בית המשפט חייב את עיריית תל אביב וחברה שהפיקה ב-2011 את המרוץ “חצי מרתון”, ושבמהלכו נפטר אחד המשתתפים ממכת חום, לשלם למשפחת המנוח למעלה ממיליון שקלים
במהלך אפריל 2011 דוד השתתף במרוץ התל אביבי “חצי מרתון” שאורכו 21 קילומטרים. במהלך הריצה חש ברע, התמוטט, פונה לבית החולים ומקץ 4 ימים נפטר ממכת חום. כעולה מפסק הדין, העירייה לא התנתה השתתפות במרוץ בקבלת אישור רפואי, והסתפקה בהצהרה אינטרנטית של המשתתפים נוסח “אני מסכים”. 
שופט בית משפט השלום בתל אביב, מריו קליין, קבע (23.7.14) שהעירייה והחברה שהפיקה את האירוע התרשלו שעה שלא דרשו מכל אחד מהרצים אישור רפואי כתנאי להשתתפות במרוץ. באשר להצהרה המקוונת, השופט הבהיר ש”אין בה די כדי להביא למודעות המשתתפים במרוץ את חשיבות מצבם הבריאותי וההשלכות האפשריות ככול שמצבם אינו מאפשר את המאמץ המתבקש במהלך המרוץ”. קליין ערך אנלוגיה בין המקרה לדרישת אישור רפואי לצורך אימון במכון כושר, ולגישתו, הדרישה הייתה נכונה בנסיבות העניין מקל וחומר.
העירייה וחברת ההפקה טענו שבהתאם לפרקטיקה המקובלת באף מדינה בעולם לא קיימת דרישה למסמכים רפואיים לצורך אישור השתתפות במרוצים, אך השופט לא התרשם מהנימוק וקבע שבמדובר בפרקטיקה לא סבירה:
“באשר לטענת הנתבעות בכול הקשור לדרישות המקובלות ביתר העיירות המקימות מרוץ כאמור, אומר כי דרישת ‘המארגן הסביר’ איננה נבחנת ביחס למארגנים מתחרים, הם אומנם מהווים אינדיקציה לבית המשפט אך הם אינם חזות הכול, בסופו של יום בית המשפט הוא שיוצר את “האדם הסביר” בהתאם לנסיבות ולידיעה השיפוטית שבאמתחתו.”
בית המשפט הוסיף שהעירייה וחברת ההפקות נהגו ברשלנות גם בכל הנוגע לארגון המרוץ, שעה שלא העמידו, למקרים מהסוג שאירע למנוח, אמצעי קירור נאותים. כזאת נמנעו מלעשות לאורך כל מסלול הריצה ובניידת הטיפול הראשוני.
בצד זאת נקבע שלמנוח הייתה אחריות חלקית לתוצאה כאשר לא שקל את צעדיו טרם שאישר את השתתפותו במרוץ ולא פרש בשלבים הראשונים שלו. השופט העריך את “אשמו התורם” ב-30%, כלומר הפחית 1/3 מהפיצוי שפסק לטובתו. בסופו של דבר העירייה וחברת ההפקות חויבו לשלם למשפחת המנוח כ-1,100,000 שקלים, מתוכם 210,000 שקלם בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.
[ת.א. (שלום – תל אביב) 5417-09-12 עזבון המנוח דוד שלמוביץ גולה נ’ עיריית תל אביב ואח’]
מאת עוה”ד ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס)
תגובות למאמר