בית משפט השלום בחיפה
ת”א 41901-05-10 אברמזון נ’ שומרה חברה לביטוח בע”מ ואח’
תיק חיצוני:
בפני כב’ השופטת איילת הוך-טל
התובעת ברטה אברמזון ת.ז.
ע”י ב”כ עו”ד י. לביא, עו”ד מיכל גורדון
נגד
הנתבעים 1. שומרה חברה לביטוח בע”מ
2. סלומון פרץ ת.ז.
ע”י ב”כי עו”ד ז. מנדלוביץ
פסק דין
תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה- 1975 (להלן- החוק)
א. מבוא
1. התובעת ילידת 5.9.26.
2. לשיטתה, ביום 22.12.09 נפגעה כהולכת רגל על מעבר חצייה כאשר רכב בלם בפתאומיות בסמוך אליה והיא נבהלה ונפלה (להלן – התאונה).
3. התובעת כבת 83 ביום התאונה.
4. התובעת כבת 88 כיום.
5. כתוצאה מהנפילה נגרמו לתובעת חבלות גוף והיא הובהלה לבית החולים רמב”ם שם אובחנו חבלת ראש, בלבול, דימום סובדורלי במוח ושבר בירך שמאל.
6. כתב התביעה הוגש לראשונה ביום 26.5.10 ובסעיף 6 בו פורטו נסיבות התאונה כך : ” ביום 22/12/09 נפגעה התובעת בגופה עת נדרסה ע”י הרכב בהיותה הולכת רגל”.
7. נסיבות התאונה הוכחשו על ידי הנתבעת.
8. ההליך הועבר לטיפולי ביום 9/10/11.
9. ביום 1.11.12 התרתי הגשת כתב תביעה מתוקן בו תוקן ניסוח סעיף 6 המתייחס לנסיבות התאונה ונרשם כך: ” ביום 22/12/09 חצתה התובעת את הכביש במעבר חצייה ברח’ ויצמן בקרית מוצקין. תוך כדי כך, הרכב אשר בו נהג הנתבע 2 בלם בפתאומיות כדי להימנע מפגיעה בתובעת ועצר מרחק קצר ממנה. בעקבות כך התובעת נבהלה, נרתעה, נפלה ונחבלה”.
10. במסגרת ההליך מונו שלושה מומחים רפואיים כדלקמן:
10.1. ד”ר בלה גרוס מסרה חוות דעתה ביום 8.11.11 וקבעה כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור 10%.
10.2. ד”ר קליגמן מרדכי מסר חוות דעת ביום 17.11.11 וקבע כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 25%.
10.3. ד”ר אמיר גורי מסר חוות דעת ביום 27.1.12 וקבע כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשל ליקוי בשמיעה בשיעור 10%.
10.4. סך נכותה המשוקללת של התובעת עקב התאונה עומדת על 43%.
11. עובר לתאונה התגוררה התובעת בגפה בדירתה בקרית מוצקין. מאז התאונה ועד היום שוהה התובעת במוסד סיעודי במסגרתו הינה נתונה להשגחה ומקבלת סיוע 24 שעות ביממה.
12. במסגרת הליך זה יש להידרש לשלושה נושאים השנויים במחלוקת:
12.1. נסיבות התרחשות התאונה.
12.2. האם מדובר בתאונת דרכים כפי הגדרתה על פי חוק.
12.3. ככל שיתברר כי בתאונת דרכים עסקינן – יש לאמוד את הנזק.
ב. תמצית טענות הצדדים
13. התובעת טוענת כי עסקינן בארוע הנכלל בגדר הגדרת החוק כתאונת דרכים.
14. נסיבות ההתרחשות נלמדות בעיקר מן העדויות שנגבו מאת הנהג, הנתבע 2, וכן מעד נוסף וממצאי בוחן התאונות שהגיע לזירה, כולם ממצאים שנאספו סמוך למועד התרחשות התאונה.
15. על פי הראיות שהוצגו, התובעת ביקשה לחצות כביש במעבר חצייה, עת נבהלה מבלימה פתאומית של רכב הנתבע 2, נפלה ארצה ונחבלה קשות.
16. עובר לתאונה, על אף גילה המבוגר ועל אף שסבלה מבעיות רפואיות שונות שהינן תולדה של גיל מתקדם, היתה אישה עצמאית לחלוטין, התגוררה בגפה, ניהלה את משק ביתה ודאגה לכל צרכיה באופן עצמאי.
17. התאונה שינתה לרעה את מצב התובעת באופן מהותי עד כי לאחר אשפוז ושיקום ממושך
(כחודש), נבצר ממנה לחזור לביתה בעיקר עקב התדרדרות חריפה במצב הקוגניטיבי.
לכן, אושפזה התובעת בבית אבות בכפר מסריק, שם הינה נמצאת תחת השגחה מלאה, מקבלת סיוע בפעולות יומיומיות בסיסיות (רחצה, לבוש, בישול) ומקבלת שירותי אחות ופיזיוטרפיה לפי הצורך. התובעת סבורה כי בנסיבות שנוצרו, הערכת הנכות הצמיתה שנקבעה בחוות דעת הנוירולוגית, ד”ר גרוס, אינה משקפת לאשורה את מצבה וכי יש לזקוף את מצבה הנוכחי, קרי נכות נוירולוגית בשיעור 100%, אך ורק לתאונה נשוא התביעה.
18. עלות השהייה במוסד הינה 10,460 ₪ לחודש החל מיום 15.1.10 ועד עתה.
19. המשפחה נושאת במלוא העלות ואין השתתפות של כל גורם ממשלתי אחר בעלות זו.
20. הנתבעת טוענת כי אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק.
21. לעמדתה, גרסת התובעת לאופן התרחשות התאונה לא הוכחה.
22. הנתבעת מפנה לגרסאות הראשונות שמסרה התובעת, עובר לתיקון כתב התביעה, לפיהן נפגעה מרכבו של הנתבע 2 וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה. הגרסה לפיה נבהלה ונפלה הינה גרסה מאוחרת שנולדה רק לאחר שב”כ התובעת בדקו את תיק המשטרה ומצאו שם את עדויות המעורבים הנוספים השוללים התרחשותה של פגיעה ישירה של הרכב בתובעת.
23. בנסיבות אלו יש לקבוע כי לא הונחה תשתית ראייתית, לא כל שכן משפטית, לסיווג התאונה כתאונת דרכים.
24. למעלה מן הדרוש ובהתייחס לסוגיית הנזק סבורה הנתבעת כי חומר הראיות מצביע על מצב רפואי קוגניטיבי לא תקין של התובעת עובר לתאונה וללא כל קשר אליה. מכך, יש להניח כי הצורך באשפוז במוסד סיעודי היה נולד ללא כל קשר לתאונה.
25. הנתבעת מציעה להעריך את התרומה השולית של התאונה למועד בו נולד הצורך באשפוז בהערכה גסה על פי אחת משתי אפשרויות – פיצוי של שנה-שנתיים מתוך עלות האשפוז או פיצוי של 10% מסך עלות האשפוז.
ג. מסכת הראיות
26. מטעם התובעת – הוגשו תצהירי עדות של מר אריה אברמזון, בנה של התובעת ושל גב’ פנינה רונן, בתה (מיום 5.8.12 ומיום 18.2.14). התובעת עצמה התייצבה למתן עדות. ד”ר גרוס נחקרה בנוגע לחוות דעתה. בנוסף, הובאו מטעם התובעת העדים כדלקמן – מר סלומון פרץ, נתבע 2, נהג הרכב הפוגע; מר שלמה טובי, עד לתאונה; בוחן התנועה רס”מ עמיחי נחמן; השוטר יוסי גיא; הפרמדיק, מר קרשובר גיא.
27. הנתבעת הציגה מסמכים רפואיים שונים – מסמכים הנוגעים לתשלום תכוף שבוצע ותצהיר תשובות לשאלון שמסרה התובעת. בנוסף, נחקרה ד”ר שפוליאנסקי, רופאת המשפחה שטיפלה בתובעת.
28. במסגרת חומר הראיות הוצגו בפניי המסמכים כדלקמן:
28.1. הודעת מר שלמה טובי מיום התאונה- ת/1
28.2. תיק המשטרה – ת/2
28.3. דו”ח הפרמדיק מיום התאונה- ת/3
28.4. דו”ח פעולה של השוטר יוסי גיא מיום התאונה- ת/4
28.5. הודעת הנתבע 2 מיום התאונה- ת/5
28.6. תמונות בדיעבד של מקום התרחשות התאונה- נ/1
28.7. רישום רפואי של התובעת בקופת חולים מיום 25.1.10 – נ/2
28.8. דרישה לתשלום תכוף – נ/3
28.9. תעודת חדר מיון מיום התאונה – נ/4
28.10. שאלון ותצהיר תשובות – נ/5
28.11. כתב קבלה על תשלום תכוף – נ/6
28.12. הפנייה ליעוץ גריאטרי מיום 23.12.09- במ/1
28.13. סיכום אשפוז מיום התאונה- במ/2, במ/4
28.14. סיכום מידע רפואי מיום 28.4.10- במ/3
ד. נסיבות התרחשות התאונה
29. אין מחלוקת כי מדובר בתאונה מיום 22.12.09.
30. גרסאות כל המעורבים בה נגבו על ידי גורמי החקירה במשטרה ביום התאונה או בסמוך לאחריה.
31. הקושי והייחודיות בהליך זה נעוצים בעובדה ש”השחקנית הראשית”, היא התובעת, הינה אישה מבוגרת הסובלת מבעיות שכחה ואין באפשרותה למסור עדות בדבר אופן התרחשות התאונה. לכך יש משמעות קרדינלית משום שהטענה העיקרית בגינה מבקשת התובעת להכיר בתאונה כתאונת דרכים היא משום שנבהלה מרכב הנתבע 2 באופן שנפלה ונחבלה, אף מבלי שהיה מגע פיזי בינה לבין הרכב.
32. האם אמנם יש לקבל את עמדת הנתבעת לפיה אין מקום לטענה זו כאשר אינה מגובה בעדות ישירה מאת התובעת? לטעמי, נוכח הראיות שהובאו במסגרת הליך זה, יש להשיב על כך בשלילה.
33. במסגרת שמיעת הראיות בתיק התברר כי ישנם גורמים נוספים שנמצאו במקום בעת התרחשות התאונה אשר יש במידע שנמסר על ידם כדי ללמד על ההתרחשויות ולתמוך בעמדת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה.
34. במסגרת ניהול ההליך כאן, נשמעו גרסאות העדים שנים רבות לאחר ההתרחשות. מטבע הדברים, מרבית העדים מסרו כי אין ביכולתם לזכור את נסיבות ההתרחשות ורובם ככולם היפנו לתיעוד הודעתם במשטרה ולכל מסמך שנערך על ידם ו/או מטעמם בסמוך לאחר התאונה.
35. נוכח החשיבות הקיימת לגרסאות הנמסרות סמוך לאחר התרחשות ארוע, יש לבחון תחילה את הראיות הראשוניות שהצטברו סמוך לאחר התאונה בניסיון להתחקות אחר הרצף והנסיבות של התרחשותה.
עדות מר סלומון פרץ – הנהג (ת/5)
36. ביום התאונה נחקר מר פרץ בתחנת המשטרה. הודעתו מלמדת כי נחקר תחת אזהרה על ידי רס”מ עמיחי נחמן על כי לא נתן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה וכתוצאה מכך נפגעה הולכת הרגל קשה.
37. הנהג מסר כי ביום התאונה נסע בטנדר שבבעלותו כשהוא עמוס פסולת בניין, בדרכו לאתר עבודה סמוך. ברחוב ויצמן הגיע למעבר חצייה ועצר בנתיב השמאלי מתוך שניים. הוא הבחין בהולכי רגל מגיעים מצד שמאל לימין. רכב נוסף עמד מימינו. הוא עצר ונתן להולכי הרגל לחצות את הכביש ו “…ראיתי שהם עברו לצד השני, וראיתי שהרכב מימין התחיל לנסוע, לכן גם אני התחלתי לנסוע, ואז פתאום ראיתי אישה מולי, מיד בלמתי ואז היא נפלה, לא שמעתי חבטה ברכב ולא שום זעזוע…”.
38. בהמשך ההודעה, כאשר נשאל מתי ראה לראשונה את התובעת מסר “..ראיתי אותה פתאום מולי, כי אני הסתכלתי על הולכי הרגל שחצו משמאל לימין ועקבתי אחריהם במבט ואז כשהחזרתי את הראש וזזתי קדימה היא פתאום היתה הפנים שלה מולי יותר נכון ראיתי שהיא היתה בתנועה משמאל לימין…”.
39. בהמשך, נשאל מר פרץ אם רכבו פגע בתובעת והסביר כי אינו סבור כך שכן לא הרגיש בכך וכי נסע לאט, שכן בדיוק החל בנסיעה ולא הספיק לפתח מהירות.
עדות מר שלמה טובי – עד ראיה (ת/1)
40. מר טובי הינו עובר אורח שהזדמן למקום בעת התאונה. עדותו נגבתה מיד במקום התאונה על ידי רס”מ יוסי גיא.
41. מר טובי יליד 1987. בעדותו סיפר כי חצה את רחוב ויצמן במעבר חציה “מכיוון דרום לצפון”. רכב המיצובישי של הנתבע 2 עצר ונתן לו לעבור. לאחר שסיים את החצייה, המיצובישי המשיך בנסיעה ואז “..הולכת רגל קפצה מהדשא אחרי מעבר החציה לכיוון הכביש והיא נפלה על הכביש והטנדר עצר במקום והזמין לה אמבולנס…ראיתי שהטנדר לא פגע בה..”
42. כאשר נשאל ממה הולכת הרגל נפגעה השיב “מבהלה, היא נבהלה ונפלה”.
43. מר טובי אף הסביר כי הולכת הרגל חצתה את הכביש מכיוון דרום לצפון ומצביע לשוטר על המקום – כ-2 מטר אחרי מעבר החציה.
דו”ח פעולה של השוטר יוסי גיא (ת/4)
44. השוטר יוסי גיא הגיע לזירת התאונה סמוך לאחר התרחשותה. הוא מתעד את הדברים בדו”ח פעולה משעה 15:40.
45. מדו”ח הפעולה עולה כי השוטר הגיע לזירה לאחר שהתובעת פונתה מהמקום באמבולנס ומצבה מוגדר בינוני.
46. השוטר מתעד את הממצאים שראה כשהגיע “הבחנתי ברכב מסוג מיצובישי …שעומד על מעבר החציה ממש וכמה מטרים לפני הרכב ישנו כתם דם (שלולית קטנה)”.
47. בהמשך מתעד השוטר דברים שמסר לו הנתבע 2 “..לטענת הנהג נסע עם רכבו מכיוון מזרח למערב ולטענתו הגיע לפני מעבר החצייה, עברו שני אנשים במעבר והוא עצר ואחרי שהם עברו התחיל ליסוע ואז הולכת רגל קפצה לכביש כ-2 מטר אחרי מעבר החציה והיא נבהלה לטענתו מרכבו ונפלה לכביש ונחבלה בראשה..”.
תיק המשטרה ודו”ח בוחן התנועה רס”מ עמיחי נחמן (ת/2)
48. למקום התאונה הגיע בוחן התנועה, מר עמיחי נחמן. הבוחן מבצע תרשים של פרטי התאונה, משרטט את מיקום רכב הנתבע 2, מיקום החצייה והנפילה של התובעת, לרבות הגדרת הכיוונים, מתייחס לשדה הראיה, למיקום התמרורים, לתנאי השטח (מסמך א בתיק החקירה).
49. ביום 13.1.10 עורך הבוחן דו”ח מסכם ובו מסקנותיו כדלקמן (סע’ 14 לדו”ח):
49.1. הולכת רגל חצתה את מעבר החצייה משמאל לימין, נפלה על הכביש ונחבלה בראשה.
49.2. ברכב לא נמצא נזק משמעותי אלא ניגובי אבק בלבד ומעיכה קלה בחלקו הימני תחתון של הפגוש.
49.3. על פי הממצאים יש קושי לקבוע אם היה מגע בין הרכב להולכת הרגל ולא ניתן לקבוע על פי הממצאים כיצד נפגעה. מאחר ואנשים נשענו על מכסה המנוע של הרכב, נוצר קושי להפריד בין סימנים שנוצרו עקב מגע בתאונה לסימנים מאוחרים יותר.
49.4. לא נמצא כל ליקוי ברכב, שדה ראיה תקין ומזג אויר נאה.
50. יש לציין כי על אף מסקנות הבוחן, חומר המשטרה מגלה כי ביום 16.11.10 הוגש כתב אישום נגד הנתבע 2 בבית המשפט לתעבורה בחיפה המייחס לו עבירות של נהיגה רשלנית, תוך גרימת חבלה של ממש לגוף ואי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בבטחה. לאחר שהתנהלו מספר דיונים, חזרה בה המאשימה מכתב האישום והוא בוטל.
עדות התובעת
51. מר עמיחי נחמן גבה עדותה של התובעת בבית החולים רמב”ם ביום 26.12.09 (נמצא בת/2).
52. נוכח חשיבות הדברים, בהיותם עדותה המתועדת היחידה של התובעת, מבלי להכליל בגדר כך את התשובות לשאלון, אליהן אתייחס בהמשך, יובא הציטוט המדויק של דבריה, ככל הניתן נוכח היותו של המלל, בכתב יד, בלתי קריא בחלקו.
” בתאריך 22.12.09 בערך בשעה שאני לא זוכרת אולי 18:00 אולי 19:00 אני יצאתי לטייל בגינה (…מילה לא ברורה – אה”ט). הלכתי מהבית. הגעתי למעבר חציה, אני ירדתי לכביש למעבר ולא ראיתי מאיפה בא רכב ואז אני קיבלתי מכה, נפלתי קמתי והלכתי. אני לא שמתי לב שזה קרה, אני לא זוכרת ממש איך זה קרה, אני זוכרת שקיבלתי מכה מצד שמאל.
ש”ת. אני לא ראיתי מה פגע בי רק אחר כך ראיתי שזה אוטו גדול והלכתי הביתה (..מילה לא ברורה- אה”ט)
ש. אבל אני יודע שלקח אותך מד”א
ת. אני לא זוכרת מה קרה
ש”ת. אני לא זוכרת איך חציתי את הכביש, אני לא זוכרת, אני לא תמיד זוכרת דברים…”
53. במעמד זה שואל החוקר –
“ש. השוטר שלי שאל אותך ביום התאונה מה קרה ואת סיפרת לו… (מלל בלתי קריא – אה”ט) כי נפלת מהמדרכה מדוע כעת את טוענת שפגע בך רכב?”
והתובעת משיבה “אני לא חשבתי שזאת תאונה, יכול להיות שנפלתי…(מלל לא קריא- אה”ט), אני אשה מבוגרת והזכרון שלי חלש” (ראו שורות 14-18).
54. ראשית, לא ברור מה היה מצבה הקוגניטיבי של התובעת עת נגבתה ממנה הודעה זו. בתיק החקירה לא נמצא אישור מרופא המהווה אינדיקציה לרמה הקוגניטיבית של התובעת. עם זאת, גיליון סיכום האשפוז מצביע על כך שהובאה לבית החולים ביום 22.12.09 באמצעות מד”א. נראתה מבולבלת אך בהכרה, עם חבלה בראש ובירך שמאל. אובחן שבר ועברה ניתוח להחלפה חלקית של מפרק הירך ביום 23.12.09. כמו כן, בבדיקתCT מוח אובחן דימום סובדורלי מימין, חתך והמטומה אחורית תת עורית משמאל. יש לציין כי בראשית פרק האנמנזה בגיליון זה מפורטות מחלות רקע, לרבות דמנציה.
55. שנית, לא ברור על יסוד איזה נתון בתיק החקירה נשאלה לגבי דברים שמסרה לשוטר בזירת התאונה. על פי תיק החקירה, השוטר יוסי גיא הגיע לזירת התאונה לאחר שהתובעת כבר נלקחה מהמקום באמצעות מד”א. השוטר אף מתאר בדו”ח הפעולה שלו את מצבה כבינוני ואין זכר לתחקור שביצע לה במקום התאונה.
56. כך או כך, הודעת התובעת מצביעה על כך שאיננה זוכרת את פרטי התאונה ואינה מסוגלת להעיד מה ארע וכיצד התרחש הדבר. משכך לא ניתן לשלול או לאשר על סמך הודעתה כי התאונה אירעה עקב בהלה. יחד עם זאת, אין לזקוף נתון זה לחובתה ואין בכך כדי לשלול הטענה כי התאונה אירעה משום שנבהלה ונפלה.
57. ודוק, אין חולק בדבר מצבה של התובעת מיד לאחר התאונה. מיטיב לתאר זאת הנתבע 2, אשר היה האדם הראשון שניגש לידה ומתאר זאת כך – “..ראיתי אישה זקנה שוכבת על הכביש, וישר התחלתי לדבר איתה, פחדתי לגעת בה, לא ידעתי מה מצבה היא לא ענתה, היתה שם בחורה שעברה, אחות אני חושב, היא התחילה לטפל בה…” (ראו בעמוד הראשון להודעתו, באמצע ת/5).
כשמדובר באישה כבת 83, שרועה מדממת וחבולה על הכביש, עם טענה לבעיות דמנציה ברקע, יהא זה אך טבעי להבין כי בנסיבות שנוצרו לא ניתן לצפות ממנה כי תזכור את נסיבות ההתרחשות. נהפוך הוא – נוכח מכלול הנתונים, הדבר היה מפתיע עד מאד אילו אמנם ידעה למסור גרסה סדורה.
58. סיכום הראיות הראשוניות – מכלול העדויות וחומר החקירה שנאסף סמוך למועד התאונה תומך בגרסה לפיה הנתבע 2 אמנם לא פגע בתובעת באופן פיזי ברכבו, אלא שהפתיע אותה עת החל בנסיעה שעה שהיא החלה בחציית הכביש וכתוצאה מכך, בהתחשב בנתונים חיצוניים כגון גילה המתקדם, נבהלה ונפלה.
59. מר פרץ מספר כי אמנם עצר במעבר חצייה על מנת לאפשר להולכי רגל לחצות את הכביש. אחד מהם היה מר טובי. הוא ליווה אותם במבטו תוך שהם חוצים מצד שמאל לימין (מבחינתו), או כלשון מר טובי – מדרום לצפון. כאשר ראה שחצו בבטחה וראה את הרכב לימינו מתחיל בנסיעה, החל גם הוא להתקדם, או אז החזיר מבטו לכיוון הנסיעה ואז הבחין לראשונה בפניה של התובעת מולו. הוא הופתע ובלם מיד. יהא זה אך הגיוני וסביר להניח כי כגודל הפתעתו, כך גודל הפתעתה של התובעת בסיטואציה, אם לא למעלה מכך, נוכח גילה המתקדם וחוסר האיזון המובנה בין מעמדה החשוף לפגיעה כהולכת רגל מול נהג רכב הבא מולה. חיזוק נוסף לתאורו של מר פרץ נמצא בדו”ח הפעולה של השוטר יוסי גיא, שם תועדו הדברים שמסר מר פרץ במועד התאונה, לרבות העובדה שהתובעת נבהלה מהרכב ונפלה.
60. מר טובי מאשר בדבריו את גרסתו של מר פרץ להתרחשות. הוא אמנם סיים לחצות את מעבר החצייה, ואולם מספר כי ראה את התובעת חוצה את הכביש סמוך לאחר מעבר החצייה כשהיא פוסעת מכיוון דרום לצפון. יש לציין כי העד תיאר אותה כשהיא “קפצה מהדשא אחרי מעבר החצייה”, כדבריו. מר טובי מבהיר כי רכב הנתבע 2 לא פגע בתובעת ומציין במפורש כי היא נבהלה ונפלה.
61. עדותם של הנתבע 2 ומר טובי נגבתה במקום התאונה. מר טובי חתם על הודעה בכתב ואילו מר פרץ מסר דברים שהועלו על הכתב בדו”ח הפעולה ובשעה מאוחרת יותר במסגרת חקירה תחת אזהרה בתחנת המשטרה. שתי גרסאות אלו, שנמסרו באופן ספונטני, סימולטני ובלתי תלוי זו בזו, משקפות ככל הנראה את שאירע בפועל, בעיני המתבונן במתרחש.
62. בשים לב לכך שמדובר בגרסאות ראשוניות שניתנו באופן מיידי לאחר הארוע, יש לתת להן משקל מכריע ודי בכך כדי להרים את הנטל הנדרש על מנת להוכיח כי נפילת התובעת הינה פועל יוצא של הבהלה שאחזה בה כאשר הבחינה ברכב הנתבע 2 מתקדם לפתע לעברה, בעודה נתונה בעיצומה של חציית הכביש.
63. למען הזהירות בלבד, נבחן בקצרה גם את העדויות שנמסרו במהלך הדיון המשפטי.
64. התובעת עצמה התייצבה למסירת עדות, אלא שעד מהרה התברר כי מצבה הקוגניטיבי אינו מאפשר מסירת עדות כלל ועיקר ולכן עדותה הסתיימה לאחר חקירה קצרה ובלתי אפקטיבית בנסיבות (ראו עמ’ 14 שורה 16 ואילך).
65. מר טובי אישר את הודעתו במשטרה, זיהה את התמונות של מקום התאונה (נ/1). בפתח דבריו ציין העד כי הוא סובל מפגיעה בזכרון והציג מסמך רפואי (במ/1), אשר מטעמי צנעת הפרט והיעדר רלבנטיות אין מקום להיכנס לפרטיו כאן. לאחר חקירה קצרה התברר כי העד מתקשה לזכור פרטים נוספים ואין בעדותו בבית המשפט כדי להוסיף או לגרוע מהדברים שמסר לשוטר במועד התאונה. (ראו בעמ’ 15-16 שורה 6 ואילך)
66. מר עמיחי נחמן אישר את החומר שנערך על ידו מתוך תיק המשטרה ומעבר לכך ציין כי אינו זוכר את פרטי המקרה (עמ’ 17 ש’ 7). במסגרת החקירה הנגדית הוצעה לבוחן אפשרות כי התובעת נבהלה ונפלה בשל נסיעה מהירה של רכב אחר שהוזכר בהודעתו של מר טובי וזאת גם לאור מיקום כתם הדם וכיוון הנפילה. במענה לכך, הבוחן ביצע ניתוח מחדש של הראיות שמצא בתיק והסביר כי לטעמו דווקא יכול להיות בהחלט שרכב הנתבע 2 הוא שפגע בפועל בתובעת, אלא ששיבוש הראיות בזירה לא אפשר לו לקבוע ממצא זה באופן חד משמעי (עמ’ 18 לפרוטוקול). לגבי הרכב הנוסף המוזכר מציין הבוחן כי לא איתרו כל רכב כזה (עמ’ 19 ש’ 30). התקיימה חקירה ממושכת לגבי טיב “ניגובי האבק” על הרכב והשפעתם על מסקנות הבוחן. דבר מפלפולים אלה אינו מענייננו.
משעה שמצאתי כי רכב הנתבע 2 לא פגע באופן פיזי בתובעת, ממילא אין משמעות לטיבם של “ניגובי האבק” ואין בידי לקבל את השערות הבוחן במסגרת חקירתו הנגדית, אשר אינן מתיישבות עם ממצאיו על פי הדו”ח שערך סמוך למועד התאונה. בכל הנוגע לרכב הנוסף והאפשרות כי התובעת נבהלה דווקא ממנו, לא הונחה תשתית ראייתית לתאוריה זו והיא נותרה בגדר סברה בעלמא בלבד.
67. מר קרשובר גיא – מדובר בפרמדיק אשר פינה את התובעת מזירת התאונה לבית החולים. העד אינו זוכר דבר מהמקרה ולמעשה אישר את שרשם בדו”ח מד”א ביום התאונה (ת/3)- הא ותו לא (ראו עדותו בעמ’ 20).
בדו”ח נרשם בפרק האנמנזה “בת 83, לדברי עובר אורח היתה מעורבת בתאונת דרכים כהולכת רגל. בהגיענו נמצאה שוכבת על הכביש. דימום מהראש, מעט מבולבלת אך מתמצאת במקום ובזמן. מתלוננת על כאבים ברגל ובאגן, יציבה המודינמית הועברה להמשך בירור בבית חולים”.
בפרק ההסטוריה הרפואית נרשם “לדבריה בריאה” וכן “אינה זוכרת איזה תרופות נוטלת”.
המסקנה המתבקש מהדו”ח היא כי היתה תקשורת מסויימת בין התובעת לפרמדיק שבאמצעותה הצליח לדלות ממנה פרטים בסיסיים שהיו נחוצים לטיפול הרפואי.
68. מר יוסי גיא – השוטר הראשון שהגיע לזירת התאונה ותיחקר את הנוכחים. מר גיא מאשר את דו”ח הפעולה שערך ביום התאונה (ת/4) ומציין כי אינו זוכר פרטים נוספים. השוטר מסביר כי חלק מהפרטים בדו”ח נרשמו על יסוד דברים שמסר לו הנתבע 2 במועד זה.
69. טרם סיום פרק זה יש להתייחס לתשובות לשאלון שנמסרו על ידי התובעת במסגרת ניהול הליך זה. הנתבעת מפנה לתשובת התובעת בסעיף 17 לשאלון בה היא מתארת את התאונה כך “בעת מעבר במעבר חציה פגע בי רכב”. במענה לשאלה 18 בה נשאלה איזה חלק של הרכב פגע בה היא משיבה “קדמי”. התצהיר אומת ונחתם בפני באת כוחה ביום 11.2.11.
70. הנתבעת מבקשת לראות בתצהיר זה משום סתירה לגרסה העובדתית עליה מתבססת התובעת לאחר שתוקן כתב התביעה וללמוד מכך כי התובעת אינה מסוגלת להוכיח כיצד התרחשה התאונה, מציגה שתי גרסאות עובדתיות סותרות ומטעם זה יש לדחות את התביעה.
71. אין בידי לקבל טענה זו בשל אותם הטעמים המובאים בהרחבה ביחס לעדות התובעת כמפורט לעיל. נוכח מצבה הקוגניטיבי של התובעת, יהא זה אך מתקבל על הדעת כי לא ניתן להסתמך על גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה. הראייה כי כבר ימים ספורים לאחר התאונה לא ידעה לספר לבוחן התנועה כיצד בדיוק התרחשה. התצהיר נחתם למעלה משנה לאחר התאונה, כאשר אין מחלוקת כי התובעת כבר נמצאת בבית הורים סיעודי ועל פי המסמכים הרפואיים בתיק מצבה הקוגניטיבי מתדרדר. בנסיבות אלו, אין לייחס חשיבות קרדינאלית לתצהיר זה ויש לקרוא את האמור בו בקונטקסט הכללי של מצב הדברים כאמור.
72. סיכום העדויות בהליך המשפטי – עדויות אלו אינן תורמות דבר להבהרת התמונה העובדתית. כפי שצוין לעיל, מרבית העדים אינם זוכרים דבר ורובם ככולם מפנים למסמכים שערכו או להודעות שמסרו במועד התאונה.
73. ברי כי העדויות שנגבו מאת כל המעורבים בסמוך למועד התאונה הינן מהימנות יותר מאשר שמיעת העדויות בבית המשפט בנושא בחלוף למעלה מ 4.5 שנים ממועד התאונה. קל וחומר נוכח קיומו של תיק משטרה במסגרתו התנהלה חקירה של איש מקצוע בתחום.
74. לכך מתווספת העובדה כי הזמן החולף לא היטיב עם התובעת אלא הרע את מצבה במישור הקוגניטיבי, כך שזכרונה נפגע משמעותית. נתון זה אינו יכול כמובן להיזקף לחובתה, אלא שאינו יכול לסייע בבירור הגרסה העובדתית הנטענת.
75. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת עמדה בנטל הראיה הנדרש על מנת להוכיח כי התאונה אירעה משום שנבהלה מרכב הנתבע 2 ובעקבות זאת נפלה על הכביש ונחבלה, מבלי שנוצר כל מגע פיזי בינה לבין הרכב.
ה. האם ניתן לראות בכך משום ארוע “תאונת דרכים” כמשמעותו בחוק?
1. עיון בפסיקה שהביאו הצדדים וכן בפסיקה העניפה בתחום מראה כי השאלה אם בהלה מרכב נחשבת כתאונת דרכים לא זכתה להלכה ברורה ומחייבת מפי בית המשפט העליון, זאת למעט אמירות כלליות כי “המגע הפיסי אינו מבחן מכריע, אלא מבחן הסיכון” (ע”א 6216/03 ויסאם נסאר נ’ מ.ח.מ בע”מ (פורסם בנבו, 1.8.05), בס’ יא’). אמירות כאלה משמען כי ניתן להכליל בהלה מרכב במסגרת ההגדרה של תאונת דרכים, כאשר יש לבחון את הסיכון מן האירוע שהביא לבהלה הנטענת.
2. מקום בו בית המשפט העליון טרם אמר דברו, הגיעו החלטות של הערכאות הדיוניות וקבעו כי אכן ניתן לראות בבהלה מרכב כתאונת דרכים. פסיקת בתי המשפט בעניין זה נזכרת בספרות המשפטית הנוגעת לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975.
3. ראו למשל בספרו של יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהד’ רביעית, 2013) (להלן – אנגלרד), בעמ’ 172:
“153. החוק שלנו – בהבדל ממספר חוקי no-fault בארה”ב – אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב. אין להטיל ספק בכך כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה. ברוח זו נפסק, כי קיימת זכאות על פי החוק אם אדם נפטר כתוצאה מהתקף לב בעקבות הבהלה וההתרגשות של ‘כמעט תאונה’.” (ראו את האסמכתאות הרבות עליהן מסתמך הכותב, במיוחד בה”ש 585. ההדגשות שלי- אה”ט)
4. כן ראו בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהד’ רביעית, 2012) (להלן – ריבלין), בעמ’ 269:
“..לעומת זאת הכיר בית המשפט המחוזי בירושלים בזכאותו של רוכב סוס שנבהל מרעש של טרקטורון והפיל את רוכבו לתבוע את נזקיו במסגרת חוק הפיצויים בשל שנתקיים מבחן הסיכון התחבורתי. בית המשפט המחוזי הכיר גם בקשר הסיבתי, שבין השימוש ברכב לבין התוצאה המזיקה, במקרה בו לקה התובע, מורה לנהיגה, בהתקף-לב, לאחר שיעור נהיגה בו הרכב היה קרוב להתנגשות עם רכב אחר, ומחמת הסכנה הוא נאלץ לבלום בלימת חירום. ‘בהקשר שבפנינו’ – כך נפסק: ‘כמעט תאונה היא תאונה במובן החוק’. ‘מדובר בגרימה פסיכולוגית, היינו שהפחד והבהלה שהשתלטו על התובע בעת האירוע נשוא התביעה, גרמו לאוטם האמור’.” (ההדגשות שלי – אה”ט)
5. מקובלת עליי עמדת המלומדים והפסיקה הקיימת בעניין זה ודומני כי הדברים מתיישבים אף עם המגמה המצמצמת בפסיקת בית המשפט העליון ביחס להגדרת “תאונת דרכים” שמטרתה מתן מזור לאדם שנפגע עקב השימוש המכני ברכב למטרות תחבורה. לכן, יש לקבוע כי החוק ופרשנותו מכירים באפשרות שתאונת דרכים לא תכלול מגע פיסי בין הרכב הפוגע לנפגע וכי במקרים מסוימים די בבהלה מרכב מתקרב בכדי להפוך אירוע לתאונת דרכים.
6. אנגלרד ממשיך על הציטוט האמור לעיל, ומסייג את דבריו בכל הנוגע להכרה בתאונה בה לא היה מגע פיסי. הנתבעת מאזכרת את ת”א (מח’-י-ם) 2223/08 צחי פטל נ’ שומרה חברה לביטוח בע”מ (דינים, 14/09/14) (להלן – פס”ד פטל) שם הביא בית המשפט תקציר לקביעותיו של אנגלרד בעניין שבפנינו:
“24. סיכום ההלכות המחייבות כפי שהובא שם (באותן מילים כמו במהדורה שממנה ציטטו הצדדים) הוא כי כדי שאירוע יהיה מוגדר כ’תאונת דרכים’:
‘החוק שלנו… אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב’.
‘ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות… בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה’.
‘בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג ‘גורם ממשי’ שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית’.
‘אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא הייתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות; חייב להתקיים קשר סיבתי משפטי, מהותי’.
‘במסגרת הסיבתיות המהותית-משפטית, אין מנוס מלהתחשב בנסיבות התאונה, במיוחד באלה שהגבירו באופן ממשי את הסיכון של התרחשותה, אם האשם של נוהג הרכב מצביע על ממשות כזאת, אין להירתע מלהיעזר בו במסגרת הסיבתיות’.”
7. כלומר, גם בית המשפט המחוזי בפס”ד פטל מכיר בכך שבהלה יכולה להוות תאונת דרכים אולם מדגיש כי לא כל רכב חולף מקיים קשר סיבתי כנדרש בחוק לבהלה או לפגיעה שנגרמה ממנה. באותו עניין נידונה טענת רוכב אופניים כי לאור הגעה פתאומית של רכב לצומת בו נסע, נבהל, איבד את השליטה על אופניו ונתקל באי התנועה שהוצב במקום וכן בעמוד. בית המשפט שם דחה אמנם את הטענה, אך הדחייה לא נבעה מכך שהתובע לא הוכיח את טענתו כי הבהלה מן המכונית שהגיעה לצומת היא שגרמה לתאונה (ראו ס’ 28-31).
8. במובחן מהמקרה בפס”ד פטל, המקרה הנדון בתיק זה, קרי בהלה של הולך רגל החוצה כביש מפני רכב המתקרב אליו, הינו המקרה הקלאסי של בהלה מרכב המוגדרת כתאונת דרכים. אנגלרד בעמ’ 172, ה”ש 585 מונה 4 מקרים כאלה, לרבות ת”א (של’-י-ם) 4271/05 רקיע נגד קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פורסם בדינים, 12.2.07) שם לאחר סקירה של מספר פסקי דין של בתי משפט השלום, נקבע כי בתאונת דרכים מדובר (ראו ס’ 26-37). ראו גם ת”א (הרצליה) 40339-12-09 סמדר לינוי לוי נגד “קרנית” קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (פורסם בדינים, 10.02.14) בס’ 8-14).
9. הפועל היוצא הוא כי עסקינן בתאונת דרכים כלשונה בחוק וכעת עלינו להיזקק לאומדן הנזק.
ו. אומדן הנזק
1. ילדיה של התובעת העידו כי עובר לתאונה התגוררה אמם בדירתה בגפה, ניהלה באופן עצמאי את משק ביתה ולא נזקקה לעזרה כלשהי. עדותם לא נסתרה.
2. בעקבות התאונה, התובעת נפלה על צד שמאל ונחבלה בראשה ובאגן.
3. התובעת פונתה ממקום התאונה באמצעות מד”א לבית החולים רמב”ם.
4. התובעת אושפזה ברמב”ם מיום 22.12.09 ועד 29.12.09.
5. במהלך האשפוז אובחן שבר בצוואר עצם ירך שמאל. בוצעה החלפת מפרק ירך חלקית משמאל. בבדיקת CT מוח אובחן דמום סובדורלי שטופל באופן שמרני.
6. התובעת שוחררה מבית החולים רמב”ם לשיקום בבית החולים אלישע שם שהתה מיום 29.12.09 ועד 15.1.10.
7. מסמכי השחרור מבית החולים אלישע מראים כי התובעת זקוקה לעזרה בהליכה (מתהלכת באמצעות הליכון ותחת השגחה), עזרה בביצוע כל הפעולות הבסיסיות היומיומיות לרבות רחצה והלבשה ולמעשה זקוקה להשגחה צמודה 24 שעות ביממה.
8. נוכח ההחמרה במצבה התפקודי, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הקוגניטיבי , החליטו ילדיה של התובעת להעבירה לבית הורים סיעודי בקבוץ כפר מסריק שם היא נמצאת מאז ועד היום.
9. דירתה מושכרת תמורת 2100 ₪ לחודש (ראו עדות הבן אריה בעמ’ 26 ש’ 28-29 והבת פנינה בעמ’ 24 ש’ 3).
הנכות הרפואית
10. התובעת נבדקה על ידי שלושה מומחים רפואיים אשר מסרו חוות דעת כדלקמן:
10.1. ד”ר בלה גרוס מסרה חוות דעתה ביום 8.11.11 וקבעה כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור 10%.
10.2. ד”ר קליגמן מרדכי מסר חוות דעת ביום 17.11.11 וקבע כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 25%.
10.3. ד”ר אמיר גורי מסר חוות דעת ביום 27.1.12 וקבע כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשל ליקוי בשמיעה בשיעור 10%.
10.4. סך נכותה המשוקללת של התובעת עקב התאונה עומדת על 43%.
11. אין מחלוקת בדבר קביעות המומחים בתחום א.א.ג ואורטופדי.
12. התובעת חלקה על קביעת המומחית בתחום הנוירולוגי וד”ר גרוס נחקרה בעניין חוות דעתה ביום 5.11.12.
13. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת טענות הצדדים, ולאחר ששמעתי את חקירת המומחית בפניי, אני סבורה כי אין מקום לסטות מהמלצתה המקצועית בנסיבות.
14. במסגרת חוות הדעת מציינת המומחית את תאור בתה של התובעת, אשר מלווה אותה לבדיקה, לפיו טרם התאונה סבלה התובעת מהפרעות קלות בזכרון, אך מצבה החמיר מאד לאחר התאונה עד כי אינה מזהה אנשים, לא מסוגלת לנהל עניינים יומיומיים שוטפים וזקוקה לדרבון על מנת לבצע פעולות יומיומיות פשוטות כגון רחצה וטיפוח אישי.
15. ד”ר גרוס מציינת כי “גם במרפאתי בלטה הפגיעה הקוגניטיבית” ובסיכומו של דבר קובעת כך “אנו למדים שמדובר בגברת מבוגרת שסבלה מהפרעות קוגניטיביות קלות אשר החמירו באופן משמעותי לאחר החבלה. השאלה שנשאלת היא האם ההתפתחות המהירה של הסימפטומים היא משנית לחבלת הראש בלבד או שמדובר בתהליך ניווני כמו מחלת אלצהיימר והחבלה האיצה את הופעת הסימפטומים שהחלו כבר טרם התאונה. היות והדמום הסובדורלי היה בינוני לאור העדויות של בני המשפחה סביר להניח שהסימפטומים החמירו באופן משמעותי לאחר חבלת הראש בתאונה ולכן אני מעריכה שחבלת הראש האיצה את התקדמות המחלה ונכותה הנוירולוגית בגין התאונה הנדונה היא 10% מותאם לסעיף 34(ב) – סמנים אובייקטיבים וסובייקטיבים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה”.
16. במסגרת חקירת המומחית מיום 5.11.12 חזרה המומחית על מסקנותיה והסבירה כי הדימום במוחה של התובעת עקב התאונה נחשב דימום קטן, מבחינה קלינית. הראיה כי לא היה צורך בהתערבות כירורגית והוא נספג לבד (ראו עמ’ 6 ש’ 4-7). ד”ר גרוס נשאלה לגבי תקנות הנכות והסכימה כי לנוכח התיקון בהן יש מקום לשנות מחוות דעתה כך שהנכות של התובעת הוא
כ 100% לפי סעיף 33 א (7) וכי 10-15% מהם נגרמו כתוצאה מהתאונה (עמ’ 9 ש’ 22-24).
17. ד”ר גרוס נשאלה שוב ושוב לגבי מצבה הקליני של התובעת עובר לתאונה ועומתה מול הסברה כי הגורם העיקרי למצבה הקוגניטיבי הירוד נובע מהתאונה, אך הסבירה כי נוכח התופעות הקשות שנצפו בתובעת סמוך לאחר התאונה, סביר להניח כי התסמונת הדמנטית החלה כבר עובר לתאונה וייתכן כי התאונה אמנם האיצה את התדרדרות התהליך. המומחית מפנה לתוצאות CT מוח שבוצע לתובעת עם קבלתה למיון ומציינת כי אובחן “דלדול כללי על ותת טנטוראילי” המצביע על ניוון בתאי המוח וכתוצאה מכך הרקמה מתמלאת נוזל (עמ’ 6 ש’ 11).
18. לסיכום, עמדת המומחית לא זו בלבד שלא נסתרה במסגרת החקירה הנגדית, אלא שמצאתי הגיון וטעם רב בדבריה ובהסבר שעליו הינה מבססת את מסקנותיה הקליניות.
19. נזכיר כי קביעתה של הנכות הרפואית לצורך חוק הפיצויים נעשית על ידי מומחה רפואי מטעם בית המשפט (סעיף 6א לחוק הפיצויים; ריבלין, בעמ’ 615-613). ככלל, חוות דעתו של המומחה הרפואי לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע”א 9598/05 פלוני נ’ חברת ביטוח “המגן” בע”מ, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 28.3.2007)). כאמור, לא מצאתי מקום לסטות מהמלצותיה של המומחית בנסיבות.
20. בנסיבות אלה, יש לייחס לכל היותר 15% משיעור הפגיעה הקוגניטיבית של התובעת, לתאונה.
21. הנה כי כן, שיעור נכותה המשוקלל של התובעת עקב התאונה עומד על 45% לצמיתות.
22. כעת יש להידרש לראשי הנזק הרלבנטיים.
23. עזרת צד ג’ לעבר ולעתיד –
24. התובעת הוכיחה כי עלות בית ההורים הסיעודי בו הינה שוהה מיום 15.1.10, קרי מאז שחרורה מהשיקום באלישע, עמדה על סך 9,860 ₪ במשך השנה וחצי הראשונות ולאחר מכן עלה בהדרגה עד למחיר הנוכחי העומד על סך 10,460 ₪ (על פי אישור הקבוץ מיום 30.7.12 וחשבוניות שצורפו לתצהירי אריה ופנינה). יש להתייחס לעלות המשוערכת באופן מעוגל להיום ולהעמידה על סך 11,000 ₪ לחודש.
25. הוכח כי לא קיימת השתתפות של גורם כלשהו במימון עלות זו, התובעת אינה מקבלת גמלת סיעוד או השתתפות כלשהי ממשרד הבריאות ולכן מלוא העלות ממומנת מהון פרטי שלה.
26. נוכח הראיות שהוצגו, הוכח כי אף אם סבלה התובעת מבעיות שכחה, במידה כזו או אחרת עובר לתאונה, ועל אף גילה המתקדם (83), חיה בגפה בדירה, כשהיא עצמאית בניהול אורחות חייה.
27. הנה כי כן, הצורך בהעברת התובעת למוסד סיעודי נבע באופן ישיר מהנזק שנגרם לה בתאונה. זאת, בין אם בשל הנזק האורטופדי שנוצר עקב התאונה ובין אם בשל הנזק הקוגניטיבי שהוחש וגרם להתדרדרות מצב קיים.
28. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי מלא בגין עלות המוסד הסיעודי במשך כשנתיים לאחר התאונה.
29. יש לנכות מסכום זה את החיסכון שנוצר בגין השכרת דירתה של התובעת ודמי המחייה השוטפים שנחסכו. עלות זו נאמדת בסך כ 3500 ₪.
30. אשר על כן, ההוצאה הנוספת שנגרמה לתובעת עקב התאונה נאמדת ב- 7500 ₪ לחודש.
31. כאמור, במהלך השנתיים הראשונות יש לזקוף לתובעת פיצוי מלא בסך 180,000 ₪.
32. משלב זה ואילך, יש לכמת את שיעור התרומה של התאונה למצבה של התובעת באופן הדרגתי, על דרך האומדנה, ועל יסוד השיקולים שלהלן.
33. במסגרת השיקולים לאומדנה, נתתי דעתי לגילה המתקדם של התובעת ולעובדה שמדובר באשה כבת 88 כיום, אשר תוחלת חייה (לפי שנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 מדובר בגיל 92); נתתי דעתי לטיב הפגיעה שנגרמה לתובעת במסגרת התאונה, אשר מגלמת בתוכה אחוזי נכות לא מבוטלים ופגיעה אורטופדית קשה, באופן יחסי, לאדם בגילה. ודוק. הגם שעיקר הדיון בין הצדדים נסב בשאלת הנכות הקוגניטיבית, יש לזכור כי נכות בשיעור 25% לצמיתות בשל פגיעה במפרק ירך לאדם בגיל 83 אינה זניחה כלל ועיקר וכפי שניתן להיווכח גם במקרה זה, ההשפעה התפקודית על התובעת הינה מיידית ומורכבת; כמו כן, נתתי דעתי לעדותה של ד”ר גרוס לפיה יש להניח כי מצבה הקוגניטיבי של התובעת צפוי היה להתדרדר באופן המחייב השגחה צמודה אך מטעמי גיל ומצב רפואי קודם וללא קשר לתאונה.
34. נוכח מכלול השיקולים דלעיל, בחלוף השנתיים הראשונות, לא ניתן לייחס את מלוא נזקיה בגין המצב הנוכחי לתאונה בלבד. יש להניח כי התאונה אמנם זירזה את מצבה הנזקק של התובעת ואולם מאחר ואין בידנו לדעת מה היה עולה בגורל התובעת אלמלא ניזוקה, יש לייחס לתאונה תרומה של 30% למצבה של התובעת במהלך השנה השלישית – סך של 27,000 ₪.
35. מהשנה הרביעית ואילך יעמוד שיעור הפיצוי בגין התאונה על 20% עד סוף תוחלת חייה – סך של 108,000 ₪ – מהוון בגין החלק היחסי של התקופה להיום .
36. סך הפיצוי לתובעת בגין רכיב העזרה לצד ג’ הן לעבר והן לעתיד יעמוד על סך 315,000 ₪.
37. כאב וסבל – לפי נכות בשיעור 45%, ימי האשפוז (כולל תקופת השיקום) ובניכוי גיל יועמד סכום הפיצוי על סך 46,784 ₪ – במעוגל 47,000 ₪ .
38. הוצאות נוספות – טענות התובעת להוצאות נוספות בגין אביזרים וטיפולים רפואיים וכן בגין נסיעות לא נתמכו בראיות כלשהן. בנוסף, מאחר והתובעת הועברה מהשיקום ישירות למוסד הסיעודי אשר ממלא אחר כל צרכיה, ובשים לב להוצאות המכוסות במסגרת סל הבריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יש להניח כי הוצאותיה כוסו במסגרת זו ולא הובאה כל ראיה בנושא זה המאפשרת פסיקת פיצוי כלשהו. עם זאת, בשים לב לתקופת האשפוז והעובדה שהתובעת נזקקה לנסיעות לצורך בדיקות רפואיות אף לאחר מכן, הריני מעמידה את סכום הפיצוי הגלובלי בגין הוצאות אלה בסך 3,000 ₪.
39. סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 365,000 ₪.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו”ד על פי חוק, בתוספת אגרות משפט בהליך זה ובתוספת חלקה של התובעת, על פי קבלות ששולמו, בשכר המומחים הרפואיים והעדים שנשמעו. הסכומים ישולמו עד ליום 1.5.15 שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ”ה אדר תשע”ה, 16 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר