כאשר בני משפחה עורכים ביניהם הסכמים, הם מסתמכים על יחסי האמון המיוחדים ביניהם. אך מה קורה כאשר אחד הצדדים מחליט להפוך את החוזה הפיקטיבי עם אחיו לחוזה מחייב לכל דבר? ועל מי מוטלת חובת ההוכחה?
בני משפחה, חברים ובני זוג שעורכים ביניהם חוזים פיקטיביים מסיבות שונות הם מחזה שכיח. כזאת נעשה לעתים משיקולי מס (ובשפה פחות מכובסת, לשם השתמטות מתשלום מסים), מטעמים של התחמקות מהחזר חובות לנושים ועוד. הסכמים אלה אינם משקפים את אמיתות הדברים ותכליתם היחידה – לייצר מציאות משפטית “על הנייר”, מציאות בדויה, כדי לרמות את הזולת.
עסקאות פיקטיביות אלה, המכונות בדיני החוזים “הסכמים למראית עין”, מקובלות כאמור בין קרובים, וזאת מן הטעם הפשוט שבקרב בני משפחה וחברים שוררים יחסי אמון מיוחדים, והם בוטחים זה בזה ומפקידים את סודם איש בידי רעהו. אלא שהמציאות מלמדת כי גם ביחסים בין קרובים יכולים לחול קילקולים, והם יודעים תהפוכות ואתגרים. מה, אם כן, צריך להיות גורלו של הסכם פיקטיבי כאשר אחד הצדדים לפתע מבקש לקיימו ככתבו וכלשונו כאילו היה אמיתי – וזאת בניגוד מוחלט להסכמות הסודיות בין ין הצדדים שכרתו אותו?
חוק החוזים קובע כי חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל. קחו למשל פרקטיקה נפוצה: יוסי חייב כספים רבים, על חשבונות הבנק שלו רובצים עיקולים אין-ספור והוא אינו מתכוון להחזיר את חובותיו. יוסי מחזיק אצל קרובים וחברים כספים, אינו חושף את דבר קיומם וכך משתמט, בהצלחה, מפירעון החובות. אותו יוסי מעוניין לנצל הזדמנות ת שנקרתה בדרכו ומחליט לרכוש דירה. לשם כך הוא מבקש מאחיו שיירשם בהסכם הרכישה (באופן פיקטיבי, למראית עין) כקונה במקומו, ולאחר מכן – אף יירשם בטאבו כבעלים של הדירה. האח נענה לבקשה ונרשם כבעלים. לכאורה הדירה שייכת לאח, שהרי שמו הוא שרשום בהסכם ובלשכת רישום המקרקעין. אך בפועל מי שמתגורר בנכס, עושה בו מנהג בעלים או נהנה מפירותיו, אם מושכר, הוא יוסי.
עד כאן “הכל בסדר”, פרט לעובדה שיוסי מרמה את נושיו. אך כפי שלעתים קורה, העניינים עלולים להסתבך. אם ייוודע למי מהנושים שבבעלות יוסי – הפעם דה-פקטו, לא “על הנייר” – מצוייה דירהן, אותו נושה יכול לפנות לבית המשפט ולפעול למימוש הדירה ולפירעון החוב. אמנם הנטל להוכיח שהדירה שייכת ליוסי ולא לאחיו מוטל עליו, ואין זה נטל קל, אך אם הוא אוחז בראיה משכנעת וגם עושה רושם אמין – בית המשפט יקבל את הטענה, יתעלם מהרישום הכוזב במסמכים, יקבע שהדירה שייכת ליוסי ויאפשר מכירתה.
ואם אחד הצדדים מחליט לממש את החוזה?
תרחיש נוסף הוא סכסוך אשר מתגלע בין יוסי לאחיו, כפי שקורה לעתים במשפחות הכי טובות. או אז מגיח האח, גם בחלוף שנים רבות, ופועל למימוש זכויותיו בדירה: מוכר את הדירה לאחר, משכיר ומפסיק להעביר את הכסף ליוסי וכדומה. ולמה שלא יעשה זאת? האמור במסמכים מלמד על זכות אבסולוטית שלו בדירה, ואילו ליוסי אין זכר כלשהו בניירות.
כאן יוסי יכול לקום ולהתנגד, בין השאר, בטענה ל”חוזה למראית עין”, אך הפעם עליו הנטל להוכיח את פיקטיביות הרישום. ראשית, עליו לעבור משוכה גבוהה של טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, טענה שבתי המשפט לרוב סולדים ממנה; שנית, יוסי יצטרך להסביר מדוע שתק לאורך כל השנים; וכל זאת תוך שהוא מצרף כמה שיותר ראיות שיסתרו את טענת האח: מסמכים שילמדו על ההסכמות הנסתרות (מכתבים, מיילים, הודעות SMS), עדים שיתמכו בטענתו ועוד כהנה וכהנה. לא פחות חשוב , על יוסי לעמול כדי לשכנע את השופט באמינות ראיותיו, ובתיקים מהסוג הזה משקל מיוחד ניתן להתרשמות השופט מהעדויות.
חוזים פיקטיביים יכולים להיות יעילים לעת מצוא ולהשיג את מטרתם המקורית, אך זכרו: כשהיחסים מתערערים הסכם שכזה עלול לקום על יוצרו, כשצד לחוזה הכוזב מחליט לפעול בדיוק בהתאם לאמור בו. אז נקלעים לסבך משפטי לא פשוט.
עו”ד ארתור בלאייר ועו”ד יצחק איתן (פרנלדס)
arthur@i-lawyer.co.il
תגובות למאמר