|
פסק-דין
|
השופט י’ דנציגר:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.8.06 בת.א. (תל-אביב-יפו) 2675/00 [פורסם בנבו] (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד”ר ד’ פלפל), אשר דחה את תביעתם של המערערים לפסק דין הצהרתי לפיו בטלים שטרי משכנתא עליהם חתם המערער 1 (להלן – המנוח) בשנת 1996 בקשר לחובותיהם של המשיבים 2-3 (להלן – שטרי המשכנתא) למשיב 1 (להלן – הבנק), בכפוף לקיזוז יתרות החובה שהיו בחשבונותיהם של המשיבים 2-3 בבנק, אשר לטובתם נערכו שטרי המשכנתא, עובר לחתימה עליהם.
העובדות בתמצית
1. בשנת 1996 חתם המנוח על שטרי משכנתא, לפיהם מישכן לטובת הבנק את זכויותיו בחלקה 30 ובחלקה 35 בגוש 7780 (להלן – הנכס), שהוא היה בעליהן הרשום היחיד. מטרת המישכון הייתה לסייע למשיב 2, בנו של המנוח, בניהול עסק משפחתי של מפעל לייצור שקיות פלסטיק אשר היה ממוקם בנכס (להלן – העסק). יצויין כי אחים נוספים של המשיב 2 הועסקו אף הם בעסק, כאשר קיימת בין הצדדים מחלוקת בנוגע למעורבותם של האחים בעסק. במעמד החתימה על שטרי המשכנתא, אשר בוצעה בביתו של המנוח, נכחו המנוח, אשתו (המערערת 4), בנו (המשיב 2) ועו”ד אלסתאר (במקור משיב 4, אשר נמחק מן הערעור), שבפניו חתם המנוח על שטרי המשכנתא.
2. יצויין כי עובר לרישום המשכנתא לטובת הבנק, הייתה רשומה על הנכס הערת אזהרה לטובת בן אחר של המנוח, אשר הוסרה על מנת לאפשר את רישום המשכנתא לטובת הבנק. כמו כן היו רשומים על הנכס הערות על שיעבודים בגין חובות של המנוח למס רכוש. עוד יצויין כי בשנת 1998 סולקה המשכנתא על חלקה 30, לאחר שהמנוח חתם על הסכם למכירתה לצד שלישי, כאשר לצורך המכר חתם המנוח גם על ייפוי כוח נוטוריוני.
3. ביום 17.7.00 מונה בנו של המנוח, כמאל (המערער 3), לאפוטרופוס לגופו ולרכושו של המנוח, בהסתמך על תעודת רפואית של ד”ר אנטולי קריינין.
ההליך בבית המשפט קמא
4. הגם שכתבי הטענות שאותם הגישו הצדדים במסגרת הערעור אינם כוללים כל התייחסות לעניין המחלוקת המדויקת שנתגלעה בין המערערים לבין המשיבים, מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי לאחר שהמשיבים 2-3 כשלו בהשבת חובותיהם לבנק, ביקש הבנק לממש את הנכס בהתאם למשכנתא שניתנה לטובתו.
הפלוגתאות בין הצדדים שאותן בחן בית המשפט קמא מתמקדות בשלוש השאלות שלהלן: האם הוסבר למנוח פשר חתימתו על שטרי המשכנתא? האם היה המנוח כשיר לחתום על שטרי המשכנתא? והאם יש תוקף למשכנתא כלפי אשתו של המנוח (המערערת 4)?
5. באשר לשאלה בדבר ההסבר שניתן למנוח אודות פשר חתימתו על שטרי המשכנתא, קבע בית המשפט קמא, תוך שהוא מאמץ את גרסתו של עו”ד אלסתאר בעניין זה, כי עו”ד אלסתאר הציג בפני המנוח את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עתיד לבצע בחתימתו על שטרי המשכנתא, והסביר לו את הסיכונים הכרוכים בה. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי המנוח לא ידע ולא עודכן לפני חתימתו על שטרי המשכנתא כי למשיבים 2-3 היו חובות קיימים בסך של כ-275,000 ש”ח לטובת הבנק. בית המשפט קמא קבע כי הבנק הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א – 1981 ומכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973, מכוחם מחויב הבנק לגלות לערב או לממשכן עובר לחתימה על המסמכים הרלוונטיים את גובה החובות הקיימים בחשבונות שאותם באות הערבות או המשכנתא להבטיח, וכי העובדה שהחתימה על שטרי המשכנתא לא בוצעה בפני פקיד הבנק לא פטרה את הבנק מחובתו ליידע את המנוח על החוב הקיים בחשבונות שלטובתם ניתנה המשכנתא (להלן – החשבונות). לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי הגם ששטרי המשכנתא “שרירים וקיימים”, יערוך הבנק חישוב של יתרות החובה המדויקות שהיו בחשבונות ויתרות אלה “לא יתפסו במסגרתה של המשכנתא ויקוזזו ממנה בערכים נכונים ליום הקיזוז”.
6. באשר לשאלה בדבר מצבו הנפשי של המנוח בעת החתימה על שטרי המשכנתא, קבע בית המשפט קמא כי התובעים (המערערים) לא הרימו את הנטל להוכיח כי המנוח לא ידע ולא הבין על מה הוא חותם, ודחה את הטענה לפיה המנוח לא היה כשיר להבין את שהוסבר לו על ידי עו”ד אלסתאר.
7. באשר לשאלת השלכותיה של חזקת השיתוף על תוקפה של המשכנתא, קבע בית המשפט קמא כי אין לו ידיעה שיפוטית בדבר זכויותיה הקנייניות של אשת המנוח וכי חזקת השיתוף אינה קמה “באופן אוטומטי” עקב מגורים משותפים או קשר נישואין בין בני זוג. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי התובעים (המערערים) לא הרימו את הנטל להוכיח את חזקת השיתוף בהתייחס לנכס, מן הטעם שבקרב המוסלמים אין לאישה זכויות בנכסיו של בעלה ומן הטעם שאשת המנוח כלל לא העידה ולא מסרה תצהיר מטעמה לעניין זה.
8. לאור כל האמור לעיל, דחה בית המשפט קמא את התביעה, בכפוף לקיזוז יתרות החוב בחשבונות עובר לחתימה על שטרי המשכנתא, כאמור לעיל.
מכאן הערעור שבפנינו.
הערעור
9. טענות המערערים. לטענת המערערים, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי הבנק הפר את חובת הגילוי כלפי המנוח, אולם שגה ביישומה המשפטי של קביעה זו. לטענתם, לא היה מקום לקבוע בטלות יחסית של שטרי המשכנתא, אלא בטלות מוחלטת, בהתאם להלכה הפסוקה ביחס לחתימה על שטרי ערבות, לפיה תוצאתה של הפרת חובת הגילוי של בנק לערב הינה בטלות מוחלטת של שטר הערבות. כן טוענים המערערים בהקשר זה, כי עקב הנסיבות החריגות (קיומו של חוב בחשבונות, החתמת המנוח בביתו להבדיל מסניף הבנק ואופי העסקה נשוא המשכנתא), היה על הבנק לנהוג בזהירות יתרה בקבלת שטרי המשכנתא. מוסיפים המערערים וטוענים כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את טענתה של אשת המנוח (המערערת 4) לעניין תחולתה של חזקת השיתוף בנכס, הן מן הטעם שלא היה מקום לאבחן בעניין זה בין מוסלמים לבין יהודים והן מן הטעם שהמשיבים כלל לא כפרו בטענתה של אשת המנוח ביחס לתחולתה של חזקת השיתוף. כן מציינים המערערים כי אשת המנוח נמנעה מליתן עדות בעניין זה עקב מצבה הרפואי, וכי היו בידיו של בית המשפט קמא די ראיות אשר הוכיחו את קיומה של חזקת השיתוף במקרה דנן. לבסוף, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי המערער היה כשיר לחתום על שטרי המשכנתא, שעה שמחוות דעתו של ד”ר קריינין, אשר לא נסתרה, עולה כי לא כך היה הדבר.
לאור כל האמור לעיל, טוענים המערערים כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע כי שטרי המשכנתא הינם בטלים ומבוטלים.
10. טענות הבנק. לטענת הבנק, הערעור מופנה כלפי קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר נקבעו תוך העדפת עדותו של עו”ד אלסתאר על פני עדויות העדים מטעמם של המערערים ועדותו של המשיב 2, ואשר אין ערכאת הערעור מתערבת בהן. בנוסף, טוען הבנק כי אין מקום להתערב בממצאים שאותם קבע בית המשפט קמא באשר למצבו הנפשי של המנוח בעת החתימה על שטרי המשכנתא, לפיהם לא הוכח כי המערער לא היה כשיר לחתום עליהם באותו מועד, ממצאים המבוססים אף הם על בחינת הראיות והעדויות מטעם הצדדים, לרבות אי הבאת ראיות רלבנטיות מצד המערערים. באשר לתוצאות הפרת חובת הגילוי על ידו, טוען הבנק כי הואיל והמשכנתא נועדה להבטיח חובות של מספר “נערבים שונים” [כך במקור – י.ד.], הבחין בין המשפט קמא בין “החובות” לבין “הנערבים” ובצדק קבע כי אין מקום לפטור את המנוח בגין חובות שנוצרו לאחר החתימה על שטרי המשכנתא, בהיקף של מאות אלפי שקלים, אשר ממילא לא הופרה לגביהם חובת הגילוי. לפיכך, טוען הבנק כי אין מקום לבטל את פסיקתו של בית המשפט קמא בדבר ה”בטלות היחסית” של שטרי המשכנתא, ביחס לחובות “עבר” בלבד. לבסוף, באשר לחזקת השיתוף בין המנוח ואשתו, טוען הבנק כי גם בעניין זה לא הרימו המערערים את נטל ההוכחה המוטל עליהם ומשכך, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא.
11. טענות המשיבים הנוספים. המשיב 2 הגיש תגובה קצרה מטעמו, במסגרתה מצטרף הוא לעמדתם של המערערים. עו”ד אלסתאר הגיש אף הוא תגובה מטעמו ואולם, הואיל ובהסכמה בינו לבין המערערים אשר קיבלה תוקף של פסק דין חלקי ביום 9.3.08, נמחק הערעור ככל שהוא מופנה כלפי עו”ד אלסתאר, ללא צו להוצאות, איני מוצא טעם בפירוט עמדתו.
ההליכים לאחר הגשת הערעור
12. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט קמא. ביום 26.2.07 קיבל בית משפט זה (כבוד השופטת ע’ ארבל) את הבקשה.
נקבע, כי יש לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית המשפט קמא הן מן הטעם שהערעור על פסק הדין נעוץ בעיקרו בשאלה המשפטית של “בטלותם היחסית” של שטרי המשכנתא, באופן שאינו מאפשר את הערכתם של סיכויי הערעור בשלב הגשת הבקשה, והן מן הטעם שמשמעותו המעשית של ביצוע פסק הדין הינה פינוי המערערים מביתם מבלי שיהיה להם דיור חלופי.
13. בנוסף, לאחר שמיעת טענות הצדדים בפנינו, ביקשו הם ארכה על מנת לנסות ולקדם את המגעים להסדר ביניהם. לפיכך, הוחלט ביום 3.4.08 להעניק לצדדים ארכה בת 60 יום במהלכה ינסו להגיע להסדר ביניהם ובמידה ולא יושג הסדר כאמור, תינתן החלטתנו על יסוד הכתובים, ללא צורך בדיון נוסף. כפי שעולה מהודעת הבנק שהוגשה ביום 22.5.08 המגעים בין הצדדים לא צלחו ולפיכך, להלן ההחלטה בערעור.
דיון והכרעה
14. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא ובכתבי הטענות של הצדדים על צרופותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל ויקבע כי שטר המשכנתא המתייחס לחלקה 35 בגוש 7780 (להלן – שטר המשכנתא) עליו חתם המנוח – בטל ומבוטל (מן הטעם שהמשכנתא המתייחסת לחלקה 30 סולקה עוד בשנת 1998).
15. כאמור, בית המשפט קמא קבע כי מאחר שהבנק הפר את חובת הגילוי באשר לקיומם של חובות בחשבונות שלטובתם ניתנה המשכנתא, עובר לחתימה על שטרי המשכנתא, יש לקזז ממסגרת המשכנתא את היתרות העדכניות של חובות אלו, כפי שיחשב הבנק, ואולם אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של שטר המשכנתא. אין בידי לקבל קביעה זו.
סעיף א’ לכל אחד משטרי המשכנתא עליהם חתם המנוח קובע כדלקמן:
“הממשכנים מתחייבים בזה לשלם לבנק, את כל הסכומים, המגיעים או שיגיעו לבנק מאת… בין מאת כל החייבים ביחד ובין מאת אחד או אחדים מהם לחוד על חשבון הסכומים המובטחים…”
הנה כי כן, תכליתה של המשכנתא שאותה העניק המנוח בהתאם לשטרי המשכנתא, ככל משכנתא, הייתה להבטיח את תשלום הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מבעלי החשבונות. כמו כן, כפי שקבע בית המשפט קמא (והבנק אף לא משיג על קביעה זו במסגרת סיכומי התגובה מטעמו), הבנק הפר את חובת הגילוי בכך שלא מסר למנוח מידע בדבר יתרות החוב הקיימות בחשבונות נשוא המשכנתא.
לדידי, הפרת חובת הגילוי בנסיבות אלה, מביאה לבטלותו של שטר המשכנתא באופן מוחלט, הואיל והנתון בדבר חובות קיימים בחשבונות במועד החתימה על שטרי המשכנתא הינו מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים, ויתכן בהחלט כי אילו היה המנוח מודע למצב החוב בחשבונות, כפי שהיה עובר לחתימה, לא היה ממשכן את הנכס שבבעלותו.
יפים לעניין זה הדברים שאותם קבעה כבוד השופטת ט’ שטרסברג-כהן בע”א 1570/92 בנק מזרחי המאוחד בע”מ נ’ פרופ’ ציגלר, פ”ד מט(1) 369, 389-388 (1995):
“אמנם אין להתעלם מכך שהערב לקח על עצמו ערבות ללא הגבלה בסכום, אולם זאת עשה מתוך הנחה של מצב נתון שבו אין יתרת חובה. לדבריו, אילו ידע שיש יתרת חובה בסדר גודל כזה לא היה מוכן לערוב לו כלל. התוצאה היא שהערב (המשיב) מופטר לחלוטין מערבותו ואין לחייבו באופן חלקי בחוב שצמח לאחר חתימתו (ראה: ע”א 508/89 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ נ’ דובובי-אלמוג וערעור שכנגד…)”.
ודוק – איני מוצא שוני בין דברים אלו, שנקבעו ביחס לערבות “רגילה”, לבין המקרה שבפניי, כאשר המנוח משכן את הנכס להבטחת תשלום הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מבעלי החשבונות [לעניין תחולת דיני הערבות על משכון להבטחת חיובו של אחר ראו: סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ”ז – 1967; ע”א 6899/97 פייבושביץ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פ”ד נז(1) 364, 372 (2003); ע”א 4080/04 גילת נ’ בנק המזרחי המאוחד בע”מ ([פורסם בנבו], 9.10.05); פסקה 7 לפסק דינו של כבוד הנשיא א’ ברק; י’ ויסמן חוק המשכון, תשכ”ז – 1967 249 (1974)]. יתר על כן, לעניין חובת הגילוי הבנקאית כלפי ממשכן, מקובלים עלי דבריה של ד”ר רות פלאטו-שנער במאמרה “חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר” הפרקליט מט(2) 385, 402 (2007), שנכתב בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 621/97 פרי עץ חיים בע”מ נ’ בנק הפועלים ([פורסם בנבו], 7.3.06), לפיהם:
“תאוריית האמון הפכה לערך מרכזי בדיני הבנקאות שלנו. אם בעבר הוכרה חובת האמון רק כלפי לקוחות הבנק, כיום ניכרת מגמה ברורה של הרחבת החובה והחלתה גם כלפי זכאים נוספים, לרבות כלפי אלו הממשכנים נכס להבטחת חובות של אחר… עיקרון האמון מוליד חובת גילוי במובן הרחב. חובת הגילוי במובן הרחב כוללת לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים, אלא גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו… לאור זאת, מקובלת עליי קביעתו העקרונית של בית המשפט בדבר הטלת חובת גילוי במובן הרחב על הבנק כלפי הממשכן.”
16. הגם שבנסיבות המקרה שבפניי ניתן היה לכאורה להבחין בין החובות שהיו קיימים עובר לחתימה על שטרי המשכנתא לבין החובות שנוצרו לאחר מכן, איני סבור כי ניתן לבצע הפרדה מלאכותית בין החובות לסוגיהם ולבטל את המשכנתא רק בהתייחס לחובות “העבר”, כאשר המשכנתא תעמוד בתוקפה ביחס לחובות “העתיד”, כפי שעשה בית המשפט קמא. הפרדה זו מנוגדת להלכה הפסוקה במסגרתה קבע בית משפט זה, לא אחת, כי היא אינה אפשרית.
כך למשל, קבע כבוד השופט א’ ריבלין בע”א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע”מ נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד נו(4) 145, 157 (2002):
“אין לקבל גם את טענת המערערת כי לאור קיומה של אפשרות מעשית לקבוע את ערכה הכספי של התחייבותה לביצוע הפינוי יש לבטל התחייבותה זו לבדה תוך הפחתת ערך ביצוע הפינוי מסכום ההצעה הכולל. יפים לעניין זה הדברים שהביאו המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנ”ל, בעמ’ 1123-1122:
“נניח שבעקבות הטעיה של המוכר ניאות הקונה לרכוש ממנו נכס במחיר 300 אלף שקל. בדרך כלל לא ניתן להוכיח מה היו תנאי ההסכם בין הצדדים, אלמלא ההטעיה, והאם בכלל היה נקשר חוזה ביניהם. אולם נניח שמוכח כי במקרה זה היה הקונה, אילו ידע את העובדות לאמיתן, רוכש את הנכס תמורת 250 אלף שקל. הדבר איננו גורע מן העובדה שהחוזה איננו ניתן להפרדה, ואין אפשרות ‘לפצלו’. הקונה זכאי לבטל את החוזה כולו. לא ניתן לדרוש ממנו לבטל רק את ‘התוספת’ של 50 אלף שקל. למעשה, אין הקונה זכאי, אפילו חפץ בכך, לתקן את החוזה ולהעמיד את המחיר על 250 אלף שקל. הברירה בידו לבטל את החוזה או להשאירו בעינו.””
[להרחבה בעניין המקרים בהם החוזה ניתן להפרדה ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 361-358 (2005)].
למותר לציין כי הלכה זו חלה גם במקרה הפוך, בו הבנק הוא שהתקשר בהסכם עקב הטעייה ומבקש לבטלו [ראו למשל: ע”א 508/89 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ נ’ דובובי-אלמוג וערעור שכנגד, פ”ד מה(3), 68 (1991)].
17. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי פסיקתו של בית המשפט קמא במקרה שלפניי אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה באשר לתוצאות הפרת חובת הגילוי לערב, הלכה אותה יש ליישם גם בנסיבות של הפרת חובת הגילוי לממשכן. יובהר כי אין בקביעתי לפיה שטר המשכנתא עליו חתם המנוח בטל, כדי לגרוע מזכותו של הבנק לגבות את הכספים להם הוא זכאי מהמשיבים 2-3 ומן המנוח בדרכים אחרות, על פי כל דין, ואין בקביעה זו כדי לגרוע מתוקפם של השיעבודים שנרשמו על הנכס בגין חובות של המנוח למס רכוש, ללא כל קשר לשטר המשכנתא.
משהגעתי לכלל מסקנה כי שטר המשכנתא בטל, ממילא מתייתר הדיון בשתי השאלות הנוספות בדבר כשירותו של המנוח לחתום על שטרי המשכנתא ובדבר תחולתה של חזקת השיתוף במקרה שלפניי.
18. בשולי הדברים יוער, כי לדידי, החתמתם של ממשכנים מוטב שתעשה בסניפי הבנק ובפני נציגי הבנק (ולא בבתיהם או במקום עסקם של הממשכנים באמצעות באי כוחם של הממשכנים), כאשר נציגי הבנק הם שיהיו אחראים לגילוי כל הפרטים הרלבנטיים לממשכנים.
19. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שיוצהר כי שטר המשכנתא המתייחס לחלקה 35 בגוש 7780 הינו בטל. בנסיבות העניין, הבנק ישא בהוצאותיהם של המערערים ובשכר טרחת עורכי דינם בשתי הערכאות בסך 25,000 ש”ח.
ש ו פ ט
השופט א’ גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א’ חיות:
אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט י’ דנציגר לפיה שטר המשכנתה המתייחס לחלקה 35 בגוש 7780 (להלן: שטר המשכנתה) בטל ואבקש להוסיף שתי הערות. האחת מתייחסת לסוגית הביטול החלקי והשניה מתייחסת לצורך במתן הודעת ביטול.
ביטול חלקי
1. בית משפט קמא הגיע למסקנה שבנק לאומי לישראל בע”מ, המשיב 1 (להלן: הבנק) הפר את חובת הגילוי שהוא חב למערער 1 (להלן: המנוח) כממשכן בין היתר על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ”א-1981 (להלן: חוק הבנקאות) בכך שלא דאג ליידע את המנוח אודות החובות הקיימים בחשבונות שאת פרעון היתרות בהם נועדה המשכנתה להבטיח. יחד עם זאת סבר בית משפט קמא כי הפרה זו אינה מצדיקה את ביטול שטר המשכנתה כולו והורה על ביטולו החלקי בלבד באופן שלא ניתן יהיה להיפרע מן הנכס הממושכן את יתרות החובה שהיו קיימים בחשבונות בעת החתימה ולא הובאו לידיעת המנוח, וכלשונו:
מאחר והבנק לא עמד בחובת הגילוי לגבי חובות קיימים בחשבונות שבגינם ניתן האשראי ואשר הם מפורטים בכתב המשכנתא, אזי:
הבנק יערוך תוך 30 יום מהיום חישוב יתרות החובה המדויקים שהיו בחשבונות שלטובתם נערכו שטרי המשכנתא.
יתרות חובה אלה לא ייתפסו במסגרתה של המשכנתא ויקוזזו ממנה, בערכים נכונים ליום הקיזוז. חשבון הבנק, יוגש לבית המשפט, ובמידה ותוך 30 יום מהגשתו לא יתקבל כל ערעור לגביו, יהיה חלק מפסה”ד.
בכפוף להערה זו, ולאור מסקנתי בראשי הפרקים הבאים – שטרי המשכנתא שרירים וקיימים.
אף שבית משפט קמא לא נדרש למסד הנורמטיבי אשר מכוחו ניתן לבטל חלק בלבד של חוזה נראה כי בית המשפט נסמך בהקשר זה על הוראת סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג- 1973 (להלן: חוק החוזים) הקובעת:
ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו.
עיקרון זה, המכונה עיקרון “העיפרון הכחול”, הוכר בפסיקה עוד קודם לחקיקת חוק החוזים (ראו למשל ע”א 352/68 יצחק סיון בית חרושת למוצרי פלדה, חברה רשומה בע”מ נ’ רייזמן, פ”ד כב(2) 683, 687 (1968)) והוא זכה להסדר סטטוטורי בסעיף 19 הנ”ל.
במקרה שלפנינו קמה כאמור עילת הביטול נוכח הפרת חובת הגילוי מצד הבנק לגבי חובות שהיו קיימים בחשבונות בעת החתימה על שטר המשכנתה. על הפרה זו ועל כך שיש בה כדי להקים למנוח עילת ביטול לגבי אותו חלק של שטר המשכנתה הנוגע לפרעון החובות הקיימים מתוך הנכס המשועבד אין הבנק חולק עוד בערעור שבפנינו. אלא שהמערערים עומדים על ביטול שטר המשכנתה במלואו ובהקשר זה יש לבחון האם מתקיימים תנאי סעיף 19 רישא לחוק החוזים דהיינו האם “ניתן החוזה להפרדה לחלקים” והאם “עילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו” וכן יש לבחון האם בא המקרה בגדר הוראת הסיפא של סעיף 19 הנ”ל דהיינו “יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה” שאז “רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו”.
2. חברי השופט דנציגר הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין מקום להפרדה בין חלקי שטר המשכנתה בציינו כי אין היא אלא “הפרדה מלאכותית בין החובות לסוגיהם”. אף לטעמי אין מקום להפרדה בין חלקי המשכנתה במקרה דנן. זאת ראשית משום ששטר משכנתה על פיו ממושכן נכס מקרקעין כערובה לחיובים “המגיעים או שיגיעו לבנק” מאת צד ג’, הוא על פי מהותו יחידה חוזית אחת שאינה מפרידה מבחינת התנאים הקבועים בה בין חובות קיימים לחובות עתידיים. זאת להבדיל מחוזה המהווה מעין חיבור של מספר התחייבויות נפרדות שכל אחת יכולה לעמוד לעצמה, אף שהיא מצויה תחת קורת גג חוזית אחת עם התחייבויות אחרות (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 1118 (כרך ב’, 1992); ע”א 677/87 רויטר נ’ מורצקי בנימין בע”מ, פ”ד מג(4) 853, 858-859 (1989)). ובמילים אחרות, נוכח מהותו ואופיו של שטר המשכנתה לא מתקיים במקרה שלפנינו התנאי הכפול הקבוע בסעיף 19 רישא לחוק החוזים (“ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו”), הנדרש להפעלת מנגנון “העיפרון הכחול”. שנית, נסיבות המקרה דנן עולות כדי פגם מסוג הטעיה בכריתת החוזה בשל אי גילוי מצב החשבונות (לעילת ההטעיה ולהפרת חובת הגילוי על פי דיני הבנקאות כהרחבה של עילת ההטעיה הכללית הקבועה בסעיף 15 לחוק חוזים ראו ע”א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע”מ נ’ ליפרט, פ”ד מז(3) 309, 326 (1993); רע”א 4373/05 אבן-חיים נ’ בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע”מ, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 15.11.2007)). מן הראיות שהוצגו עולה כי החוב הכולל שהיה קיים בחשבונות בעת החתימה על שטר המשכנתה הגיע כדי 275,000 ש”ח בערכי שנת 1996 ובנסיבות אלה ניתן בהחלט להניח כי המנוח, אילו ידע את הדבר, לא היה מסכים לשעבד את נכס המקרקעין בשטר המשכנתה בשל החשש כי “נקודת פתיחה” כזו מצביעה על קשיים כספיים של בעלי החשבונות ומגבירה מאוד את הסיכון שהוא יידרש לפרוע חובות אלה וחובות נוספים שיצטברו עליהם באמצעות מימוש המשכנתה (ראו והשוו ע”א 610/68 הראסטל בע”מ נ’ עטרת הברית, חברה רשומה בע”מ, פ”ד כג(1) 410 (1969)). החלת עקרון “העיפרון הכחול” נשללת, אפוא, במקרה דנן גם משום שבנסיבות שתוארו מתקיימת הוראת הסיפא של סעיף 19 לחוק החוזים, הנותנת לצד הרשאי לבטל את החוזה אפשרות לבחור בין ביטול חלקי לביטול מלא של החוזה מקום שבו “יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה [לביטול]”.
אופן הביטול
3. הבנק לא העלה במקרה שלפנינו טענה כלשהי באשר לאופן ביטול שטר המשכנתה על ידי המנוח כתוצאה מהפרת חובת הגילוי. משכך לא נדרש בית משפט קמא לסוגיה זו ואף אנו כערכאת ערעור לא נדרשים אליה. יחד עם זאת ראיתי לנכון להדגיש כי הוראות חוק הבנקאות בדבר חובת הגילוי ובדבר האיסור על הטעיה מוסיפות על הוראות “המעטפת” של דין החוזים הכללי ואינן גורעות מהן (ראו סעיף 18 לחוק הבנקאות). על כן וככל שהדבר נוגע למנגנון הביטול יש להידרש להוראת סעיף 15 של חוק החוזים הקובעת בהקשר זה “מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה…” וכן להוראת סעיף 20 לאותו חוק הקובעת “ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול…”. הנה כי כן, חוזה בין בנק לממשכן, הנגוע בהטעיה אינו פוקע מאליו ובטלותו מותנית במתן הודעת ביטול כדין מאת הממשכן לבנק (ראו: ע”א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ ציגלר, פ”ד מט(1) 369, 390-391 (1995) (להלן: עניין ציגלר); ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות -חלק כללי 77 (1996)). ובענייננו, העובדה שכריתתו של שטר המשכנתה נגועה היתה בפגם מסוג הטעיה לא מפקיעה את תוקפו של השטר מניה וביה. היא אך הקימה למנוח עילה לביטולו ובמקרה דנן (בהעדר כל טענה מצד הבנק בהקשר זה) ניתן להניח שהמנוח אכן מסר לבנק הודעת ביטול כדין.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ דנציגר.
ניתן היום, ד’ בתמוז תשס”ח (7.7.08).
5129371
54678313
א’ גרוניס 54678313-8564/06
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
תגובות למאמר