מה בין “יורש במקום יורש” ל”יורש אחר יורש”?
על פי חוק הירושה ניתן לקבוע בצוואה הוראות בנוגע להעברת נכסי העיזבון ליורשים בצורות שונות. אדם יכול, למשל, לצוות שבמותו נכסי עזבונו יעברו לאשתו, ולאחר מותה יעברו לבנם. שיטת הורשה זו מכונה “יורש אחר יורש”: לפיה הבן יירש את אמו לאחר שהיא תירש את האב.
קיימות דרכי הורשה נוספות: לדוגמה, אדם יכול לצוות שלאחר מותו יעברו נכסי עזבונו לאשתו; אך אם רעייתו תמות לפני המוריש, העיזבון יעבור לבן (במקום לאישה). מנגנון זה נקרא “יורש במקום יורש”.
קיימים הבדלים ניכרים בין שני ההסדרים ובחירה באיזה מהם גוררת אחריה משמעויות מעשיות. למשל, לפי המנגנון של “יורש אחר יורש” לאחר שהאלמנה יורשת את בעלה המנוח, היא רשאית לנהוג בעזבונו כפי רצונה. נכסי בעלה מועברים לבעלותה המלאה והיא יכולה למכור, לבזבז ואף להשמיד אותם. קיימת רק הגבלה אחת: האישה היורשת אינה יכולה להוריש את הנכסים בצוואה לאחרים, זולת מי שבעלה המנוח קבעו כיורש לאחריה. זאת מאחר שהמוריש ציווה בצוואתו שבמות האישה יועברו הנכסים לבן; ורצון זה מצווה לכבד. כך המוריש שומר מקברו על שליטה (מסוימת) בנכסיו – וזאת הן לאחר מותו והן אחרי מות היורש הראשון. 
במובחן מכך, כאשר הצוואה נעשית לפי שיטת “יורש במקום יורש” המוריש לא משאיר בידיו שליטה בעזבונו לאחר מותו. לפי מנגנון זה, הנכסים יעברו לבעלות הבן רק בתנאי שהאישה מתה קודם; אך ככל שהבעל (היורש) מת לפניה, היא יורשת אותו, ואז קמה לה זכות לעשות בנכסי הירושה כרצונה, לרבות ולצוות את העיזבון שירשה מבעלה למקלט לחתולים עזובים – והבן לא יקבל דבר.
מקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע מדגים את ההבדל בין שני הסדרי הירושה ואת תוצאותיהם. הדיון נסוב על מקרה של בני זוג מבוגרים וחשוכי ילדים שבשנת 2006 ערכו צוואות שבהן כל אחד ציווה את רכושו לבן הזוג הנותר בחיים. עוד נקבע בצוואות שאם אחד מבני הזוג ימות לפני בן הזוג השני, נכסי עזבונו יועברו לאחיינה של האישה (במנגנון של יורש במקום יורש). כעבור מספר שנים הבעל ערך צוואה חדשה שבה ציווה את כל עזבונו לרעייתו (כבצוואה הקודמת), אך הוסיף: אם אשתו תמות לפניו, הוא מצווה מחצית מרכושו לאותו אחיין ומחצית נוספת לאחיו. בחלוף שנה נפטרו שני בני הזוג – תחילה הבעל, ולאחריו האישה.
האחיין ביקש לקיים את צוואתה של האישה, ואילו אחיו של הבעל, שחפץ לקבל מחצית מן העיזבון, טען כי המנוח אמנם כתב בצוואתו את שכתב, אך למעשה כוונתו הייתה אחרת, והוא התכוון כי לאחר מות שני בני הזוג העיזבון יחולק באופן שווה בין האחיין לבינו. עוד הוסיף כי אחיו המנוח לא הבין את המצב המשפטי שיצרה צוואתו האחרונה – היינו לא הבין שאם אשתו תמות אחריו, כל הנכסים יעברו לאחיין. לשיטתו, אילו האח המנוח הבין זאת, לבטח היה עושה צוואה אחרת ולא מנשל אותו מהירושה. מבחינה משפטית טענתו של האח הייתה כי ראוי לקרוא את צוואתו האחרונה של המנוח כאילו נערכה במנגנון של “יורש אחר יורש”, אפילו שהדבר אינו מפורש בה.
אך בית המשפט לא ראה איתו עין בעין ולא זיהה בסיס לפרשנות יצירתית זו.
“למקרא סעיף 4 לצוואה עולה מפורשות כי המנוח ציווה על הסדר של ‘יורש במקום יורש’ ולא על הסדר של ‘יורש אחר יורש’. לשון הסעיף היא ברורה. אומד דעת המצווה משתמע היטב מלשון הצוואה”, נקבע.
בית המשפט נדרש לפרש את כוונת המצווה לאור נוסח הצוואה ונסיבות עריכתה. בין היתר, הוא שמע עדים רבים, לרבות עורך הדין שערך את הצוואה, שכנים, האח והאחיין. לבסוף נקבע שבניגוד לטענת האח, המנוח הבין את משמעות צוואתו ובמודע לא בנה אותה לפי שיטת “יורש אחר יורש”, וזאת לא בלי סיבה: אשתו, שיחסיה עם גיסה לא היו מן המשופרים, התנגדה לכך נחרצות.
בית המשפט פסק כי הצוואה תקוים במובן זה שכל הנכסים יעברו לאחיין, ואליו בלבד.
[ת”ע (באר-שבע) 18337-03-12 א.ש. נ’ מ.ג. (ניתן ביום 26.8.14)]
מאת עוה”ד ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס)
תגובות למאמר