שאין להתעלם מקיומו, ומהשפעתו על מלאכת הפרשנות.
ז. סוף דבר בשלב זה
27. אשר על כל האמור לעיל, תוצאתו של שלב זה היא, כי אם התובע יעבור את המשוכה, שעניינה להראות שנפגע ב”תאונת דרכים”, ולאחר מכן יוכיח את נזקיו, הרי שהוא עשוי לזכות בפיצוי בשעור 91% מאותם נזקים שיוכחו.
28. הנתבעת תשלם לתובע בגין ההליכים שעד כה, שכ”ט עו”ד בסכום של 3,000 ₪, בצרוף מע”מ.נ
29. נקבע לקדם משפט, שבו יידון המסלול להמשך הדיון, ליום 20.9.01, בשעה 14:15.
ניתן בהעדר הצדדים היום, ד’ בתמוז תשס”א (25 ביוני 2001).ב
תגובות למאמר