בית משפט לענייני משפחה בנצרת
תמ”ש 2045-02-15 י.א. ואח’ נ’ ח.א. ואח’
תיק חיצוני:
בפני כב’ סגן נשיא, השופט אסף זגורי
התובעים 1. י.א.
2. כ.א.
3. ע.א.
ע”י ב”כ עוה”ד גלזר
נגד
הנתבעים 1. ח.א.
ע”י ב”כ עוה”ד ע. זנטי
2. *** – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית
ע”י ב”כ עוה”ד א. פרי
3. רשות מקרקעי ישראל
ע”י ב”כ עוה”ד ה. טיקטין
4. הסוכנות היהודית
ע”י ב”כ עוה”ד מ. גדרון
פסק דין- לסילוק על הסף
העניין בקליפת אגוז:
ילדי מנוח מגישים תביעה כנגד אשתו השנייה של אביהם וכנגד המושב בו מצוי משק חקלאי שהזכויות בו היו רשומות בעבר על שם הוריהם וטוענים, כי יש להצהיר עליהם כבעלי הזכויות במשק מכוח צוואה שהותיר אחריהם אביהם וזאת תוך כדי ביטול הוראות בחוזה התלת – צדדי בין רמ”י – סוכנות – מושב וחבריו.
השאלה שבפני בית המשפט:
האם יש לבית משפט לענייני משפחה סמכות עניינית להידרש לתביעה שכזו?
א. הרקע הרלבנטי:
1. התובעים הם ילדי המנוחים י.א. ו-א. א. ז”ל (להלן : “המנוחים” ו/או “ההורים”).
2. המנוחים התיישבו בשנות ה-60 של המאה הקודמת במושב פלוני וחתמו על חוזה בר רשות בשנת 1971 מול הסוכנות, מכוחו הפכו לבעלי זכויות השימוש במשק *** (להלן : “המשק” ו/או “הנחלה”).
3. האם המנוחה נפטרה בשנת 1975. כעבור שנתיים ביום 11/12/1977 נישא האב המנוח לאשתו השנייה, היא הנתבעת 1 (להלן : “בת הזוג”). זו האחרונה הייתה אף היא בעלת זכויות במשק אחר מנישואיה הקודמים ובמסגרת גירושיה ויתרה על זכויותיה בנחלה הקודמת לטובת בעלה הקודם.
4. לקראת ינואר 2011 נרשמה בת הזוג כבעלת מחצית הזכויות במשק לפי הוראות החוזה התלת צדדי החל על המשבצת (העברה הסתיימה ברישום ברמ”י).
4. ביום 17/6/2005 ערך המנוח צוואה בה ציווה לחלק את הזכויות במשק בחלקים שווים בין
ילדיו לבין המנוחה (להלן : “הצוואה”).
5. המנוח נלקח לבית עולמו ביום 24/9/2010 וצוואתו קוימה ביום 26/12/10 לבקשת בת הזוג.
6. התובעים הגישו תביעה דומה למתן צו הצהרתי כנגד בת הזוג במסגרת תמ”ש 25319-12-13 [פורסם בנבו] ועתרו להצהיר כי הם זכאים לממש זכותם על פי הצוואה כאשר על בת הזוג לפצותם לפי הוראת סעיף 114 לחוק הירושה. אותה תובענה הופסקה בהמלצת בית משפט ולבקשת בא כוח התובעים תוך שנקבע כי אם תחודש או אם תוגש תביעה נוספת באותו עניין יידרשו התובעים לשלם הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. התובעים שילמו סכום זה לבת הזוג ובחרו להגיש תביעה חדשה שהיא בכותרת.
7. בתביעה שבפניי עותרים התובעים ליתן פסקי דין הצהרתיים, צווי עשה ומניעה כדלהלן:
7.1. התובעים ירשו מחצית מזכויות האם המנוחה במשק וזאת בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק הירושה התשכ”ה-1965 ;
7.2. הוראות צוואת המנוח כוללות את כל רכושו, לרבות המשק כך שלתובעים זכות לקבל 3/4 מזכויות המנוח במשק.
7.3. ליתן צו עשה הקובע כי אחד מהתובעים ולא הנתבעת זכאים להירשם כבעל הזכויות במשק וזאת מכוח היותו “הבן הראוי והמסוגל לקיים המשק וזאת תוך פיצוי הילדים האחרים”.
7.4. לחילופין, ליתן צו מניעה אשר אוסר על בת הזוג לבצע כל העברה של הזכויות במשק בתמורה או שלא בתמורה.
8. הנתבעים העלו טענות מקדמיות בדבר היעדר סמכות עניינית והתיישנות וטענות אלה פורטו בישיבת קדם המשפט, כאשר כל צד עומד על דבריו ומבקש הכרעה שיפוטית.
ב. טענות התובעים:
9. התובעים טענו במהלך הדיון, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט זה בטענה שהתובענה קשורה לסכסוך ירושה בין יורשי המנוח (ראה עמוד 1 שורות 16-17 לפרוטוקול). לשיטתם על בית המשפט לחשב החלקים של התובעים בנחלה לפי חוק הירושה (חלק בעזבון אמם המנוחה לפי צו ירושה בתוספת חלקם בעזבון אביהם המנוח, לפי צו קיום צוואה), להורות על פיצול הנחלה ופיצויים בהתאם. לשיטתם, אם זה הסעד, ברור כי הוא מצוי בסמכות בית משפט לענייני משפחה.
10. כן ציינו התובעים, כי השאלה אם הנחלה הינה חלק מעיזבון ואם לאו הינה סוגיה בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה וציינו, כי יש בעניין דעות לכאן ולכאן (ראה עמוד 1 שורות 17-19 לפרוטוקול).
11. בנוסף טענו התובעים, כי עסקינן בשאלת “בן ממשיך” שהינו בסמכות בית משפט זה (ראה עמוד 2 שורות 16-20 לפרוטוקול).
12. התובעים מודעים לכך שלצורך הסעדים האופרטיביים המבוקשים על ידם, נדרש בית המשפט על ידם להורות על ביטול הוראות החוזה התלת צדדי, אך לדבריהם, הדבר חיוני להכרעה בסכסוך בינם לבין בת הזוג ובית משפט לענייני משפחה מוסמך לעשות כן.
ג. טענות הנתבעים כולם:
13. טענה בת הזוג, כי הטענות שהעלו התובעים אינן מופנות כנגדה, אלא מצויות הן בתחום המשפט המנהלי והחוקתי, כאשר התובעים מבקשים מבית המשפט לערוך איזון וחקיקה שיפוטית ביחס למעמד החוזה התלת צדדי והוראות חוק הירושה וההסכם המשולש. לדברי בת הזוג, ככל שיש לתובעים טענות כנגד הגופים המיישבים, כנגד משטר הנחלות, עליהם לפנות לשינוי חקיקה בכנסת או בעתירה לבג”צ ולכן אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה (ראה עמוד 2 שורות 23-27 לפרוטוקול ובין השורות 19-22).
14. אף בא כוח האגודה הודיע בדיון, כי הוא סבור שלבית משפט לענייני משפחה אין סמכות להיזקק לתובענה וכי ייתכן כי הסעד המבוקש יימצא בבג”ץ (ראה עמוד 4 שורות 4-6 לפרוטוקול). הוא הוסיף עוד ביחס לטענות שונות בכתב התביעה לעניין נכסים וזכויות שאינן חלק מהנחלה, כי כל המוזכר בכתב התביעה הינן זכויות הצמודות לנחלה או זכויות שאינן קיימות. על כן ועם העברת הזכויות בנחלה לבת הזוג לפי הוראות חוזה התלת צדדי, אין מקום להידרש לטענות התובעים ביחס לנכסים או זכויות אחרות שהוזכרו בכתב התביעה.
15. גם בא כוח רמ”י סבור, כי הסוגיות אשר עלו בדיון וכן בכתב התביעה צריכות לידון אם בכלל בבג”ץ וכי אין מקומן כלל בבית משפט לענייני משפחה (ראה עמוד 3 שורות 25-26 לפרוטוקול).
בהמשך דבריו הוסיף בא כוח רמ”י כדלקמן:
“יש כאן תקיפה של חזית כל כך רחבה של נושאים. נניח שבית המשפט סובייקטיבית חושב שהגיע הזמן לעשות שינוי כי במשטר הנחלות יש המון פגמים והגיע הזמן לשנות. לא בטוח שזה בסמכות בית המשפט למרות שזה סכסוך לענייני משפחה. חברי כאן לקח סוגייה שיכול להיות שסובייקטיבית מהזווית של הלקוחות שלו נגרם להם עוול, אבל הדרך שבה הוא מנסה לתקן את העוול שהם חושבים שנגרם להם היא להפוך את כל העולם להתעלם מהוראות ברורות בחוזה ובחוקים. דיברתי עם חבריי, התיק צריך להיגמר כאן ועכשיו ברגע זה. שחברי יפנה לבית משפט העליון” (ראה עמוד 3 שורות 29-32 לפרוטוקול).
16. גם בא כוח הסוכנות היהודית סבור, כי אין סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה וכדבריו לפרוטוקול:
“גם לו נרצה לדון בעניין הזה יש לנו חסך רציני איך לנהל את זה. ברור לי לחלוטין שבית המשפט זה לא המקום לדון במשטר הנחלות”(ראה עמוד 4 שורות 23-24 לפרוטוקול).
ד. דיון והכרעה:
ד.א. התביעה היא למעשה עתירה מנהלית:
17. בית המשפט עיין היטב בכתב התביעה הנושא 101 סעיפים (ובחלקם סעיפים משנה רבים) והמשתרע על פני 17 עמודים, כאשר ברובו המכריע נוסח כעתירה משפטית ולא ככתב תביעה עובדתית ונזכיר כי לפי תקנות 9(5), 71 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984 אמור כתב התביעה להכיל עיקר העובדות המקימות הסעד. עיון זה בכתב התביעה אכן מלמד באופן נחרץ, כי אין דרך לדון בתביעה לגופה ולא כל שכן להיענות לה בחיוב, אלא אם בית המשפט יבחר להורות על ביטול הוראות חוזה תלת צדדי בין הגופים המיישבים הקובע הן את דרכי עבירות הזכויות של בעלי משקים חקלאיים בחיים ולאחר פטירה והן את העובדה כי זכויות בר רשות במשק החקלאי אינן נכללות בגדר עזבונו.
18. הבה נניח, כי לא היה כל סכסוך משפחתי בין ילדי המנוח ובת הזוג והיא הייתה מעוניינת להיענות לתביעתם. כלום הייתה יכולה לעשות כן? התשובה שלילית. שכן זכויות בנחלה עוברות לאחר פטירת המנוח על שם בת זוגו מכוח הוראות החוזה התלת צדדי. זכויות אלו לא ניתן להעביר על שם הילדים, מקום שבת זוגו בחיים. זכויות אלו לא ניתן לרשום על שם יותר מבעלים אחד שכן הדבר עלול להביא לפיצול הנחלה. ודוק, התובעים אינם מבקשים פיצוי כספי מבת הזוג. הם מבקשים סעדים אופרטיביים בדבר ביטול העברת רישום הזכויות על שמה ורישומן על שמם. מדובר בעתירות שמכוונות איפוא בראש ובראשונה כלפי הגופים המיישבים וכלפי החוזה התלת צדדי והכל לאחר שקיים מעשה עשוי, שכן הזכויות רשומות על שם בת הזוג במלואן.
19. עסקינן איפוא במצב דברים, בו הסכסוך הוא בין התובעים לבין הנתבעים 2-5 ולא עם בת הזוג. על מה יוצא קצפם? על כך שהוראות החוזה התלת צדדי אינן מאפשרות קיום הצוואה בפועל. ומה הם מבקשים? לראות בנחלה חלק מכלל זכויותיות ועזבונו של אביהם (ואמם) המנוח ולחלק את הזכויות בנחלה בינם לבין בת הזוג מכוח הוראות חוק הירושה תוך ביטול הוראות החוזה התלת צדדי. כאן לא מדובר עוד על סכסוך משפחתי. עסקינן בסכסוך משפטי שבין התובעים לבין המדינה, גורמים מיישבים, אגודה וסוכנות. סכסוך זה אינו אמור להתברר בבית משפט לענייני משפחה.
20. לשם המחשת קביעות אלו, כל שנדרש הוא לצטט מקצת מטענותיהם של התובעים בכתב התביעה גופו:
20.1 בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב:
“התובעים יוכיחו כי “עיקרון שלמות הנחלה” המהווה את הרציונל מאחורי הענקת הזכויות במלואן ל”בן זוג הנותר בחיים” נקבע על פי מדדים כלכליים אנכרוניסטיים שאינם נכונים היום…”
20.2 בסעיף 6 לכתב התביעה נכתב:
“התובעים יוכיחו כי הוראות חוזה המשבצת של האגודה אינם” חוזה ” בר אכיפה הואיל ואין הוא עומדת בקריטריונים הבסיסיים ביותר של “כריתת חוזה”…
20.3 בסעיף 7 לכתב התביעה נכתב:
“התובעים יוכיחו כי הוראות חוזה המשבצת של האגודה כולל סעיפים רבים שאינם נאכפים על ידי רשות מקרקעי ישראל ואין כל נימוק הגיוני או ענייני המצדיק דווקא את התעקשות מנהל מקרקעי ישראל להעניק את הנחלה לבת הזוג השנייה ולהעדיפה על פני ילדי בעלי הנחלה”.
20.4 בסעיף 10 לכתב התביעה נכתב:
“התובעים יוכיחו, כי חוזה השכירות של הנחלה הינו חוזה זמני וכי מינהל מקרקעי ישראל קיבל על עצמו מאז הקמתו ….”
20.5. בסעיפים 50-56 לכתב התביעה, טוענים התובעים, כי במקור אמור היה מינהל מקרקעי ישראל למסור נחלות חקלאיות בחוזי חכירה בלבד ולא עשה כן. הוסיפו הם, כי לאחר מכן פורסמו החלטות נוספות של רמ”י ושל בג”צ ולפיהן, ניתן לפצל נחלות חקלאיות ולערוך חוזי חכירה ביחס להן והנה כל ההוראות של רמ”י עצמה אינן מקוימות על ידה. אגב דברים אלה, יצוין, כי מדובר בטענות המופנות כולם כלפי רמ”י ללא אזכור כלל של בת הזוג ו/או של הסכסוך בין התובעים לבינה.
20.6. בסעיפים 57-67 לכתב התביעה, טענו התובעים, טענת הפלייה בין מעמדם בחוזה המשולש לבין מעמדם בחוזה דו צדדי או חוזים אחרים של מושבים אחרים. עוד טענו, כי החוזים בטלים מקום שהם סותרים את הוראות חוק הירושה, התשכ”ה – 1965.
21. הנה כי כן, כל הטענות אשר נמנו לעיל ועוד רבות אחרות מצביעות בפירוש על כך שהסכסוך כפי שכבר צוין אינו בין התובעים לבת הזוג, אלא בין התובעים לבין הגורמים המיישבים ומדינת ישראל. סכסוך שכזה אינו אמור להתברר בבית המשפט לענייני משפחה רק בשל העובדה שבית משפט זה מוסמך לדון בסכסוך ירושה. על התובעים להתגבר על משוכה מקדמית והיא לקבוע שזכויותיהם במשק החקלאי הינן זכויות שבאות בגדר עזבונו של אביהם המנוח חרף העובדה שזכויות אלו של המנוח עצמו נוצרו מכוח החוזה התלת צדדי אשר קובע מפורשות כי הן לא יהיו חלק מעזבונו ויועברו על פי הוראות סעיף 20 לחוזה התלת צדדי. אילו היו מגיעים התובעים לבית המשפט לענייני משפחה כשהם אוחזים בפסק דין של ערכאה מוסמכת ולפיו, חרף החוזה התלת צדדי הקובע את אשר הוא קובע, הרי שזכויות הוריהם המנוחים במשק נחשבות לחלק מעזבונם וחרף העובדה שעבירות זכויות אלו הוגבלה ונקבעה בחוזה התלת צדדי, רשאים המנוחים לצוותם כאוות נפשם, הרי שאז ורק אז, יכולים היו לטעון כי הניחו בפני בית המשפט סכסוך בעניין ירושה (בינם לבין בת הזוג).
22. אבהיר למען הזכר היטב לתובעים, כי עיון בהסכם התלת צדדי, נשוא התובענה מעלה כי בסעיף 20 (ה) נקבע :
“במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת”.
23. בת הזוג בענייננו פעלה בדיוק בהתאם להוראות הסעיף הנ”ל בחוזה המשבצת ולכן כל טענה כלפיה דינה להידחות וכפועל יוצא איפוא, כי כלל לא קיימת יריבות בין התובעים לבינה. רוצה לומר, כי אין חלופה מבחינת רישום זכויות והעברתן לאחר פטירה אלא באמצעות הוראות החוזה התלת צדדי.
ד.ב. מניעות:
24. זאת ועוד קיימת מניעות להגשת התביעה שכן התובעים בענייננו אינם יכולים לעתור לסעד קנייני כפי שעתרו בכתב התביעה כאשר זכותו של אביהם המנוח הינה של בר רשות וכידוע זכות זו איננה מסווגת כזכות קניינית אלא כזכות המוגדרת כ”בר רשות”. אכן יש וגם בית משפט זה סבר וקבע, כי חרף היותה של הזכות “זכות אישית” הרי שיש לה מימדים ורבדים קנייניים רבים. ויחד עם כל זאת, יש לזכור מהו מוצאה ומקורה של הזכות. הזכות נולדה בחוזה התלת צדדי (ואין מדובר בזכות שהמנוח רכש, אלא קיבל חינם אין כסף או תמורת מעט כסף בשעתו). אם החוזה יצר את הזכות, הרי שאין מקום לפסול את מגבלות העבירות של הזכות מכוחו של אותו חוזה. נכון עוד, כי בחייו של בעל זכויות בר הרשות, התערבות הגורמים המתיישבים בשאלת העברת הזכויות נראית לכאורה מינורית יותר, אך עדיין ברור שלא ניתן להעביר הזכות בחיי בעל הזכות, לצד ג’ שהוא אינו חבר אגודה או לצד ג’ שאינו תושב ישראל, או לצד ג’ שמחזיק כבר בזכויות בנחלה אחת. כלום גם מגבלות עבירות אלו בטלות לשיטת התובעים? כך או אחרת, דחיית התביעה על הסף במקרה דנן, הינה לא רק בשל היעדר סמכות עניינית אלא גם בשל העובדה שהתביעה מנוגדת להוראות חוק יסוד : השפיטה ומבקשת מבית המשפט לסטות מתקדים מחייב בכל הנוגע לעובדה שזכויות המנוח אינן חלק מעזבונו ובכל הנוגע לעובדה שמגבלת העבירות הוכרה כמגבלה לגיטימית וחוקית על ידי בית המשפט העליון:
ראו גם האמור בעניין זה ברע”א 7783/00 בנק הפועלים בע”מ נ’ יאיר כהן (ניתן ביום 9.12.01, לא פורסם [פורסם בנבו]):
0
“…גישת הערכאות הקודמות לגופה של השאלה שעלתה מתיישבת עם הגישה המקובלת בפסיקה לפיה כאשר בעל קרקע מחכיר את הקרקע או נותן לאחר זכויות שימוש בה ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים באשר לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעבירה לאחר בניגוד לאותם תנאים. המגבלה בעבירות הזכות הופכת להיות חלק מהותי מהזכות שהוקנתה עצמה …
הפרשה בענין ע”א 6529/96 טקסטיל ריינס בע”מ נ’ רייך, פ”ד נג(2) 218, איננה באה לבטל את ההלכות הנזכרות אלא לאבחן בין סוגים שונים של הגבלות חוזיות בהתאם למטרות ולתכליות אותם התכוונו הצדדים לחוזה להשיג, ולאור הנסיבות שעל רקען נוצרו (שם, עמ’ 233). הנסיבות בענייננו אינן מצדיקות סטייה מההלכות שנקבעו לאורך שנים, הפוסלות תוקפן של העברות זכויות במשק חקלאי שנעשו בניגוד להסכם המשולש ובניגוד להתחייבויות שהמתיישבים לקחו על עצמם, בלא קבלת הסכמת הגורמים המיישבים כנדרש. הצורך בהסכמות כאמור יורד לשורשה של המדיניות אשר נהגה במגזר ההתיישבות החקלאית במשך דורות, וטעמיה וגורמיה שלמדיניות זו הוסברו בהרחבה בהלכה הפסוקה ואין צורך לחזור עליהם בהקשר זה.”
ועוד ראו קביעות הפסיקה, כי אם בעל קרקע (בענייננו מנהל מקרקעי ישראל) מחכיר או נותן לאחר זכויות שימוש בה, ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעביר את זכותו לאחר, בניגוד לאותם תנאים (ראו: ע”א 633/82 לוקוב נ’ לוקוב, פ”ד מג(1) 397 (1985); ע”א 390/85 הדרומי נ’ אסיאס, פ”ד מא(3) 726 (1987); ע”א 3836/93 ברמלי נ’ ברמלי, פ”ד נ(3) 868 (1996)).
ולעניין הקביעה המחייבת שמשק אינו מהווה חלק מעזבון ראו: רע”א 1634/08 עז’ המנוח י.י. נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, (22/06/2008, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; דנ”א 3231/00 מדעי נ’ מדעי (לא פורסם [פורסם בנבו]); ע”א 3836/93 ברמלי נ’ ברמלי, פ”ד נ(3) 868 ; בע”מ 7916/08 פלוניות נ’ פלונית, 22/10/08, (פורסם במאגרים [פורסם בנבו]), בע”מ 7320/10 פלונית נ’ פלוני, (14/11/10, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]).
ד.ג. “פורום לא נאות” לשינוי רוחבי של מדיניות שיפוטית:
25. לכל האמור יש להוסיף את העובדה, כי בחינה של ההסדרים באגודות שיתופיות וחוזי משבצת מעלה השלכות רוחב המשפיעות על ציבורים רבים ויש להן תוצאות כלכליות אפשריות מרחיקות לכת. הדבר גם עלול לערער את היציבות והוודאות המשפטית ולגרום לכאוס משפטי ולריבוי תובענות תוך הגדלת יתר של שיקול הדעת השיפוטי כאשר קיים בפניו חוזה שריר וקיים שנאכף על ידי כל בתי המשפט בישראל מזה עשרות בשנים. סוגיות מעין אלו צריכות להתברר בפני הפורומים המתאימים – ובכלל זה רשות מבצעת, רשות מחוקקת ובהיעדר הסדרה בידי גופים אלו, יכול צד הטוען, כי נפגע מהוראות החוזים או החלטות מנהליות אלו לעתור לבית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ.
ד.ד. התיישנות:
26. עוד יש, לציין כי חוזה המשבצת נחתם בשנת 2003 וחלפו מאז למעלה מ-12 שנים ולכן במידה והיה ברצונם של התובעים לעתור כנגד החוזה היה עליהם לעשות כן בטווח השנים בהם בטרם הסתיים מועד ההתיישנות.
התיישנות קיימת גם לעניין טענות התובעים, כי יש להם זכות בעזבון אמם המנוחה ולא רק מכוח עזבון אביהם המנוח. ניסיון לטעון לבעלות של רוב הזכויות בנחלה (גם אם הדבר היה אפשרי או רלבנטי – והוא לא!), היה צריך להיעשות לפני מעל 35 שנים, כאשר המנוחה נפטרה (וכאשר לשיטת התובעים יכולים היו לכאורה לתקוף ההסדרים המשפטייים דאז) ולא כיום.
ד.ה. מניעות בשל חשש לפיצול נחלה:
27. כן יצוין, כי עולה באופן ברור מתוכן התביעה וסעדיה, כי רצון התובעים הינו למעשה לפצל הנחלה דה פקטו ודה יורה, עניין אשר מנוגד למדיניות מנהל מקרקעי ישראל.
28. הניסיון של התובעים להמציא דיון בשאלת “בן ממשיך”, כאשר אין בפני כל טיעון כי המנוח מסר מינוי של בן ממשיך למי מילדיו וזאת כדרך לעקוף את החשש מפני פיצול הנחלה ל-4 לפי הוראות הצוואה, הוא ניסיון שאין בידי לקבלו.
ד.ו. שיקול דעת שיפוטי מצומצם ומוגבל לאחר שהושלמה העברת זכויות:
29. חשוב לציין, כי ישנו הבדל משמעותי בין סכסוכים ביחס לזכויות במשק חקלאי כאשר הושלמה העברת זכויות לבין מקרים בהם טרם אירע הדבר. בכל המקרים בפסיקה שבהם לא הושלמה העברת זכויות לאחר פטירה והתעורר סכסוך משפחתי ומשפטי, מרחב שיקול הדעת השיפוטי היה נרחב ביותר וניתן היה למצוא פתרונות יצירתיים, הן בערכאות דיוניות והן בערכאות ערעור. אך כאשר דובר במקרים שבהם הושלמה העברת הזכויות על שם בת הזוג או על שם בן ממשיך, מצאנו כי הפתח להפעלת שיקול דעת שיפוטי הלך והצטמצם משמעותית. המקרה האחרון נמנה על סוג המקרים שבהם הושלם רישום זכויות לפי הוראות החוזה המשולש. על כן גם התקיפה אינה של בת הזוג כמו תקיפה של אותו חוזה. תקיפה זו צריכה להיעשות בערכאה אחרת או במישור אחר (מנהלי, חקיקתי).
30. מכל מקום, אציין כי עיינתי היטב גם בכל פסקי הדין שאוזכרו על ידי התובעים ולא מצאתי בהם אחיזה וביסוס לטענותיהם ואתייחס רק לחלקם:
א. תמ”ש (טב’) 44431-06-11: [פורסם בנבו] דובר בנסיבות שונות לגמרי מנסיבות מקרה דנן – באותו מקרה דובר בהוראות חוזה דו צדדי ולא בחזה תלת צדדי. באותו מקרה, דובר אכן על מנוח שחי עם בת זוג שנייה בנחלה, אך היא מעולם לא נרשמה ברמ”י כבעלת זכויות שוות יחד עמו, כפי שנרשמו במקרה שלפניי המנוח ובת הזוג תיבדל”א. שוני עובדתי זה הוא קריטי לצורך אבחון בפסיקה. העובדה שבת הזוג נרשמה כבת זוג של המנוח ברישומי סוכנות ורמ”י כבר לפני מעל 30 שנים הינה עובדה חשובה ביותר שמלמדת על כוונת שיתוף של המנוח ועל נכונות להחיל על בת הזוג הוראות החוזה המשולש.
זאת ועוד, במקרה המאוזכר לעיל ביקשה בת הזוג השנייה להירשם כבעלת מלוא הזכויות לפי הוראות החוזה המשולש וכפי שהבחנתי לעיל, במקום שמדובר בסכסוך משפחתי בטרם השלמת רישום זכויות, קיים שיקול דעת שיפוטי נרחב וגם גורמים מיישבים אינם מתערבים בדרך כלל בסכסוך המשפחתי. אלא שלאחר רישום זכויות, הסכסוך הוא עם הגורמים המיישבים יותר מאשר סכסוך משפחתי, שכן אם הגורמים המיישבים השלימו רישום זכויות כאשר שמינוי בן ממשיך או בת זוג נעשו כדין לפי כללי העבירות של חוזי המשבצת והתקיפה היא של חוזים ונהלים אלו.
ב. בעמ”ש 1195/04 דובר על מקרה של מנוח שנפטר כאשר הוא נשוי בו זמנית לשתי נשים להבדיל מנסיבות מקרה דנן. עם זאת גם שם נכתב במפורש, כי הכלל הוא שהעברת זכויות של בר רשות אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. כלומר, העברת הזכויות במשק החקלאי כפופה להגבלות הקבועות בהסכם המשבצת. לכן ועל מנת לקבוע אם צוואת המנוח לעניין העברת זכויות במשק תקפה, בחן בית המשפט המחוזי את הוראות של הסכם המשבצת לצורך זה תוך הנחת מוצא שאם יש הוראה בצוואה שסותרת את הסכם המשבצת, היא בטלה (סעיף 15 לפסק הדין). בסופו של יום, נקבע כי הסכם המשבצת אינו סותר רצון המנוח שציווה הזכויות לאשה אחת מבין השתיים והדבר אף התיישב עם אי פיצול הנחלה. חשוב להדגיש, כי כב’ השופט שנלר ציין מפורשות, כי חוזה המשבצת מאפשר התחשבות במקרים מסויימים בצוואה, אך מקום שהדבר אינו מתאפשר ההעברה תיעשה לפי הוראות חוזה המשבצת.
ג. בתמ”ש (ראשל”צ) 29030/08 [פורסם בנבו] לא דובר כלל על מקרה שבו הייתה בת זוג נוספת למנוח שנרשמה כבעלים לאחר פטירה בעקבות חוזה משולש אלא מאבק משפטי בין ילדיה של מנוחה בשים לב לקיומה של צוואה אל מול מינוי בן ממשיך שלא הושלם ברישום ברמ”י – מדובר בעובדות שונות בתכלית מעובדות מקרה דנן.
ד. אחד המקרים היחידים שניתן היה למצוא בהם תמיכה לטענות התובעים היה פסק הדין בבת.א. (מחוזי ב”ש) 2102/02 [פורסם בנבו] שם אמנם נקבע על ידי בית משפט מחוזי כי חרף החוזה המשולש, מהוות זכויות המנוחים חלק מעזבונם, אך שם לא דובר על נסיבות דומות למקרה דנן (בת הזוג לא הייתה בחיים והיו 3 ילדים שלכל אחד מהם משק משלו) ולא הייתה התנגדות גורמים מיישבים. אין באותו פסק דין קביעה כי החוזה המשולש אינו תקף ואין קביעה שהוראות חוק הירושה מביאות לבטלותו. בנוסף אין מדובר בהלכה פסוקה ומחייבת.
31. בסיכומו של דיון מצאתי לנכון להיענות לבקשתם של כלל הנתבעים שלא להידרש לתביעה לגופה מהטעמים המרובים שנמנו לעיל ובפרט, כאשר בת הזוג נרשמה לפני עשרות שנים כבעלים של זכות השימוש במשק יחד עם המנוח וכאשר הושלמה העברת זכויות על שמה לאחר פטירתו. שתי נסיבות אלו צמצמו עד מאוד את שיקול הדעת ומרחב מציאת הפתרון המשפחתי היצירתי במסגרת התדיינות שיפוטית כמובהר לעיל. משכך וכאשר הדבר ככל הנראה ברור גם לתובעים, הם פנו לתקיפה ישירה של חוזה המשבצת התלת צדדי ועימות בין הוראותיו לבין מושגי הקניין והירושה. תקיפה שכזו אינה נתונה לגדר שיקול דעתו וסמכותו של בית משפט זה מקום שכבר הושלמה העברת הזכויות כאמור. זאת ועוד, רוב מכריע של פסקי הדין מכיר במגבלת העבירות של זכות השימוש במשק החקלאי לאחר פטירה ובעובדה שזכויות במשק אינן נחשבות לחלק מעזבונו של בר הרשות. שינוי תפיסתי כמבוקש בתביעה צריך להיעשות איפוא בדרך ובמקום אחרים.
ד.ז. אם לא כאן אז היכן?
32. מקום שמצאתי, כי אין הסכסוך מצוי בסמכותי העניינית, עלי לבחון האם קיימת ערכאה אליה ראוי להעביר התובענה או שמא יש לדחות התביעה על הסף. בהקשר זה קובע בית המשפט העליון במסגרת רע”א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ נ’ שרת התקשורת (לא פורסם, [פורסם בנבו], 6.5.2005)]:
“נוכח האמור לעיל ספק בעיני אם בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה שלפני. קשיים בניסוח התובענה וקיומו של פער בין כותרתה, תוכנה וסעדיה תומך בכך. במצב דברים זה יש לדחות את התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית מבלי להעבירה אגב כך לבית-המשפט המחוזי על-יסוד סע’ 79 לחוק בתי המשפט”
33. ב”כ התובעים לא חיווה דעתו בעניין זה בעוד הנתבעים תמימי דעים כי תקיפת חוזה המשבצת או החלטת רמ”י וסוכנות לפעול במקרה זה ובכלל על פי הוראות החוזה הדו-צדדי, מסורה לסמכות בג”צ.
34. במצב דברים זה, ראיתי לנכון לדחות התביעה על הסף ולא להעבירה לבית משפט אחר.
אשר על כן אני מורה על סילוק התובענה על הסף ומחייב התובעים בהוצאות בסך 5,000 ₪ לטובת כל אחד מן הנתבעים.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.
ניתנה היום, יום ראשון כ”א אייר תשע”ה, 10 במאי 2015, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר