בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי תל – אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עתמ002053/06
בפני: כב’ השופטת מיכל רובינשטיין תאריך: 18/07/2007
בעניין: נדולין ולריה
ע”י ב”כ עו”ד עו”ד פלדמן אביגדור העותרת
נ ג ד
1 . שר הפנים
2 . משרד הפנים
ע”י ב”כ עו”ד פרקליטות מחוז ת”א – אזרחי המשיבים
פסק דין
1. עתירה להעניק לעותרת אשרה ורישיון לישיבת קבע מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, תשי”ב 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).
העובדות
2. העותרת היא אישה בת 83 ילידת רומניה אשר התגוררה מאז ומעולם ברומניה.
לעותרת נולדו שני ילדים ברומניה- בן ובת.
בשנת 1969 נישאה בתה של העותרת ברומניה, אליאונורה, למר סולו סלומון, יהודי במוצאו. בשנת 1972 אף נולדה לשניים בתם הבכורה. בשנת 1974 החליטו לעלות לישראל שבה הם מתגוררים עד היום. לאחר עלייתה לישראל החלה אליאונורה בתהליך של גיור אורתודוכסי שבסיומו קיבלה תעודת גרות. לזוג נולד בן נוסף לאחר מכן.
העותרת ובתה שמרו על קשר הדוק במהלך השנים, והעותרת ביקרה את משפחת בתה לעתים תכופות ולעתים אף לתקופות ממושכות.
נוכח גילה המתקדם של העותרת קיוותה בתה כי תוכל להביא את אמה לישראל על מנת שתוכל לסיים את חייה לצד משפחתה ומאחר שאין לה משפחה ברומניה.
3. לאור זאת הגיעה העותרת בשנת 2004 לישראל ועם הגעתה ב- 6.6.2004 פנתה העותרת למשיבים בבקשה למתן אשרה מסוג א/5 (הבקשה- נספח ג’ לעתירה).
ב- 5.3.2005 נדחתה בקשת העותרת מן הטעם שהיא אינה עונה לקריטריונים לקבלת מעמד על פי נוהל “הורה קשיש” מאחר שיש לה בן נוסף המתגורר בחו”ל. נמסר לעותרת כי היא רשאית לערער על ההחלטה ואשרת ישיבתה הוארכה עד אוגוסט 2005.
ב- 16.5.2005 הגישה העותרת ערעור לועדת ערעור במנהל האוכלוסין במשרד הפנים (נספח ה’ לעתירה).
4. לאחר שלא קיבלה תשובה ולאחר שפנתה למשיבים פעמיים, עתרה העותרת ב- 11.8.2005 לבית המשפט לעניינים מנהליים (העתירה הראשונה- נספח ז’ לכתב העתירה).
ביום 28.8.2005 הורתה כבוד השופטת גדות, אשר בפניה נשמע התיק לא לגרש את העותרת עד למתן פסק דין בעתירה (נספח ח’ לעתירה).
המשיבים הגישו תגובה מקדמית לעתירה ובה הם טענו כי העותרת אינה זכאית לקבל מעמד בישראל משום שאינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בנוהל “הורה קשיש” נוכח העובדה שיש לה בן נוסף המתגורר בחו”ל.
ב- 28.12.2005 דחה בית המשפט את בקשת העותרת להגיש תצהירים ולשמיעת הוכחות מטעמה. בנימוקיו לדחיית הבקשה קבע כי העותרת יכולה להגיש את המסמכים הללו למשיבים וכי אם תבחר לעשות כן יש לשקול את מחיקת העתירה (נספח ט’ לכתב העתירה).
בהתאם לכך פנתה העותרת ביום 26.3.2006 למשיב 2 בבקשה כי יבחן שוב את מעמדה בישראל . לפנייתה צירפה את התצהירים של בתה ושל חתנה. במקביל הגישה גם בקשה למחיקת העתירה אשר התקבלה ביום 29.3.2006. לאחר פנייה נוספת התקבלה במשרד ב”כ העותרת ביום 27.6.2006מכתבו של מר עמוס ארבל מנהל הלשכה למנהל אוכלוסין במשרד הפנים בתל אביב, שלפיו העותרת אינה זכאית למעמד בארץ, וכי בשל כך שבקשתה נמצאת בהליך של עתירה לא ניתן להאריך את האשרה (נספח יג’ לעתירה).
בא כוח העותרת השיב באותו יום כי העתירה נמחקה כדי לאפשר למשרד הפנים לשוב ולדון בבקשת העותרת (נספח יד’). ב- 20.7.2006 שב ופנה בא כוחה של העותרת למשיב 2 בבקשה נוספת לבחינת עניינה של העותרת בשים לב לפסק דין של בית המשפט המנהלי מיום 19.7.2006 (עת”מ 1153/06 אולכנוב ואח’ נ’ משרד הפנים, תק-מח 2006(2), 10390), אשר בו נקבע כי קיומו של בן אחר אשר עימו אין קשר מקיים את התנאים הקבועים ב”נוהל הורה קשיש”.
5. ב- 7.8.2006 התקבל מכתב נוסף של מנהל לשכת האוכלוסין, מר עמוס ארבל, ובו נקבע, כי העותרת שוהה באופן בלתי חוקי בארץ מאז אוגוסט 2005, כי היא אינה עונה על הקריטריונים לקבלת מעמד היות שיש לה בן נוסף, גם אם היא אינה בקשר עימו, וכי פסיקת בית המשפט המנהלי אינה מחייבת אותם מאחר שלא יצאו הנחיות חדשות על ידי הלשכה.
6. לאור כל זאת, פנתה העותרת בשנית לבית המשפט בעתירה המונחת לפני.
בתאריך 11.12.2006 התקיים דיון בפניי. במהלך הדיון קיבלו הצדדים את המלצתי להעלות את עניינה של העותרת לוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים.
ב- 25.2.2007 ניתנה החלטת ראש מנהל האוכלוסין ויו”ר הוועדה הבין משרדית, שזוהי לשונה:
“הנ”ל לא עומדת בקריטריונים של נוהל הורה קשיש
לא מצאתי טעם הומניטרי מיוחד להעניק לנ”ל מעמד בישראל
לפנים משורת הדין הוחלט על מתן אשרת תייר”.
7. בדיון שהתקיים ב- 1.5.2007 טען בפני ב”כ המשיבים כי החלטת הוועדה הבין משרדית מתירה את שהותה של העותרת באשרת תייר לתקופה של שנה נוספת מיום ההחלטה, דהיינו עד פברואר 2008. לאחר מכן תצטרך העותרת לעזוב את הארץ ואז תוכל בתה להגיש בקשות נוספות שתבדקנה על ידי המשיבים.
טענות הצדדים
העותרת מבקשת לטעון כי נסיבותיה האישיות עונות להגדרתו של “נוהל הורה קשיש ובודד” שמספרו 5.2.0033 מיום 21.8.2005, וזאת אף על פי שלשונו היבשה של הנוהל מחילה אותו על קשיש שאין לו ילד נוסף המתגורר בחו”ל.
על פי העותרת, אמנם יש לה בן, אולם הוא מתגורר במולדובה ובינה לבינו לא מתקיים כל קשר.
העותרת מספרת כי ב- 1952 עזב בעלה את הבית כשהוא נוטל עמו את בנה שהיה אז כבן 8. על אף מאמציה, לא הצליחה העותרת לאתר את הבן ורק כעבור 5 שנים נודע לה כי הוא נמצא בברית המועצות בעקבות תמונה בעיתון בה נראה בנה כחלק ממשלחת תלמידים שהגיעה מבריה”מ לביקור ברומניה. העותרת לא הצליחה ליצור עם בנה קשר ועם חזרתו לבריה”מ אבדו עקבותיו לשנים רבות נוספות.
העותרת מוסיפה וטוענת, כי רק במהלך השנים האחרונות בנה יצר עימה קשר וזאת על רקע מצבו הכלכלי הקשה ורצונו לזכות בסיוע כלכלי. לשם כך אף הגיע מספר פעמים ממולדוביה, שם הוא מתגורר היום, לרומניה אולם מאז פגישתם האחרונה לפני שנתיים לא נפגשו שוב ולא נוצר ביניהם כל קשר.
9. העותרת טוענת כי הגשמת הרעיון ההומניטרי העומד בבסיס “נוהל ההורה הישיש” של משרד הפנים מחייבת מתן מעמד לעותרת. העותרת טוענת כי גירושה מישראל משמעו ניתוקה ממשפחתה הקרובה והיחידה והחזרתה למקום אשר אין בו דבר בעבורה, וכי מדובר בהחלטה אשר אינה מתיישבת עם ערכי מדינת ישראל כמדינה הומניטארית שקדושת המשפחה והעזרה ההדדית נמצאים בה בדירוג גבוה.
לטענת בא כוחה של העותרת, צמד המילים “קשיש בודד” צריך להתפרש על פי תכלית הנוהל שהיא תכלית הומניטרית ולא על פי פרשנותם הדקדקנית של המשיבים שחוטאת לערכים ההומניטריים שבבסיס הנוהל.
10. המשיבים טוענים כי החלטתם עולה בקנה אחד עם המדיניות המופעלת מזה שנים ואשר לפיה אין להעניק אשרות ישיבה לזרים אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים. נוהל הורה קשיש מציין חריג הומניטרי אחד ומסייג אותו לקשישים שאין להם ילדים בחו”ל. לאור העובדה שלעותרת בן המתגורר בחו”ל אין היא יכולה להסתמך על הנוהל.
דיון
11. לאחר ששמעתי את טיעוניהם של הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה במובן זה שיש להחיל את נוהל “הורה קשיש” על עניינה של העותרת ולהסדיר מעמדה בישראל בהתאם לו.
סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל התשי”ב- 1952 קובע את סמכותו הנרחבת של שר הפנים לתת אשרות ישיבה או ביקור בישראל. לשון החוק אינה מציינת תנאים או סייגים לסמכותו של השר, וזו פורשה במהלך השנים כסמכות שבצידה שיקול דעת רחב.
במקרים של שיקול דעת כה נרחב נדרשת הרשות לעיתים קרובות לקביעת קריטריונים אשר ינחו את אופן הפעלת שיקול הדעת. קריטריונים מסוג זה מכונים בהקשר הנדון “הנחיות פנימיות” ועל אף שאין הם נמצאים בדרגתה של חקיקה ראשית או חקיקה משנית, קיימת חשיבות רבה ליישומן העקבי, שכן יישום בלתי עקבי שלהן וסטייה אקראית מהן עשויים לפגוע בוודאות המשפטית, ביציבות ובשוויון.
אלא שכאמור לעיל, הנחיות אינן דבר חקיקה ומתוקף היותן כלי המסייע לרשות להפעיל את שיקול דעתה, ברי כי הפעלתן מחייבת מידה מסוימת של גמישות ושיקול דעת, כאמור בדנג”צ 10350/02 שר הפנים ואח’ נ’ עדנאן מטר – חבר מועצת מקומית כפר כנא ואח’, פ”ד נח(3), 255 עמ’ 266-267:
“הנחיה נועדה, על-פי עצם טיבה, להנחות דרכם של בעלי סמכות ולהכווין את שיקול דעתם לתכלית מסויימת. הנחיות נועדו להיותן כלי-עזר בידי בעלי סמכות, ועל-פי דין והלכה ניתן לסטות מהן במקרים מתאימים. אכן, ההיתר לסטות מהנחיות פנימיות מובנֶה בעצם הגדרתן של הנחיות כהנחיות. וכפי שנאמר בבג”ץ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים, פ”ד נג (2) 728, 794: “מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת-מְסַבִּים בלא שמן לַהֲסִיכָה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות”. יתר-על-כן: בנסיבות מסויימות לא אך שניתן לסטות מהנחיות אלא שנוצרת אף חובה לסטות מהן. ראו והשוו: בג”צ 7053/96 אמקור בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד נג (1) 193, 213. אך מובן הוא כי היכולת וההיתר לסטות מהנחיות, יכולת והיתר מוגבלים הם. דרך העולם היא שהיחיד והכלל מנַהֲגים דרכיהם על-יסוד הנחה שרשות בת-סמכות תפעל על-פי ההנחיות המדריכות אותה, וסטייה עמוקה או סטיות תכופות מהנחיות נושאות בצידן מחיר כבד של פגיעה בציפיות, בוודאות ובביטחון המשפטי. במקרים אלה עלולה להיפגע – לעיתים באורח אנוש – יכולתה של הרשות לנהל מדיניות ראויה ועקיבה, ואף עלול להתעורר חשש כי סטייתה של הרשות מן ההנחיות יסודה בשיקולים זרים או במעשה בשל הפליה. ראו והשוו: בג”ץ 246/71 מגרש מסודר בע”מ נ’ שר האוצר, פ”ד כו(1) 449, 452; י’ זמיר הסמכות המינהלית (נבו, ירושלים, 1996), 787″ (ההדגשה אינה במקור-מ.ר)
12. אני סבורה כי המקרה שלפניי מצדיק סטייה מלשונו היבשה של נוהל “הורה קשיש” הן נוכח נסיבותיה ההומניטריות של העותרת והן נוכח הרציונל העומד בבסיסו של הנוהל עצמו.
נוהל “הורה קשיש” קובע חריג הומניטרי להגבלה הכללית על מתן אשרות לזרים. על פי הנוהל, הורה מבוגר (מעל ל- 60) שילדו נמצא בארץ ושאין לו ילד נוסף בחו”ל יוכל להסדיר את מעמדו בישראל. תכליתו של הנוהל ברורה- הורה קשיש ובודד שמשפחתו היחידה נמצאת בישראל יוכל להעביר את שנותיו האחרונות בחיק משפחתו ולא מחוץ לישראל שם אין מי שיהיה לצידו ויטפל בו בעת הצורך, כאמור בעת”מ 1153/06 אולכנוב ואח’ נ’ משרד הפנים, תק-מח 2006(2), 10390 ,עמ’ 10392:
אין ספק בלבי שנוהל הורה קשיש נוצר מטעמים הומניטאריים.
מדינת ישראל כמדינה הומניטארית שקדושת המשפחה והעזרה ההדדית נמצאים בדירוג גבוה במערכת הנורמות והערכים שלה, החליטה כי הורה מבוגר שנשאר לבד בעולם, כשאין לו כל משענת ומשפחה מחוץ לישראל יוכל, על-סמך החריג שנקבע בנוהל הורה קשיש, להתאחד עם משפחתו בארץ”.
הנה כי כן, על אף שמדיניותו המוצהרת והברורה של משרד הפנים הינה שלא להעניק אשרת ישיבה לזרים, במקרה של הורים קשישים ובודדים גוברים הטעמים ההומניטרים על המדיניות הכללית.
בקשתה של העותרת במקרה הנדון נדחתה משום שאין היא מקיימת את התנאי השלישי הקבוע בנוהל- דהיינו- היותה קשישה “בודדה” דהיינו קשישה שאין לה ילדים אחרים המתגוררים בחו”ל. אלא שלאור הנסיבות שהציגה העותרת בפני משרד הפנים ובפני בית המשפט סירובו של
משרד הפנים לסטות מהנוהל במקרה הנדון הינו בלתי סביר.
13. העותרת היא אימה של אזרחית המדינה מכוח חוק השבות. במהלך השנים הגיעה העותרת פעמים רבות לישראל, שם שהתה בקרבת בני משפחתה אשר כולם אזרחים ישראלים וסייעה בטיפול בנכדיה. כל הביקורים הללו, אשר חלקם היו לתקופות ממושכות, אושרו על ידי משרד הפנים. קשרה החזק והחם של העותרת עם בני משפחתה ברור ומוכח נוכח הביקורים הרבים שלה בארץ ואשרות התייר המרובות שניתנו לה.
לעותרת, כאמור, בן נוסף המתגורר במולדוביה. העותרת טוענת כי שנים רבות, מימי ילדותו של בנה, נכפה עליהם נתק נוכח חטיפתו של הבן על ידי אביו. תיאור עובדתי זה נסמך על תצהיריהם של העותרת, של בתה ושל חתנה, אשר מתארים בפירוט ובבהירות את קורותיה של העותרת במהלך השנים, את נסיבות ניתוקה מבנה ואת מצב היחסים ביניהם. על פי טענות באי כוחה של העותרת, על אף נסיונותיה של העותר ליצור קשר עם בנה על מנת לאשר את נכונות התצהירים לא עלה הדבר בידה. בתצהירי העותרת ובני משפחתה ניתן למצוא אישור ותמיכה לטענות העותרת. אמנם נכון הדבר כי במקרים רבים יש להתעקש על המצאת מסמכים וראיות נוספות המאשרות את הטענות העובדתיות שמעלה מי שמעונין להסדיר מעמדו במשרד הפנים, אולם יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה הנדון לא טוענים המשיבים כי תצהירי העותרת ובני משפחתה אינם מהימנים וכל טענתם לעניין זה מתמצה בכך שהעותרת לא הוכיחה את הנתק עם בנה. אלא שבטיעון זה מתעלמת המשיבים מהקשיים הרבים העומדים בפני העותרת להוכיח את ניתוקה מבנה דווקא נוכח היעדר כל קשר בינהם. ניכרת גם התעלמותם של המשיבים מהתצהירים שאכן הוגשו לה. נוכח הנסיבות האמורות ולאור העובדה שהמשיבים אינם מעלים טענה של ממש נגד אמינותם של התצהירים ומשקלם הראייתי נראה כי העותרת הוכיחה את טענותיה העובדתיות במידה המספקת.
14. הנה כי כן, העותרת מתארת מצב הדומה לנסיבות שלגביהן נדרשו הרשויות בקביעתו של “נוהל הורה קשיש”- הורה בודד שאין לו משענת ומשפחה במקום מגוריו ושכל משפחתו נמצאת בישראל. במובן זה נסיבות חייה של העותרת מציבים אותה במקום דומה לזה של הורה קשיש שאין לו ילדים נוספים המתגוררים עימו בחו”ל.
מטעמים אלו קבעה גם השופטת פלפל בעת”מ 1153/06 שלעיל את הדברים הבאים בנסיבות דומות בהן טענה עותרת קשישה שביקשה להשתקע בארץ, כי אין לה קשר עם בנה המתגורר בחו”ל:
“איך נפרש את המושג “היעדר ילדים בחו”ל”?
במקרה שלנו המדובר באישה כבת 77, שלפי האמור בעתירה, במשך כ- 40 שנה אין לה קשר עם הבן.
המשמעות שלמוזמן אין ילדים נוספים בחו”ל, זה שברמת היום יום, החודש או השנה, אין להם למי לפנות. אין קשר טלפוני, לא חוגגים חגים במשותף, אין שמחות משותפות, אין למעשה דבר במשותף.
העובדה שבתעודת זהות של מאן דהוא רשום שהוא נולד לאם מסוימת, לעותרת במקרה שלנו, אין לה הרבה חשיבות אם אין שום קשר של אם ובן בין השניים, ולו גם לעתים רחוקות.
לכן את הנוהל יש לפרש כאילו נכתב בו: “למוזמן אין ילדים נוספים בחו”ל, שעמם יש לו איזשהו קשר”. (עמ’ 10392).
15. השופטת פלפל קבעה במקרה זה כי את המושג “בודד” יש לפרש באופן שיהלום גם מי שאין לו קשר רציף עם ילדו. אלא שגם אם אצא מתוך נקודת הנחה כי אין לפרש את “נוהל קשיש” באופן המוצע לעיל, עודני סבורה כי צירוף הנסיבות שהראתה העותרת, דהיינו- קשריה החמים והקרובים עם בני משפחתה המתגוררים בישראל וניתוקה ארוך השנים מבנה הנוסף- מצדיקים סטייה מההנחיות המגולמות ב”נוהל קשיש”. לאור האמור לעיל סטייה שכזו אינה סטייה מליבת ההנחיות אלא משוליהן ואינה פוגעת במטרתן ובתכליתן, אלא עולה עימן בקנה אחד. במובן זה הסתמכותם של המשיבים על הנוהל הן במסגרתה של הלשכה למנהל אוכלוסין והן במסגרת הוועדה הבין משרדית מבלי לשקול שיקולים נוספים הנוגעים למצבה של העותרת ולנסיבותיה המיוחדות אינה סבירה ומחייבת את התערבותו של בית המשפט. דברים דומים נאמרו על ידי בית המשפט בעניין הפעלתו של נוהל “שמים סגורים”, הנוגע למדיניות ניוד העובדים הזרים:
עת”מ (תל-אביב-יפו) 1957/05 מריה לואיז לזארו נ’ בית הדין למשמורת ואח’, תק-מח 2005(3), 1041 ,עמ’ 1043:
“חוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952 מסמיך את שר הפנים ליתן אשרות ורישיונות ישיבה לעובדים זרים, ואף להאריכם מעת לעת, וכאשר מדובר בעובד סיעודי ניתן להאריך את שהייתו לתקופה כוללת של חמש שנים, ואף מעבר לכך (סעיף 3א לחוק). סעיף 6 לחוק מסמיך את שר הפנים לקבוע תנאים למתן אשרה ולהארכתה. מכוח הוראות חוק אלו הוציא משרד הפנים הנחיות פנימיות, שהן הנוהל עליו מסתמכים המשיבים (נוהל “שמיים סגורים” מתוקן). נוהל זה נועד להקל על הרשות בטיפולה בבקשות השונות, ולקבוע קריטריונים כלליים לטיפול בבקשה. אך הוא איננו שולל, ואסור שישלול, מן הרשות את שיקול-הדעת להפעיל את סמכותה בכל מקרה נתון על-פי הנסיבות. לכן, היה על המשיבים לבחון את המקרה המיוחד של העותרת, בעוד שמן הנסיבות עולה כי המשיבים נמנעו מלעשות כן מתוך הסתמכות כמעט “עיוורת” על הנוהל. הנוהל – יש לחזור ולהדגיש – איננו חזות הכל”(ההדגשה אינה במקור- מ.ר).
16. הנה כי כן- הקביעה כי בקשתה של העותרת מסורבת רק משום שאין היא מקיימת את התנאים הדקדקנים הקבועים בנוהל “הורה קשיש” ומבלי לשקול כראוי את נסיבותיה האישיות אינה יכולה להיחשב כסבירה (ראה גם את האמור בעת”מ (תל-אביב-יפו) 1661/05 איונצימג ג’נסטן ואח’ נ’ שר הפנים ואח’, תק-מח 2005(4), 9694).
הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהחלטותיה של הוועדה הבין- משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים, שהרי כל מטרתה של הוועדה הינה לדון במקרים אשר אינם עומדים בקריטריונים שמציבים הרשויות לקבלת מעמד, כאמור בעת”מ002852/05 ד”ר משה לוי ואח’ נ’ משרד הפנים, תק-מח 2006(3), 11469:
“על פניו ניתן לומר, כי שיקולים הומניטריים, מעצם טיבם, נועדו לענות על אותם מקרים בהם אין די בהסדר שיוצרות הוראות החוק הרגילות על מנת להביא למצב צודק ונכון הן מפרספקטיבה כוללת והן מנקודת מבטו של המתדיין הפרטי. סבורני כי תפיסה זו אף עולה בקנה אחד עם האופן בו הוגדרה ‘הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים’ בנוהל אשר מסדיר את דרכי עבודתה של וועדה זו: “הוועדה הבינמשרדית עוסקת במתן מעמד למקרים הומניטריים חריגים שאינם זכאים לקבלת מעמד על פי הקריטריונים הרגילים ואין בסמכות הלשכות לתת מעמד למקרים אלו. הועדה הינה ועדה ממליצה למנהל מינהל האוכלוסין” (ראה נספח יד לעתירה). הנה, אם כן, גם מההגדרה המצויה בנהלי משרד הפנים למדים אנו כי תפקידה של הועדה לבחון את כל אותם מקרים חריגים אשר מלכתחילה לא נכנסים בגדרם של הקריטריונים וההוראות הרגילות ואינם זכאים על פיהם”.
על פי החלטת הוועדה הבין-משרדית נראה כי לא נלקחו בחשבון כל אותן נסיבות מיוחדות שהראתה העותרת. החלטתה של הוועדה הבין משרדית להעניק לעותרת אשרת תייר למשך שנה מצביעה דווקא על הקשיים בהחלטה השוללת את בקשתה של העותרת, שהרי אם מצאה הוועדה כי מצבה של העותרת מצדיק מתן אשרת תייר למשך שנה קשה להבין מהם השיקולים שהנחו אותה למסקנה כי מצבה אינו מצדיק מתן אשרה על פי “נוהל קשיש”. מצבה הבריאותי של העותרת, שמצדיק הותרתה בארץ לשנה נוספת באשרת תייר יהיה רלוונטי גם בעוד שנה מהיום, שכן אך סביר להניח כי ככל שהעותרת מתקדמת בגילה כך יקשה עליה לערוך את ביקוריה אצל בני משפחתה.
17. עוד אציין כי אינני רואה בפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בעת”מ (תל-אביב-יפו) 1466/05 סורוקינה תמרה נ’ משרד הפנים, תק-מח 2005(3), 7755 ובעניין עת”מ 2843/04 שטראפ נ’ משרד הפנים, (טרם פורסם), משום מכשול לטענותיה של העותרת.
בשני פסקי דין אלו קבעו בית המשפט כי אין לקבל את העתירות משום שהעותרים אינם מקיימים את “נוהל קשיש” ויש להם ילד נוסף המתגורר בחו”ל. מעצם טיבן של עתירות ממין זה, המבקשות להחריג את נסיבותיהן הייחודיות מהמדיניות הנהוגה, יש לשקול כל מקרה לגופו. בשתי העתירות שלעיל קבע בית המשפט כי לא ניתן להסתמך על טיעון עובדתי לבדו בדבר ניתוק בין העותרת לבין ילדה לצורך החלתו של הנוהל. במקרה שלפניי מצאתי כאמור כי הטענה שהועלתה על ידי העותרת הייתה מבוססת דיה ונתמכה בתצהיריהם של בני משפחתה. בכך לבד יש כדי לייחד את המקרה שלפניי ולהבדילו.
18. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי דין העתירה להתקבל. יש להעניק לעותרת אשרה על פי נוהל הורה קשיש.
המשיבים ישאו בהוצאות המשפט ובשכ”ט עו”ד של העותרת בסך 7,500 ש”ח +מע”מ צמוד להיום.
ניתן היום ב’ באב, תשס”ז (18 ביולי 2007) בהיעדר הצדדים
תגובות למאמר