החוק מכיר בזכותנו להעביר נכסים במעין שרשרת ירושה: תחילה להוריש לאחד ולציין בצוואה כי לאחר מות היורש הראשון יועבר העיזבון, בירושה, לאחר. דין ירושה זה נקרא “יורש אחר יורש”. המנגנון מופעל תדיר בקרב בני זוג וילדים: בני הזוג לעתים מציינים בצוואתם ההדדית כי במות אחד מהם יעברו נכסי העיזבון לבן הזוג הנותר, ולאחר מותו יירשו אותו הילדים.
בצוואות מהסוג הזה לעתים עולה השאלה מה מותר לעשות בנכסי העיזבון ליורש הראשון ואם חלות עליו הגבלות כלשהן. על פני הדברים, לצוואת יורש אחר יורש תכלית פשוטה – לייעד את העיזבון, בסופו של דבר, ליורש השני. זה אולי ההיגיון, אך תימוכין לו לא תמצאו בחוק. סעיף 42(ב) לחוק הירושה אומר דבר פשוט: היורש הראשון רשאי לנהוג בנכסי העיזבון מנהג בעלים ולעשות בו ככל העולה על רוחו. החוק קובע איסור אחד בלבד: היורש הראשון מנוע מלפגוע בזכויות היורש השני על-דרך של צוואה.
זוהי אפוא ברירת המחדל, הכלל. אך איש אינו חייב לבחור דווקא בדרך זו. הדין בהחלט מאפשר להגביל פעולות היורש הראשון בצוואת יורש אחר יורש. כך, סעיף 43 קובע כי ניתן להתנות זכייה בצוואה בתנאים. מצווה רשאי אפוא, אם הוא חפץ בכך, לקבוע בצוואתו שתחילה יירש אותו היורש הראשון, ולאחר מות הראשון – היורש השני, כאשר הראשון יהיה מנוע מלמכור את נכסי הירושה. לאמור, הראשון יורש בתנאי שלא ימכור.
בשל המתח המסוים ששורר בין שרשרת היורשים, לא אחת נדרשו בתי המשפט להכריע בשאלות שנוגעות לזכויות היורש הראשון בצוואות שנערכו בדין יורש אחר יורש. סוגיה זו התעוררה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. באותה פרשה דובר על צוואה שהורתה כי זכויות המצווה בדירתו בתל-אביב יועברו לאלמנתו, ולאחר פטירת האלמנה יירש אותה בנו של המצווה מנישואיו הקודמים.
משנפטר המצווה ירשה אותו, בהתאם לצוואה, אלמנתו. אך בחלוף מספר שנים החליטה האלמנה למכור את הדירה שירשה מבעלה המנוח ולקנות דירה אחרת. תחילה היא קנתה את הנכס הנוסף, וזאת באמצעות כספיה שלה, וכעבור פרק זמן קצר מאוד מכרה את דירת הירושה.
עברו כמה שנים והאישה נפטרה, כאשר היא משאירה אחריה צוואה לטובת אחייניה (לא היו לה ילדים). האחיינים ביקשו לקיים את צוואתה ולקבל את הדירה החדשה, אך כאשר דבר הבקשה נתגלה לבנו של המנוח הוא הגיש התנגדות, בטענה שהדירה החדשה באה למעשה במקום דירת המנוח (שנמכרה). לגישת הבן, עיון בצוואת המנוח מלמד בבירור שכוונת אביו הייתה להוריש לו את הדירה הקודמת בשרשרת ירושה.
אלא שטיעון זה נדחה. בית המשפט קבע שעם כל האמפתיה שאפשר לחוש לבן ולמרות ההיגיון שבדבריו, נוסחה הברור של הצוואה אינו תומך בפרשנות שלו. “הקשבתי בקשב רב”, ציין השופט יהורם שקד, “לטיעונו הרהוט של ב”כ התובע ואודה כי מצאתי בחלקו היגיון רב ואף נטיית לב ללכת אחר טיעון זה. יחד עם זאת, בשים לב לעובדותיו הבלתי שנויות במחלוקת של מקרה זה, אינני סבור כי ביכולתי להעניק לתובע סעד שיהיה רק ‘צודק’ מבחינתו של התובע, אלא יהיה גם נכון מבחינה משפטית.” עוד נמצא שהאלמנה רכשה את הדירה החדשה בכספיה שלה, ולא באמצעות התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה שירשה מהמנוח, על כן בית המשפט דחה גם את טענת החליפות.
פסק הדין מדגים עד כמה חשוב להבין את כוונת המצווים בעת עריכת הצוואה ולבנות את הצוואה בהתאם לרצונם ובכפוף לדין. אילו במקרה זה הצוואה הייתה מונה תנאי מפורש, כפי שמתיר זאת החוק, שלפיו דירת המצווה או תמורתה תיוחד לבן והאישה תירש את הנכס בשרשרת ירושה אך לשם העברתו בהמשך לבן, התוצאה הבלתי צודקת הייתה נמנעת.
תמ”ש (ת”א) 26189-07-14 פלוני נ’ פלונים (ניתן ביום 22.3.15)
מאת עוה”ד ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס)
E-mail: arthur@i-lawyer.co.il
תגובות למאמר