בית הדין הארצי לעבודה
עב”ל 39137-06-14
ניתן ביום 26 נובמבר 2015
נג’יב עבוד המערער
–
המוסד לביטוח לאומי המשיב
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת נטע רות
בשם המערער: עו”ד רמי אסחאק
בשם המשיב: עוד חיה שחר
פסק דין
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. לפנינו ערעור, לאחר מתן רשות, על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; בל’ 54089-02-14 [פורסם בנבו]), במסגרתו אושרה החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 12.2.14 (להלן: הוועדה ו-ההחלטה בהתאמה). במסגרת ההחלטה נקבעה למערער נכות יציבה בשיעור 10% בגין טנטון החל מיום 1.8.08, באופן השולל הלכה למעשה את יכולתו לקבל מענק בגין הנכות שנקבעה לו.
המחלוקת נוגעת לאפשרותה של ועדה רפואית לקבוע תחולתה של נכות באופן רטרואקטיבי, טרם המועד בו ניתן היה להכיר בקיומה של פגיעה בעבודה נוכח הוראות סעיף 84 א’ לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ”ה – 1995 (להלן: החוק).
התשתית העובדתית
2. ביום 7.5.13 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה. תביעתו הוכרה על ידי פקיד התביעות ביום 12.9.13, ובהתאם הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 28.10.13 כי הוא סובל מליקוי שמיעה קל (ירידה של 22 דציבל באוזן ימין ו – 20 דציבל באוזן שמאל בהתאם לבדיקה מיום 26.6.13) ולכן נכותו בגין כך עומדת על 0%. אשר לטנטון נקבע – על בסיס בדיקת מאפייני טנטון מיום 21.10.13 – כי קיים טנטון תמידי, ובהתאם נפסקו למערער 10% בגין ליקוי זה. מועד תחולת הנכות נקבע ליום 1.8.08, ללא הנמקה.
3. המערער הגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים, בהתייחס למועד תחולת הנכות בלבד. עררו נדחה בישיבת הוועדה מיום 12.2.14, במילים הבאות:
“… בתאריך 13.8.08 כותב ד”ר נודלמן (רופא תעסוקתי) שהתובע מתלונן על טנטון קבוע באוזניים. יש לציין שבדיקת השמיעה שנערכה בסמוך למועד זה מצביע(ה) על ליקוי תחושתי עצבי… של 15 דצ’ משמאל ו – 17 דצ’ מימין. בשנת 2012 מתלונן התובע על ירידה בשמיעה וטנטון מזה שנים. התלונה חוזרת על עצמה גם בשנת 2013. לעומת זאת, ברישום רפואי מ- 21.4.13 כתוב: ‘התחיל לפני מס’ חודשים להתלונן על ירידה בשמיעה כולל טנטון, דבר שמפריע לו בחיי היום-יום’. בהמשך לאותו מכתב כותב הרופא ‘תלונות חוזרות של טנטונים באוזניים זה תקופה’.
מכלל המסמכים שבתיק עולה, בצורה ברורה, שלתובע תלונות על טנטון מאז 13.8.2008, ולדעת הוועדה לא ניתן להתעלם מעובדה זו, ולא מהעובדה שהתובע התלונן במהלך השנים 2012 ו – 2013 על טנטון זמן רב, ולכן לא ניתן לקבוע את תחולת הטנטון בשנים אלו אלא קודם לכן… הוועדה דוחה את ערעור הנפגע ומאשרת החלטת הוועדה מדרג ראשון…” (ההדגשה במקור).
4. על החלטת הוועדה הוגש ערעור המערער לבית הדין האזורי, מכוח סעיף 123 לחוק. בית הדין קבע, לאחר שמיעת טענות הצדדים, כי החלטת הוועדה מנומקת וברורה ולא הוכח פגם משפטי המצדיק התערבות בה. בית הדין הבהיר כי “הסמכות הבלעדית לקביעת שיעור הנכות, כמו גם תחולתה, מסורה לוועדה הרפואית לעררים. בעניין זה אין הוועדה כבולה למועד בו הוגשה התביעה להכרה, אלא למסמכים ולבדיקות הרפואיות בלבד”. בית הדין הוסיף כי קיימים קשיים ביישום דברים אלו נוכח תנאי הסף הקבועים בסעיף 84 א’ לחוק ונוכח “סיבוך ההליכים שתנאים אלה יכולים לגרום בדיון בפני הוועדות הרפואיות”, אלא “שעל אף הקושי כאמור – לשונו של החוק ברורה, וכך גם פסיקת בתי הדין”.
בית הדין ציין עוד כי “טענת המערער כי לו היה מגיש את תביעתו להכרה בטנטון במועד מוקדם יותר ולא רק בשנת 2013 – היא הייתה נדחית בהעדר ירידה מספקת בכושר השמיעה – היא טענה תיאורטית. בפועל לא קיימת החלטה כאמור של פקיד התביעות הדוחה תביעה מוקדמת להכרה בטנטון. לו אכן הייתה החלטה כזו – היה מקום להפנות את הוועדה לכך שפקיד התביעות קובע באופן מפורש כי אין להכיר בטנטון כתוצאה מחשיפה לרעש במועד כלשהו בעבר… אלא שכאמור בענייננו אין החלטה שכזו, ולכן לא מוטלת כל מגבלה על שיקול דעתה המקצועי-רפואי של הוועדה בבואה לקבוע את שיעור הנכות ואת מועד התחולה”. על קביעות אלו הוגשה בקשת רשות ערעור, והרשות ניתנה בהתאם להחלטת השופטת רונית רוזנפלד מיום 8.9.14.
טענות הצדדים בערעור
5. המערער טוען כי הוועדה הרפואית אינה מוסמכת לקבוע מועד תחולה מוקדם מהמועד הראשון בו לקה ב”ליקוי שמיעה” כמשמעותו בסעיף 84 א’ לחוק, כאשר בשנת 2008 כושר השמיעה שלו לא פחת ב – 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים (בהתאם לבדיקה שנערכה לו ביום 14.2.08), וממילא לא יכול היה להגיש תביעה למוסד באותו זמן (וככל שהיה מגיש תביעה – זו הייתה נדחית משלא התקיים בו תנאי-הסף הנקוב בסעיף 84 א'(א)(2) לחוק).
המערער מוסיף כי עצם הכרת פקיד התביעות בתביעתו מלמדת כי לא סבל מ”ליקוי שמיעה” בשנת 2008, שאחרת אמור היה פקיד התביעות לדחות את תביעתו על בסיס סעיף 84 א'(א)(3) לחוק, משחלפו למעלה מ – 12 חודשים מהיום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית.
6. המערער טוען עוד כי הוועדה הרפואית אינה מוסמכת לקבוע מועד תחולה לנכותו בגין טנטון שהוא מוקדם מהמועד הראשון בו סבל מ”רעש תמידי באוזניים” כמשמעותו בסעיף 84 א'(ב)(3) לחוק, כאשר בשנת 2008 לא תועדו פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי כנדרש באותו סעיף. המערער סבור כי אין רלוונטיות לשאלה אם הגיש תביעה בפועל בשנת 2008 אם לאו, כל עוד ברור שלא עמד בתנאי הסף ולכן לא ניתן היה להכיר בו כנפגע עבודה בגין טנטון באותה תקופה.
המערער עותר לפיכך לביטול החלטת הוועדה והחזרת עניינו לוועדה בהרכב חדש, עם הנחיות.
7. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומדגיש כי לא הובאה כל עילה להתערבות בהחלטתה המקצועית של הוועדה לגבי מועד תחולת הנכות, אשר נבדק באופן רפואי ובמנותק מסעיף 84 א’ לחוק. לחלופין טוען המוסד כי בהתאם לחלק מבדיקות השמיעה סבל המערער מליקוי שמיעה העולה על 20 דציבל כבר בשנת 2008; בהתחשב בכך אמנם אמור היה פקיד התביעות לדחות את תביעתו מכוח סעיף 84 א'(א)(3)(א) לחוק, אך גם אם לא עשה כן אין בכך כדי ליצור למערער זכות למועד תחולה מאוחר יותר.
8. אשר לטנטון טוען המוסד כי לא ניתן לקבוע מועד תחולה מלאכותי הקשור במועד בו ירדה השמיעה ב – 20 דציבל דווקא, גם אם המערער סבל מטנטון תמידי טרם לכן. זאת ועוד, ככל שהמערער סבל מטנטון כבר משנת 2008 ללא “ליקוי שמיעה” כהגדרתו בחוק – משמעות הדברים היא כי הטנטון בו לקה אינו קשור לעבודה, ויש לנכות את מלוא הנכות שנקבעה לו בגין מצב קודם. לחלופין ובנוסף, ממילא היו “פניות חוזרות ונשנות” בנוגע לטנטון כבר בשנת 2008.
טרם הדיון בערעור העלה המוסד לראשונה טענה נוספת לפיה הכרתו העקרונית של פקיד התביעות מיום 12.9.13 התייחסה לליקוי השמיעה בלבד ולא לטנטון, וממילא הוועדה אינה כבולה למועד בו הוגשה התביעה להכרה.
דיון והכרעה
9. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה, הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים, עם הנחיות שתפורטנה להלן.
10. סעיף 84 א'(א) לחוק קובע תנאי סף לצורך הכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, במילים הבאות:
“אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה:
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש”ל – 1970 (להלן – רעש מזיק);
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;
(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:
(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);
(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי העניין, החלה הירידה בשמיעה”.
11. סעיף 84 א'(ב) לחוק ממשיך וקובע תנאי סף בעניין טנטון, כדלקמן:
“רעש תמידי באוזניים (להלן – טנטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה:
(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, “תדירויות גבוהות” – תדירויות של 3000 ו – 4000 מחזורים בשנייה;
(2) הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק;
(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטנטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית”.
12. חקיקתו של סעיף 84 א’ לחוק הביאה לשינוי משמעותי בכל הנוגע להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה. בפסיקה נקבע כי תכלית השינוי הייתה “לקבוע תנאי סף מקדמיים, שבדיקתם תטייב את האבחון בין מי שאכן סובל מליקוי שמיעה ומטנטון מושרי רעש במקום העבודה, לבין מי שליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל אינם קשורים בקשר סיבתי לתנאי העבודה ואינם בעלי נפקות תפקודית” (עב”ל (ארצי) 53/08 לאוניד ברלכיס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.10.08); להלן: עניין ברלכיס).
בהלכה הפסוקה פורשו, במהלך השנים מאז חקיקת הסעיף, תנאי הסף השונים הקבועים בו, ונקבעו הדרכים ליישומו מתוך ראיית תכליתו. בין היתר הודגש כי יש לפרש את תנאי הסף תוך זיקה זה לזה, לצורך ראיית התמונה הכוללת; כך, ולמשל, הדרישה הקבועה בסעיף 84 א'(א)(3) לחוק – ומחייבת כי תחלוף שנה לכל היותר ממועד תיעוד הליקוי ועד הגשת התביעה למוסד – פורשה באופן העומד בקנה אחד עם שאר תנאי הסף, ובהתאם נקבע כי כל עוד לא פחת כושר השמיעה בשיעור 20 דציבל לפחות בשתי האוזניים – לא יתחיל מניינם של 12 החודשים, ומניינם אף יתחיל מחדש ככל שנגרמת החמרה במצב השמיעה (עב”ל (ארצי) 37437-10-12 מרדכי ברזילי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.1.15)).
13. חקיקתו של סעיף 84 א’ לחוק אף הביאה לשינוי משמעותי ב”חלוקת התפקידים” בין פקיד התביעות לבין הוועדה הרפואית בכל הנוגע לליקוי שמיעה וטנטון. בהתאם לחלוקת הסמכויות לאחר התיקון, פקיד התביעות הוא שקובע אם התקיימו במבוטח תנאי הסף הקבועים בסעיף 84 א'(א) ובסעיף 84 א'(ב) לחוק, וכן קובע אם קיים קשר סיבתי בין חשיפתו של המבוטח לרעש במקום העבודה לבין ליקוייו. רק לאחר קביעות אלו של פקיד התביעות ובכפוף להן – עובר עניינו של המבוטח לוועדה הרפואית, לצורך יישום סמכותה מכוח סעיף 118 לחוק, וקביעת שיעור הנכות הנובע מהעבודה בהתאם למבחנים לקביעת דרגת נכות (התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז – 1956; להלן: המבחנים ו-התקנות; ובעיקר סעיף 72 למבחנים, העוסק בליקוי שמיעה וב”רעש תמידי באוזניים”).
בהלכה הפסוקה הודגש כי סמכויות הוועדה הרפואית בנוגע לליקוי שמיעה וטנטון מוגבלות במידה מסוימת נוכח קיומם של תנאי הסף, שכן “בהעדר הכרה של פקיד התביעות בטנטון כפגיעה בעבודה… מנועה הוועדה הרפואית מלהיזקק לטענות מבוטח בדבר טנטון ואין בידה לבחון אותן טענות ומקל וחומר אין באפשרותה לקבוע אחוזי נכות בגינן…” (עניין ברלכיס; עב”ל (ארצי) 112/08 המוסד לביטוח לאומי – אברהם רויטמן [פורסם בנבו] (2.11.08)). מהיבט נוסף נקבע, כי לאחר שפקיד התביעות הכיר בקיומו של “רעש תמידי באוזניים” (כלשונו של סעיף 84 א'(ב) רישא לחוק) – הוועדה הרפואית אינה מוסמכת עוד לקבוע כי הטנטון ממנו סובל המבוטח אינו “תמידי” (בר”ע (ארצי) 24998-11-14 המוסד לביטוח לאומי – הנדלר מנחם יעקב [פורסם בנבו] (19.4.15)).
14. בין יתר סמכויותיה אמורה הוועדה הרפואית לקבוע גם את מועד תחולת הנכות, כאשר נקבע בהקשר זה כי “דרגת הנכות אשר נקבעה על ידי הוועדה היא מתאריך הגשת הבקשה, אך רשאית הוועדה לקבוע את דרגת הנכות מתאריך מוקדם מזה, ויכולה בשים לב לשינויים הצפויים בדרגת הנכות, לקבוע דרגת נכות שונה מתאריך מאוחר יותר” (סעיף 20 לתקנות).
השאלה העומדת להכרעתנו היא האם רשאית הוועדה הרפואית, בעת קביעת מועד תחולת הנכות, להתעלם מתנאיו של סעיף 84 א’ לחוק, ולקבוע מועד תחולה המנותק מהמועד בו התקיימו במבוטח תנאי הסף. השאלה מתעוררת נוכח החלטת המחוקק להציב “שער כניסה” בדמותו של סעיף 84 א’ לחוק, ונוכח הפער שנגרם כתוצאה מכך בין תנאי הסף – הקבועים בחוק ונדרשים לצורך עצם ההכרה בליקוי השמיעה והטנטון כפגיעה בעבודה, לבין המבחנים הרפואיים – המנויים בתקנות ונועדו לקביעת שיעור הנכות בגין ליקויים אלו. פער זה יכול ויביא גם לקיומו של פער בזמנים, בין המועד בו ניתן להכיר בנכות מבחינה רפואית לפי המבחנים הקבועים בתקנות, לבין המועד בו יכול היה המבוטח לקבל הכרה כ”נפגע עבודה” על ידי פקיד התביעות.
15. לטעמנו, תכלית החקיקה על אף כל סייגיה, היא כי ליקוי שמיעה וטנטון עקב חשיפה לרעש מזיק בעבודה יוכרו כפגיעה בעבודה, תוך ביצוע התשלומים הנובעים מכך למבוטחים בהתאם להוראות החוק. על מנת להגשים תכלית זו ולמנוע היווצרותו של “מעגל שוטה”, שוכנענו כי גם את סמכות הוועדה הרפואית לקבוע מועד תחולה רטרואקטיבי – יש להגביל במידה מסוימת בזיקה לתנאי הסף. בהתאם, ובהתחשב בכך שעל הוועדה לקבוע את מועד תחולת הנכות מעבודה – המועד שייקבע על ידה כמועד תחולת הנכות אינו יכול להיות מוקדם ממועד קרות הפגיעה בעבודה, היינו מהמועד בו התקיים במבוטח תנאי הסף הנקוב בסעיף 84 א'(א)(2) לחוק (פגיעה בשמיעה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים), וככל שמדובר בנכות בגין טנטון – מועד תחולת הנכות אינו יכול להיות מוקדם גם מהמועד בו התקיים במבוטח תנאי הסף הנקוב בסעיף 84 א'(ב)(1) לחוק (פגיעה בשמיעה בתדירויות הגבוהות בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים).
היינו, כשם שהוועדה הרפואית אינה מוסמכת לקבוע נכות בגין טנטון מבלי שפקיד התביעות הכיר בקיומו, כשם שאינה מוסמכת לקבוע נכות ככל שלא מתקיימים תנאי הסף וכשם שאינה מוסמכת לקבוע כי הטנטון אינו תמידי לאחר שפקיד התביעות הכיר בו – כך מנועה היא מלקבוע תחולת נכות בגין ליקוי שמיעה או טנטון בתקופה בה לא התקיימו במבוטח תנאי הסף המחייבים מינימום מסוים של פגיעה בשמיעה לצורך הכרה בו כנפגע עבודה. ייתכן ויש להגביל את מועד תחולת הנכות גם בהתייחס לשאר תנאי הסף דוגמת התנאי של “פניות חוזרות ונשנות” (סעיף 84 א'(ב)(3)), אך סוגיה זו אינה נדרשת לצורך הכרעה בהליך זה ולכן נשאירה ב”צריך עיון” (והשוו: בר”ע (ארצי) 40005-02-13 אביגדור חכמון – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (28.1.14)).
16. במקרה שלפנינו, הוועדה לא הגבילה את מועד תחולת הנכות בהתאם להתקיימות תנאי הסף, אלא אך קבעה כי כבר בשנת 2008 סבל המערער מליקוי שמיעה וטנטון. מהנמקת הוועדה, המאזכרת את תוצאות בדיקת השמיעה משנת 2008, אף עולה לכאורה כי במערער לא התקיים תנאי הסף של פגיעה בשמיעה בשיעור 20 דציבל לפחות בשנת 2008, וממילא טרם יכול היה – באותה עת – להגיש תביעה להכרה בו כנפגע עבודה.
לאור זאת, אנו סבורות כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, ויש להחזיר אליה את עניינו של המערער לצורך שקילה חוזרת של מועד תחולת הנכות בגין טנטון על סמך ההנחיות המפורטות בפסק דין זה. בהעדר עילה לסבור כי הוועדה “נעולה” בעמדתה, ומשפעלה על סמך המצב המשפטי שהיה ידוע לה באותה עת, לא מצאנו הצדקה להעברת עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש.
17. במאמר מוסגר ובנוגע לטענת המוסד לפיה מכתב ההכרה מטעם פקיד התביעות התייחס לליקוי השמיעה בלבד – בנסיבות העניין שוכנענו כי מדובר בטעות קולמוס וכי ההכרה התייחסה הן לליקוי השמיעה והן לטנטון. אנו סבורות כך שכן תביעתו של המערער למוסד הייתה הן בגין ליקוי שמיעה והן בגין טנטון; השאלות שהפנה פקיד התביעות לרופא המוסד התייחסו באופן מפורש גם לנושא הטנטון, ולאחר קבלת תשובת הרופא נשלח מכתב ההכרה; מכתב ההכרה אמנם מתייחס מילולית רק לליקוי השמיעה אך לא דוחה את התביעה בגין טנטון וכותרתו מתייחסת במפורש לשתי הפגימות; גם המוסד עצמו התייחס בדרך זו למכתב ההכרה, שאם לא כן הוועדה הרפואית כלל לא הייתה מוסמכת לדון בנושא הטנטון; ובבית הדין האזורי, וכן בתגובה לבקשת רשות הערעור, כלל לא הועלתה הטענה בקשר לכך מטעם המוסד (ויש להניח כי לא בכדי). בהתאם, יצאנו מנקודת הנחה עובדתית לפיה פקיד התביעות אישר את תביעת המערער לטנטון.
18. להסרת ספק ונוכח טענת ב”כ המוסד בקשר לכך נבהיר, כי אין אפשרות לנכות אחוזי נכות בגין “מצב קודם” באותם המקרים בהם המצב הקודם נובע מטנטון שלא ניתן היה להכיר בו ככזה עקב אי התקיימות תנאי הסף הנקובים בסעיף 84 א’ לחוק, לפחות בהתייחס לתנאי הסף הנוגעים לשיעור הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור ובתדירויות הגבוהות. המחוקק למעשה הבהיר, במסגרת סעיף 84 א’ לחוק, כי טנטון שלא מתקיימים בו תנאי הסף האמורים, המלמדים על האותנטיות שלו – אינו יכול להיחשב כ”רעש תמידי באוזניים”, וכשם שלא ניתן להכיר בו – ממילא אין לאפשר את ניכויו. לא נשמט מעינינו כי קביעותינו מעוררות קשיים מסוימים, אך זאת כתוצאה מהפער שצוין לעיל בין תנאי הסף לבין ההגדרות הרפואיות במסגרת התקנות, כחלק מקשיים נוספים שהתעוררו בפסיקה בעקבות חקיקתו של סעיף 84 א’ לחוק, וכאשר בית הדין נדרש ליתן את הפרשנות המיטבית להוראות החוק ותכליתן.
19. סוף דבר – הערעור מתקבל.
עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, לצורך שקילה חוזרת של מועד תחולת הנכות בגין טנטון. לצורך כך תצא הוועדה מנקודת מוצא לפיה לא ניתן לקבוע מועד תחולת נכות מוקדם מהמועד בו לקה המערער לראשונה בירידה בשמיעה של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור, ובנוסף לא ניתן לקבוע מועד תחולת נכות מוקדם מהמועד בו לקה המערער לראשונה בירידה בשמיעה של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הגבוהות.
הוועדה תופנה לאמור בסעיף 18 לעיל לעניין העדר האפשרות לניכוי מצב קודם.
הוועדה תנמק את החלטתה, ותזמין את המערער ובא כוחו לטעון בפניה.
המוסד ישא בהוצאות המערער בסך של 4,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן בהעדר הצדדים היום, י”ד כסלו תשע”ו (26 בנובמבר 2015) וישלח לצדדים בדואר.
לאה גליקסמן,
שופטת, אב”ד סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת נטע רות,
שופטת
תגובות למאמר