בבית המשפט העליון
רע”א 1400/15
רע”א 1633/15 – ב’
לפני: כבוד השופטת ד’ ברק-ארז
המבקש ברע”א 1400/15 והמשיב ברע”א 1633/15:
שלמה אילוז
נ ג ד
המשיבה ברע”א 1400/15 והמערערת ברע”א 1633/15:
י.מ. אמסלם בע”מ
בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 25.1.2015 בע”א 30494-05-14 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ש’ דברת והשופטים א’ ואגו ו-נ’ נצר
בשם המבקש ברע”א 1400/15
והמשיב ברע”א 1633/15: עו”ד יוסף יפרח
בשם המשיבה ברע”א 1400/15 והמערערת ברע”א 1633/15: עו”ד יהודה לוי
החלטה
1. בפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 25.1.2015 (ע”א 30494-05-14, סגנית הנשיא ש’ דברת והשופטים א’ ואגו ו-נ’ נצר). בפסק דין זה דחה בית המשפט המחוזי ערעורים שהגישו שני הצדדים על פסק דין שניתן בעניינם בבית משפט השלום באשדוד מיום 30.3.2014 (ת”א 18168-03-10, [פורסם בנבו] השופט ע’ כהן).
רקע והליכים קודמים
2. בין הצדדים, שלמה אילוז (להלן: אילוז) וחברת י.מ. אמסלם בע”מ (להלן: אמסלם) נכרתה עסקה למכירת זכויותיו של אילוז בחנות באשדוד על-פי חוזה חכירה שלו עם מינהל מקרקעי ישראל (כיום, רשות מקרקעי ישראל). יצוין כי זכויות אלה טרם נרשמו על שם אילוז.
3. הצדדים חתמו בקשר לעסקה זו על שני זיכרונות דברים. זיכרון הדברים הראשון נחתם ביום 26.5.2009, ונקבע בו כי אמסלם תשלם לאילוז תמורת זכויותיו בחנות סכום של 861,000 שקל בתוספת מע”מ. בזיכרון דברים זה התחייב אילוז להסדיר את רישום החנות על שמו תוך 120 ימים ממועד החתימה, והוסכם כי ייחתם הסכם פורמלי סופי בתוך שבעה ימים ממועד הסדרת הרישום. בנוסף הוסכם שזיכרון הדברים מחייב את הצדדים כהסכם סופי. על סמך זיכרון הדברים הראשון, אמסלם שילמה לאילוז סך של 40,000 שקל על חשבון התמורה המגיעה לו. ביום 4.9.2009 נחתם זיכרון דברים שני בין הצדדים, ובו נקבע כי אמסלם תשלם לאילוז סכום של 418,000 שקל בתוספת מע”מ בתמורה לזכויות בחנות. גם בזיכרון דברים זה צוין שהצדדים יחתמו על הסכם סופי אצל עורך דין שבעה ימים לאחר מועד הרישום, שטרם הוסדר, או תוך 45 ימים מיום החתימה על אותו זיכרון הדברים, לפי המוקדם, וכן שמכל מקום זיכרון הדברים מחייב כהסכם סופי ולא יהיה ניתן לביטול מכל סיבה שהיא. עם החתימה על זיכרון הדברים השני העבירה אמסלם לאילוז סכום נוסף של 120,000 שקל, ובשלב זה החזקה בחנות עברה לידיה. בזיכרון הדברים השני נקבע כי שאר התמורה שנקבעה בזיכרון דברים זה תועבר עם הסדרת הרישום. ביום 29.10.2009 הודיע אילוז לאמסלם על ביטול העסקה.
4. ביום 10.3.2010 הגיש אילוז תביעה נגד אמסלם בבית משפט השלום באשדוד, ובה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו שני זיכרונות הדברים שנעשו ביניהם בוטלו כדין. אילוז טען כי העסקה ביניהם אינה חוקית, מאחר שהתמורה אשר צוינה בזיכרון הדברים השני הופחתה על מנת להונות את שלטונות המס, וכי אמסלם התחייבה לשלם לו סכום נוסף של 450,000 שקל מעבר לאמור בנוסח הכתוב, מבלי שהדבר ידווח לרשויות. לטענתו, סכום זה לא שולם בפועל. אמסלם טענה, לעומת זאת, שיש לאכוף את זיכרון הדברים השני כלשונו, וכי זו הייתה ההסכמה בין הצדדים.
5. בית משפט השלום קבע כי זיכרון הדברים השני משקף את ההסכמות בין הצדדים, ביחס למכלול ההיבטים של העסקה, למעט התמורה שננקבה בו, אשר הופחתה במטרה להונות את שלטונות המס ולהפחית את מס השבח שבו יחויב אילוז בגין העסקה. בית משפט השלום התבסס על העדויות ששמע, וקבע כי כחלק מהעסקה הסכימו הצדדים כי אמסלם תשלם לאילוז סכום נוסף מעבר לתמורה שנרשמה בזיכרון הדברים השני, כטענת אילוז. בית משפט השלום קבע עוד, כי התמורה האמיתית אשר סוכמה בין הצדדים היא זו שננקבה בזיכרון הדברים הראשון. בית משפט השלום המשיך ונדרש לשאלת הסיווג הנכון של הפגם שנפל בעסקה – האם יש להחיל עליה את דיני החוזה הבלתי חוקי או את דיני החוזה למראית עין (בהפניה לע”א 4305/10 אילן נ’ לוי [פורסם בנבו] (9.5.2012) (להלן: עניין אילן)). בסופו של דבר, הוא קבע כי אין צורך להכריע בשאלה זו, מאחר שהתוצאה המעשית המתקבלת לפי שני הסיווגים היא זהה.
6. בית משפט השלום עמד על כך שכאשר הצדדים נוקבים בחוזה מחיר נמוך מן המחיר האמיתי שהוסכם ביניהם ניתן לאכוף את החוזה תוך ריפוי אי החוקיות שדבקה בו ותוך התחשבות בשיקולים שונים שפורטו בפסיקת בית המשפט העליון (בהפניה לע”א 6667/10 טנדלר נ’ קוזניצקי [פורסם בנבו] (12.9.2012) (להלן: עניין טנדלר)). בית משפט השלום עמד על השיקולים הרלוונטיים שיש להביא בחשבון בענייננו, ובכלל זה: העובדה כי קיימים בעסקה כל התנאים שצריך לעמוד בהם הסכם תקף; היותה של אי החוקיות אגבית למטרתו העיקרית של ההסכם; העובדה שאילוז, התובע, הוא הנהנה העיקרי מאי החוקיות; וכן העובדה שהצדדים מילאו חלק מהותי מחיוביהם על-פי ההסכם. בית משפט השלום עמד גם על כך שביטול העסקה יביא לתוצאות לא רצויות, אשר העיקרית שבהן היא שהחוטא, אשר יזם את הונאתן של רשויות המס, ייצא נשכר מהעלאתה של טענת אי-החוקיות. לכן, כך נקבע, יש להימנע מלתת לאילוז סעד שעיינו בטלותה של העסקה. בהמשך לכך, נקבע כי תנאי העסקה יהיו כמפורט בזיכרון הדברים השני, בכפוף לכך שהתמורה תעמוד על הסכום המקורי שנקבע בין הצדדים בזיכרון הדברים הראשון, בתוספת הצמדה וריבית כדין. יצוין, כי טענותיו האחרות של אילוז שעניינן עילות לביטול ההסכם (לרבות הטעיה, טעות והפרה יסודית) נדחו על-ידי בית משפט השלום. בסיום פסק דינו העיר בית משפט השלום כי אילוז טרם הסדיר את הרישום של זכויות החכירה שלו, אך הוסיף כי אינו נדרש לשאלה אם הדבר מהווה הפרה של ההסכם, ובסיכומו של דבר הציע לצדדים להסדיר את סיום העסקה בהסכמה.
7. להשלמת התמונה יצוין, כי בהחלטה נוספת מיום 24.6.2014 קבע בית משפט השלום כי סכומים ששולמו בגין השכרת החנות לצד שלישי על-ידי אמסלם, ושהופקדו בידי נאמן על-פי החלטה של בית משפט שלום ובהסכמת הצדדים (עד להכרעה בתביעה) מיום 7.2.2011, יועברו לאמסלם, שהיא הזכאית להחזיק בחנות. כמו כן, נקבע בהחלטה כי אין מקום לדון בשאלה מהו הסכום שאמסלם חייבת לאילוז בשלב זה שלאחר מתן פסק הדין.
8. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. אמסלם טענה כי זיכרון הדברים השני תקף כפי שהוא, שכן התמורה בו הופחתה מסיבות אחרות, וכי לא הוסכם בין הצדדים על תשלום של כל סכום נוסף מעבר למה שנקבע בזיכרון דברים זה. לטענת אמסלם, בית משפט השלום יצר חוזה חדש, שאליו לא התכוונו הצדדים. עוד טענה אמסלם כי למעשה ניתן לאילוז סעד שלא התבקש על-ידו. בערעור שהגיש אילוז הוא טען כי יש לבטל את שני זיכרונות הדברים, וכי הועבר לו אך חלק קטן מן התמורה, אשר אינו מצדיק קיום של החיוב. בתשובה לערעורה של אמסלם, טען אילוז כי מכל מקום אין פגם במתן סעד הנובע באופן ישיר מהסעד המבוקש, אך בנסיבות העניין אי התשלום של הסכום הנוסף על-ידי אמסלם מהווה הפרה יסודית המצדיקה את ביטול ההסכם. אילוז טען עוד כי פסק דינו של בית משפט השלום לא מסיים את הסכסוך כיוון שאינו קובע מתי ישולם הסכום הנוסף, ובנסיבות אלה ההחלטה להשאיר את סכומי השכירות שהופקדו בנאמנות בידי אמסלם היא בעייתית.
9. ביום 25.1.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשני הערעורים במאוחד – בחוות דעתה של סגנית הנשיא דברת, ובהסכמת חבריה להרכב. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום באשר להסכמה על תשלום סכום נוסף מעבר לסכום התמורה שצוין בזיכרון הדברים השני. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהצדדים התמקדו בסיכומיהם בטענה שהעסקה ביניהם אינה חוקית, ולא בטענה של חוזה למראית עין. בית המשפט המחוזי בחן את השיקולים השונים שצריכים להנחות את בית המשפט בהחלטה אם להורות על קיומו של חוזה בלתי חוקי, בהסתמך על עניין טנדלר, וקבע כי התחשבות בהם מובילה למסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים ולקיים את זיכרון הדברים השני, בכפוף לתיקון של סכום התמורה, כפי שקבע בית משפט השלום.
10. באשר לטענה שבית משפט השלום נתן לאילוז סעד שלא התבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי זהו המקרה המתאים לעשות כן, בשל שיקולי צדק, מאחר שאי-מתן כל תוקף לעסקה פועל לטובת אילוז אשר יזם את ההתנהלות הבלתי חוקית, כך שהחוטא יוצא נשכר. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי הסעד שניתן נובע למעשה מן הסעד שהתבקש, במובן זה שמדובר בהיענות חלקית לדרישה שלא לתת תוקף לעסקה. בית המשפט המחוזי אף ציין, כי הדיון בדיני החוזה הבלתי חוקי אמור להיות פתוח יותר להענקת סעד שלא נתבקש, מאחר שבתחום זה שומה על בית המשפט לבחון לא רק את הצדק במקרה הפרטי אלא גם את האינטרס הציבורי הרחב יותר בהכוונת התנהגות ובשמירה על הדין.
11. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה גם את טענותיו של אילוז בנוגע להחלטה באשר לדמי השכירות, המאוחרת למתן פסק הדין בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי אף לפי תנאי התשלום בזיכרון הדברים הראשון, אילוז היה זכאי לסך של 161,000 שקל בלבד עד להעברת החזקה בחנות, בעוד שאת שאר התמורה היה זכאי לקבל רק עם הסדרת הרישום. על כן, כך נקבע, אין לחייב את אמסלם בתשלום כל סכום נוסף בטרם הוסדר הרישום האמור, ועל כן גם לא היה מקום גם להורות על העברת דמי השכירות לידיו של אילוז. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה אי תשלום הסכום הנוסף על-ידי אמסלם היה הפרה של העסקה שניתן לקבל בגינה סעד, בקובעו כי על אף ריפוי אי החוקיות של העסקה אין מקום להורות על סעד בשל הפרתו של החלק הבלתי חוקי שלה.
בקשות רשות הערעור
12. כאמור, שני הצדדים מבקשים שתינתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אילוז אוחז בעמדתו הבסיסית לפיה לא היה כל מקום לקיים את העסקה שנעשתה בינו לבין אמסלם, ואילו אמסלם טוענת כי היה מקום לאכוף אותה בהתאם לתנאיו הכתובים של זיכרון הדברים השני, ללא כל תוספת או שינוי. שניהם גם יחד טוענים כי המקרה מעורר שאלות עקרוניות – כאלה שנוגעות לחוזה בלתי חוקי שנעשה על מנת להונות את שלטונות המס, ובכלל זה לאופן סיווגו, וכאלה שנוגעות לסמכותו של בית המשפט לתת סעד שלא התבקש על-ידי אף אחד מן הצדדים.
בקשת רשות הערעור של אילוז
13. אילוז טוען כי קיימת חשיבות לשאלה כיצד מסווגים חוזה שנועד להונות את רשויות המס – כחוזה בלתי חוקי או כחוזה למראית עין. באשר לדיני החוזה הבלתי חוקי מוסיף אילוז וטוען כי אכיפתו של חוזה כזה אמורה להיות חריג, ולכן אין מקום להורות עליה כאשר הצד השני, בענייננו אמסלם, לא ביקש זאת, ובשים לב לכך שאמסלם אינה מעוניינת כלל לקיים את החוזה על-פי התמורה “האמיתית” שנקבעה בו.
14. לבסוף, טוען אילוז כי בנסיבות העניין לא ניתן לומר שבוצע חלק מהותי של העסקה, בשים לב לכך ששולמה לו רק כ-19% מהתמורה שולמה לו בפועל. על כן, כך נטען, לא התקיים אחד התנאים שקובע בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: חוק החוזים) לקיומו של חוזה בלתי חוקי.
בקשת רשות הערעור של אמסלם
15. אמסלם טוענת כי מדובר במקרה חריג שבו היה על בית המשפט המחוזי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, תוך התייחסות לבעייתיות בעדויותיהם של אילוז ואחיו. בהמשך לכך, אמסלם טוענת כי קיימות נסיבות רבות שהצדיקו את הפחתת התמורה במסגרת זיכרון הדברים השני.
16. אמסלם טוענת עוד כי לא הוכח ברמה הנדרשת שהחוזה היה בלתי חוקי, וכי מכל מקום אף אם מדובר בחוזה בלתי חוקי אזי התוצאה שהתקבלה היא כפייה של התקשרות שהצדדים לא רצו בה. לטענתה של אמסלם, סכום התמורה נקבע באופן שרירותי ומוטעה, וכי למעשה לא הוכח שנקבע סכום תמורה אחר מזה שנכתב בזיכרון הדברים השני.
17. אמסלם טוענת עוד כי הסעד שניתן אינו נובע מהסעד המבוקש – שכן אכיפה וביטול הם סעדים הפוכים; וכן שלא התקיימו שאר התנאים להענקת הסעד האחר, כדוגמת הדרישה שהתבררו כל העובדות והראיות לגבי הסעד הנוסף.
דיון והכרעה
18. לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי לכלל דעה שדין שתי הבקשות להידחות.
19. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור ב”גלגול שלישי” תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית וכללית החורגת מעניינם של הצדדים הדרושה להכרעה, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין אם לא יתערב בית משפט זה (ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982)). לא השתכנעתי כי המקרה דנן מעלה סוגיות עקרוניות הדרושות להכרעה המצדיקות מתן רשות ערעור.
20. באשר לטענה בדבר סיווגו הנכון של ההסכם, יצוין כי אילוז אשר ביקש להתבסס על טענה זו לא העלה אותה בערכאות הקודמות. אמנם, ההבחנה האמורה נזכרה בפסק דינו של בית משפט השלום בשולי הדברים, אך טענות לגביה לא נשמעו בבית המשפט המחוזי (בפסקה 9 לפסק דינה של סגנית הנשיא דברת בבית המשפט המחוזי היא מציינת כי הצדדים לא עסקו בטענה זו בסיכומיהם). בנסיבות אלו, לא ניתן לומר שהטענות בעניין זה לובנו די צורכן כך שניתן לדון בהן כעת במסגרת רשות ערעור (ראו: רע”א 6872/11 כהן נ’ בן דוד, [פורסם בנבו] פסקה 3 (13.2.2012); בע”ם 329/15 פלוני נ’ פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 28 (25.2.2015)).
21. אכן, שאלת סיווגו של הסכם מסוג זה, שנועד להונות את שלטונות המס לא הוכרעה באופן מלא בעניין אילן. עם זאת, השיקולים הנוגעים לדיון בה זכו להתייחסות רחבה באותו עניין. יתר על כן, המחלוקת המסוימת שהתגלעה שם אינה בעלת השלכה ישירה על ענייננו. בעניין אילן סבר השופט ע’ פוגלמן כי את הבחירה בין החלה של דיני החוזה הבלתי חוקי לבין החלה של דיני החוזה למראית עין יש לבצע על-פי התכלית הדומיננטית של החוזה, באופן שהוביל להחלת דיני החוזה הבלתי חוקי על חוזה שנועד להונות את שלטונות המס. לעומתו, השופט נ’ הנדל סבר כי על חוזים שהם בעלי “פגם כפול” של מראית עין ואי חוקיות, ניתן להחיל שתי מערכות דינים אלה גם יחד. אף לא אחד מהם צידד בגישה שייתרה את הפנייה לדיני החוזה הבלתי חוקי, כפי שהוצע בעבר על-ידי גד טדסקי (במאמרו “חוזה למראית-עין ודבר פסלותו” משפטים ח 507, 512-511 (1978)). על כן, בנסיבות העניין, לא נדרש דיון בנושא. בשולי הדברים, אוסיף כי גם לשיטתי במקרה של התקשרות שנעשתה על מנת להונות את שלטונות המס אין מקום לוותר על החלתם של דיני החוזה הבלתי חוקי בשים לב לאינטרס הציבורי המובהק בהדגשת של פסלותה של פרקטיקה זו, ולאפשרות לאזן בין האינטרס הציבורי הרחב לשיקולי הצדק הנוגעים לצדדים עצמם באמצעות שיקול הדעת הרחב יחסית המסור לבית המשפט בכל הנוגע לתוצאות אי-החוקיות.
22. באשר לטענותיה של אמסלם יש לומר כי הן התמקדו בהכרעות עובדתיות, כמו גם ביישום ההלכה, בין היתר בדבר מתן סעד שלא התבקש בתביעה, אשר חזרה והובהרה בפסיקתו של בית משפט זה (וראו למשל: ע”א 8854/06 קורפו נ’ סורוצקין, [פורסם בנבו] פסקה 22 (20.3.2008); ע”א 7456/11 בר נוי נ’ אמנון, [פורסם בנבו] פסקה 11 (11.4.2013), וההפניות שם).
23. אף טענותיהם האחרות של הצדדים באשר לאופן יישומם של השיקולים בכל הנוגע לקיומו של חוזה בלתי חוקי גם הן אינן מצדיקות רשות ערעור בפני בית משפט זה. בהקשר זה כבר נפסק כי אופן יישום הדין כשלעצמו, ואף אם נפלה טעות ביישומו, אינה מצדיקה רשות ערעור (ראו למשל: רע”א 5711/12 נ. מצה בע”מ נ’ דלק חברת הדלק הישראלית בע”מ, [פורסם בנבו] פסקה 10 (25.2.2013); רע”א 8627/13 בן צור נ’ בן ג’ויה, [פורסם בנבו] פסקה 6 (16.1.2014)).
24. לקראת סיום, ראוי להעיר, כי התוצאה שהתקבלה במקרה שלפני אינה אופטימלית מהיבטם של שני הצדדים, ויעידו על כך שתי בקשות רשות הערעור שבפני. עם זאת, אין משמעות הדברים שלא נעשה “צדק” עמם ועם האינטרס הציבורי. כידוע, המונח “צדק” במובנו של סעיף 31 לחוק החוזים כולל גם אינטרסים רחבים יותר מאלה של הצדדים עצמם המניחים בסיס להפעלת שיקול דעת רחב על-ידי בית המשפט שיקול במתן סעדים מכוחו (וראו: עניין אילן, בפסקה 36-35 לפסק דינו של השופט פוגלמן; גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 544-543 (2005)). בנסיבות אלה, כפי שציין גם בית משפט השלום, טוב יעשו הצדדים אם יצליחו להתגבר על משקעי העבר ולהגיע לכלל הסכמה שתביא להסדרה מלאה של כלל המחלוקות ביניהם, תוך יידוע הרשויות הרלוונטיות.
25. אשר על כן, שתי בקשות רשות הערעור נדחות. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, י”ד באייר התשע”ה (3.5.2015).
תגובות למאמר