דיני העבודה בישראל הם רבים ומגוונים ומטרתם להסדיר יחסי עבודה ולחייב את הצדדים להתקשר בהסכמי עבודה בהתאם לאמות מידה מחמירות. מקורו של הדין הוא בהנחה כי השחקנים בשוק העבודה אינם שווים בכוחם. המעסיק מאופיין בבקיאות ועוצמה עודפות וככזה הוא נושא באחריות לעובד החלש שכפוף לסמכותו.
פערי הכוחות בולטים במיוחד במקרים של העסקת עובדים זרים. זאת כיוון שהעובד הזר אינו שולט ברזי השפה העברית. בנוסף, הריחוק מארץ מוצאו וחוסר ידיעת החוק בישראל יוצרים תלות מוחלטת של העובד הזר במעסיקו. תלות זו לעתים חושפת אותו לניצול חמור ומתמשך מצד המעסיק.
גישה זו הובילה, מלבד השוואת תנאי העבודה של העובד הזר לתנאיו של העובד הישראלי, לחקיקה ייחודית המעניקה לזרים זכויות נוספות. חוק עובדים זרים ותקנותיו מקנים לזרים זכויות אקסקלוסיביות ביחס לעבודתם ושהייתם בישראל. על מנת שהחוק יהיה אפקטיבי, הגנתו של העובד זכתה לעיגון בהוראות רבות שהפרתן תחשב כעבירה פלילית ותלווה בקנסות משמעותיים.
החוק מציג שלל כללים ייחודים בעניין העובדים הזרים. בין היתר הוא מונה: למעסיק חובה לספק לעובד הזר ביטוח רפואי פרטי; הסכם העבודה צריך להיעשות בשפה המובנת לעובד הזר; המעסיק חייב להחזיק את החוזים ושאר המסמכים הרלוונטיים במקום העבודה; וקיימת מגבלה על גובה ניכויים מהשכר בגין הוצאות למגורים והוצאות נוספות. החובות הללו הן רק קצה הקרחון והחוק מציג עוד מגוון רב של דרישות.
מדובר, אם כן, בדרישות לא-טריוויאליות. המציאות מוכיחה כי מעסיקים רבים כלל אינם מודעים לחובות הרבות שמוטלות עליהם בעניין העובדים הזרים והם נאלצים ללמוד את תורתם בדרך הנבוט. בהקשר זה מעניינת במיוחד הוראת החוק שגוררת מעסיקים לא מעטים לקבלת כתבי אישום: החובה לספק לעובדים זרים מקום מגורים הולם. מקור החובה במציאות העגומה שהכתה שורש בישראל כאשר מעסיקים רבים נהגו להלין את עובדיהם הזרים במקומות לא נאותים.
בהתאם לתקנות, לדוגמה, שטחו של מקום הלינה צריך שלא יפחת מ-4 מ”ר, כאשר במסגרת חישוב השטח אין לכלול מקלחות, שירותים, מטבח, חדר אוכל וארונות קיר. קיימת דרישת מינימום של שלושה שקעים למטבח והקיר שמעל לכיור חייב לכלול חיפוי מחרסינה או מקרמיקה. שיכון יותר משישה בני אדם בחדר אסור על פי הדין והמעסיק מחויב לספק לכל עובד זר מיטה נפרדת וכלי מיטה. בעניין כלי המיטה הדין לא משאיר מקום לספקות ומציג פירוט נרחב הכולל: כרית, מזרן, סדין, ציפוי הן לכרית והן לשמיכה ושמיכת צמר. עוד התקנות קובעות כי יש לספק לעובד הזר גם ארון בגדים או תא נפרד בעל מנגנון נעילה. החוק לא חסך בפרטים גם ביחס למגורים עצמם, באומרו כי מגורי העובד חייבים לכלול הסקה חשמלית ואוורור, מקרר, שירותים, מקלחת זמינה, תאורה חשמלית ראויה ועוד.
על-פי הדין אי-עמידה בתנאים הנדרשים ליצירת מקום מגורים הולם מהווה עבירה פלילית. לצורכי הרשעה די ביסוד נפשי של “מודעות” ו”עצימת עיניים” של המעסיק. כלומר, כדי להרשיע את המעסיק ולהשית עליו קנסות נכבדים די למדינה להוכיח שבנסיבות המקרה התעורר אצל המעסיק חשד או שצריך היה להתעורר חשד לדבר העבירה (הימנעות מהעמדת מגורים נאותים לעובד הזר) – והוא לא טרח לבחון את הסוגיה.
פרשה שהובאה לאחרונה (6.1.15) לפתחו של בית הדין לעבודה מדגימה סוגיה זו. באותו מקרה הועמדו לדין חברה קבלנית מוכרת ומנהלה. כאמור בכתב האישום, החברה העסיקה כ-8 עובדים זרים, כאשר תנאי המגורים שסיפקה להם לא עמדו בדרישות הדין. נטען, לדוגמה, שחדר השירותים לא היה ראוי, לא הייתה תאורה מספקת בחדר המדרגות, לא סופקו ארונות אישיים, לא קוימו חובות כיבוי האש ונתגלו במקום מפגעי תברואה.
בית הדין לעבודה מצא, בהסתמכותו על העדויות והראיות שכללו בין היתר את צילומי המגורים, כי הנאשמים לא טרחו לערוך בדיקות תקינות תקופתיות וכי מקום המגורים של העובדים אמנם סבל מהזנחה מתמשכת. בית הדין דחה את טענת החברה ומנהלה שלפיה כלל לא היו מודעים להפרות. פסק הדין מבהיר כי העובדה שהנאשמים נמנעו מבדיקת תנאיי המגורים, מקום שמצופה מהם כי יעשו זאת, מספיקה לצורך הרשעתם בעבירות:
“ואף אם נאמר כי הנאשמים לא נחשפו לליקויים ‘הרי שנורות האזהרה היו צריכות ללא ספק להתריע לפניהם’, בדבר אפשרות קיומם לנוכח כל האמור. שהרי במקרה זה אכן נוצרו נסיבות שהיו צריכות לעורר את חשדם של הנאשמים לקיומם של עבירות. אולם ברי הוא כי הנאשמים בחרו לנהוג בעצימת עיניים, על אף “נורות אזהרה” בדבר קיומן של העבירות, ואף לגלגל את האחריות לעובדים”.
הפרשה הסתיימה בהרשעת החברה ומנהלה ברוב המוחלט של סעיפי האישום. מודעות בסיסית לחוק ולתנאיו יכולה הייתה לחסוך לנאשמים את ההרשעה, הקנסות הכבדים שהם עתידים לספוג ואת ההליך הפלילי כולו, על השלכותיו ועלויותיו.
לקריאת הכרעת הדין לחצו כאן.
מאת עוה”ד יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר
e-mail: alina.k.adv@gmail.com
תגובות למאמר