לאחרונה פורסם בתוכניתו של אמנון לוי הסיפור המורכב של אימוץ תינוק אתיופי בידי משפחה “לבנה”. הפרשה נסובה בקשר עם אישה שלקתה במחלה נפשית קשה עד כדי היותה מסוכנת לעצמה ולסביבה. האישה ילדה בן אך בשל מחלתה לא הייתה מסוגלת לגדלו. מיד עם לידתו התינוק נלקח מאימו והחל את חייו במוסדות. לבסוף הועבר על-ידי רשויות הסעד למשפחת אומנה – והיא החלה באהבה רבה בשיקומו ואף ביקשה לאמצו באופן חוקי. התינוק נקשר להורי האמנה ממש כאילו הם הוריו ונכון להיום, בהיותו בן שלוש, אינו מכיר כל משפחה אחרת.
לאחר הליך משפטי התינוק הוכרז כ”בר אימוץ” ונקבע שיאומץ על-ידי משפחת האומנה. האם הביולוגית ערערה לבית המשפט המחוזי ודרשה שהתינוק יועבר לדודתו, אך ערעורה נדחה. נקבע שהעברתו של התינוק לדודתו, שאותה כלל אינו מכיר ולאחר שנקשר למשפחת האומנה, תהיה הרסנית עבורו. בית המשפט עוד סבר שהדודה לא תצליח להגן על הילד מפני התערבות בלתי נמנעת של אמו החולה, שתערער את מצבו הנפשי. בית המשפט הסתמך על חוות דעת מקצועיות חד-משמעיות שקבעו שלניתוק הילד ממשפחת האומנה יהיו השלכות חמורות ובלתי הפיכות על נפשו.
האם לא ויתרה וערערה לבית המשפט העליון[1]. דעתו של השופט הנדל הייתה כדעת הערכאות הקודמות והוא סבר שעקירת הילד ממשפחת האומנה והעברתו לדודתו, לאחר התלאות שעבר ושעה שהאם החולה נמצאת ברקע ואינה משלימה עם שלילת זכותה ההורית, תפגע בקטין באופן קשה. הנדל דבק בעקרון היסוד שלפיו טובת הקטין קודמת לכל שיקול אחר, ולאור חוות הדעת החד-משמעיות אין חולק שטובתו להיות מאומץ על-ידי משפחת האומנה. טובת הקטין כאן כפולה: ראשית ניתוקו מהמשפחה היחידה שהכיר יגרום לו נזק בלתי הפיך; שנית, העברתו לחזקת הדודה תיצור חשש וסכנה שאימו הביולוגית החולה בנפשה תיצור עימו קשר שיהיה הרסני עבורו.[2]
אלא שהשופטים עמית וארבל חלקו על הנדל והורו להעביר את הילד לידי דודתו. שופטי הרוב נתנו מעמד בכורה ל”קשר הדם”, בראותם את טובת הקטין באפשרות לגדול בקרב משפחתו הביולוגית המורחבת.[3] השופטים העניקו משקל ניכר לזכות הילד “להתחבר לשורשיו” כבן לעדה האתיופית[4] – אפשרות שאינה עומדת לו במסגרת אימוץ על-ידי משפחת האומנה. השופט עמית סבר ש”הקשר הגנטי הוא חלק מהזהות והשייכוּת של כל אדם, חלק מ’האני’ שלו… ולא בכדי פעמים רבות ילדים מאומצים מחפשים אחר הוריהם-מולידיהם, בבחינת ניסיון להשלים חלק חסר בפאזל חייהם”.[5]
פסק-דינה של השופטת ארבל נוקט רטוריקה חריפה יותר. למקרא שורותיו קשה להתעלם מחשיבות “המטען הגנטי” שמזהה השופטת בבירור שאלת זהות ההורים המאמצים וטובת הילד.[6] השופטת נתנה משקל רב לטענת “החיבור לשורשים”, לזכות לגדול במה שהיא מכנה “הסביבה הטבעית” ולחשיבות ה”מסורת התרבותית רבת השנים אליה משתייך הקטין”. בנוסף, פסק-דינה מותח ביקורת חריפה אל מול רשויות הסעד שמואשמות ב”מסירה חפוזה של הילד למשפחה עם אופק אימוץ”.[7]
לדעתנו, פסק-הדין של שופטי הרוב שגוי. כוכב הצפון שמנחה את בתי המשפט בדיני האימוץ הוא טובת הילד הספציפי, ובעניין הנדון לא היה ספק שטובת הקטין להיוותר במשפחת האומנה. פועל יוצא ובלתי נמנע של פסק-הדין הוא קריעת הילד מהסביבה היציבה והחמה היחידה המוכרת לו ושעוטפת אותו לראשונה בחייו הלא פשוטים, תוך פגיעה ודאית בנפשו. הוצאת הילד ממשפחת האומנה, שהייתה בינתיים למשפחתו האמיתית, היא תוצאה קשה מאוד וכל חוות הדעת של אנשי המקצוע שהובאו בגדר ההליכים המשפטיים הבהירו שאינה עולה בקנה אחד עם טובת הקטין.
לדעתנו, שיקולי קשר הדם והסביבה התרבותית אינם יכולים לעלות על שיקול טובת הילד ואין בהם משום הצדקה לסטייה מההלכה הפסוקה. גם ביקורת נגד רשויות הסעד ראוי לה שתימתח, אך לא על חשבון טובת הילד. ניכר שמוצאה האתיופי של המשפחה עמד ברקע להכרעת הרוב וקיבל משקל-יתר.
על פסק-הדין הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף, ושבעה שופטי בית המשפט העליון יכריעו בקרוב את גורל הקטין.
מאת עוה”ד יצחק פרנלדס וארתור בלאייר
[1] בע”מ 4486/13 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה והשירותים החברתיים (ניתן ביום 27/8/13).
[2] פסקאות 12-9 לפסק דינו של השופט הנדל. לעניין טובת הילד וההלכה המחייבת באשר לשיקולים שנשקלים אגב קביעתה, ראו מפיו של כב’ השופט (כתוארו אז) מ’ חשין בדנ”א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, פ”ד נ(1) 48, 119 (1995): “ההלכה בעניין זה היא חדה וחד-משמעית: טובתו של הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצדו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים – מעמדם של ההורים הטבעיים והאינטרסים של המבקשים לאמץ את הילד – אך כל שיקולים אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד. ראו, למשל: ע”א 623/80 פלונית ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה [41], בעמ’ 76-77; ע”א 577/83 [2], בעמ’ 470ואילך; ע”א 546/89 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’ [42], בעמ’ 192 ואילך (והאסמכתאות בו); ע”א 5225/94 פלונית ופלוני [14]; מימון, בספרה הנ”ל, בעמ’ 143ואילך”. ראו עוד: ע”מ (מחוזי- חיפה) 526/07 ק. נ’ ע., פסקה 14 לפסק הדין (ניתן ביום 28/1/08); תמ”ש (ת”א) 8764/01 מ.א. נ’ מ.ל., פסקאות 26-25 לפסק הדין (ניתן ביום 16/2/12).
[3] פסקאות 6-2 לפסק דינו של השופט עמית ופסקאות 4 ו-45 לפסק דינה של השופטת ארבל. וראו מדבריה של השופטת ארבל: “ענייננו גם בגורלה של אם ביולוגית, אחותה היא הדודה של הקטין המבקשת לאמצו, איתה בעלה ומשפחה ראשונית שקולם מבטא את ‘קול הדם’ שהקשר בינו לבינם הוא מהיסודות עליהם בנויה החברה האנושית (פרשת תינוק המריבה, פסקה 46 לחוות דעתו של הנשיא ברק) והם זועקים ומבקשים להבטיח את טובתו של הקטין ואת הקשר עם משפחתו ולדאוג לשימור המורשת המשפחתית ולמימוש זהותו ושורשיו העדתיים והתרבותיים” (פתח דבר לפסק דינה של השופטת ארבל).
[4] פסקאות 4 ו-15 לפסק דינו של השופט עמית ופסקאות 30, 42 ו-43 לפסק דינה של השופטת ארבל.
[5] פסקה 15 לפסק דינו של השופט עמית.
[6] פסקה 20 לפסק דינו של השופטת ארבל.
[7] פסקאות 15-13 לפסק דינה של השופטת ארבל. וכך מפיה: “מסירה חפוזה של הילד למשפחה עם אופק אימוץ, בטרם נבחנה בשלמותה אפשרות האימוץ על ידי דודתו, ראוי שתעמוד ברקע הבחינה של בית המשפט את נסיבות מסירת הילד לאימוץ” (פסקה 15). השופטת ארבל אף מציינת בריש גלי שלצד שיקולי טובת הילד העניקה משקל לא מבוטל לשיקולים חיצוניים : “על אף חשיבותה המכרעת של טובת הילד, ראוי אפוא לבחון לצד שיקול זה נתונים נוספים אשר בכוחם להשפיע על שיקול דעת בית המשפט בבואו להעריך את נסיבות המקרה הקונקרטי, ולגבש החלטה בעניין. נתונים כגון התנהלותה של האם לאורך כל הדרך מאז לידתו כמו גם הדרך הזריזה בה נמסר הילד למשמורת” (פסקה 7 לפסק דינה).
עוה”ד יצחק פרנלדס וארתור בלאייר
תגובות למאמר