|
בבית המשפט העליון |
|
רע”א 6023/14 |
|
לפני: |
כבוד השופט צ’ זילברטל |
|
המבקש: |
רפעת פקיה |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבים: |
1. יוסי אספיר |
|
|
2. כלל חברה לביטוח בע”מ |
|
|
|
בשם המבקש: בשם המשיבים: |
עו”ד עאהד אגבארייה עו”ד מיכל רוזנברג |
|
החלטה |
בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 17.6.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת”א 9926-02-11 [פורסם בנבו] (כב’ השופטת ב’ בר-זיו), אשר בגדרה התקבלה בקשת המשיבה 2 (להלן: המבטחת) להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל”ל) בעניינו של המבקש, לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 100 נכות.
העובדות הצריכות לענייננו
- ביום 20.7.2008 במהלך עבודתו כעובד בניין, נפגע המבקש (יליד 1968) בתאונת דרכים על-ידי טרקטור. התאונה הוכרה על-ידי המל”ל כתאונת עבודה. לאחר התאונה פונה המבקש לבית-החולים תל-השומר, שם אושפז במחלקה האורתופדית מיום 21.7.2008 ועד ליום 29.7.2008. מהתיעוד הרפואי של התובע בבית החולים עולה כי הוא נבדק על-ידי אורתופד ונוירולוג במהלך אשפוזו, ובמכתב השחרור שלו הומלץ לו לעשות שימוש בצווארון ולחזק את השרירים באמצעות פיזיותרפיה.
ביום 8.9.2008 נבדק המבקש פעם נוספת בבית-החולים תל-השומר והתלונן על חולשה בשתי הרגליים, על קשיים בישיבה ועל כך שאינו יכול ללכת. המבקש הופנה לבירור נוירולוגי. בבדיקות נוספות חזר המבקש על תלונותיו לפיהן הוא אינו יכול להניע את רגליו וכי הוא סובל מכאבים, אך בסיכום הרפואי לא נמצא הסבר לתופעות עליהן דווח.
בחלוף כמה חודשים, ביום 23.4.2009, אושפז המבקש במחלקת שיקום נוירולוגי ממנה שוחרר ביום 21.5.2009. בבדיקות במסגרת אשפוז זה שוב לא נמצא שום הסבר רפואי למצבו, והן נמצאו תקינות. במכתב השחרור נאמר כי המבקש החליט להשתחרר מהאשפוז על דעת עצמו, וכי הוא לא התקדם בתנועות הגפיים התחתונות במהלך האשפוז. כמו כן, צוין כי נצפתה אצל המבקש יכולת להתהפך במיטה בזמן השינה.
ההליכים במוסד לביטוח לאומי ובבית הדין לעבודה
- ועדה רפואית של המל”ל קבעה למבקש ביום 1.9.2010 נכות בשיעור של 100 אחוז לצמיתות לפי סעיף 29(2)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956. קביעה זו נסמכה על מסמכים רפואיים שעמדו בפני הוועדה ועל בדיקות של אורתופד ונוירולוג. על החלטה זו ערר המל”ל בפני הוועדה הרפואית לעררים. הוועדה ציינה כי הבדיקה של התובע לא הייתה אופטימאלית כיוון שנבדק בכסא הגלגלים, והורתה על בדיקה נוספת. לאחר הבדיקה החוזרת נרשם בדו”ח כי למרות שאין הסבר “הדמייתי ואנטומי” לתמונה הקלינית, הוועדה התרשמה מחוסר תנועה בגפיים התחתונות, ועל כן הערר נדחה.
כעבור זמן מה, ובהתאם להנחיות הרופא המוסמך של המל”ל, זומן המבקש לוועדה רפואית לדיון מחודש בדרגת הנכות שנקבעה לו. הזימון לבדיקה בפני הוועדה הרפואית ניתן לשלושה מועדים שונים (17.1.2012, 24.1.2012, 13.3.2012), אך המבקש לא התייצב לאף אחד מהם. משכך, שלל המוסד הלאומי את תשלומי הקצבה של המבקש.
- כלפי החלטה זו של המל”ל הגיש המבקש תביעה לבית הדין לעבודה בתל-אביב (ב”ל 15024-03-12) [פורסם בנבו] ובקשה לצו מניעה לעיכוב ביצוע הבדיקה החוזרת. בתביעתו טען המבקש כי למל”ל לא הייתה סמכות לזמנו לדיון מחודש בדרגת הנכות שנקבעה לו, כיוון שלא היה שינוי במצבו הרפואי. בתגובה, טען המל”ל כי לא ניתן להזמין חומר רפואי בעניינו של התובע, בשל היותו תושב הרשות הפלסטינאית.
בית הדין לעבודה קיבל את תביעתו של המבקש, ובפסק דין מיום 30.5.2012 קבע כי הנחיית הרופא המוסמך לבדיקה מחודשת של המבקש לא נבעה משינוי רפואי במצבו, אלא מהעדר הסבר רפואי לשיתוק (פרפלגיה), אך עובדה זו הייתה ידועה גם לועדה הרפואית לעררים. כן נקבע כי ככל שבעתיד הרופא המוסמך של המל”ל יבקש לבחון מחדש את דרגת הנכות של המבקש, והוא יעשה כן משיקולים רפואיים-ענייניים, לא יוכל המבקש לסרב לעבור את הבדיקה.
ההחלטה בבית המשפט קמא
- הבקשה להבאת ראיות לסתור את ממצאי הוועדה הרפואית לעררים הוגשה על-ידי המבטחת במסגרת תביעת פיצויים שהגיש המבקש ביום 6.2.2011 לבית המשפט המחוזי בחיפה, נגד נהג הטרקטור אשר נטען כי פגע במבקש ונגד המבטחת, אשר ביטחה את השימוש בטרקטור, תביעה מכוח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.
בבקשתה, טענה המבטחת כי המל”ל לא ערך בירור ממצה בשאלת מצבו הרפואי של המבקש, וכי לא נמצא שום הסבר רפואי לקיומו של השיתוק. כמו כן, נטען כי העובדה שהתובע פעל למניעת בדיקה חוזרת של מצבו הרפואי מצדיקה להתיר הבאת ראיות לסתור לעניין זה. המבקש התנגד לבקשה וטען כי הוועדות הרפואיות של המל”ל דנו בטענות אותן העלתה המבטחת, ובכל זאת קבעו כי נכותו היא בשיעור של 100 אחוז. לגופם של דברים, טען המבקש כי מבדיקת MRI שביצע עולה שקיימת פגיעה בחוט השדרה, והיא מסבירה את השיתוק ברגליו.
בית משפט קמא נעתר לבקשה. בהחלטתו הזכיר בית המשפט את ההלכה לפיה בקשה להביא ראיות לסתור תיענה במקרים יוצאי דופן, ובעיקר כאשר נגרם עיוות דין כתוצאה מהתנהגות הוועדה שקבעה את הנכות. אולם, כך הובהר, קביעה זו נכונה לא רק כאשר לניזוק נגרם עיוות דין, אלא גם במקרים בהם נדרשת מניעת עיוות הדין כלפי המזיק. במקרה הנדון, כך נקבע, הבאת הראיות לסתור נדרשת כדי למנוע עיוות דין כלפי המבטחת.
בית משפט קמא נימק קביעתו בכך שבכל המסמכים הרפואיים מבית-החולים תל-השומר לא נאמר כי התובע סובל משיתוק. אבחנה זו, עליה הסתמכה הוועדה הרפואית הראשונה של המל”ל, הופיעה רק במסמך שנערך על-ידי מרפא בעיסוק, שאינו רופא. יתר על כן, בכל הבדיקות שעבר המבקש לא נמצאה בעיה נוירולוגית או אורתופדית הגורמת לבעיה התפקודית ממנה הוא סובל, ולמעשה בכמה מסמכים מצוין כי תוצאות הבדיקות תקינות וכי אין ממצאים המסבירים את תלונותיו של המבקש. בהקשר זה הודגש הממצא לפיו המבקש התהפך באופן עצמאי במיטתו בזמן שינה. בית משפט קמא ציין גם את חוסר שיתוף הפעולה של המבקש בעת אשפוזו בבית החולים ובכך שלא הגיע לבדיקה אליה זומן על-ידי הרופא המוסמך של המל”ל. לבסוף, התקבלה טענת המבטחת לפיה היא לא הייתה צד להליכים במל”ל, ועל-כן לא ניתנה לה הזדמנות לטעון בעניין נכותו של התובע.
על יסוד כל האמור לעיל קיבל בית משפט קמא את בקשת המבטחת להביא ראיות לסתור את קביעת המל”ל, וכנגד החלטה זו מופנית בקשת הערעור שבפני.
בקשת רשות הערעור
- בבקשה דנא טוען המבקש כי אין להתיר למבטחת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה לעררים, שכן ההליכים הנוגעים להוכחת נכותו מוצו במל”ל, ואין הצדקה לפתוח אותם מחדש בנסיבות המקרה הנדון. לדברי המבקש, הדיונים בעניין מצבו הרפואי התנהלו באופן מעמיק בשתי ועדות רפואיות מטעם המל”ל, אשר בכל אחת מהן השתתפו אורתופד ונוירולוג, וכי השאלות אותן העלתה המבטחת בבקשתה זכו להתמודדות עניינית ומנומקת במסגרתן. בנוסף, המבקש מביא בבקשתו מבחר ציטוטים מתוך המסמכים הרפואיים מבית-החולים תל-השומר, אשר מוכיחים לשיטתו, שכבר בעת אשפוזו ניכר היה שהוא אינו מסוגל להזיז את רגליו. כמו כן, נטען כי אין לזקוף לחובת המבקש את חוסר שיתוף הפעולה בעת האשפוז בשל קשיי שפה.
- המבטחת, בתגובתה לבקשה, טענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף נוכח ההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות שעניינן הבאת ראיות לסתור קביעת נכות שנעשתה על-פי דין.
לגופו של עניין, המבטחת סמכה ידיה על החלטתו של בית משפט קמא, והדגישה כי המקרה הנדון נמנה על המקרים החריגים המצדיקים הבאת ראיות לסתור את קביעות המל”ל. לדבריה, ועדות המל”ל לא ערכו בירור ממצה בשאלת מצבו הרפואי של המבקש, ולא סיפקו הסבר לשיתוק הנטען. עוד נטען, כי יש לייחס משקל גם לכך שהמבקש פעל למניעת בדיקה חוזרת במל”ל, ולכך שקיים קושי באיתור תיעוד רפואי בעניינו של המבקש המתגורר בשטחי הרשות הפלסטינאית.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בכתבי הטענות ובמסמכים המצורפים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
הלכה היא כי בית-משפט ייטה להתערב בהחלטות בעניין הבאת ראיות לסתור רק לעתים רחוקות ובנסיבות יוצאות דופן (רע”א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע”מ נ’ גולינבסקי [פורסם בנבו] (27.2.2006)). לא מצאתי כי נסיבות כאמור מתקיימות בענייננו, ורק מטעם זה ניתן היה לדחות את הבקשה.
יחד עם זאת, ובשל הכלל הידוע לפיו הבאת ראיות לסתור תותר רק במקרים חריגים, מצאתי לנכון להתייחס גם למהות הדברים.
- כידוע, המחוקק הגביל את היכולת “לפתוח” קביעות הנוגעות לנכות במסגרת הליך משפטי, לאחר שנקבעו במסגרת ועדות רפואיות הפועלות על-פי דין. על-כן, ההלכה היא כי בקשה להביא ראיות לסתור תיענה רק במקרים יוצאי דופן בהם יש חשש לעיוות דין הנובע מהתנהלות הוועדה הרפואית; במקרים בהם מתברר כי לא היו בפני הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע; או במקרים בהם חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית (בר”ע 634/85 עודה נ’ “רותם” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד לט(4) 505 (1985); בר”ע 721/85 “סלע” חברה לביטוח בע”מ נ’ פתייה, פ”ד לט(4) 839 (1986); 5779/90 “הפניקס הישראלי” חברה לביטוח בע”מ נ’ טיארה עבדול אחמד, פ”ד מה(4)77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 774 (מהדורה רביעית, 2011)).
- בענייננו, לא הוכח כי קיים חשש לעיוות דין הנובע מהתנהלות הוועדה הרפואית או כי לא היו בפני הוועדה הרפואית ובפני ועדת הערר עובדות רלוונטיות הנוגעות למצבו של המבקש. למעשה, בדו”ח הוועדה הרפואית, מצוין בפירוש כי היא הייתה מודעת לכך שאין הסבר לשיתוק, ובכל זאת נקבע כי המבקש סובל מנכות בשיעור 100 אחוז. לכך יש להוסיף כי גם ועדת הערר הגיעה לממצא זהה, וזאת לאחר שהמל”ל, אשר הגיש את הערר, הפנה את תשומת לבם של חברי ועדת הערר לספקות הנוגעים למצבו של המבקש. משכך, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה הוועדה הרפואית לא הייתה מודעת לנתונים עובדתיים הנוגעים למצבו של המבקש, או כי היה פגם מהותי בהתנהלות הוועדה הרפואית.
- משדחינו את שתי העילות הראשונות למתן היתר לסתור, נותר לנו לבחון את העילה האחרונה, והיא – קיומו של שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנכותו נקבעה על-ידי הוועדה הרפואית.
יודגש כבר עתה כי לא נטען, וגם לא הוכח, כי מצבו הרפואי של המבקש השתנה באופן משמעותי מאז שנקבעה נכותו. עם זאת, נטען כי עקב העמימות במצבו הרפואי של המבקש כבר בעת קביעת נכותו – עמימות אליה היו מודעות גם הוועדות הרפואיות – ומכיוון שקיים קושי משמעותי לאסוף מידע הנוגע למצבו הרפואי הנוכחי של המבקש, יש להתיר הבאת ראיות לסתור את ממצאי הוועדות הרפואיות שליד המל”ל. היתר כזה, כך נטען, יאפשר בירור עדכני של המצב הרפואי, וייתכן שיהיה בכוחו להפיג את העמימות הנזכרת ואת סימני השאלה שלא ניתן להתעלם מהם.
ואמנם, צירוף הנסיבות החריג במקרה דנא מצדיק בעיני בירור נוסף של מצבו הרפואי של המבקש על-ידי מתן היתר להבאת ראיות לסתור. כאמור לעיל, בענייננו מתעוררות שאלות מטרידות ולא פשוטות הנוגעות למסקנת הוועדות הרפואיות של המל”ל. בית משפט קמא עמד בהרחבה על השתלשלות הבדיקות ואשפוזיו של המבקש וסקר את עיקר המסמכים הרפואיים שנערכו בעניינו, ועל סמך כל אלה הגיע למסקנה כי הסתמכות על קביעות הוועדות ללא מתן רשות להביא ראיות לסתור אותן עלולה להוביל לעיוות דין. אני שותף לחשש זה, בעיקר נוכח העובדה העולה מפסק הדין קמא לפיה עד היום לא נמצא מסמך רפואי המסביר מה הגורם האנטומי לשיתוק, ונוכח הממצא מאשפוזו של המבקש במחלקת שיקום נוירולוגי בשנת 2009 לפיו נצפתה יכולת של המבקש להתהפך במיטתו בשנתו.
יודגש, כי מאז שנקבעה נכותו של המבקש על-ידי הוועדות הרפואיות שליד המל”ל חלפו יותר מארבע שנים, ויש היגיון רב בניסיון לברר אם בתקופה ממושכת זו העמימות הנוגעת למצבו הרפואי התפוגגה.
אמנם, במצב דברים רגיל, כדי לטעון כי השתנה מצבו הרפואי של ניזוק היה על המזיקים להציג לבית-המשפט אינדיקציות כלשהן המצביעות על הערכה זו. אלא שבנסיבות החריגות בענייננו, המבטחת נתקלת בקושי משמעותי להשיג מידע הנוגע למצבו הרפואי הנוכחי של המבקש המתגורר בשטחי הרשות הפלסטינאית. בהקשר זה יצוין, כי המבקש אינו מקל על המבטחת בנכונות להעביר לרשותה מידע רפואי אודות מצבו הרפואי הנוכחי, כשמגמה אפשרית של הסתרה באה לידי ביטוי גם במהלכיו כלפי המל”ל לאחר שזומן לבדיקה חוזרת.
אם כן, צירוף הנסיבות הוא כזה כשמחד קיימת עמימות מהותית הנוגעת להסבר הרפואי לשיתוק ממנו סובל המבקש, ומאידך, אין למשיבים אפשרות (או למצער – הם נתקלים בקשיים ממשיים) להשיג מידע עדכני הנוגע למצבו הרפואי של המבקש, כעבור ארבע שנים מיום קביעת נכותו. ברי כי אם היה מדובר בתושב ישראל, הרי שמכוח כתב ויתור על סודיות רפואית היתה המבטחת מסוגלת לעמוד על מצבו העדכני, ובידה היה אף לנקוט באמצעים אחרים כדי לעמוד על מצב הדברים לאשורו. כלים אלה לא עומדים במקרה זה, נוכח מקום מגורי המבקש, לרשות המבטחת, או שהפעלתם כרוכה בקשיים מיוחדים. מציאות זו בצירוף כל אותם סימני שאלה וחשדות שתוארו לעיל הופכים את המקרה הנדון לחריג ויוצא דופן.
במצב דברים כזה, נראה לי כי יש היגיון במתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית שליד המל”ל, על-מנת לברר את מצבו הרפואי העדכני של המבקש.
- יודגש, כי גם אם יש בהחלטה לאפשר למשיבים להביא ראיות לסתור כדי להאריך ולהכביד על ההליך, בניגוד לשאיפת המחוקק בנדון, בסופו של יום, המטרה היא להפיג את הספקות המרחפים מעל קביעותיהן של הועדות הרפואיות שליד המל”ל, וככל שמצבו הרפואי של המבקש תואם קביעות אלה, יש להניח שהן תיוותרנה על כנן. עוד יודגש, כי אין להבין מהחלטה זו שכל מצב של עמימות וספקות באשר למסקנות וועדות רפואיות הפועלות על-פי דין יצדיק מתן רשות להביא ראיות לסתור. חשוב להדגיש כי במקרה דנא לא סימני השאלה לבדם הם שביססו את ההיתר להביא ראיות לסתור, אלא צירופם יחד של כל הגורמים, כמפורט לעיל.
אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המבטחת בסך 3,000 ש”ח.
ניתנה היום, ח’ בטבת התשע”ה (30.12.2014).
|
|
|
|
תגובות למאמר