תע (ת”א) 55650-05-13 ר’ נ’ י’

האם יש לקיים את צוואתה האחרונה של אמם המנוחה של הצדדים  או שיש לקבוע כי היא בטלה מאחר והמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה ומאחר והתובעת השפיעה עליה בהשפעה בלתי הוגנת ונטלה חלק בעריכת הצוואה?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         למנוחה ל’ ז”ל (להלן: “המנוחה“), היו שבעה ילדים. בן אחד ששמו ש’, נפטר לפניה.

2.         התובעת ר’ היא ביתה הבכורה של המנוחה והמתנגדות הן ארבע בנות נוספות של המנוחה.

3.         באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, נפרדה המנוחה מבעלה ובמשך  כמה  שנים לאחר מכן, התנהלו הליכי גירושין בין המנוחה לבין בעלה.

4.         ביום 24.11.94, ערכה המנוחה צוואה ובה הורישה את כל עיזבונה לשבעת ילדיה בחלקים שווים (להלן: “הצוואה הראשונה“). הצוואה הוכנה ע”י עו”ד לאה פורת, שייצגה אותה בהליך הגירושין ומאז סייעה לה בנושאים משפטיים שונים.

5.         בשנת 1996, משהמנוחה קיבלה את חלקה בדירה המשותפת שהיתה לה עם בעלה, היא החליטה לעבור ולהתגורר בXXX ליד ביתה א’. המנוחה רכשה דירה יחד עם בעלה של א’ והתגוררה שנים רבות בXXX, ביחידת דיור הצמודה לביתה של א’.

6.         בשנת 2007 נפגעה המנוחה בראשה בתאונת דרכים קשה. המנוחה  אושפזה  ולאחר שחרורה מבית החולים, היא חזרה להתגורר בדירתה בXXX.

7.         בשנת 2008, החליטה המנוחה לעבור ולהתגורר עם התובעת בביתה בYYY. מאז ועד לפטירתה, המנוחה התגוררה בביתה של ר’.

8.         ביום 13.8.12, חתמה המנוחה על צוואה ולפיה היא מעניקה את כל עיזבונה לר’ בלבד (להלן: “הצוואה“).

9.         הצוואה נחתמה ע”י המנוחה בביתה של ר’, בפני עו”ד פורת.

10.        המנוחה נפטרה ביום 17.12.12.

11.        עו”ד פורת חתמה על אישור עשיית צוואה נוטריונית של הצוואה,  רק כחודשיים לאחר מות המנוחה, ביום 11.2.13.

12.        ר’ הגישה את הצוואה לקיום והנתבעות הגישו התנגדות לקיום הצוואה. לטענתן, נפלו שני פגמים באישור הנוטריוני של הצוואה. האחד: לא הוצגה בפני הנוטריונית עו”ד פורת תעודה רפואית כנדרש בהוראות חוק הנוטריונים ותקנותיו, מאחר והמנוחה היתה מרותקת למיטתה. השני: האישור הנוטריוני נעשה רק לאחר פטירת המנוחה וכחצי שנה לאחר שהצוואה נערכה.

13.        המתנגדות טוענות כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה. לטענתן, ר’ השפיעה על המנוחה באופן בלתי הוגן לערוך את הצוואה, מאחר והמנוחה היתה תלויה בה בתלות מוחלטת, ומאחר שהיא בודדה את המנוחה  ומנעה מהן קשר עמה.  כמו כן לטענתן, ר’ נטלה חלק בעריכת הצוואה.

14.        ר’ טוענת כי כלל לא היה צורך באישור רפואי מאחר והמנוחה לא היתה מרותקת למיטתה. כמו כן, הפגם שבאיחור  עריכת האישור הנוטריוני הוא פגם טכני שניתן להכשירו. לטענתה, המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה, היא לא נטלה כל חלק בעריכת הצוואה ולא השפיעה על המנוחה בהשפעה בלתי הוגנת. ר’ אף צירפה הקלטה של השיחה שנערכה בין עו”ד פורת לבין המנוחה ביום עריכת הצוואה וכן בפגישה מקדימה, שממנה עולה לטענתה, שהמנוחה היתה צלולה לחלוטין והצוואה ביטאה את רצונה האמיתי.

15.        בקדם משפט שהתקיים ביום 15.7.13 מיניתי כמומחה רפואי את הפרופ’ שלמה  נוי (להלן: “המומחה“), על מנת שיבחן את המסמכים הרפואיים ויחווה דעתו האם המנוחה היתה כשירה לערוך את הצוואה.

16.        הצדדים גם הסכימו בקדם המשפט שאם הצוואה האחרונה תבוטל, תקוים הצוואה הראשונה (עמ’ 2 שורה 24).

17.        התקיימו חמש ישיבות הוכחות והצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב.

ב.         דיון  והכרעה

(א)        האם היה צורך לקבל תעודה רפואית לפני  עריכת הצוואה?

1.         תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים תשל”ז – 1977 (להלן: “תקנות הנוטריונים“) קובעת כי:

            “לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית… שהוצאה ביום עשיית הפעולה, התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון“.

2.         האם המנוחה היתה מרותקת למיטתה במועד שבו נחתמה הצוואה? ר’ העידה כי המנוחה: “הייתה מתהלכת בבית כשאני מלווה אותה ומשגיחה עליה, ובשום פנים לא “מרותקת למיטתה” (סעיף 18 לתצהירה). אולם, היא הודתה בחקירתה, כי בחצי השנה האחרונה לחייה, היא נעזרה בירידה ובעלייה של מדרגות והיה צורך להיעזר בכיסא גלגלים, על מנת  לנייד אותה (עמ’ 116 שורות 27-28 ועמ’ 117 שורות 5-6).

            גם אחות המנוחה הגב’ נ’שהעידה מטעם ר’, אישרה כי המנוחה השתמשה בכיסא גלגלים בשנתה האחרונה (עמ’ 35 שורות 20-23). אחות הצדדים גב’ צ’ שהעידה מטעם ר’ אישרה בעדותה כי בערך שמונה חודשים לפני פטירתה, המנוחה כבר לא היתה יכולה ללכת למועדון (עמ’ 101 שורות 12-13).

3.         עו”ד פורת העידה כי  המנוחה לא היתה מרותקת למיטתה אלא ישבה בכורסה מולה (סעיף 121 לתצהירה). בעדותה, אמרה עו”ד פורת שהמנוחה לא שכבה במיטה  ובסיום הפגישה היא קמה לנשק אותה (עמ’ 57 שורות 18-27) וכי בשנה האחרונה המנוחה לא בקרה במשרדה והיא הגיעה לביתה (עמ’ 58 שורה 2).

4.         הרופא שטיפל במנוחה במסגרת היחידה לטיפולי בית, הד”ר פייגין אלכסנדר, העיד כי: “אני צפיתי בל’ כשהיא מתהלכת בביתה בתמיכת הבת, כמו כן, ל’ ירדה ממיטתה בסיוע של הבת והתהלכה בתמיכתה לשבת בכורסא בחדר הסמוך” (סעיף 8 לתצהירו). גם בעדותו אישר ד”ר אלכסנדר כי המנוחה נזקקה לסיוע פיזי בהליכה והיא היתה זקוקה לסיוע בכל פעולה פיזית (עמ’ 80 שורות 10-13).

5.         את המילים “מרותק למיטתו” שמצוינות בתקנה,אין לפרש באופן המילולי והמצומצם.  אין הכוונה שרק אדם שלא יכול לשבת כלל יוגדר כמי שמרותק למיטתו. אדם שלא יכול ללכת אפילו בביתו ללא עזרה, או אדם שלא יכול לצאת מביתו למשרד עורך דינו לצורך עריכת צוואה, מחמת שהוא זקוק לעזרה בהליכה ומתקשה בירידת מדרגות, יש להגדירו כמי שמרותק למיטתו. מסכים אני עם דבריו של כב’ השופט טפרברג בת”ע (ב”ש) 1390/04 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] שקבע כי:

            “באשר למונח “מרותק למיטתו” הרחיבה הפסיקה מושג  זה וכללה גם אדם אשר קשה לו להתנייד, אדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו ולפיכך אף במקרים כאלה יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת צוואה“.

            ראו גם: 1120/08 ק.ט. נ’ פ.ז. [פורסם בנבו] (פיסקה 22 לפסק הדין שניתן ע”י כב’ השופט ג’יוסי ביום 8.3.12)

            וכן: תא (מרכז) 18025-06-09 עזבון המנוח סמי קופל נ’ עו”ד גרבי הילה [פורסם בנבו] (פיסקה 54 לפסק  הדין שניתן ע”י כב’ השופט פרופ’ גרוסקופף ביום 28.10.12).

6.         לפי התקנה הנ”ל, כאשר אדם מאושפז בבית חולים, יש צורך בקבלת תעודה רפואית אודות מצבו, אף אם הוא יכול ללכת בעצמו ללא כל סיוע, לצורך אישור פעולה נוטריונית. עצם היותו מאושפז, מחייב את הצגת התעודה הרפואית בפני הנוטריון. לא נעשית אבחנה האם המאושפז יכול ללכת בעצמו אם לאו. העובדה שהוא מאושפז בבית החולים מחייבת את הנוטריון בקבלת תעודה רפואית, מאחרויש צורך לוודא כי האדם מבין את משמעות הפעולה ועושה אותה ברצון חופשי. דרישה זו מלמדת כי יש ליתן פרשנות מרחיבה, אף ביחס למונח “מרותק למיטתו”. לכן, אדם הנמצא בביתו, והוא  אינו יכול ללכת ללא עזרה והנוטריון יודע כי הוא לא מסוגל להגיע למשרדו, יש צורך כי הנוטריון ידרוש תעודה רפואית אודות מצבו בטרם שיבצע את הפעולה. אין לקבל את טענתה של ר’ בסיכומיה (עמ’ 8) כי לא הוכח שהמנוחה היתה מרותקת למיטתה. עצם העובדה שעו”ד פורת נאלצה להגיע לביתה של המנוחה, היות והמנוחה לא יכולה היתה להגיע למשרדה, מלמדת כי המנוחה היתה בגדר “מרותקת למיטתה”.

7.         על הצורך במתן פרשנות מרחיבה לדרישה של הצגת תעודה רפואית, ניתן ללמוד מדברי כב’ השופט דנציגר בע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (ניתן ביום 8.7.12) שקבע כי:

            “סבורני שצדק השופט י’ שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות… בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות… עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י’ שנלר, המחוקק לא קבע דרישה  להצגת אישור רפואי למצווה  בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו“.

8.         משקבענו כי היה צורך שבפני עו”ד פורת תוצג תעודה רפואית אודות  מצבה של המנוחה ביום עריכת הצוואה והדבר לא נעשה, יש לבחון מה המשמעותית המשפטית של אי קיומה של דרישה זו.

9.         בע”א 36/88 זלוף נ’ זלוף, פ”ד מו (3) 184 בעמ’ 188 נקבע כי:

            “על חשיבותה של תעודת רופא… אין צורך להרבות מילים… פגם זה העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה“.

            להלן נבחן, האם התובעת עמדה בנטל להוכחת גמירות דעתה של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה.

(ב)        מה המשמעות המשפטית של עריכת האישור הנוטריוני לאחר מות המנוחה?

            בת”ע 109060/09 פלוני נ’ אלמוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 7.5.13) דנתי בשאלת המשמעות של אישור נוטריוני שנעשה לאחר פטירת המצווה. אחזור על עיקרי הדברים שכתבי שם, אשר רלוונטיים אף למקרה דנן.

           

1.         הצוואה שמתבקש קיומה היא צוואה בפני רשות לפי סעיף 22 לחוק הירושה תשכ”ה –         1965 (להלן: “חוק הירושה“).

2.         אחת הדרישות שנקבעו בסעיף 22 לחוק הירושה, היא שהשופט או הנוטריון “יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור”.

3.         אין מחלוקת כי במקרה דנן, האישור הנוטריוני נעשה רק כחצי שנה לאחר שהצוואה  נערכה ולאחר פטירת המנוחה.

4.         האם איחור זה בעריכת האישור הנוטריוני של הצוואה מהווה פגם או חסר בצוואה?

5.         בע”מ 729/05 ד”ר יעל סובול נ’ רם לויטין ואח’ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 9.8.05– להלן: “פס”ד סובול“) דן בית המשפט המחוזי  בירושלים במקרה שבו האישור הנוטריוני של הצוואה  נעשה כמה שנים לאחר עריכת הצוואה וכשנה לאחר מות המנוחה.

6.         בית המשפט לענייני משפחה פסק באותו מקרה, כי מדובר בפגם ואולם ניתן להכשירו בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.

7.         דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב’ השופטים רביד ודרורי) אישרה את פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה. בדונו באופי הפגם אמר  כב’ השופט רביד כי:

            “אינני בטוח שמחדלה של עו”ד הרפז, שלא אישרה את הצוואה במועד עריכתה  או בסמוך לכך, בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו מתוכו, ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק, מפני שההוראה הזו אינה מצויה בחוק ולפי סעיף 25 לחוק ניתן להתגבר רק על פגמים שמפורטים בחוק… ההלכה היא כי בדרך כלל שיהוי בעשיית המעשה המנהלי אינו עילה לביטול ההחלטה… לפיכך, לעניינו, גם אם נפל  פגם בכך שעו”ד הרפז לא אישרה את הצוואה תוך זמן סביר בדרך האמורה, הרי תיקון הפגם באיחור מרפא את הפגם שנפל בעבר”.

8.         מאידך, כב’ השופט שפירא בדעת המיעוט בפס”ד סובול אמר כי:

            “אף בית המשפט קמא קובע כי מדובר בפגם בצוואה… בסעיף 20 לחוק נוקט המחוקק בלשון “באותו מעמד” ואף בסעיף 22(ב) לחוק נאמר “…יאשר על פני הצוואה כי היא נקראה…”. אין להבין מילים אלה, אלא באופן שהאישור אמור להיות בזמן עריכת הצוואה… ועוד, סעיף 22 (ז) קובע, כי דין נוטריון, לעניין עריכת צוואה בפני רשות, כדין שופט. עיננו הרואות כי מעמדו של נוטריון משול למעמד של שופט. האם יעלה על הדעת ששופט יאשר צוואה חמש שנים לאחר עשייתה, וזאת עוד לאחר מותו של המצווה?… לסיכום, גם מלשון סעיף 22 לחוק משתמע כי הרשות אמורה לאשר על “פני הצוואה” שהיאנקראה בפני המצווה. משלא נעשה הדבר, הרי לפנינו פגם היורד לשורשו של עניין, ולא  ניתן לריפוי”.

9.         כאמור לעיל, כב’ השופט רביד השאיר ב”צריך עיון” את השאלה האם אישור מאוחר מהווה פגם, מאחר ובחוק הירושה לא נאמר כי האישור צריך להיעשות “באותו מעמד” כמו שנקבע ביחס לצוואה בעדים. בכל מקרה, לדעת הרוב ברור כי אף אם מדובר בפגם, ניתן לתקנו לכל הפחות  באמצעות סעיף 25  לחוק הירושה. (כך אליבא דכב’ שופט דרורי, בעוד לפי עמדתו של כב’ השופט רביד, ניתן לתקן את הפגם  אף ללא הזקקות לסעיף זה, כאשר אליבא דדעת המיעוט של כב’ השופט שפירא, הפגם כלל לא ניתן לריפוי).

10.        מדברי כב’ השופט דרורי שהצטרף לעמדתו של כב’ השופט רביד עולה, כי הוא אימץ את עמדת בהמ”ש לענייני משפחה שראה באיחור בהכנת האישור הנוטריוני פגם צורני. כב’ השופט דרורי אמר כי: “ככל שמדובר בדרישות הצורניות, אכן היו פגמים, כפי שפורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא” (סעיף 36 לפסק דינו).

11.        בפסיקה נקבע כי לעיתים, אי עמידה בדרישות תקנות הנוטריונים, מהווה פגם הגורם להעברת הנטל לכתפי מבקש קיום הצוואה. לדוגמא: כאשר הנוטריון ערך צוואה מבלי שהוצגה בפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, עובר הנטל לכתפי המבקש כפי שציינו לעיל (ראו: ע”א 36/88 זלוף נ’ זלוף, פ”ד מו (3), 184 בעמ’ 188-189 וכן: ע”א 1395/02 נסקה נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נט(5), 61 ות”ע 41070-08-10 גשוק נ’ וייסמן [פורסם בנבו] שניתן ביום 4.9.11 מפי כב’ השופט זגורי).  כמו כן נקבע,כי  פגמים כגון אי חיבור דפי הצוואה והאישור  בסרט כמצוות תקנות הנוטריונים מהווה פגם צורני שולי הניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה (תע’  40220/05 א.ז.  נ’ י’ [פורסם בנבו] שניתן ביום 4.2.07 ע”י כב’ השופט גרינברגר) והעובדה שנוטריון ערך צוואה לקרוב משפחה בניגוד  לחוק הנוטריונים מהווה אף הוא פגם הניתן לתיקון  (תמ”ש 16713-06-11 י.ב. נ’ נ.י, [פורסם בנבו] ניתן  ביום 13.9.12 ע”י כב’ השופט שקד). כמו כן נפסק, כי העובדה שרישיונו של הנוטריון פג עקב אי תשלום האגרה בעת שערך את הצוואה, מהווה פגם הניתן לתיקון על פי סעיף 25 לחוק הירושה (תמ”ש  44080/09 א.א נ’ מ.א. ואח’,[פורסם בנבו] ניתן ביום 8.3.12 ע”י  כב’ השופט מרכוס).

12.        כאמור, האיחור בביצוע האישור הנוטריוני, מהווה פגם הניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה. אולם, האם פגם זה מעביר את נטל השכנוע שאמנם לפנינו צוואה ואין ספק באמיתותה, לכתפי מבקש קיום הצוואה?

13.        כב’ השופט רובינשטיין בבע”מ 1511/05 פלוני נ’ פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 20.7.05) דן במקרה שבו לא צוין באישור העדים כי המנוחה הצהירה שזו צוואתה, כפי שנקבע בסעיף 20 לחוק הירושה. בית המשפט העליון אישר את קביעותיהם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, אשר קבעו כי לא מדובר בפגם המעביר את הנטל. בית המשפט העליון קבע כי:

“קשה להלום כי בצוואה שבפנינו, שבה נאמר מפורשות כי החותמת מצהירה כי זו צוואתה, ובהמשך אותו עמוד עצמו מצהירים עורך הצוואה ועדה נוספת באשר לחתימה, נפל פגם ברמה ובמשקל המעבירים את הנטל. יש לראות דברים במהותם. אכן, עדיף היה אילו גם באישור העדים ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20.  אך יהא זה מנוגד לשכל הישר ומלאכותי לסבור כי במקרה דנן, אכן עבר הנטל. לפחות לעניין נטל השכנוע, יש בעיני כשלעצמי, ואיני קובע מסמרות בהחלטה זו,  חשיבות לעוצמת הפגם שנפל. אכן ישנם בהחלט פגמים, שהיו מהווים עילה להעברת הנטל… הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזאת המצדיקה את הדבר“.

14.        האם במקרה דנן, הפגם הוא כה מהותי המצדיק את העברת נטל השכנוע  לאמיתות הצוואה לכתפי המבקש? קיימת משמעות רבה להעברת הנטל, מאחר ואם הנטל עובר לכתפי המבקש, עליו לעמוד לכאורה ב”סטנדרט הגבוה” שנקבע  בסעיף 25 לחוק הירושה.

15.        סעיף 25 לחוק הירושה קובע כי “אם התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה” – ובמקרה דנן התקיימו מרכיבי היסוד –  רשאי בית המשפט לקיים את הצוואה אם לא היה לו ספק “כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה”.

16.        הפסיקה משתמשת במונחים של “בטחון מלא”, “וודאות מוחלטת”, “ללא שום ספק”, כשהיא מפרשת את הדרישה הקבועה בסעיף 25 לחוק.  היו שסברו אף כי נדרשת דרגת שכנוע גבוהה יותר מהנדרש במשפט פלילי– “למעלה מכל ספק“. לדוגמא: בע”א 564/71 אדלר נ’נשר, פ”ד כו (2), 745 בעמ’ 747 נקבע כי מדובר ב: “ודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה… וכל ספק בעניין זה פועל לרעתו ומונע את קיום המסמך כצוואה“.

            בע”מ 111116/08 פלוני נ’ אלמוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.7.12)  קבע כב’ השופט מלצר כי: “מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד”.

            ראו גם: א”מ פרופ’ שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א’ עמ’ 232.

וכן: ע”א 2098/97 בוסקילה נ’ בוסקילה, פ”ד נה (3), 837 שבו קבע כב’ השופט ריבלין כ: “הפעלת סעיף 25 לחוק מותנית בכך שלבית המשפט לא יהיה כל ספק באמיתות הצוואה“.

17.        בעמ”ש 38139-09-11 א.ש. נ’ א.מ. (ניתן ביום 14.4.13 בהסכמת יתר חברי ההרכב) דן כב’ השופט שוחט בשאלת העברת נטל השכנוע במקרה של פגם צורני וכן ברמת השכנוע הנדרשת לפי סעיף 25 לחוק. לדבריו:

“אם דעתי תשמע, ראוי שבתי המשפט יאמצו מגמה זו עת מפעילים הם את שיקול הדעת שנמסר להם בסעיף 25(א) לחוק הירושה חרף פגם או חסר צורני שנפל בה…פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק… – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון“.

דהיינו, כשקיים פגם צורני ואפילו קל, עובר נטל השכנוע  למבקש הקיום. אולם,  ככל שהפגם קל יותר, תהיה נדרשת מידה פחותה יותר של שכנוע להוכחת אמיתות הצוואה.לפי גישה זאת,נראה כי במקרה דנן עבר נטל השכנוע להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה לכתפי התובעת, עקב הפגם הצורני שנפל בצוואה. אולם, מידת השכנוע הנדרשת תהיה פחותה יותר, מאחר ולא מדובר בפגם כה חמור למרות שבעניינו, נפל אף פגם נוסף בכך שלא הוצג אישור רפואי כמתחייב על פי תקנות הנוטריונים, כמפורט לעיל.

השוו: לפסק דינו של כב’ השופט גרינברגר בת.ע. 45860/08 פלונים נ’ אלמוני (ניתן ביום 29.7.10).

(ג)         האם המנוחה גמרה בדעתה לצוות?

1.         על פי עדות עו”ד פורת, המנוחה ביקשה ממנה שלא לערוך את האישור הנוטריוני.

2.         עו”ד פורת העידה כי כבר ביום 4.8.09, כשהמנוחה הגיע למשרדה לצורך טיפול בנושא אחר, היא ביקשה ממנה לערוך צוואה חדשה שלפיה רק ר’ יורשת את עיזבונה וכל אחת מיתר הבנות תקבלנה רק 100 ₪ (סעיף 63 לתצהירה). המנוחה לא רצתה לחתום  באותו מועד על צוואה חדשה ואמרה לה כי היא תחשוב על כך ותודיע לה.

3.         עו”ד פורת העידה כי ביום 12.1.10 היא ביקרה בביתה  של המנוחה והביאה עמה לבקשתה, את נוסח הצוואה שהיא הכינה עבורה ביום 4.8.09. המנוחה אישרה בפניה כי עדיין רצונה שרק ר’ תירש את עיזבונה  ואולם היא ביקשה לבטל את ההוראה כי כל אחת מבנותיה תקבל 100 ₪.  לדבריה, היא ביקשה ממנה  שתכין נוסח מתוקן ואמרה לה כי “עוד לא הגיע הזמן” וכי היא תודיע לה מה רצונה.

4.         לדברי עו”ד פורת, ביום 16.2.10 הגיעה שוב המנוחה למשרדה והיא הקריאה בפניה את הצוואה המתוקנת והמנוחה אישרה שזה רצונה. לדבריה, היא הסבירה למנוחה כי  ניתן לערוך את הצוואה בפני שני עדים ואז לא תהיה עלות של אגרת נוטריון. לפיכך, קראה עו”ד פורת לעו”ד שריד ממשרדה על מנת שתהייה עדה, ושוב הוקראה בפניה הצוואה והיא אישרה שזה רצונה. למרות זאת,  המנוחה אמרה כי היא “אינה רוצה שהצוואה תאושר על ידינו, רק שאשמור על עותק נוסח  הצוואה במשרד” (סעיף 75 לתצהירה).

5.         עו”ד פורת העידה כי לאחר מכן היא ביקרה את המנוחה בבית חולים כשאושפזה והמנוחה המשיכה להתקשר אליה מידי פעם. ביום 9.5.12 היא הגיעה  לביקור בבית המנוחה (בייתה של ר’). לדבריה, המנוחה עדכנה אותה כי עורך דינה המטפל  בתביעת הנזיקין שהגישה עקב  תאונת הדרכים שעברה, נמצא במו”מ מתקדם להסכם פשרה שאמור להיחתם בקרוב. עו”ד פורת העידה שהמנוחה בקשה ממנה להביא לה את עותק הצוואה שנשאר במשרדה לאחר הפגישה הקודמת. המנוחה אמרה לה לדבריה, כי  כשתקבל כסף מהפיצויים, היא רוצה לתת סכום כסף לכל אחת מבנותיה וכן לנכדתה – בתה של בנה ש’ ז”ל.

6.         לדברי עו”ד פורת,  המנוחה התקשרה אליה ובקשה ממנה לסור לביתה והיא נפגשה עמה בביתה ביום 1.8.12. באותה פגישה בקשה ממנה המנוחה שתכין צוואה שבה  כל עיזבונה יועבר לר’ וייכתב בה כי היא נתנה כספים ליתר בנותיה במהלך חייה.את סיומה של אותה פגישה הקליטה עו”ד פורת.

7.         ביום 13.8.12 הגיעה עו”ד פורת שוב לביתה של המנוחה ובאמתחתה הצוואה המתוקנת. היא הקריאה לה את הצוואה, ולדבריה היא השתכנעה שהבינה אותה וחתמה על הצוואה. עו”ד פורת העידה כי התרשמה שהצוואה נחתמה מרצון חופשי ללא לחץ וכפייה ולאחר שהמנוחה הבינה היטב את משמעותה. לטענתה, המנוחה הסבירה לה כי הסיבה לעריכת הצוואה היא אכזבתה של המנוחה מבנותיה.  המנוחה חתמה בשמה וגם בטביעת אצבע.

8.         לדברי עו”ד פורת: “הסברתי שוב למנוחה שאין עד נוסף לצוואה, היינו לבדנו, אני אצטרך לאשר את הצוואה באישור כנוטריון ושאפשר לעשות זאת רק במשרד ויש לזה שכר טרחה מיוחד. המנוחה צחקה שאין לה כסף אצלה ושהיא לא רוצה להגיד שום דבר לר’. המנוחה אמרה שאשמור את הצוואה שחתמה עליה רק אצלי, ושהיא בכלל לא רוצה שיתגלה שעשתה צוואה. המנוחה אמרה שהיא רוצה שרק אחרי ה- 30 אקריא את הצוואה לכל בנותיה ושהיא לא רוצה שאעשה אישור לצוואה, אלא רק שאקריא את הצוואה לכל בנותיה. הסברתי למנוחה שזה לא מקובל, אבל זה מה שהיא רצתה” (סעיפים 116-118 לתצהירה). אף חלק מפגישה זו, הוקלט ע”י עו”ד פורת. התקליטור והתמליל צורף לתצהירה.

9.         עו”ד פורת העידה כי לאחר חתימת הצוואה, היא שוחחה עם המנוחה עוד מספר פעמים ואולם היא לא אמרה לה דבר נוסף ביחס לצוואה (סעיף 124 לתצהירה).

10.        בתום השלושים, זימנה עו”ד פורת את כל הבנות לצורך הקראת הצוואה. לטענתה, עוד בטרם סיימה להקריא את הצוואה ומשהבינו כי הנהנית היחידה היא ר’, המתנגדות חרפו וגידפו אותה ואת ר’ ועזבו את משרדה. היא העניקה עותק של הצוואה לר’ בסיום הפגישה (סעיפים 127-128 לתצהירה).

11.        בחקירתה,  אישרה עו”ד פורת כי הפגישה שהיא קיימה עם המנוחה בביתה של ר’ ביום 1.8.12, היתה מיד לאחר שהמנוחה קיבלה את כספי הפיצויים מתאונת הדרכים שהיא עברה בשנת 2007 (עמ’ 39 שורה 22, עמ’ 40 שורות 23-24 ועמ’ 41 שורות 2-5). כמו כן, העידה עו”ד פורת, כי כשהיא  הגיעה אל המנוחה ביום 13.8.12, היא הביאה עמה נוסח של צוואה בעדים (סומן נ/1). לדבריה: “התחננתי לל’ שתביא מישהו את נ’, שכנה, את מי שלא יהיה כדי שיהיה יחד איתי והיא סירבה. היא רצתה רק אותי לבד” (עמ’ 42 שורות 9-20). לדבריה, גם ביום 1.8.12 היא יכולה היתה להחתים אותה על הצוואה  אבל המנוחה לא רצתה (עמ’ 42 שורות 29-30). עו”ד פורת לא נתנה הסבר מדוע פרטים אלו לא נכללו בתצהירה, שהיה ארוך מאוד (עמ’ 42 שורות 17-20).

12.        עו”ד פורת העידה ביחס לפגישה שהתקיימה עם המנוחה ביום 1.8.12 כי: “היה ברור שהיא לא חותמת באותו יום, שהיא רוצה לעשות כמה סידורים קודם לכן והיא לא חותמת באותו יום והיא תבקש ממני להגיע שוב. מה שמופיע בהקלטה זה בעצם סיום הפגישה שלי איתה” (עמ’ 44 שורות 20-22). לדברי עו”ד  פורת, רוב הפגישה לא הוקלטה (עמ’ 44 שורות 29-31). עו”ד פורת לא נתנה הסבר מדוע  לא ציינה בתצהירה שהיא התעתדה להשמיע את ההקלטה בפני כל בנות המנוחה בפגישה שערכה אצלה לאחר השלושים של המנוחה, ביום 27.1.13 (עמ’ 52 שורה 4)  וכן לא ניתן על ידה הסבר מדוע בקדם משפט שהתקיים, היא (שאז ייצגה את ר’) לא ציינה שיש בידה קלטת של הפגישה שבה נחתמה הצוואה (עמ’ 46 שורות 3-9).

13.        עו”ד פורת אישרה בחקירתה כי גם את הפגישה שבמהלכה נחתמה הצוואה, היא לא הקליטה במלואה אלא רק את סופה. היא גם לא הסבירה מדוע היא לא הקליטה  את תהליך קריאת הצוואה אלא רק את סיום הפגישה לאחר החתימה (עמ’ 48 שורה 29 עד עמ’ 49 שורה 29 ועמ’ 50 שורה 6-28). לדבריה, עצם הרעיון להקליט את המנוחה בפעם השנייה, עלה על ידי המנוחה שזכרה כי היא הקליטה אותה בפגישה הקודמת.

14.        עו”ד פורת העידה כי בסיום הפגישה שבמהלכה חתמה המנוחה על הצוואה, היא מסרה לה עותק אחד חתום של הצוואה ללא האישור הנוטריוני. היא לא ידעה להסביר מדוע גם פרט זה, לא נזכר בתצהירה (עמ’ 51 שורות 14-24). לדבריה, המנוחה בקשה שהיא תשים את “הסרט האדום” של האישור הנוטריוני רק לאחר השלושים שלה (עמ’ 53 שורות 1-30). כמו כן עו”ד פורת העידה, כי אם המניע של המנוחה לבקשתה שלא לבצע את האישור הנוטריוני היה כספי בלבד, היא היתה מבצעת את האישור הנוטריוני ללא תשלום. לדבריה, היא לא ביצעה את האישור הנוטריוני לאור בקשתה המפורשת של המנוחה (עמ’ 54 שורות 1-3).

15.        עו”ד פורת לא נתנה הסבר לדרישתה של המנוחה לא לערוך אישור נוטריוני עד לאחר השלושים לפטירתה. טענתה כי היא לא הקליטה את דבריה אלו מאחר שלא ייחסה חשיבות להקלטה, איננה משכנעת  (עמ’ 54 שורה 11 עד עמ’ 55 שורה 8). מדובר בנושא חשוב ביותר שהיה מצופה כי יוקלט. היה גם מצופה כי הקראת הצוואה תוקלט ואולם פרטים מהותיים אלו, שהם החשובים  ביותר, לא הוקלטו משום מה והדבר מעורר תהיות לגבי אמינות גרסה זו.

16.        משנשאלה עו”ד פורת מדוע לדעתה המנוחה  ביקשה ממנה לא לערוך את האישור הנוטריוני בחייה היא השיבה כי: “נראה לי כי באיזה שהיא דרך רצתה להעמידם במבחן” (עמ’ 55 שורות 10-11). מתשובה זו ניתן ללמוד כי כנראה המנוחה לא היתה שלמה לחלוטין עם הצוואה ועדיין התלבטה. דהיינו, המנוחה בעצם לא רצתה שהצוואה “תכנס לתוקף”, אלא רצתה פרק זמן נוסף על מנת לבחון האם באמת היא מעוניינת לנשל את כל יתר  בנותיה. עו”ד פורת אישרה כי היא שוחחה עם המנוחה לאחר יום עריכת הצוואה  ושאלה אותה האם היא עדיין עומדת על דעתה שלא להכין את האישור הנוטריוני והמנוחה אמרה לה שהיא לא שינתה את דעתה (עמ’ 66 שורות 9-10). בצדק טוענים המתנגדים בסיכומיהם (סעיף 22)  כי: “אישור מאוחר זה לא נעשה מחמת שכחה או נסיבות שלא היו בשליטתה של עו”ד פורת, אלא באופן מודע”.

17.        עו”ד פורת אישרה כי לא ידעה שיום לפני מועד חתימת הצוואה, שוחררה המנוחה מאשפוז  בבית החולים שהתקיים מיום 10 עד ליום 12 באוגוסט (עמ’ 64 שורות 18-27). היא גם אישרה שהמנוחה לא ידעה מה סכום הפיצויים שהיא קיבלה סמוך לפני חתימת הצוואה, מחברת הביטוח  בגין תאונת הדרכים (עמ’ 56 שורה 14 ועמ’ 66 שורה 22).

18.        מעדות עו”ד פורת, עולה ספק משמעותי, האם המנוחה גמרה בדעתה באופן מוחלט לערוך צוואה. העובדה שלמרות שהוסבר לה כי יש צורך בעריכת האישור הנוטריוני כדי שיהיה תוקף לצוואה, היא סירבה שעו”ד פורת תערוך את האישור, מעוררת חשש כבר כי המנוחה עדיין התלבטה. עו”ד פורת אישרה כי המנוחה גם לאחר מכן, בקשה שלא להכין אישור נוטריוני.  אכן, כפי שמציינת ר’ בסיכומיה, קדמו למועד החתימה על הצוואה, שבע פגישות עם  עו”ד פורת, במשך תקופה של כשלוש שנים  (סעיף 3 לסיכומיה). עובדה זו מלמדת עד כמה המנוחה התלבטה ביחס לצוואתה ועד כמה היא לא היתה בטוחה ברצונה.

19.        אין להסביר את דרישת המנוחה לאי עריכת האישור  הנוטריוני מחמת חסרון כיס של המנוחה ואי רצונה לשלם עבור האישור  הנוטריוני.  עו”ד פורת הסבירה כי את רוב הטיפול עבורה היא העניקה בחינם וללא שכר. כמו כן, באותו מועד, קיבלה המנוחה פיצויים בסך של 420,000 ₪ (עמ’ 110 שורה 13) וברור כי היא היתה יכולה לשלם כמה מאות שקלים עבור האישור הנוטריוני.

20.        המתנגדות אף טוענת בצדק  בסיכומי התשובה (סעיף 6) כי העובדה שר’ נמנעה מלהביא לעדות את עו”ד  שריד, שלטענת עו”ד  פורת שמעה מהמנוחה עוד בשנת 2010 כי רצונה להוריש את כל עיזבונה לר’ והיא היתה אמורה להיות עדה לצוואה, וכן העובדה כי נוסח הצוואה שהוכן באותו יום (16.2.10) ושהמנוחה היתה אמורה לחתום עליו, לא הוגש, פועלות לחובתה של ר’.

21.        המסקנה היא שכלל לא בטוח שהמנוחה  גמרה בדעתה להוריש את עיזבונה רק לר’ ונראה כי היא בכוונה, רצתה להשאיר לה פתח לשנות את הצוואה ולכן היא לא רצתה שעו”ד פורת תכין את האישור הנוטריוני. קיים אם כן ספק האם המנוחה גמרה בדעתה לערוך צוואה בת תוקף.

(ד)        האם המנוחה היתה כשירה לצוות?

1.         הן עו”ד פורת, הן ר’ והן העדים מטעמה של ר’, אחי המנוחה מ’, אחות המנוחה  נ’, בת המנוחה  צ’ והרופא שטיפל במנוחה ד”ר פייגין,  העידו כי לדעתם  המנוחה היתה צלולה  וידעה היטב מה שהיא רוצה. לדעתם, המנוחה התאכזבה מיחסן של הבנות אליה בשנים האחרונות לחייה והיא רצתה לגמול לר’ שטפלה בה במסירות רבה, בשנים האחרונות לחייה (ראו: תצהירי העדות הראשית ועדות ד”ר פייגין בעמ’ 75 שורה 27 שבו הוא אמר כי: “לא היה לי ספק כי היא הבינה הכל”).

2.         מאידך, המתנגדות טוענות כי המנוחה לא היתה  צלולה בדעתה בעת שערכה את הצוואה. המומחה פרופ’ נוי, כתב בחוות דעתו מיום 4.2.14 בין היתר כי:

            “בתאריכים 5.12.10-23.12.10 התקיימו מספר מפגשים עם נוירופסיכולוגית לצורך ביצוע אבחון נוירופסיכולוגי… לאחר התאונה, הפכה מאישה עצמאית לאשה הזקוקה לטיפול צמוד. דווח על דכאון בעקבות נטישת חלק מבנותיה לאחר התאונה. כמו כן, במהלך תקופה זו עברה שני אירועים מוחיים… במהלך האבחון המנוחה התלוננה על אבדן זיכרון לטווח קצר וארוך, ירידה באוריינטציה מרחבית  וביחסי זמן… במהלך הריאיון שנערך לה, לא זכרה פרטים בסיסיים רבים (שמות ילדיה, מספר נכדיה, שמותיהם, התבלבלה במצבה המשפחתי וטענה כי היא נשואה, כשלמעשה היא גרושה שנים רבות). היתה תלותית בביתה ובחתנה לשם מענה על שאלות… ממצאי האבחון הצביעו על קשיים נרחבים בכל התחומים שנבדקו – תפיסה, שפה, זיכרון, קשב ותפקודים ניהוליים… סביר להניח כי התאונה שעברה והתוצאות הנלוות גרמו לפגיעה קוגניטיבית ולירידה משמעותית בתפקוד ובהסתגלותה הכללי…ביום 3.6.10 נבדקה ע”י נוירולוג… ציונה במבחן מינימנטל היה 22/28  (היעדר יכולת קריאה או כתיבה). אבחון קוגניטיבי… הצביע על ירידה נרחבת בתחומים קוגניטיביים שונים. הומלץ על נכות  בשיעור של 70% בגין שיתוק בפלג גוף ימין, 30% עבור פגיעה מוחית בתר חבלתית הכוללת ירידה קוגניטיבית נרחבת”.

3.         פרופ’ נוי ציין גם, כי למעט בלבול באשפוז שהיה ביולי 2012, בכל המסמכים הרפואיים לאחר מרץ 2011 צוין כי המנוחה צלולה ומתמצאת. כמו כן, ציין פרופ’ נוי כי לא נערכה למנוחה  בדיקה לצורך כשירותה לערוך צוואה. לא נבדקה הבנתה ביחס להיקף רכושה, הבנתה את משמעותה של הצוואה והבנתה את השלכות  החלטתה ביחס להדרת יתר ילדיה.

4.         מסקנתו של פרופ’ נוי היתה  כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה.

5.         פרופ’ נוי נחקר ע”י ב”כ התובעת. בחקירתו  נשאל המומחה האם קיבל חומר רפואי מהרופא  ביחידה לטיפול בית, שטפל במנוחה בשמונת החודשים האחרונים לחייה והוא השיב כי לא קיבל חומר זה.  הוא ציין כי לחומר זה יש חשיבות (עמ’ 132 שורות 23-26). מאחר ור’  לא ביקשה להעביר חומר זה למומחה, אין לה להלין אלא על עצמה אם לא  העבירה חומר זה למומחה. אדרבא, העובדה שהיא לא העבירה למומחה חומרים אלו פועלת לחובתה ומלמדת כי כנראה  הם לא היו מסייעים לה, אלא פוגמים בגרסתה. המומחה נתן את חוות דעתו על בסיס המסמכים הרפואיים שהצדדים העבירו לו בלבד. (עמ’ 131 שורה 20).

6.         המומחה העריך כי בשנת 2012 המנוחה היתה בדמנציה בדרגת חומרה בינונית (עמ’ 137 שורה 2). משהמומחה נשאל כיצד ייתכן שאם המנוחה לא  היתה צלולה, היא הוחתמה על הסכמה לפרוצדורות רפואיות, הוא השיב כי מניסיונו “לא מבוצעת הערכה קוגניטיבית מקיפה במילוי טפסי ההסכמה מדעת” (עמ’ 139 שורות 8-9).

7.         המומחה הסתמך בחוות דעתו, בין  היתר על חוות דעתו של ד”ר ורניצקי מיום 6.3.11 אשר קבע כי למנוחה נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 79%, ובצדק טוענות המתנגדות כי  לחוות דעת זו חשיבות רבה (סעיף 10 לסיכומי התשובה).

8.         המומחה נשאל בסיום חקירתו מה הסבירות  שהמנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה והוא השיב כי ההסתברות היא בין 75% ל – 80% שהיא לא היתה כשירה (עמ’ 140 שורות 1-3).

9.         מה המשקל שיש לתת לחוות דעתו של המומחה, לאור עדויות העדים האחרים מטעם התובעת ובמיוחד עדות ד”ר פייגין שטיפל במנוחה במועד הרלוונטי?

10.        ד”ר פייגין העיד כי הוא לא פסיכיאטר ולא ביצע בדיקה קוגניטיבית כגון מיני מנטל למנוחה (עמ’ 75 שורת 10-11 ועמ’ 78 שורות 10-11). כמו כן, העובדה שר’ לא ביקשה מד”ר פייגין להמציא את הדוחות שערך “בזמן אמת” בעת שביקר את המנוחה, פועלת לחובתה וחזקה כי לו היו מוצגים דוחות אלו, הם היו פועלים כנגדה (סעיף 13 לסיכומי התשובה).

11.        יתר על כן: התברר בחקירתו של ד”ר פייגין, כי  סמוך לאחר פטירת המנוחה, ר’ ביקשה ממנו לכתוב עבורה “מכתב” ובו תיאור מצב המנוחה (עמ’ 72 שורות 1-16). העובדה כי מכתב זה לא הוצג ור’ אף לא ציינה  בתצהירה אודות קיומה של המכתב, אף היא פועלת לחובתה ומלמדת כי כנראה המכתב לא היה תומך בעמדה שהמנוחה היתה צלולה, כפי שהמתנגדות טוענות בצדק בסיכומי התשובה (סעיפים 14-16).

12.        ככלל, יש ליתן  משקל משמעותי לחוות דעת מומחה ורק אם קיים נימוק כבד משקל ובולט, יש לדחות את מסקנות המומחה שמונה ע”י בית המשפט (ע”א 1240/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, פ”ד נב(4) 563,569). מן הראוי להביא גם מדברי בהמ”ש העליון בע”א 472/81 קצין התגמולים נ’ אברג’יל, פ”ד לז (2), 785 בעמ’ 795: “נשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה”.

 

13.        ר’ טוענת כי העובדה שהמנוחה חתמה על הסכמה לניתוח  ולאי מתן טיפול כימוטרפי, כמו גם העובדה שלא מונה לה אפוטרופוס, מלמדים כי היא היתה צלולה (עמ’ 5 לסיכומיה). לטענתה, יש להעדיף את עדות האנשים שראו  והתרשמו מהמנוחה בחייה, לרבות רופאים כגון ד”ר פייגין שהתרשם שהמנוחה צלולה ומבינה, על פני חוות דעת “פוסט מורטום”. אכן, בסיכום מחלה של המנוחה מיום 10.8.12 נאמר כי המנוחה “צלולה וסיעודית חלקית”.  ברם, המומחה הסביר, כי גם אם חולה מתואר כצלול, הדבר לא אומר שנערכה לו בדיקה קוגניטיבית ולא ניתן ללמוד על מצבה לאשורו, מתיאור זה.

14.        במקרה דנן, ניתן למצוא חיזוק משמעותי לעמדת המומחה, בהקלטה ותמליל השיחה שערכה עו”ד פורת עם המנוחה, בפגישה המקדימה מיום 1.8.12 וביום חתימתה על הצוואה ושצורף לתצהירה.

15.        מהתמליל עולה, כי ידיעותיה והבנתה של המנוחה היו לקויים ביותר. בין היתר, המנוחה לא ידעה את היקף רכושה.  משהיא נשאלה ביום חתימתה על הצוואה (13.8.12)  כמה כסף יש לה היא ענתה שהיא לא יודעת (עמ’ 1 שורות 24-25 לתמליל). משהיא נשאלה “מה חתמת?” היא ענתה “”הכל לאה פורת מסדר”. משהיא נשאלה “מה לסדר? היא ענתה “מה שצריך”. את המילה “הצוואה” לא אמרה המנוחה אלא עו”ד פורת ורק אז, חזרה המנוחה על מילה זו (עמ’ 2 לתמליל שורות 13-19).

16.        משנשאלה המנוחה ע”י עו”ד פורת אם יש לה את מספר הטלפון שלה היא ענתה “אני אקח מר’, לי אין כלום”.  משאמרה לה עו”ד פורת שהיא יוצאת לחופש עוד יומיים היא ענתה לה  “עד 120” שזה משפט  שלא קשור כלל להקשר השיחה (עמ’ 4 לתמליל שורות 2-5).

17.        גם מתמליל השיחה מיום  1.8.12  עולה כי הבנתה של המנוחה  היתה מוגבלת ביותר. משהיא נשאלה ע”י עו”ד פורת: “מה ביקשת להגיד לי?” היא ענתה  מילים לא ברורות: “ביקשתי שאת… שייכת רק לאלה”. משהיא נשאלה “מה יש לך בעולם? מה שייך לך” היא ענתה:  “אני חולה. לא יודעת מתי אני אמות” (עמ’ 2 לתמליל שורות 10-11). משהיא נשאלה מה הסביר לה עורך דינה שטיפל בקבלת הפיצויים היא השיבה: “הכוחות שלי הלכו. והמוחות שלי הלכו” (עמ’ 3  לתמליל שורות 5-6). גם לאחר מכן, אומרת המנוחה כי היא נתנה לבנותיה זהב  והיא גם אומרת כי: “אני אתן להן את הכסף הזה” (עמ’ 4 לתמליל שורות 16-22). מהתמליל עולה כי לכאורה המנוחה רצתה לתת כסף לכל  הבנות. כשהיא נשאלה: “כמה כסף את רוצה לתת לכל בת?” היא השיבה “מה שיש לי. זה מה שיש לי“. גם בהמשך השיחה, כשהמנוחה נשאלת איך קוראים לרופא או לאחות המטפלים בה היא ענתה שלא זוכרת את שמותם ואומרת כי: “הבת שלי הכל” (עמ’ 7 לתמליל שורות 8-16).

18.        מתמליל השיחה, שלדברי עו”ד פורת שיקף רק דקות ספורות מפגישות שערכו זמן רב הרבה יותר עולה, כי המנוחה מבולבלת ביותר ולא יודעת מה היקף רכושה. בצדק טוענים המתנגדים בסיכומיהם (סעיף 27) כי מהתמלילים  עולה ש “דיבורה קשה ולא רצוף, קיימים קשיים בהבנת השיחה עם עו”ד פורת, קצב דיבורה איטי וקשה לעקוב אחר הלך מחשבתה…”.כמו כן, תמוה מדוע לא הוקלט מעמד הקראת הצוואה והחתימה עליה והתמליל הוא בבחינת “העיקר חסר מן הספר”.

19.        לפיכך, נראה כי קיים חשש ממשי ביותר שהמנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה, כפי שקבע המומחה וכפי שטענו המתנגדות.

20.        מאחר וכאמור  על פי סעיף 25 לחוק הירושה ניתן לקיים צוואה על אף פגם בצורתה רק אם “לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה“, הרי שבמקרה דנן קיים ספק רציני ביותר ביחס לרצון המנוחה ולכשירותה.

21.        העובדה שהמנוחה לא הסכימה כי עו”ד פורת תכין את האישור הנוטריוני, למרות שהוסבר לה לטענת עו”ד פורת כי מדובר במרכיב חיוני,  מעלה חשש כבד כי היא לא היתה שלמה עם עריכת צוואה ובקשה להמתין  עד שתחליט סופית כי זה רצונה. כמו כן, לאור חוות הדעת ודבריה בהקלטה, קיים חשש מהותי ביותר כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה.

22.        ייתכן שהמנוחה היתה מאוכזבת מהמתנגדות שלא ביקרו אותה מספיק ולא העניקו לה את תשומת הלב  הראויה, כפי שהעיד אחיה מ’ (סעיף 14 לתצהירו). ייתכן כי היא אף קיללה את בנותיה מדי פעם כי הן לא טיפלו בה כפי שהעידה אחות המנוחה נ’ (סעיף 13  לתצהירה ועמ’ 35 שורות 8-12). הבת א’ העידה כי היא כעסה עליה מאחר והיא הרגישה שהיא לא מקבלת ממנה את העזרה שהיא זקוקה לה  ולכן עזבה את דירתה לידה בXXX ועברה לר’ (עמ’ 22 שורות 1-6 ועמ’ 29 שורות 23-24). ברם אין הדבר מרפא את העובדה שבעת שהצוואה נערכה, המנוחה כנראה כבר לא היתה כשירה.

23.        לפיכך, יש להורות על מתן צו קיום לצוואה הראשונה של המנוחה.

24.        למעלה מהצורך יש גם לציין כי עדותה של ר’, כי היא כלל לא ידעה על כך שהמנוחה ערכה צוואה בחייה של המנוחה והדבר נודע לה רק בתם השלושים, לאחר שזומנה עם יתר אחיותיה למשרדה של עו”ד פורת, (סעיף 4, סעיף 47 וסעיף 53 לתצהירה), לא סבירה. שהרי, נושא תשלום הפיצויים למנוחה הסתיים יום לפני הפגישה הראשונה שנערכה ביום 1.8.12 (סעיף 76 לתצהירה). טענתה של ר’ בחקירתה, כי סברה שביקור עו”ד פורת ביום 13.8.12 היה בנושא הפיצויים, לא הגיונית (עמ’ 123 שורות 20-21). אם זה היה נושא הפגישה, מדוע היה צריך להרחיק אותה מהפגישה? הרי ר’ היתה מעורבת בכל נושא הפיצויים ולא היתה כל סיבה להדיר אותה מהפגישה. המנוחה בעצמה אמרה בהקלטה, כי  לא ידעה את הטלפון של עו”ד פורת ולשם כך היתה זקוקה לעזרת ר’. עו”ד פורת העידה כי בשתי הפגישות בחודש אוגוסט 2012 שנערכו בביתה של ר’ עם המנוחה, היא ביקשה שר’ ובעלה לא יימצאו בדירה והם נאלצו לצאת מהדירה (סעיף 63 לתצהירה). לא סביר כלל, כי ר’ לא ידעה לשם מה מגיעה עו”ד פורת לביתה לפגישה שבה היא מתבקשת לא להיות נוכחת. לא הגיוני גם,  שר’ לא ידעה על כך שהמנוחה חתמה על צוואה באותה פגישה. שהרי, המנוחה כלל לא יכולה ללכת לבדה ולטענת עו”ד פורת היא העניקה למנוחה עותק מהצוואה לאחר החתימה(עמ’ 51 שורה 14).  אין זה מתקבל על הדעת, שר’ לא ידעה לשם מה מגיעה עו”ד פורת לביתה ולא ייתכן שהיא לא ידעה מה היה כתוב בנייר שעו”ד פורת נתנה למנוחה בסיום הפגישה. לא הגיוני שהיא לא תעיין במסמך לאחר פטירת המנוחה ותמתין עד לפגישה אצל עו”ד פורת לשמוע על כך לראשונה.  עדותה זו של ר’, שמנסה להרחיק את עצמה ממעורבות בעריכת הצוואה, אינה הגיונית ופוגמת באמינותה. יחד עם זאת, לאור הפסיקה המצמצמת את פרשנות סעיף 35 לחוק הירושה ביחס להגדרת מעורבות בעריכת הצוואה, לא הוכח כי ר’ נטלה חלק בעריכת הצוואה.

25.        כמו כן, לא הוכח שר’ השפיעה על המנוחה בהשפעה בלתי הוגנת לערוך צוואה. לא הוכח שהיא בודדה את המנוחה ולא אפשרה ליתר בנותיה לבקרה או שהיא חייתה אצל ר’ בפחד. המנוחה היתה תלויה פיזית בר’ שעזרה לה וטיפלה בה ואף הלכה עמה לרופאים ולבדיקות (עמ’ 113 שורות 19-22). היא גם עזרה לה להתרחץ, לקחת תרופות וחיתלה  אותה (עמ’ 115 שורות 7-13).אולם, לא הוכח כי השפיעה עליה להדיר מעיזבונה את יתר ילדיה.  לא הוכח כי המנוחה היתה כשבויה אצל ר’ ושהיא השתלטה על אימן, כנטען ע”י המתנגדות. ניתן היה לבקר את המנוחה כשהיא היתה במועדון וכפי שעשתה הבת צ’ (סעיף 30 לתצהירה) ולא היה צורך לבקרה דווקא בביתה של ר’. מה גם, שלא הוכח שר’ מנעה ממי מאחיותיה לבקר את המנוחה בביתה. גם הבת תהילה אישרה בחקירתה כי בקרה את המנוחה בביתה של ר’ (עמ’ 10 שורות 14-15, עמ’ 11 שורות 17-18 ועמ’ 16 שורות 14-15) והבת א’ אישרה כי ביקרה את המנוחה במתנ”ס (עמ’ 19 שורות 3 ו – 8).

26.        גם העובדה שלאחר שהמנוחה קיבלה את כספי הפיצויים היא זימנה לביתה של ר’ את יתר הבנות בתחילת חודש אוגוסט 2012  והעניקה לכל אחת מהן  מתנה בסך של 5,000 ₪ מלמדת, כי ניתן היה לבקר את המנוחה בביתה של ר’. יצויין כי לא ניתן לראות בעובדה שהמתנגדות הסכימו לקבל מהמנוחה את המתנה למרות שלטענתן היא לא היתה כבר צלולה, משום  הודאה בכך שהמנוחה היתה צלולה. מחוות דעת המומחה ומהתמליל, עולה כי ככל הנראה המנוחה לא היתה צלולה והעובדה שהמתנגדות קיבלו מאמן מתנות כספיות בתקופה זו, לא משנות את מצבה של המנוחה.

(ה)        סיכום:

 

1.         קיים ספק ממשי ביותר האם הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה ולפיכך יש לקיים את הצוואה הראשונה. גם ר’ העידה כי: “ציפיתי שהיא לא תשנה את הצוואה הראשונה ותחלק שווה בשווה לכל הבנות” (עמ’ 124 שורות 2-3). אין אם כן כל מניעה אף לשיטתה של ר’, כי ציפייה זו תתממש.

2.         ב”כ המתנגדות יגישו צו פורמאלי לחתימה.

3.         התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 40,000 ₪ וכן את מלוא עלות הכנת חוות הדעת של המומחה והנפקת המסמכים הרפואיים (סעיף 38 לסיכומי המתנגדים), על פי קבלות.

 ניתן היום,  כ”ו תמוז תשע”ד, 24 יולי 24 יולי 2014, בהעדר הצדדים. 

---

שיתוף: