בית משפט לענייני משפחה בטבריה
תמ”ש 52313-03-14 פלוני נ’ פלונית ואח’
תיק חיצוני:
בעניין: עיזבון המנוחה – פלונית
ובעניין:
התובע פלוני
ע”י ב”כ עו”ד אביטל חורף
נגד
1. פלונית
2. פלונית
3. פלונית
4. פלונית
5. פלוני
6. פלוני
7. פלוני
ע”י ב”כ עו”ד איריס מנור
הנתבעים
פסק דין
פתח דבר:
1. בפני תביעה מיום 26.3.2014 למתן פסק דין הצהרתי כי התובע …….. (להלן: “התובע”) זכאי למחצית הזכויות בעיזבונה של המנוחה ……… ז”ל ת.ז. …….. (להלן: “המנוחה” ו/או “….” ו/או “…….”).
הרקע:
2. המנוחה ז”ל, אשר הלכה לעולמה ביום 11.8.2013 , נישאה לתובע בשנת 1951. הנתבעים הם ילדיהם של התובע והמנוחה.
3. ביום 21.11.2013 ניתן צו קיום צוואה על ידי הרשמת לענייני ירושה בנצרת (להלן: “צו קיום הצוואה”), לפיו צוואתה של המנוחה מיום 26.4.1998 (להלן: “הצוואה”), היא בת תוקף.
4. על פי הצוואה, הזוכים בשלמות בעיזבון המנוחה הינם ילדי התובע והמנוחה, הנתבעים.
כך, בסעיף 3.א לצוואתה זו, ציוותה:
“אני מצווה בזה את מלוא זכויותי ו בשלמות בדירת המגורים הנמצאת ….., רח’ ……., וביתר עזבוני ללא יוצא מן הכלל… שיעברו ובחלקים שווים לבנים ובנות שלי שפרטיהם להלן…”
בהמשך, בסעיף 3.ב. לצוואה, נכתב: “… הנני להבהיר ולהדגיש כי בעלי ……. ת.ז. … לא יקבל כלום מעזבוני הנ”ל…”
5. עיקר טיעוני הצדדים במסגרת סכסוך זה, התמקדו בדירה ברח’ ……… …… (להלן: “הדירה ו/או “הדירה ברח’ ……””), אשר נרשמה בפנקסי המקרקעין ממועד רכישתה בתאריך 20.4.1994 על שם המנוחה בלבד, ואותה ציוותה לנתבעים בשלמות ובחלקים שווים.
6. להלן יינתן פסק דין.
טענות הצדדים:
טענות התובע:
7. ראשית ציין התובע בכתב תביעתו, דבר היותו נשוי למנוחה עד יום מותה.
8. לדבריו, במהלך חייהם המשותפים, נרכשו זכויות בדירה ברחוב …….. …… גוש: ……. חלקה: ….. תת חלקה: …..
9. לטענת התובע, על אף השיתוף המלא בינו ובין המנוחה, ובעודו טרוד בענייני הפרנסה וקשיי היום יום, הזכויות על הדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוחה בלבד. לדבריו, נכון למועד הרישום, לא היה בליבו חשש כי תהא מחלוקת בינו לבין המנוחה, מאחר והרישום אינו משקף את הרישום בזכויות.
10. לגרסתו, ערב מותה של המנוח, כאשר נתגלעו מחלוקות וסכסוכים בינו לבין המנוחה, העלה לראשונה דרישתו כי המנוחה תתקן הרישום באופן שישקף זכויותיו ברכושם המשותף כדין.
11. בהמשך, בעקבות פטירתה של המנוחה, גילה התובע, לדבריו, כי למרות רכישת הדירה יחד עמו, הציגה המנוחה בצוואתה את עיזבונה והורתה לחלקו בין הנוחלים, תוך נישולו מעיזבונה כיורש על פי דין.
12. לדבריו, בשל מהלך זה של המנוחה, בצירוף לקרע המשפחתי בינו לבין חלק מהילדים, הנתבעים, מן הראוי שידעו הנוחלים, וכולי עלמא, לרבות רשם המקרקעין, הנתבע הפורמלי, כי נפח עזבונה של מנוחה בכלל, ובזכויות בדירה הנזכרת בכתב תביעה זה, ואף בצוואת המנוחה הינו אך ורק המחצית, ובעוד המחצית האחרת שייכת לתובע.
13. אשר על כן, עותר התובע להצהיר כי הינו בעל הזכות במחצית עיזבונה של המנוחה, וכי הינו בעל הזכות להירשם, ללא תמורה ברשם המקרקעין כבעלים במחצית הזכויות בדירה.
14. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, תיאר כי נישואיו למנוחה היו רצופי עליות ומורדות, אך מעולם לא התנתק הקשר והשיתוף ביניהם.
15. כן, הוסיף בתצהיר עדות ראשית, כי הפעם היחידה בה פנתה המנוחה לבית הדין הרבני, הייתה בשנת 1988 בהגישה תביעה למזונות נגדו. אשר הסתיימה בהסכם לשלום בית מיום 4.7.1988 , לפיו “…א) הבעל והאישה יחזרו לחיות בשלום ובכבוד. ב) הבעל יפרנס את הבית כרגיל. ג) האישה תפריש ממשכורתה 150 ₪ לחודש לעזרה לבית בשביל החובות. “
לדבריו, מאותה העת ועד לפטירתה היה ביניהם שלום בית, והוא לא גבה את הסכום אשר נקבע, אלא הם ראו את הכנסותיהם כמשותפות, על אף שהיו בחשבונות נפרדים.
16. לטענתו, בתצהיר עדות ראשית מטעמו, המנוחה השתמשה בכסף שלהם לקניית הדירה בידיעתו, ולא הייתה בעיה בכך וברישום הזכויות על שמה.
כן הוסיף, כי כשהתבגרו, לא מנע מאשתו, המנוחה, להתגורר בדירה. ואין אמת בטענה כי הם חיו בנפרד 26 שנים כפי האמור בכתב ההגנה.
17. לפיכך, טען כי הואיל והדירה נרכשה בתקופת נישואיהם ולאחר שנות נישואים רבות ומכספים משותפים שלו ושל המנוחה, יש לרושמו כבעל מחצית מעיזבון המנוחה.
טענות הנתבעים:
18. בפתח כתב הגנתם, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר עילה ועקיפת הליכים חוקיים.
19. במקרה דנן, קיים צו קיום צוואה הקובע את זכויות הצדדים, ועל כן תביעה זו למתן סעד הצהרתי, עוקפת, לדבריהם, הוראות סעיף 72 לחוק הירושה תשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”). הימנעותו של התובע מהגשת התנגדות במועד הקבוע בחוק, על אף שידע על קיומו של ההליך, הינה סטייה מהוראות החוק ואינה הדרך האפשרית בעניין התנגדות לצו קיום צוואה, מאחר ובפועל התובע מבקש לבטל את צו קיום צוואת המנוחה אשר הינו הכרעה סופית, המסיימת את העניין נשוא הדיון. צו קיום זה ניתן לביטול אך ורק בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה או באמצעות ערעור.
20. כן, טענו הנתבעים כי הודגש בצוואת המנוחה, כי התובע, בעלה, לא יקבל כלום מעיזבונה, ויש לכבד רצון המת, וחירותו של אדם לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו.
21. הנתבעים טענו, כי התובע הסתיר עובדת היותו פרוד מהמנוחה כ- 26 שנה טרם פטירתה. הימנעותו מהגשת תביעותיו לאיזון רכושי במהלך השנים, היה בשל ידיעתו כי המנוחה תוכיח הגנתה בנקל. המתנתו של התובע עם הגשת תביעתו זו, עד לאחר פטירת המנוחה, נעשתה מתוך הנחה כי יקשה על הנתבעים להגן על קיום צוואתה של המנוחה ללא עדותה החיה. על כן, לדידם, בחירתו של התובע להשהות הגשת התביעה נועדה להקשות על הנתבעים בהבאת חומר ראיות וביסוס טענותיהם, וכן על מנת למנוע חלוקת הרכוש המשותף עם המנוחה בעודה בחיים, למען יוכל להנות לבדו מרכוש זה.
22. לא זו בלבד, טענו הנתבעים בכתב הגנתם אף חמור מכך, כי פרידת התובע והמנוחה, התרחשה בעיקר נוכח ההתעללות הנפשית ומעשי האלימות הקשים של התובע כנגד המנוחה אשר הייתה ניצולת שואה. מעשים אותם ביצע לנגד עיניהם של ילדיו, הנתבעים, כמו גם מעשי האלימות והזוועה אותם ביצע כנגד ילדיו ולרבות ההתעללות המינית אשר ביצע בבנותיו.
23. כפי המתואר בכתב ההגנה, כל אחד מהנתבעים סוחב על גבו משא כבד מנשוא של כאב אשר נבע מההשפלה והאלימות אותם חוו באופן אישי כמו האלימות וההתעללות באימם המנוחה לה היו עדים במהלך חייהם.
לדבריהם, במהלך השנים נמנעו מלהמשיך ולהתעסק בכאב, אך לא עוד.
הנתבעים תיארו בכתב ההגנה כי עד היום הינם סובלים מסיוטים עת נזכרים כיצד מצאו את אימם כלואה בחדרה, כשהיא נאלצת לעשות צרכיה על גופה, כאשר זו רק אחת מהדרכים המרושעות והמשפילות בהן נקט התובע כנגד המנוחה. התובע לא אחת זרק את התובעת מדירתם המשותפת, אשר בכך נאלצה ללון על הספסל בגן הציבורי בימים בהם לא נכחו הנתבעים בבית ועל כן לא יכלו לסייע לה.
24. הנתבעים ציינו כי במהלך 26 השנים האחרונות, נישואי התובע והמנוחה, היו נישואים ‘על הנייר’ בלבד, מאחר והצדדים חיו בנפרד. התובע חי עם מאהבת / ידועה בציבור, ואילו המנוחה התגוררה בגפה עד יומה האחרון. המנוחה נסה על נפשה, כשהיא נאלצת לוותר על כל אשר שייך לה ובלבד שתחיה בשקט ובשלוה להם ייחלה, וזאת נוכח ההתעללות הקשה אותה ספגה מהתובע.
המנוחה נזרקה כדברי הנתבעים מביתה ברח’ ……., בית אותו רכשה יחד עם התובע ואשר רשום על שמם בחלקים שווים עד היום, כאשר רק בגדיה על גופה. בדירה זו, אשר שייכת במחציתה למנוחה, התגורר התובע עם המאהבת שלו.
25. בפועל, לדבריהם, המנוחה נתמכה במהלך כל חייה על ידי שבעת ילדיה, הנתבעים, אשר טיפלו בה ודאגו לה במסירות, הן בפן הרגשי והן בפן הכלכלי.
26. לגרסת הנתבעים, המנוחה רכשה את הדירה בה התגוררה בהמשך לאחר הפירוד מהתובע, מכספה של המנוחה, באמצעות כספי ירושת הוריה ובאמצעות כספים אותם קיבלה מילדיה, הנתבעים.
כך, לתובע אין כל זכות ברכושה הצנוע של המנוחה, אשר נצבר על ידה שנים לאחר שהסתיימו חיי השיתוף עם התובע, והיא צברה אותו לבדה בסיוע ירושת הוריה ונדיבות ילדיה, ולתובע לא הייתה כל תרומה לצבירת רכושה הדל.
27. כן הוסיפו הנתבעים בסיכומיהם, כי בהסכם לרכישת הדירה ברחוב ……. 20.4.94, רשומה כתובת המנוחה ברחוב ………, ולא נרשמה כתובת דירתם המשותפת של התובע והמנוחה ברחוב ……., מאחר והמנוחה לא התגוררה בה.
28. הנתבעים ציינו בסיכומיהם, דבר מועד עזיבת המנוחה את הבית ב- 1986/ 11, לאחר חתונת הבן הצעיר …… (נתבע 7), נוכח אלימותו הקשה של התובע. בהמשך חזרה המנוחה לדירת הצדדים לחודשים ספורים עקב מצוקתה הכלכלית. מועד הגשת תביעת המנוחה למזונותיה בבית הדין הרבני בחודש 1988/5, אשר לאחריו הושג הסכם שלום בית אשר לא החזיק מעמד, והמנוחה עזבה סופית את דירת הצדדים מספר חודשים לאחר מכן- בשלהי שנת 1988, עקב כך שהתובע המשיך להיות אלים כלפיה.
29. בסיכומיהם עוד הוסיפו הנתבעים טענה בדבר היעדר זכותו של התובע ברכוש המנוחה מחמת אלימותו הקשה נגדה במשך חייהם המשותפים.
30. אשר על כן, נוכח האמור, מתבקשת על ידי הנתבעים דחיית התביעה.
דיון והכרעה:
הטענות המקדמיות:
שיהוי:
31. על פי הגישה הנהוגה לעניין ויתור על זכויות מכוח הלכת השיתוף, אף שנים רבות לאחר היווצרות השיתוף, עומדת לו זכותו של בן זוג לטעון לשותפות בנכסים, ואין להסיק מכך וויתור.
יחד עם זאת, בהתאם לאמור בע”א 5774/91 מרים יהלום נ’ מנהל מס שבח מקרקעין, פד מח(3) 372 –
“… אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו”.
32. בענייננו, טען התובע בכתבי טענותיו, כי הוא והמנוחה חיו חיי שיתוף עם עליות ומורדות, ורק ערב מותה נתגלעו מחלוקות וסכסוכים ביניהם ובאותה העת העלה דרישתו לתיקון הרישום. הנתבעים טוענים כי בני הזוג אומנם היו נשואים באופן פורמלי עד יום מותה של המנוחה, אך שרר ביניהם פירוד ונתק מוחלט משך שנים ארוכות.
33. היות הנתק בין התובע לבין המנוחה שנוי במחלוקת בין הצדדים ודינו להתברר במסגרת תביעה זו, ועל כן לא ניתן לדחות התביעה בשל שיהוי.
נקיטת הליך לסעד הצהרתי על פני התנגדות לצו קיום צוואה:
34. צו קיום צוואה הינו צו המוצא בהתאם לסעיף 66(א) לחוק הירושה התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”), על ידי הרשם לענייני ירושה. על פי סעיף 71 לחוק הירושה, כוחו של צו זה הינו כלפי כולי עלמא כל עוד לא תוקן או בוטל.
צו זה הינו בעל אופי הצהרתי המצהיר על תוקפה של הצוואה.
35. התנגדות למתן צו קיום צוואה מוגשת כאשר יש עילה לפסילת הצוואה.
36. בקשה להוצאת צו קיום צוואה אינה נוגעת בנושא היקף נכסי העזבון. טענות לעניין זה לא מועלות על דרך של תקיפת צו קיום הצוואה, אלא מקומן להתברר בהליך נפרד.
כך, בע”א 2698/92 יהודית יונה נ. רחל אדלמן ואח’, פ”ד מח(3) 275 (פסקה 13), קבעה כב’ השופטת ט. שטרסברג-כהן:
” אין חולק כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו. אין מחלוקת, כי חוק הירושה מבחין בין נושא קיום צוואה לבין נושא היקף נכסי העיזבון. אלה הם שני נושאים נפרדים הכלולים בפרקים נפרדים של החוק והנדונים בהליכים נפרדים.
בית המשפט אינו קובע – בהליך של צו ירושה – את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, ושאלת תוקפו של מסמך מתנה או של הסכם, אינה עומדת לדיון בהליך של הוצאת צו ירושה (ע”א 12/83 לוי עמרם נ’ דוד עמרם ואח’, פ”ד לח(3) 556). הוא הדין בצו קיום צוואה, אף ששם יש שהצוואה כוללת פירוט רכוש שאותו מחלק המצווה, ולאו דווקא חלוקת העיזבון בחלקים ללא זיהוי הרכוש עצמו. גם כאן השאלה אם הנכסים שעליהם ציווה המצווה היו בבעלותו אם לאו, אינה ענין לבית המשפט בדונו בשאלה אם להיעתר לבקשה להוצאת צו קיום צוואה, אם לדחותה (ע”א 240/63, נחמן פוקס נגד המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס, פ”ד יז (3) עמ’ 2097 ; תע”ז (ת”א) 1168/86, צוואת המנוח יוסף ווינשטיין ז”ל ואח’ נ’ חיה שאקי ואח’, פסקים מחוזיים תשמ”ט – 1988/9 חלק ב’ עמ’ 184).” (ההדגשה אינה במקור- מ.ש.)
37. בע”א 240/63, נחמן פוקס נגד המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס, פ”ד יז (3) עמ’ 2097, הייתה התייחסות לעניין תביעה לזכויות בעיזבון מכוח הלכת השיתוף. באותו המקרה ניתן צו קיום צוואה ללא שהוגשה כל התנגדות. המערער (בעלה של המנוחה) הגיש בקשה לביטול הצו, כאשר אחת מטענותיו הינה כי הרכוש הרשום על שם המנוחה הינו רכוש משותף שלה ושלו בחלקים שווים. בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע כי:
“השאלה אם אומנם הנכסים, עליהם ציוותה המצווה, היו בבעלותה ואם לאו, או אף מחלוקת שהייתה קיימת, או קיימת, בין המצווה לבין המערער בעניין בעלות בנכסים או זכות אחרת בהם, אינה עניין לבית- המשפט בדונו בשאלה אם להיעתר לבקשה להוצאת צו-קיום-צוואה ואם לדחותה…
מכאן שסמכותו של בית-המשפט בעניין בקשות לקיום צוואה היא רק לבדוק אם הצוואה תופסת מבחינת הוראות החוק החל עליה מבחינת עריכת צוואות…
משניתן צו -קיום –צוואה ונמצא מישהו החולק על זכותו של המצווה ברכוש שציווה עליו והטוען לזכותו ברכוש הזה, פתוחה לפניו הדרך להביא את עצומותיו לבית-המשפט המוסמך לכך ולקבל את הסעד המתאים.”
38. על כן, טענת הנתבעים בדבר אי יכולתו של התובע לפתוח בהליך זה למתן סעד הצהרתי, במקום שהיה עליו להגיש התנגדות לצו קיום הצוואה אשר ניתן ב21.11.2013, אינה עולה בקנה אחד עם האמור לעיל.
מתן צו קיום צוואה בעניין עיזבון המנוחה, לא הצריך הגשת התנגדות מטעם התובע באשר לטענתו לעניין היקף נכסי העיזבון.
39. לפיכך, עניין זכויות התובע בעיזבון מכוח הלכת השיתוף, נטענות בדרך של תביעה לפסק דין הצהרתי, בשל היותן נוגעות להיקף נכסי העיזבון.
40. סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995, מקנה לבית המשפט לענייני משפחה גמישות דיונית. בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לשם עשיית צדק.
אי הופעתם של הנתבעים 3 ו-6 לדיונים ואי הגשת תצהיר על ידם נומקה על ידי באת כוחם בפתח דיון ההוכחות כדלקמן: “הגב’ ….. לא נמצאת כאן, לא מסוגלת להיות בחדר אחד עם אביה, היא במצב נפשי מאוד קשה. לגבי ……, נמצא בחיים האישיים שלו בהליכים משפטיים עם בת זוגתו”.
אשר על כן, לאור האמור, איני נדרש לטענות התובע לעניין זה, אשר הינן טענות שבסדרי דין.
41. כעת אפנה לבחון את סוגיית השיתוף בין התובע והמנוחה.
הלכת השיתוף:
42. התובע והמנוחה נישאו בשנת 1951, ובהתאם לכך יש לבחון תחולתה של הלכת חזקת השיתוף.
43. “הלכת השיתוף – פרי ההלכה הפסוקה, קובעת חזקה לפיה בני הזוג החיים בצוותא, ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים – הוא רכושם המשותף, המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, וכל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת.” (ראה: בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מה(2) 221, בעמודים 213-212).
44. הוכחת תחולתה של חזקת השיתוף בין בני זוג, מקימה החזקה בדבר כוונת הצדדים לשיתוף מלא בכל הנכסים .
על פי ההלכה כיום נדרשת הוכחת קיומו של אורח חיים תקין, אשר כולל חיים משותפים תחת קורת גג אחת בהיעדר קרע או פירוד של ממש ומאמץ משותף.
45. לעניין נטל השכנוע , נאמר בע”א 11/96 פלונית נ’ פלוני ( (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 23.10.96 ):
“ראשית, יש לבדוק אם קמה חזקה ראייתית של שיתוף, אם חזקה כזו לא קמה, מוטל נטל השכנוע על בן הזוג הטוען לכוונת שיתוף בנכס. אם חזקה כזו קמה, נטל השכנוע, מוטל על בן הזוג המבקש לשלול את השיתוף, וזאת באמצעות ראיות הסותרות את החזקה.”
46. בענייננו, בת זוגו של התובע אינה בין החיים. על כן, טענות לעניין אי תחולת הלכת השיתוף, הועלו על ידי הנתבעים, היות ו”אין כמובן מניעה לכך שהטענות לשלילת החזקה יועלו על-ידי מי שטוען לזכויות ברכוש” (ע”א 3002/93 בן צבי נ’ סיטין, פ”ד מט (3) 5 ) (להלן: “פס”ד בן צבי”).
מן הכלל אל הפרט:
47. באופן רשמי, התובע והמנוחה היו רשומים כנשואים עד יום מותה של המנוחה בתאריך 11.8.2013.
48. רישום בני זוג כנשואים, אינו מספק לצורך החלת הלכת השיתוף. הלכת השיתוף, על אף הרחבתה, מעמידה הדרישה המינימלית של הוכחת חיים משותפים:
“אמנם אין די במעמד הנישואין כשלעצמו ליצירת שותפות רכושית בין בני זוג, אך הפסיקה אינה דורשת הרבה מעבר לכך כדי שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף. די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על המבקשת לסתור קיומו של שיתוף נכסים כאמור” (א’ רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, תשמ”ב, עמ’ 287) .
49. התובע תיאר בכתבי טענותיו כי הוא והמנוחה היו נשואים וחיו חיי זוגיות, ועל כן נמנע מלתבוע זכויותיו עוד בחיי המנוחה, ובסיכומיו תיאר כי-“חיו חיי שיתוף מלאים עד יום מותה של המנוחה – על אף ולמרות שנכון הוא שטיב יחסיהם לא היו מרננים” (סעיף 149 לסיכומי התובע).
50. בו בעת, ציין בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי ערב מותה של המנוחה נתגלעו ביניהם מחלוקות וסכסוכים, וכי לא מנע מאשתו להתגורר בדירה נשוא סכסוך זה:
“ככל שהתבגרנו, פחות ופחות עמדנו זה כלפי זו על קוצו של יוד, ולא מנעתי מאשתי ז”ל להתגורר בדירה” ((סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע);
51. מנגד, נטען על ידי הנתבעים, כי מגוריהם המשותפים של הצדדים הסתיימו באופן סופי ב1988, עקב אלימותו של התובע כלפי המנוחה. או אז, עזבה המנוחה את דירת מגוריהם המשותפת של הצדדים ברח’ ל’ בצפת (להלן: “הדירה ברח’ ל'”) בה התגוררו הצדדים משך ילדותם ונעוריהם של הנתבעים.
52. התייחסות התובע בכתבי טענותיו למגוריהם הנפרדים אומנם הייתה בצורה מעורפלת, אך בדיון בפני העיד כי בין התובע והמנוחה לא התקיימו מגורים משותפים תחת קורת גג אחת משך שנים ארוכות , וזאת על אף היות הצדדים רשומים כנשואים באופן פורמלי.
כך העיד בפני:
“רצתה לגור לבד, היחסים היו בסדר” (עמ’ 14 שורה 24 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015)
וכן:
“ש: דאגת לה שהיא הייתה חולה, לקחת אותה לרופאים וקנית לה תרופות
ת: שהיא הייתה בבית דאגתי לה כשהילדים החליטו שהיא תגור לבד הם דאגו לה
ש. מתי הילדים החליטו שהיא תגור לבד
ת. בשנת 93 היא הייתה בבית, לא זוכר אחרי זה
ש. ולפני זה
ת. אני דאגתי לה” (עמ’ 15 שורות 7-12 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015)
53. בין התובע והמנוחה אף לא התקיימו יחסי אישות. כדברי התובע- “יחסי אישות לא התקיימו אבל היה בינינו יחסים טובים” (עמ’ 14 שורה 32 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015). לא צורפו מסמכים רפואיים לעניין זה על אף טענת התובע.
54. במסגרת כתבי טענותיהם של הנתבעים ועדויותיהם בפני, נחשפתי לטענות קשות מצד הנתבעים בנוגע להתנהגותו האלימה פיזית, מינית ומילולית של התובע כלפי המנוחה והנתבעים אשר הותירה את חותמה עד עצם היום הזה ונשארה צרובה בתודעתם של הנתבעים, על אף השנים שחלפו והפיכתם לאנשים בוגרים, בעלי משפחות. מתצהיר הנתבעים עולה תמונה עגומה של חיים אומללים של המנוחה והנתבעים במחיצתו של התובע, כאשר עם נישואי צעיר הילדים, עזבה המנוחה את הדירה ברח’ …….
55. בשנת 1988 המנוחה הגישה תביעה למזונות לבית הדין הרבני ….. בשל מצוקתה הכלכלית הקשה. בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני נכתבו בתמציתיות דברי המנוחה באשר לסיבת עזיבתה את דירתם המשותפת של הצדדים ברח’ ……., בתארה מכות ובגידות –
כפי המובא בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני:
” בעלי עובד עצמאי במקצוע בנאי. כל החיים לא נתן כסף לבית, אני החזקתי את הכל וגם נתתי לו…אנחנו עכשיו בנפרד, הוא נשאר בבית, אני שכרתי דירה זה חודש ימים. לפני כן ארבע חודשים בבית אמי, עזבתי את הבית בגלל מכות שלו, אף פעם לא גילה אהבה ושום דבר. אני מוכנה לחזור ותאיים בנוגע למכות בגידות שלו …”.
אף בדו”ח סיכום פטירה של המנוחה מיום 18.8.13 נרשם ברקע הסוציאלי: “אישה מוכה בעברה, מסורבת גט מזה 35 שנים…”.
56. בנוסף לעדויות הנתבעים אשר הובאו בפני, ולא נסתרו, התווספה עדותה של הגב’ ………., מנהלת בית המלון בו עבדה המנוחה כחדרנית (להלן: “הגב’ ……”). מתצהירה של הגב’ …. …., אשר שמעה ישירות מפי המנוחה עולה שהמנוחה עזבה את דירתם המשותפת של הצדדים ברח’ ….. בחוסר כל עקב אלימותו של התובע כלפיה, ולא כפי שניסה התובע לטעון בעדותו בפני בדבר עזיבת המנוחה את ביתם המשותף עקב השפעת הילדים.
כך:
“אני מכירה את הגב’ ……. בשם ……. …… התחילה לעבוד כחדרנית במלון ……. לפני כ-30 שנה. (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית); “אני מבקשת לציין כי אני ו….. היינו בקשר מאוד טוב במהלך כל השנים”. (סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית)
“אני זוכרת היטב, איך יום בהיר אחד, …… באה אליי ואמרה לי שהיא ברחה מהבית. אני הייתי בהלם. …… סיפרה לי שהיא ברחה מהבית כי בעלה מכה אותה. …… סיפרה לי שהיא עזבה את הבית כשרק חפציה האישיים נלקחו על ידה. היא השאירה את הכל מאחור”. (סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית מטעמה)
“אני מיד הצעתי ל…… כי תישן באחד החדרים של המלון. מסרתי ל….. מפתח של המלון על מנת שתוכל להיכנס בלילה לישון.” (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית)
“למיטב זכרוני …… התגוררה במלון מספר חודשים. למיטב זכרוני עברה להתגורר בבית אותו שכרה” (סעיף 8 לתצהיר עדות ראשית).
לדברי הגב’ ……., התובע והמנוחה חיו במנותק במשך כ-30 שנה (סעיף 14 לתצהיר עדות ראשית מטעמה).
57. בהתאם לאמור בתצהירה של הגב’ ……., המנוחה עברה בהמשך להתגורר בדירה ברח’ ….. בגפה.
“מאוחר יותר הבנתי מ….. שהיא עברה להתגורר בבית אותו רכשו בעבורה ילדיה. …… סיפרה לי שילדיה קנו את הבית גם בעזרת כספי ירושת הוריה.” (סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית)
“…הייתי עוצרת אצל ……, בבית שלה ברח’ ……. ….. תמיד כיבדה אותי בכוס קפה והיינו יושבות ומשוחחות” (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית)
בעדותה בפני בעניין זה: “לא יצא לי לראות את שניהם ביחד בבית” (עמ’ 24 שורה 11).
58. טענה נוספת הועלתה על ידי הנתבעים בכתבי טענותיהם לפיה לתובע הייתה מאהבת בחייו בשם ……. (להלן: “……”).
כך, הנתבעת 1 בתצהירה: “אמא שלי ז”ל כאבה את כאבה בקול רם והייתה מספרת לנו שאבא מבקר את ……. אצלה בבית, משפץ ל…… את הבית ואפילו סיפרה על השמועה שהסתובבה כאילו אבא שלי עומד להתחתן עם …….” (סעיף 25 לתצהיר עדות ראשית מטעמה).
בסעיף 21 לתצהיר הנתבע 7: “אני מבקש לציין כי אני יודע שלאבא שלי הייתה מאהבת בשם …… וזאת במשך שנים ארוכות.”
הגב’ ……. בתצהיר מטעמה העידה כי שמעה זאת ישירות מפי המנוחה:
“….. סיפרה לי שבעלה מתגורר עם אישה אחרת בבית ששייך לשניהם” (סעיף 13 לתצהיר עדות ראשית).
התובע בחקירתו, טען כי הוא בנה עבור ……. את ביתה בשנת 1994, משך 5 שנים (פרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015 עמ’ 13 שורות 2-7), אך, בפועל כפי העולה מחקירתו, גם בחלוף שנים רבות מאז שתמה בניית הבית של ……., התובע נותר בקשר קרוב עמה.
התובע אף לא הכחיש בחקירתו ש……. דואגת לו גם כיום.
“ש. ….. מספר שבשנת 2010 …… התקשרה אליו מודאגת לעבודה וסיפרה לו שהיא מאוד דואגת לך שאתה לא עונה לה כמה ימים, …… מספר שהוא רץ אליך הביתה ושאל אותך למה אתה לא עונה ל…… ואתה הסברת שאתה מאוד כועס עליה ומעניש אותה, גם …… משקר
ת. אם יש לי 7 ילדים, רק בן אחד מתקשר לראות מה שלומי. יתר הילדים לא דואגים אם אני חי או לא חי, אם מישהו בחוץ מברר יש טענות לגבי זה.
ש. …… משקר או לא משקר, אתה זוכר את האירוע
ת. ברגע שאף אחד לא דואג לי, לא שואל אם אני חי, מישהו בחוץ שואל מה קורה איתי
ש. מי זה המישהו אחר, ….. היא זו שדואגת
ת. פעם בכמה חודשים היא מתקשרת לשאול לשלומי. ” (פרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015 עמ’ 13 שורות 13-21) .
59. קיומו של הנתק, אף בא לידי ביטוי, כפי האמור בתצהירי הנתבעים, במהלך הלוויה של המנוחה, עת הופיע התובע. באותו מעמד, הרב סירב לבצע “קרע” בחולצתו של התובע כאות לאבלות בשל הידיעה כי התובע והמנוחה לא חיו יחד ולא נחשבו לזוג מספר רב של שנים.
60. לאור האמור לעיל, לא זו בלבד שלא הוכח קיום אורח חיים תקין בין התובע למנוחה, אלא שכפי אשר אף הובא בעדותו של התובע בפני, התובע והמנוחה לא התגוררו יחד שנים רבות קודם לפטירת המנוחה.
61. משכך הם פני הדברים, לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף בעניינם של התובע והמנוחה.
62. למעלה מן הצורך, אבחן הנסיבות וכוונת הצדדים בנוגע לדירה ברח’ …….
הדירה ברח’ ……..:
63. טענות הצדדים נסובו באשר לנכס ספציפי- הדירה ברח’ ……, אשר רשומה הייתה על שם המנוחה בלבד במרשם המקרקעין, ואותה הורישה בצוואתה לנתבעים.
הדירה ברח’ ……. נרכשה על ידי המנוחה ביום 20.4.1994 בהסכם מכר אשר נערך בין המנוחה בלבד לבין המוכרים.
64. מכיוון שאין להחיל את חזקת השיתוף בעניינם של בני הזוג במקרה דנן, ממילא לא חל שיתוף בנכסיהם. יחד עם זאת, אתייחס להיעדר כוונת שיתוף בין התובע למנוחה בנוגע לדירה ברח’ ………
65. חזקת השיתוף בנכסים, מבוססת על כוונת הצדדים על פי מציאות חייהם.
כפי האמור בע”א 79/630 ציליה ביאטריס ליברמן נ’ עמנואל (מנדל דוד) ליברמן, לה (4) 359:
“…שהלכות שיתוף נכסים, כפי שהתפתחו אצלנו, יסודן בהנחתנו, שאכן לכך התכוונו הצדדים, אך “אינן מכוונות להתיר לקיחת רכושו של אחד מבני-הזוג ולתתו לשני, כי אם לקבוע בצורה מציאותית למי הם שייכים” (מדברי השופט ברנזון בע”א 446/69 [9], בעמ’ 818). בית המשפט, בהפעילו את הלכת שיתוף נכסים, אינו רשאי ואינו מוסמך לפעול על-פי מה שנראה לו – לבית המשפט – לנכון ולרצוי בדבר חלוקת הרכוש בין בני הזוג, בנסיבות העניין המסוים שלפניו, אלא על-פי מה שהוא מניח ומסיק, שלכך התכוונו הצדדים. ..
ובהמשך פסק הדין, נאמר:
“בתחילתם של דברינו עמדנו על כך, שעקרון חזקת שיתוף בנכסים אינו בא להסמיך את בית המשפט לחלק בין שני בני הזוג את הרכוש המצוי בידי כל אחד מהם, כפי שנראה לטוב, לרצוי ולצודק בעיניו, אלא שומה עליו להחליט, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, אם מצויה בו חזקה משפטית, ששני בני הזוג התכוונו להיות שותפים ברכוש, המצוי בידי כל אחד מהם, באיזו מידה התכוונו לכך וכיוצא בזה.”
וכן בע”א 80/ 234 גדסי נ’ גדסי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 22.4.82:
“הרבה נאמר ונכתב בעניין הלכת שיתוף הנכסים בין בני-זוג. השאלה היא יישומה של ההלכה בכל מקרה ומקרה על-פי העובדות והנסיבות המיוחדות לו”.
66. רישומו של נכס על שם אחד מבני הזוג, מצריך ראיות נוספות באשר לכוונת הצדדים לעניין הפרדה ברכוש.
כפי האמור בפס”ד בן צבי הנ”ל:
” הרישום אינו משולל ערך ראייתי, אך אין להקיש מהרישום עצמו על כוונה ליצור הפרדה ברכוש. להוכחת כוונה מעין זו יש להניח תשתית ראייתית, שתיווסף לרישום עצמו ותבהיר מה הכוונה שעמדה בבסיסו …”
67. ראשית, יובהר ויודגש כי הדירה ברח’ ……..שימשה למגוריה של המנוחה. התובע מעולם לא התגורר הדירה.
לתובע לא היה קשר כלשהו לדירה ברח’ ……, ולא התגורר בה מעולם –
“ש. אתה פעם גרת בדירה ב……
ת. אני לא גרתי בה” (עמ’ 20 שורות 25-26)
68. בניגוד לנטען בכתב התביעה כי רכישת הדירה נעשתה יחד עם התובע, התובע לא היה מעורב כלל באופן כלשהו בנוגע לדירה ו/או רכישתה. הוא לא היה מעורב בזכרון -דברים, עליו חתום הנתבע 7, ולא בהסכם המכר. וכפי האמור, הדירה נרשמה ברישום המקרקעין על שם המנוחה בלבד.
כך הצהיר התובע בפני:
“ש. אני מפנה אותך לסעיף 5 לתצהירך, אתה טוען ש…… השתמשה בכסף שלנו לקנות את הבית ב…., באיזה שנה היא קנתה את הבית ב…..
ת. היא לא שאלה אותי ולא התייעצה איתי, לא זוכר מתי היא קנתה את הדירה
(עמ’ 17 שורות 25-27)
“ש. מפנה אותך לסעיף 5 לתצהירך, אתה טוען ש…… השתמשה בכסף לקנות את הדירה ב….., מי רצה לקנות את הדירה ב…… אתה או …..
ת. מה הקשר אלי ?
ש. הייתם יחד בעל ואישה, לא התייעצה איתך
ת. לא התייעצה איתי
ש. איך נודע לך שהיא קנתה דירה
ת. לא יודע שהיא קנתה דירה
ש. מתי שהוא ידעת
ת. לא זוכר איך נודע לי
ש. למה ….. היתה צריכה לקנות עוד דירה, הדירה שלכם לא הספיקה לכם
ת. הילדים יכלו לקחת כסף מאמא בלי שאני אדע
ש. מהכסף שהיה לה בבנק היא החליטה לקנות דירה
ת. כן
ש. ….. הלכה לראות את הדירה לבד, לא ידעה לקרוא ולכתוב, הלכה עם ….. לקנות את הדירה, לא היית שותף בקניית הדירה
ת. לא” (עמ’ 19 שורות 1-16)
69. התובע אף לא ידע דבר בנוגע לתכניותיה הכלכליות של המנוחה ומצב חשבונות הבנק אשר ברשותה.
כפי העידו התובע בפני –
“ש. בחיים המשותפים עם ….. היו לכם חשבונות משותפים
ת. לא
ש. זה אומר שאתה ניהלת חשבונות על שמך לבד והיא על שמה לבד
ת. כן
ש. ככה כל השנים
ת. כן, כל השנים
ש. עד היום ש….. נפטרה
ת. כן. אף פעם לא היינו שותפים בחשבונות
ש. היית בעל זכות חתימה בחשבון שלה
ת. לא. רציתי לדעת כמה כסף יש לה בבנק, בבנק אמרו לי אין לך זכות לזה. לילדים היה את הזכות להוציא את כל הכסף
ש. היא היתה בעלת זכות בחשבונות שלך
ת. לא” (עמ’ 7 שורות 1-13)
“ש. כש…… יצאה לעבוד, הרוויחה כסף מהמלון והיתה מפקידה בחשבון שלה
ת. היתה מרוויחה גם משכורת וגם טיפים
ש. אתה זוכר כמה
ת. לא דיווחה כמה קיבלה
ש. אתה יודע מה היא עשתה עם הכסף
ת. לא יודע כלום, גם לא שאלתי “(עמ’ 8 שורות 4-9)
“ש. מתי חזרה לעבודה
ת. לא יודע, לא דיווחה לי שום דבר, לא אמרה לי מה היא עושה” (עמ’ 12 שורות 4-5)
70. כן העיד התובע, כי מאחר ולא הלך עם המנוחה לקנות את הדירה, אינו יודע כיצד מומנה רכישתה.
“ש. בשנת , 86 600,000 הפכו ל- 600 שקלים, עם זה היא קנתה את הבית
ת. אני לא זוכר מתי הוחלף הכסף משקל ישן לשקל חדש
ש. מהכסף הזה היא קנתה את הדירה
ת. שהיא הלכה לקנות את הדירה, לא הלכתי איתה. ” (עמ’ 22 שורות 19-22).
71. בנוסף, למנוחה לא היו יכולות כלכליות בתקופת עזיבתה את הדירה ברח’ ….. בשנת 1988, והיא היתה שרויה במצוקה כלכלית. כך משתקף מתביעת המנוחה למזונות ב-29.5.1988 לבית הדין הרבני, אשר נומקה כך: “החיים בחוץ קשים. יוקר המחיה קשה. אני מבקשת מכבוד בית הדין שיקל עלי את החיים לשנותיי האחרונות…”.
התובע בחקירתו, לא הכחיש דבר מצוקתה הכלכלית של המנוחה בשנת 1988:
” ש. אני רוצה להסביר לך, מתוך הפרוטוקול הזה, מתוך כתב התביעה שהגשתם, ופרוטוקול שאני הגשתי, ….. הגישה תביעת מזונות ל- 5/88, הדיון נערך ב- 7/88, ב- 7/88 העידה …… שהיא לא בבית, אומרת שאני חודש בחוץ, שוכרת דירה, הגישה תביעה ל מזונות כי הבינה כמה קשה לחיות בחוץ
ת. נכון” (עמ’ 16 שורות 25-28).
לאור האמור, תמוהה גרסתו של התובע באשר ליכולותיה הכלכליות של המנוחה לרכוש דירה בכוחות עצמה בלבד באמצעות כספים מחשבון הבנק אשר ברשותה, ללא סיוע הנתבעים וכספי ירושת הוריה.
72. לפיכך, לא הוכח בפני כי הדירה ברח’ …… נרכשה אך באמצעות כספים מחשבון הבנק של המנוחה. יתירה מזאת, לא הוכח היות הכספים בחשבון המנוחה משותפים לה ולתובע.
73. כפי האמור, הנתבעים הצהירו כי הם נרתמו וגייסו כספים על מנת לרכוש למנוחה את הדירה ברח’ ……, כאשר המנוחה הוסיפה את כספי ירושת הוריה לשם כך.
בתצהיר מטעמה של הנתבעת 1 נכתב בנוגע לרכישת הדירה ברח’ ……..: “לימים אני ואחיי סייענו בידי אמא לרכוש דירה קטנה וצנועה מאוד ברחוב ……. כספי ירושתה של אמא שימשו אף הם לרכישת הדירה.” (סעיף 28 לתצהיר עדות ראשית). בחקירתה בדיון אשר נערך בפני, הצהירה כי נתנה מכיסה 15,000 ₪ לרכישת הדירה ברח’ ……. (עמ’ 25 שורה 26).
הנתבע 7 בתצהירו ציין כי מאז אמו עזבה את הבית (-הדירה ברח’ ……), הוא ואחיו סייעו לאמם, המנוחה, אף באופן שוטף בשל המשכורת הזעומה אותה השתכרה. כך, ציין כי שילם עבורה תרופות, חשבונות חשמל, מים וכיוב’ (סעיף 26 לתצהיר עדות ראשית מטעמו).
74. חזור והדגש – לא זו בלבד שהדירה נרשמה על שם המנוחה בלבד והיא רכשה את הדירה ללא סיוע או מעורבות מצד התובע, המנוחה אף גרה בדירה ברח’ …… בגפה ללא התובע, כפי שאף העיד התובע בפני.
אין לך ראיה טובה מזו להוכיח כי לא הייתה כוונה לשיתוף בדירה ברח’ ….. ובכלל בנכסי התובע והמנוחה באותה העת.
75. טענת התובע בסיכומיו באשר לזכותו לתשלום חלקו בזכויות הסוציאליות של המנוחה אשר נצברו עד שנת 1988, במהלך חייהם המשותפים, אינה הסעד בתביעה זו , והינה בגדר ניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו.
76. טענות הנתבעים על אלימות מאוד קשה מצד התובע כלפי המנוחה והנתבעים, תוארו בתצהיריהם ובעדותם.
כך, בתצהירה של הנתבעת 1:
“בבית שרר פחד מתמיד” (סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית מטעמה).
“כשאבא היה חוזר הביתה מהעבודה, ומשהו לא נראה לו, הוא פשוט היה מתחיל להכות את אימי אותי את …… ואת ….. עם כל הבא ליד. אם זה נעליים, חגורות, לוחות עץ, כל מה שבא לו ליד, הרים והכה אותנו בחוזקה” (סעיף 11 לתצהיר עדות ראשית).
“… אבי היה עונה לה “במכות” הוא פשוט הכה אותה מכות רצח כי העזה לשאול אותו היכן היה. אנחנו כילדים ישבנו במיטות ופחדנו פחד מוות ממנו. לא יכולנו להושיע” (סעיף 14 לתצהיר עדות ראשית).
תצהיר הנתבעת 4:
“אני זוכרת היטב איך אבא שלנו היה מכה את אמא, היה זורק עליה חפצים. כל מה שהיה לו ביד היה זורק על אמא…הוא הכה אותנו מכות רצח. אף אחד לא היה בבית כדי לנסות ולהגן עלינו. למיטב זכרוני איבדתי את ההכרה למספר דקות”. (סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית מטעמה).
“כשהייתי בערך בת 20 והגעתי לבקר את אמא, היא סיפרה לי איך אבא שלי היה כולא אותה בחדר פנימי בבית. זאת היתה הדרך שלו להתעלל בה. אני זוכרת היטב איך אמא שלי אמרה לי “בואי תיראי באיזה מצב אני נמצאת”…” (סעיף 11 לתצהיר עדות ראשית מטעמה)
“בשנים האחרונות לחייה אמא שלי אושפזה גם במוסד ……. ההתעללויות של אבא שלי רדפו אותה עד יומה האחרון. אמא פחדה ממנו פחד מוות עד יום מותה…” (סעיף 12 לתצהירה).
בתצהיר הנתבע 7:
“ערב גיוסי למשטרת ישראל… אני זוכר שבערב זה, התכוננתי לצאת מהבית לבלות. כאשר הגעתי לדלת שמעתי צעקות קורעות לב של אמא שלי שזעקה לעזרה. נכנסתי חזרה במרוצה לבית, הבנתי שזעקות העזרה של אמא הן בגלל התנהגות אלימה של אבא כלפיה…” (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית מטעמו).
תצהיר הנתבע 5:
“…אני זוכר אותי כמו גם את אחיי עומדים משותקים ומבוהלים מול התנהגותו האלימה של פנחס נגד אמא שלי ז”ל…” (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית מטעמו).
האלימות הקשה אשר הפעיל התובע כנגד המנוחה, לא נסתרה. יחד עם זאת, איני נדרש לקבוע דבר גריעת חלקו של בן זוג מנכס אשר בבעלות הצדדים לאור אלימות על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג1973- , בשל העובדה כי הוכח בפני העדר קיומן של זכויות לתובע בנכסי המנוחה.
77. יוער, כי התובע לא היה עקבי בגרסתו, והציג במסגרת כתבי טענותיו את השתלשלות העניינים שלא כהווייתם, תוך ניסיון לטשטש ולהפחית מכובד משקלן של ההתרחשויות אשר אירעו בפועל. כן, נפלו סתירות בטענותיו.
78. אם לא די באמור לעיל, בסיום חקירת התובע, במענה לשאלת בית המשפט, ובניגוד גמור לכל האמור בכתבי טענותיו, התברר כי זה האחרון – כלל וכלל לא טוען לעניין זכויותיו בנכס מכוח הלכת השיתוף. כך:
“ש. אשתך המנוחה קנתה את הדירה לבד, אתה לא מכחיש ומהכסף שלה, היא ערכה צוואה ובצוואה הורישה רק לילדים, לא רצתה לתת לך, אתה עדיין מתעקש שאתה רוצה לקבל חלק מהדירה
ת. היא חתמה על צוואה, חתמה על מסמך שכתוב בעברית, היא לא יודעת לקרוא מכתב אחד בעברית, היא חתמה על דבר בלי שהיא תקרא אותו. האם זה חוקי ?” (עמ’ 19 שורות 19-23).
79. כפי האמור, התובע מיקד הטענות בכתבי טענותיו לעניין חלקו במחצית הדירה ברח’ ……, אשר רשומה הייתה על שם המנוחה, ולא טען בדבר קיומם ו/או חלקו בנכסים נוספים בעיזבון.
יוער, כי הדירה ברח’ ……, אותה ירשו הנתבעים, שבעה במספר, בהתאם לצו קיום צוואה, אשר היא הנכס העיקרי של העיזבון – בה התמקדו טיעוני הצדדים, הינה בגודל של 40.40 מ”ר בלבד, ובחלק יחסי מדובר בסכום לא רב.
סוף דבר:
80. לאור האמור לעיל, תנאי הכרחי לקיומה של חזקת השיתוף הינו אורח חיים תקין. בענייננו, הוכח בפני כי הצדדים גרו בנפרד, ועל כן לא מתקיים התנאי הבסיסי לקיומה של חזקת השיתוף בין בני זוג. לא זו בלבד, מהעדויות אשר הובאו בפני, היה בין הצדדים קרע ופירוד של ממש.
81. בנוסף, ומתוך בחינת השתלשלות העניינים למעלה מן הצורך, לא הוכח, והתובע בעדותו אף לא טען בפני בדבר קיומו של שיתוף כלשהו בין התובע למנוחה בנוגע לדירה ברח’ ……, אשר נרכשה ללא סיוע כלשהו מצד התובע, ובה התגוררה המנוחה לבדה.
82. על כן, לתובע אין כל חלק בנכסי העיזבון של המנוחה.
התוצאה:
83. דין התביעה להידחות.
84. התובע ישלם הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪ עבור כל הנתבעים ביחד.
תגובות למאמר