|
פסק דין לעניין הנתבע 5 |
||||||||||||||||||
1. תביעה זו של הבנק הוגשה מלכתחילה כנגד 6 נתבעים, בגין מספר הלוואות. הנתבעות 1 ו-2 שהן חברות, וכן הנתבע 3, הם החייבים העיקריים בהלוואות שונות. הנתבעים 6-3, ערבים להלוואות אלה או חלקן.
במהלך הדיונים ניתנו פסקי דין, בהעדר הגנה או בדרך של פשרה כנגד הנתבעים 4-1 ו-6, כמו כן נמחקה הודעת צד ג’ אשר הגיש הנתבע 5.
לפיכך, פסק-דין זה נוגע לתביעה כנגד נתבע 5 בלבד (להלן: “הנתבע“).
2. התביעה כנגד הנתבע מתמקדת בהלוואה אחת על סך 75,000 ₪, אשר נטלה הנתבעת 1 מן התובע ביום 12.1.05. הנתבע ערב להלוואה זו.
כתב ההלוואה צורף לכתב התביעה (נספח ב-2) (להלן: “כתב ההלוואה“).
אין מחלוקת כי ההלוואה נועדה לפרעון חוב שהיה קיים לנתבעת 1 בבנק מרכנתיל דיסקונט (ראש עמוד 8 לסיכומי התביעה). עם פרעון אותו החוב נסגר החשבון בבנק מרכנתיל והפעילות של הנתבעת 1 הועברה אל התובע.
בעמוד האחרון של כתב ההלוואה מופיעים הערבים לה, וביניהם הנתבע (להלן: “כתב הערבות“).
אין מחלוקת כי הנתבע הוא ערב יחיד כמשמעותו בחוק הערבות, התשכ”ז-1967 (להלן: “חוק הערבות“). הערב השני הוא שמואל גלמידי, הנתבע 6, כנגדו כבר ניתן פסק-דין והוא פרע מחצית מן החוב (עמוד 7 לסיכומי התביעה).
לתצהיר התביעה צורף (כנספח 6) מסמך של “גילוי מידע לערב יחיד או מוגן“. המסמך ממולא בכתב יד בפרטים שונים, ובשוליו חתום הנתבע (להלן: “מסמך גילוי מידע“).
התובע מבקש לחייב את הנתבע בפרעון ההלוואה מכוח ערבותו, והנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה.
הדין החל
3. על מערכת היחסים בין הנתבע לתובע חלים מספר מערכות חוקים.
בראש ובראשונה, כמובן, הדין הכללי, ובתוכו דיני החוזים. חוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים“).
כך קובע סעיף 15 לחוק החוזים:
“15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, “הטעיה” – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי הדין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.”
4. כמו כן, חלות הוראות חוק הערבות, וביניהן סעיפים 22 ו-23, לגבי ערב יחיד.
סעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות מחייב את הנושה לגלות לערב יחיד את העובדה הבאה:
“היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים.”
כאשר נושה מפר הוראה זו, הרי שעל פי סעיף 25(א)(5) לחוק הערבות:
“פטור ערב יחיד מערבותו.”
5. בנוסף, חלים בענייננו הדינים והכללים החלים על התובע כתאגיד בנקאי, לרבות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א-1981 (להלן: “חוק הבנקאות“).
סעיף 3 לחוק הבנקאות אוסר על תאגיד בנקאי להטעות לקוח בעת מתן שירות, ומפרט גם שורה של נושאים מהותיים לגביהם חל אותו איסור, וזו לשונו:
“3. לא יעשה תאגיד בנקאי – במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת – דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:
(1) המהות והטיב של השירות;
(2) מועד מתן השירות;
(3) התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות;
(4) זהות נותן השירות;
(5) החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות;
(6) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות;
(7) חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו;
(8) תנאי אחריות לשירות;
(9) תקופת מתן השירות ודרכי חידושו.”
סעיף 17א לחוק הבנקאות, מחיל הוראות אלה גם על ערב ללקוח, כלהלן:
“הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי.”
6. הנתבע טוען כי התובע הטעה אותו, יצר מצג שווא, פעל בחוסר תום לב, רמס את זכויותיו והפר את חוק הבנקאות ואת חוק הערבות.
התובע לא נתן לנתבע את ההבהרות הנדרשות
7. בטרם אכנס ואדון בטיעוני הצדדים, אבהיר כי אני מקבלת את גירסת הנתבע כי פקידי התובע לא הבהירו לו בעל פה, את מטרת ההלוואה ונסיבות לקיחתה.
קביעתי זו מתבססת על העובדה שהתובע לא הצליח להוכיח לי את ההיפך והנטל, כידוע, מונח על כתפיו.
די לי בכך שהעדה מטעם התובע, הגב’ שמואלי, הבהירה בהגינותה, כי היא מעולם לא ישבה עם הנתבע ולא החתימה אותו על הערבות (עמוד 16 שורה 18 לפרוטוקול).
התובע לא הביא את הפקיד אשר החתים את הנתבע כדי שיטען אחרת, ולפיכך, אין לי אלא לקבל את גירסת הנתבע.
מאידך, בהקשר לכך, יש לזכור כי הנתבע הינו עו”ד במקצועו, לפיכך, ניתן להניח שבעת שחתם על המסמכים הוא קרא, הבין והסכים לאמור בהם.
הדיון להלן ייעשה, על כן, רק בהסתמך על המסמכים אשר הוגשו לתיק.
הסתירה במסמכי התובע
8. מתוך המסמכים, על פניהם, עולה בעייתיות מסויימת, שהיא בסיס המחלוקות דנן.
בכתב ההלוואה נרשם, תחת הכותרת “מטרת ההלוואה” כי מטרתה היא “כיסוי יתרת חובה“. הנתבע חתום על כתב הערבות שהוא, כאמור, חלק מן העמוד האחרון לכתב ההלוואה. מכאן, שיש לראות את הנתבע כמי שיודע מהי מטרת ההלוואה, וכי היא נועדה ל”כיסוי יתרת חובה“.
לעומת זאת, במסמך גילוי מידע, אישר הנתבע בחתימתו כי “ערבותי הינה לחוב חדש“.
דומני, כי אין צורך להכביר במילים על כך ששתי שורות אלה, לכאורה, סותרות זו את זו.
על פי סעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות, על הנושה לגלות כאשר הערבות היא ערבות ל”חיוב קיים” או ל”חיוב המחליף חוב קיים“. מידע זה בא להבדיל, כמובן, ממקרה בו החוב לשמו הערבות לא נכנס בהגדרות אלה, ולפיכך ניתן לקרוא לו “חוב חדש“.
במקרה דנן, כאשר מטרת ההלוואה לשמה ניתנה הערבות היא לשם “כיסוי יתרת חובה“, הרי שמטרה זו היא בגדר “חיוב המחליף חוב קיים“, ולכן, לכאורה, הערבות אינה יכולה להיות “ערבות לחוב חדש“.
מן הצד השני, אם הנתבע אישר כי הערבות היא “חוב חדש“, הרי שחוב זה אינו יכול להיות חוב שמטרתו “כיסוי יתרת חובה“.
9. סתירה זו היתה יכולה להיות בולטת וקיצונית לו היה מדובר ביתרת חובה באותו הבנק עצמו. כך, כאשר לווה לוקח הלוואה בבנק כדי לכסות יתרת חובה מעיקה, וכדי לאפשר לעצמו ולפרוע את ההלוואה בתנאים נוחים יותר – לא ניתן לומר כי אותה הלוואה היא בבחינת “חוב חדש”. ההלוואה במקרה כזה היא בגדר “חיוב המחליף חוב קיים”, כמשמעות של ביטוי זה בחוק.
דומני, שלא יכול להיות ספק כי לו כך היו העובדות במקרה דנן, די היה באמור לעיל כדי לדחות את התביעה. אולם, לא אלה הנסיבות בענייננו, ולפיכך יש צורך להמשיך ולבחון את הטענות.
10. במקרה דנן, כאמור לעיל, ההלוואה נלקחה לכיסוי יתרת חובה בבנק אחר.
התובע טוען, מנקודת ראות שלו, כי על פי הדין, מדובר בחוב חדש אשר ניתן ללקוח, כיוון שהחוב אשר ההלוואה באה לכסות, אינו חוב אצל התובע (פיסקה לפני אחרונה בעמוד 8 לסיכומים).
כך מצדיק התובע את העובדה כי במסמך גילוי מידע נרשם כי ההלוואה היא בגדר “חוב חדש“.
מאידך, לכאורה בסתירה, נרשם בכתב הערבות כי ההלוואה נועדה לשם “כיסוי יתרת חובה“, כאשר לא צויין כי אותה יתרת חובה היא בבנק אחר.
11. אומר כבר מיד –
לנוכח הסתירה במסמכים ובמשמעותם, לא יכול להיות ספק כי נפל פגם במסמכי התובע.
השאלה היא על כן כפולה:
ראשית, באיזה מן המסמכים נפל הפגם.
שנית, מה משמעותו ונפקותו של הפגם על התביעה דנן.
12. בפי הנתבע שתי טענות (סעיף 5.12.1 לסיכומיו, ראש עמוד 10).
האחת, כי התובע הטעה אותו בכך שלא גילה לו כי החוב אותו נועדה ההלוואה לפרוע, הוא חוב בבנק אחר (פרק ג’ לסיכומים).
כלומר, כי התובע לא מסר לו את כל המידע על מטרת ההלוואה, כי אכן היא נועדה ל”כיסוי יתרת חובה“, כאמור שם, אולם מתייחסת ליתרת חובה בבנק אחר.
טענה זו משמעותה כי הפגם הוא באינפורמציה על מטרת ההלוואה.
השנייה, כי התובע הטעה אותו בכך שנרשם כי ההלוואה היא בגדר “חוב חדש” (פרק ד’ לסיכומים).
כלומר, כי התובע הטעה אותו והעלים ממנו את העובדה כי ההלוואה אינה בגדר “חוב חדש“, אלא נועדה לכיסוי חוב קיים, בבנק אחר.
טענה זו משמעותה כי הפגם הוא באינפורמציה שבמסמך גילוי המידע.
אדון בטענות, ואפתח דווקא בשנייה.
הטענה כי התובע הטעה אותו בכך שרשם במסמך גילוי המידע כי ההלוואה היא בגדר “חוב חדש”
13. מחלוקת זו היא בפרשנות של סעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות.
התובע טוען כי ההלוואה היא בבחינת “חוב חדש” בעבורו, כיוון שהיא לא נועדה לכסות חוב קודם אצלו.
הנתבע טוען כי התובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, והוא מביא מספר פסקי-דין להראות כי הפרה כזו הביאה לדחיית התביעה ושחרור מן הערבות.
השאלה הרלוונטית במחלוקת זו היא – האם המונחים “חוב קיים” או “חוב המחליף חוב קיים” אשר בסעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות חלים גם על “חוב קיים” שאינו אצל אותו הנושה, עליו חלה חובת הגילוי.
על שאלה זו אנסה לענות להלן.
14. הרציונאל העומד מאחורי ההוראה שבסעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות, המטילה על הנושה את חובת הגילוי, הוא רציונאל מובן מאליו ומובא בפסיקה – כאשר מדובר בערבות לחוב קיים או בערבות חוב שבא להחליף חוב קיים, הדבר יכול להעיד על כך שלנערב יש קשיים בפרעון החוב המקורי עד שהוא נאלץ לגלגל עליו הלוואה נוספת. מה שאין כך כאשר הערבות היא לחוב חדש אשר הסיבות לנטילתו יכולות להיות עסקיות גרידא.
לפיכך, מידע זה מאפשר לערב לאמוד את רמת הסיכון אליו הוא נחשף. כך הובאו גם הדברים בדברי ההסבר להצעה לתיקון חוק הערבות. ראה הצעת חוק הערבות (תיקון מס’ 2) (ערבויות מוגנות), תשנ”ו-1995, ה”ח 2443.
“בנוסף, מוצע שהנושה יביא לידיעת הערב את העובדה שהערבות היא לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים (פסקה (3) בסעיף קטן (ב)). גילוי זה נדרש במיוחד, משום שככלל מניח הערב שהוא ערב להלוואה שהחייב עומד לקבל מהנושה. לפיכך, אם הערבות אינה כזו, כמו למשל ערבות להלוואה שניתנה בעבר, חשוב שהערב ידע על כך, שכן מצב דברים זה עלול להצביע על כך שמדובר בחייב שבעבר לא קיים את חיובו.”
15. בפסיקה מקבל רציונאל זה את הביטוי כלהלן:
בפס”ד ע”א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ פרופ’ צבי ציגלר מפי כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן:
“אמנם אין להתעלם מכך שהערב לקח על עצמו ערבות ללא הגבלה בסכום, אולם זאת עשה מתוך הנחה של מצב נתון שבו אין יתרת חובה. לדבריו, אילו ידע שיש יתרת חובה בסדר גודל כזה לא היה מוכן לערוב לו כלל.”
וראה גם בפס”ד 8564/06 סעיד חסן סולטאני נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ מפי כב’ השופט י’ דנציגר :
“הואיל והנתון בדבר חובות קיימים בחשבונות במועד החתימה על שטרי המשכנתא הינו מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים, ויתכן בהחלט כי אילו היה המנוח מודע למצב החוב בחשבונות, כפי שהיה עובר לחתימה, לא היה ממשכן את הנכס שבבעלותו.”
וראה בהמשך פסק דין זה את התייחסותה של כבוד השופטת י’ חיות:
“ובנסיבות אלה ניתן בהחלט להניח כי המנוח, אילו ידע את הדבר, לא היה מסכים לשעבד את נכס המקרקעין בשטר המשכנתה בשל החשש כי “נקודת פתיחה” כזו מצביעה על קשיים כספיים של בעלי החשבונות ומגבירה מאוד את הסיכון שהוא יידרש לפרוע חובות אלה וחובות נוספים שיצטברו עליהם באמצעות מימוש המשכנתה”.
16. כאשר אותו “חוב קיים” הוא חוב לאותו מלווה, והנערב לוקח את ההלוואה כדי ליתן לעצמו תנאי פרעון טובים יותר, מובן מאליו, ועל כך אין מחלוקת, כי מוטלת על המלווה החובה, על פי סעיף 22(ב)(3), לגלות כי מדובר ב”חוב המחליף חוב קיים“.
יחד עם זאת, אין ספק כי הרציונאל האמור חל גם כאשר אותו “חוב קיים“, אשר לשם פרעונו נלקחת ההלוואה, הוא חוב אצל נושה אחר, לא אצל המלווה, כמו במקרה דנן.
השאלה שבפני היא – האם גם במקרה כזה על המלווה להגדיר את ההלוואה כ”חוב המחליף חוב קיים” על פי סעיף 22(ב)(3).
17. לכאורה, על פי הרציונאל המפורט לעיל, אשר בבסיס הוראת סעיף 22(ב)(3), התשובה לשאלה זו צריכה להיות בחיוב, שכן גם כאשר החוב הקיים, אשר לשם פרעונו נלקחת ההלוואה, הוא חוב לנושה אחר ולא למלווה הנוכחי, חל אותו רציונאל וייתכן שיש בכך להצביע על קשיים כלכליים של הנערב.
זוהי, למעשה, מהותה של טענת הנתבע (סעיף 11.5 לסיכומים). אלא שהדברים אינם כה פשוטים, כפי שעולה גם מטיעוני הנתבע.
18. אחת מטענותיו העיקריות של הנתבע היא הטענה (עליה יורחב בהמשך), כי העובדה שההלוואה לה ערב, נועדה לכיסוי חוב לנושה אחר, הביאה אותו לסיכון גדול יותר, ולפיכך יש להחמיר עם התובע אשר לא גילה לו עובדה זו (סעיף 6.2 לסיכומים).
הנתבע מסביר את הסיכון הגדול יותר כך – לו היתה ההלוואה מיועדת לכיסוי חוב קיים אצל התובע עצמו, היתה ההלוואה מקטינה את כלל החובות של הנערב לתובע והסיכון של הנתבע, כערב, היה סיכון נמוך יותר. אולם, כיוון שההלוואה הועברה לבנק אחר והכספים יצאו מן התובע, הוגדלו כלל החובות של הנערב לתובע ועלה הסיכון שאלה לא ייפרעו (סעיף 9 לתצהיר הנתבע).
מבלי שאכריע, בשלב זה, על משמעותה והשלכותיה של הטענה, אציין כי היא עצמה סותרת את הטענה של הנתבע, נושא דיוננו ד’כאן, כנגד ציון ההלוואה כ”חוב חדש“. הרי, אם אקבל את טענת הנתבע כי התובע הטעה אותו בכך שרשם כי מדובר ב”חוב חדש“. המשמעות היא כי היה על התובע היה לציין כי ההלוואה נלקחת לפרעון “חוב קיים“, למרות שאותו “חוב קיים” הוא אצל נושה אחר.
דווקא טענה זו מביאה תוצאה שיש בה להטעות את הערב.
אם התובע היה מציין כי ההלוואה היא למימון חוב קיים, היה משתמע מכך, באופן טבעי ומיידי, כי סך כל החובות של הנערב, כלפי הנושה, לא גדלו עקב ההלוואה, אלא רק שהרכב החובות השתנה. במקום החוב הקיים, הקודם, יהיה עכשיו חוב של הלוואה. כלומר, היה משתמע מכך כי הסיכון לא גדל עקב ההלוואה, כפי שמסביר הנתבע בעצמו.
אולם, כאשר החוב הקיים, הקודם, הוא אצל נושה אחר, לא כך הם פני הדברים.
כאשר נלקחת הלוואה לכיסוי חוב אצל נושה אחר, סך כל החובות של הנערב אצל הנושה גדלים כגודל ההלוואה והסיכון לאי פרעון גדל.
גם על כך הרחיב הנתבע עצמו בטיעוניו.
לפיכך, מסקנתי היא כי יהיה מכך משום הטעייה דווקא להגדיר הלוואה שכזו, כהלוואה לכיסוי “חוב קיים“. הגדרה כזו מביאה למסקנה כי סך החובות למלווה דנן לא גדלו כתוצאה מן ההלוואה. מסקנה שהיא שגויה ומטעה.
19. אוסיף ואעיר כי מסקנתי זו נובעת גם מתוך הפרשנות הטבעית והפשוטה של סעיף משנה (ב)(3) לסעיף 22 לחוק הערבות.
סעיף זה אינו אלא אחד מיני מספר רב של סעיפי משנה, שבסעיף 22(א) ו-22(ב), אשר כולם נוגעים למסגרת היחסים המסויימת שבין הנושה לבין הערב לבין החייב, הנערב.
האפשרות כאילו סעיף משנה (ב)(3) חל גם על חובות הנערב לנושה אחר מהווה פרשנות יוצרת ומרחיבה, באופן החורג מן החוק.
20. לקביעתי זו קיים נימוק נוסף שניתן להגדירו כ”ביטחון” או “יציבות”.
המידע שמקבל הערב, לפי סעיף 22(ב)(3) – אם ההלוואה היא לכיסוי “חוב קיים” אם לאו, צריך להיות מידע ברור, חד משמעי ונטול ספקות. מידע זה מגדיר את מעמד החוב לשמו מתבקשת הערבות.
לפיכך, עמדתי היא, כי המלווה צריך ליתן את המידע הקיים אצלו ורלוונטי לגביו – כמידע מוחלט וברור. כך יוכל הערב להיות בטוח מה מעמד החוב לו הוא ערב אצל המלווה המסויים הזה. המלווה יודע אם מדובר ביצירת חוב חדש אצלו, המגדיל את סך ההתחייבויות של הנערב לאותו המלווה או אם מדובר בכיסוי חוב קיים אשר הנערב מתקשה להשיבו.
אם אקבל את גירסת הנתבע וארחיב את חובת הגילוי לפי סעיף 22(ב)(3), גם למקרה בו ידוע למלווה על קיומו של “חוב קיים” לנושה אחר, אשר לשמו נלקחת ההלוואה – יקבל מידע זה מעמד של ספק והמידע לערב יהיה בלתי מוחלט. הרי על השימוש שעושה הנערב בכספי ההלוואה למד המלווה רק מפיו של הנערב ולא תמיד ניתן יהיה לקבוע בוודאות כי כל המידע הובא למלווה.
ראה באנלוגיה, את אשר נאמר בע”א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ נ’ נתן צבאח מפי כבוד השופט מ’ שמגר:
“ראוי להדגיש, כי חובת הגילוי חלה רק כאשר לבנק יש ידיעה על עובדה מסויימת אותה הוא צריך לגלות, שכן כאשר אין הוא יודע על קיומה של אותה עובדה, פשוט וברור הוא שאין הוא יכול לגלותה לצד שכנגד (וראה ע”א 751/89, מוסהפור נ. שוחט (טרם פורסם) כי “לעניין חובת הגילוי אין להטיל על אדם חובת גילוי בקשר לעובדות שאינן ידועות לו…”). כמו כן יודגש כי אין דין גילוי עובדות הקשורות קשר ישיר למהות העסקה כדין גילוין של עובדות הנמצאות בפריפריה, והקשר בינן לבין העסקה הוא עקיף בלבד.”
לפיכך, לו אקבל את עמדת הנתבע, תמיד יהיה ספק אם המידע אשר נמסר על ידי הבנק, לפי סעיף 22(ב)(3) הוא מידע מלא, מדוייק ועדכני, או שמא יש מידע נוסף הנעלם מן הערב.
תוצאה זו של ספק במידע הניתן לפי סעיף 22(ב)(3), היא תוצאה בלתי רצויה והיא מסכלת את מטרת המחוקק בדרישתו כי הבנק יגדיר, באופן חד משמעי וברור, את מעמד החוב אשר לשמו נלקחת ההלוואה.
21. לאור האמור, אני מקבלת את גירסת התובע, וקובעת כי על פי סעיף משנה 22(ב)(3), החבות לציין אם מדובר ב”חוב חדש” או ב”חוב קיים“, מתייחסת למעמד החוב אצל אותו הנושה ולא חובות שקיימים אצל נושה אחר.
עבור הנושה המסויים הזה, זהו “חוב חדש” וכך יש לציינו.
כך יוכל הערב לקבל מידע חד משמעי, על מידת הסיכון של ההלוואה לה הוא ערב אצל אותו מלווה.
לפיכך, במקרה דנן, מסמך גילוי המידע מולא כדין. נכון היה לכתוב בו כי מדובר בהלוואה שהיא “חוב חדש“, ולא הלוואה לפרעון “חוב קיים“.
הלוואה זו, שהיא חוב חדש לתובע, הגדילה את כלל החובות של הנערב לתובע והגדילה את הסיכון של הנתבע, וטוב עשה התובע כי הבהיר זאת.
הטענה כי התובע לא גילה לנתבע כי מטרת ההלוואה היא לכיסוי חוב בבנק אחר
22. מחלוקת זו נוגעת לחובת הגילוי שמוטלת על התובע, והאיסור על הטעיית הערב, מכוח חוק הבנקאות ודיני החוזים.
התובע גילה לנתבע, בכתב הערבות, כי מטרתה של ההלוואה לה הוא ערב, היא “כיסוי יתרת חובה“, אולם הוא לא פירט כי אותה “יתרת חובה” היא בבנק אחר ולא אצלו.
הנתבע טוען כי הוא הניח שמדובר ביתרת חובה אצל התובע, ולפיכך הבין כי כלל חובות הנתבעת 1 לתובע קטנו עקב הלוואה זו (סעיף 6.2 לסיכומים).
השאלה הרלוונטית במחלוקת זו היא – האם חובת הגילוי ואיסור ההטעיה החלים על המלווה, הטילו במקרה דנן חובה על התובע להבהיר לערב, הנתבע, כי יתרת החובה אשר לשמה נלקחה ההלוואה היא בבנק אחר.
23. אפתח ואומר כי אני סבורה, כעמדת הנתבע, כי היה על התובע לפרט, בפני הנתבע, את כל הידוע לו על מטרת ההלוואה אשר לה הוא ערב, ובכלל זאת את העובדה כי יתרת החובה אשר ההלוואה אמורה לכסות, היא יתרת חובה בבנק אחר.
הביטוי הסתמי בו נקט התובע – כי מטרת ההלוואה היא לשם “כיסוי יתרת חובה” אינו יכול ליתן מענה לחובת הגילוי ואיסור ההטעיה המוטלים על התובע.
24. השימוש בביטוי “יתרת חובה” אינו נותן כל אינפורמציה בעלת משמעות. יתרת חובה יכולה להיווצר באינספור דרכים ונסיבות ביניהן, לדוגמא, יתרה בעו”ש.
נסיבות היווצרותה של אותה “יתרת חובה” הן בעלות משמעות גבוהה לערב אשר אמור לערוב להלוואה לכיסוי יתרה זו. בתוך כך, גם העובדה כי אותה “יתרת חובה” היא בכלל אצל נושה אחר.
ככל שבידי הבנק, המלווה, מידע מפורט יותר על אותה “יתרת חובה” עליו להביא מידע זה כדי לעמוד בדרישות הגילוי ואיסור ההטעיה שבחוק הבנקאות ובחוק הערבות.
25. חובה זו נובעת, בראש ובראשונה, מתוך אותו הרציונאל עליו עמדתי לעיל – העובדה כי הנערב נזקק להלוואה כדי לפרוע חוב קיים יכולה להצביע על קשיים כלכליים של הנערב, ומידע זה חשוב ומהותי לערב, בטרם יחתום על ערבותו. ואחת היא אם אותו חוב שההלוואה באה לפרוע, הוא אצל התובע עצמו או אצל נושה אחר.
הערב זכאי לדעת כי ההלוואה נועדה לכסות חוב וכי ייתכן שיש בכך כדי להעיד על קשיים של הנערב. מידע זה יכול שיפיע על החלטת הערב באם לערוב לחובות הנערב.
אני מפנה לפסיקה אשר הבאתי לעיל על חשיבותו של מידע זה.
26. בנוסף, כל עוד לא ציין התובע כי אותה “יתרת חובה” היא אצל נושה אחר, הוא הטעה את הנתבע להאמין כי מדובר ביתרת חובה אצלו.
לו אכן היתה “יתרת חובה” אצל התובע, ולא אצל נושה אחר, לא היתה ההלוואה דנן מגדילה את סך כל החובות של הנערב לתובע. במקרה כזה, ההלוואה אשר לה ערב הנתבע היתה מביאה רק לשינוי הרכב החובות של הנערב לתובע. במקום אותה “יתרת חובה“, היה על הנערב לפרוע את ההלוואה החדשה.
כך, סך כל חובות הנערב לתובע היו נשארים בהיקפם, ללא שינוי.
בפועל, העובדה שאותה “יתרת חובה” אשר ההלוואה כיסתה, היתה אצל נושה אחר וכספי ההלוואה הועברו אליו, הביאה לתוצאה כי סך החובות של הנערב לתובע גדלו – התווספה ההתחייבות החדשה, לפרעון ההלוואה לה ערב הנתבע.
בשל עובדה זו, כי סך החובות של הנערב לתובע גדלו, קבעתי לעיל כי טוב עשה התובע כאשר הגדיר את ההלוואה כ”חוב חדש“, אולם לא די בכך כדי ליתן מענה לחובת הגילוי המוטלת עליו.
התובע לא גילה לנתבע כי “יתרת החובה” היא אצל נושה אחר, ובכך הוא מנע ממנו את המידע הרלוונטי והטעה אותו להאמין כי יתרת החובה היא אצלו וכי סך החובות של הנערב לתובע לא גדלו.
בכך גם יצר התובע סתירה במסמכיו, אל מול ההצהרה המוצדקת כי מדובר ב”חוב חדש“.
27. בשולי דברים אלה יוער כי קיימת טעות בטיעוני הנתבע לעניין טענה זו, אולם טעות זו אין בה כדי להשפיע על התוצאה.
הנתבע טוען, בסעיף 7 לתצהיר עדות ראשית, כאילו כיסוי יתרת החובה אצל התובע, כפי שהוטעה לחשוב, משמעותה הקטנת החבות של הנערב לתובע, ולא היא.
כפי שהבהרתי לעיל, העובדה כי התובע לא גילה לנתבע כי ההלוואה נועדה לכיסוי יתרת חובה בבנק אחר, לכל היותר יכולה היתה להטעות את הנתבע לחשוב כי סך כל חובות הנערב לתובע לא גדלו, שכן כנגד כיסוי יתרת החובה, נוצרה התחייבות חדשה לפרעון ההלוואה. כך, רק הרכב החוב משנה.
לא היה לנתבע כל בסיס לחשוב כי ההלוואה לה ערב יכולה היתה להביא להקטנת החוב של הנערב אצל התובע.
למרות זאת, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. כיוון שהמידע החלקי שנתן התובע לנתבע מביא למסקנה כאילו סך כל החובות לא גדל ואילו בפועל, בדיעבד, ברור כי סך כל חובות הנערב לתובע כן גדלו, כיוון שכספי ההלוואה כיסו חוב אצל נושה אחר.
תוצאה
28. בתי המשפט מתייחסים בכובד ראש ובדייקנות לחובות הבנקים, ובתוכם לאיסור הטעיה. עפ”י הפסיקה, יש לראות בחומרה כל חריגה מהוראות אלה.
כך נקבע ברע”א 4373/05 אבן חיים נ’ בנק עצמאי למשכנתאות ופיתוח בע”מ, מפי כב’ השופטת חיות:
“חוק הבנקאות נועד להבטיח כי הבנקים ינהגו בציבור הלקוחות בהגינות ולא יעשו שימוש לרעה במעמדם נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בדרך כלל בין הלקוחות כמקבלי שירות ובינם … דוגמה מובהקת לפערי כוחות אלה ולעמדתו הנחותה של הלקוח ניתן למצוא כבר בשלב ההתקשרות שבין הבנק ללקוח בחוזה לפתיחת חשבון ולמתן שירותים בנקאיים … טעם נוסף וחשוב לחובות המוגברות המוטלות על הבנקים בדין הישראלי בכלל ולא רק בחוק הבנקאות נעוץ במעמדם המיוחד של הבנקים בחיי הכלכלה והמסחר, עליו עמד בית משפט זה בפסיקתו לא אחת, בהדגישו כי הבנקים נתפשים כבעלי מעמד “מעין ציבורי” וזוכים בשל כך לאמון עד כי אלה הבאים עימם במגע נוטים לסמוך על פעולותיהם ועל מצגיהם ללא חקירה ודרישה …
רציונאלים אלה, אשר בגינם הטיל חוק הבנקאות על הבנקים חובות רחבות היקף של גילוי ואיסור הטעיה כלפי לקוחותיהם, יפים בה במידה, ואולי ביתר שאת, במערך היחסים שבין הבנקים לערבים. הערב, לא פחות מן הלקוח, סומך על הבנק ונותן אמון בפעולותיו ובמצגיו. כמו כן קיימים במישור היחסים שבין הבנק לערב, לא פחות מאשר ביחסי בנק-לקוח, פערים משמעותיים ומובנים של ניסיון ומידע המצדיקים הטלת חובות גילוי ואי הטעיה ברמה מוגברת על הבנק כלפי הערבים. למעשה, ניתן לומר כי פערי המידע הקיימים במערך היחסים שבין הבנק ללקוח מתעצמים שעה שמדובר בערב חיצוני שאינו מעורב בהתקשרות הישירה שבין הבנק ללקוח-הנערב ואין לו נגישות לנתונים הרלוונטיים לאותה התקשרות.”
בפסק דין עא 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע”מ נ’ אלן ליפרט אמר כב’ הנשיא שמגר על סעיף 3 לחוק הבנקאות:
“הוראה זו נועדה להחיל על חוזים בנקאיים משטר נורמאטיבי מיוחד, היוצר חריג לדיני החוזים הרגילים ומרחיב את דיני ההטעיה הקבועים בסעיף
15לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, במספר מישורים מרכזיים: ראשית, אין בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בהסכם עם הבנק, כדוגמת זו המופיעה בסעיף 15הנ”ל. שנית, האיסור בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) רחב יותר ואוסר על כל מעשה או מחדל העלולים להטעות – היינו, אין דרישה להטעיה בפועל (הגם שללא הטעיה כזו ספק אם ניתן יהיה להצביע על נזק שיהווה עילה לפיצוי על-פי החוק). שלישית, הוראת סעיף 3לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) מפרטת, כמתואר, שורה ארוכה של עניינים שבהם נאסרת הטעיה, ובכך היא משריינת את תחום ההגנה המוסדר בעניינים אלה מראש. רביעית, הוראת סעיף 3אוסרת הטעיה גם לעניין תוכן החוזה אשר נכרת בין התאגיד הבנקאי ללקוח. בדין הכללי, האחריות בכגון דא מוגבלת למקרים חריגים שבהם מדובר ב”הוראה יוצאת דופן בחוזה או… חוזה… (ה)שונה באופן מהותי ממה שהצד האחר היה זכאי לצפות”.
29. המסקנה מן האמור לעיל היא כי היה על התובע לגלות לנתבע כי ההלוואה מיועדת לכיסוי חוב אצל נושה אחר ומכיוון שלא עשה כן, הרי שלא עמד בחובת הגילוי ואיסור ההטעיה אשר חקוקים בחוק הבנקאות ובדיני החוזים.
30. התוצאה היא כי הפגם אשר נפל במסמכי התובע, ויצר את הסתירה בין המסמכים, נפל באינפורמציה על מטרת ההלוואה. שם לא מסר התובע לנתבע את כל האינפורמציה שהיתה ידועה לו, כי ההלוואה נועדה לכיסוי חוב בבנק אחר, ובכך הטעה אותו לחשוב כי ההלוואה נועדה לכיסוי יתרת חובה אצלו. פגם זה יורד לשורשו של עניין ומונע את חבותו של הנתבע.
טענות נוספות של הצדדים
31. התובע טוען כי הנתבע כלל לא התעניין במטרת ההלוואה עליה ערב, לא שאל כל שאלות והסתפק בהסבר כי הנתבעת 1 זקוקה למימון לצורך פעילות (עמוד 8 לסיכומים). בכך טוען התובע כי כל טענות הנתבע, כאילו לא היה חותם על הערבות לו היו העובדות מובאות בפניו, אינן אלא טענות של בדיעבד.
32. אינני מוצאת לנכון לדון ולהכריע בשאלה העובדתית אם הנתבע התעניין אם לאו. אין לטענה זו כל רלוונטיות לתוצאה הסופית.
החובה שבדין המוטלת על התובע לגלות מידע רלוונטי והאיסור על הטעיה – אלו הן הוראות קוגנטיות המחייבות את התובע, ללא קשר וזיקה למידת העניין שמגלה הלקוח.
לקוח של התובע הוא בבחינת הדיוט “שאינו יודע לשאול” ועל כך נאמר “את פתח לו” (הגדה של פסח).
מידת ההתעניינות של הלקוח אינה יכולה לפטור את התובע מן החבות המוטלת עליו על פי הדין.
33. המומחה מטעם הנתבע מציין כי בחשבון הנתבעת 1 נעשו פעולות רבות אשר יצרו בו יתרת חובה גבוהה יותר, הוא מצביע על שיקים שסורבו, עוד קודם לנטילת ההלוואה, הוא מצביע על הלוואות נוספות שנלקחו ועל יתרת חובה חריגה העולה בהרבה על האובליגו.
הנתבע טוען כי התובע ניהל את החשבון של הנתבעת 1 “בצורה מופקרת ובלתי מבוקרת” תוך חשיפתו של הנתבע לסיכונים ((סעיף 5.5 לסיכומים; כמו כן, פרק ה’ לסיכומים).
טענות אלה נועדו להידחות.
ראשית, הנתבע דנן ערב להלוואה אחת ספציפית. הוא לא נדרש לשלם עבור חובות אחרים של הנתבעת 1. לפיכך, על פני הדברים, הפעילות הכלכלית האחרת של הנתבעת 1 אינה רלוונטית לענייננו. ראה לעניין זה בפס”ד 18994-11-09 משה שטיינמץ נ’ בנק איגוד בע”מ, של כב’ השופט מ’ יפרח:
“אשר למעשי הבנק במהלך הדברים שלאחר החתימה על שטר המשכון, קרי: הגדלה (נטענת) של מסגרת האשראי שלא בהסכמתם וגרימת פקיעתן של בטוחות, אף כאן זכותם לכאורה של המבקשים לוקה בחולשה.
הגדלת האשראי שניתן לחברה אינה מביאה להגדלת חבותם של המבקשים. חבות זו הייתה (ונותרה) בסכום של מיליון ₪ (על פי תנאי שטר המשכון) ולא נשתנתה עקב הגדלת מסגרת האשראי. יתר על כן, הוראת סעיף 5 (ב) לחוק הערבות, התשכ”ז – 1967 , קובעת כי אפילו “הוגדל החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, אין הדבר משנה מחיובו של הערב”. מאידך יש סייג בסעיף קטן ג’ המקנה לערב זכות לבטל את הערבות במקרה שנעשה שינוי מהותי…וגם הטענה במקור הייתה אמורה להסתמך על סעיף 6 לחוק הערבות.”
גם במקרה דנן הסיכון של הנתבע, כערב, היה סיכון ממוקד ומסויים.
שנית, חובת הגילוי המוטלת על נושה ועל בנק אינה מתיימרת ליצור מצב בו כל הפעילות הכלכלית של הנערב תפרש בפני הערב. שכן חובת הגילוי של בנק לערב, מצויה בתחרות למול חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו האחר, הלווה-הנערב.
המידע אשר זכאי הנושה לדעת, ועל הבנק לגלות (מכוח חוק הערבות ומכוח חוק הבנקאות), הוא מידע ספציפי הרלוונטי להתקשרות המסויימת אשר הערב ערב לה. בשום מקום לא נאמר כאילו על הבנק מוטלת חבות מאותו הרגע ואילך, לדווח לערב על כל פעילות בחשבון הנערב ויהיה זה בלתי סביר, לטעמי, לקבוע כך.
34. הנתבע מוסיף ומתרעם על כך שהתובע השתמש בכספים אשר נכנסו לזכות החשבון, כולל כספי פקדונות, לפרעון הלוואות אחרות או פרעון העו”ש (פרק ו’ לסיכומים).
טענה זו של הנתבע נשענת על חוות הדעת מטעמו (סעיפים 7 ו-8).
איני סבורה כי נפל פגם בהתנהלות התובע. השיקול של התובע לפרוע בראש ובראשונה כספים שאינם מובטחים בערבות כל שהיא, הוא שיקול לגיטימי.
הבנק, כגוף פיננסי, זכאי להגן על עצמו מפני הפסדים.
יש לזכור כי המקרה דנן אינו מקרה בודד, אלא שהתובע, כמו בנקים אחרים, מתמודדים מדי יום עם חשבונות שקורסים.
אם הבנק ידאג לאינטרסים של הערבים ויפרע קודם את הכספים המובטחים בערבות או בדרך אחרת, הוא יישאר עם הכספים שאינם מובטחים, ללא כל יכולת להיפרע בגינם.
אין ספק כי דרך זו, כמדיניות, היא שגויה אשר תעמיד את הבנקים בסיכון גבוה מאוד, סיכון שבסופו של דבר יהיה עם השלכות כלכליות על המשק כולו.
הבנק, כאמור, כגוף עסקי פיננסי, צריך להגן על עצמו והוא עושה זאת, בין היתר, באמצעות לקיחת ערבויות. זוהי מטרתה והגדרתה של הערבות, להגן על הבנק.
ראה לעניין זה ע”א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ היועץ המשפטי לממשלה מפי כב’ השופט י’ אלון:
“עם זאת, אינטרס ראשון במעלה של הבנק – ובאופן ישיר של הציבור כולו – הינו בשמירת יציבותו הכלכלית, תוך הקפדה על גביית חובות הלקוחות והמנעות מהחשפות למשברי נזילות…אינטרס זה של הבנק, ושל הציבור, מהווה שיקול חשוב ביותר במכלול הנסיבות בהן ייבחן החוזה האחיד שבין הבנק ללקוחות, ומרכיב משמעותי באיזון הנדרש לצורך הקביעה אם תניה פלונית שבחוזה עולה כדי תנאי מקפח אם לאו. ”
לפיכך, רשאי הבנק, כאשר יש בידיו מקורות כספים, לכסות בראש ובראשונה את החובות עליהם אין בטחונות, גם אם פירושו של דבר כי החובות עליהם יש בטחונות ייפרעו באמצעות הבטחונות, ובכלל זאת הערבים, בהתקיים התנאים לכך.
לאמור יש להוסיף את הוראת סעיף 50 לחוק החוזים, המקנה לנושה את הזכות לזקוף כל תשלום המגיע לידיו מחייב, על חשבון אחד מן החובות של החייב, לפי שיקול דעתו שלו, זולת אם החייב ציין מראש את ייעודו של אותו התשלום. מכוח סעיף 61 לחוק החוזים, חלה הוראה זו גם בענייננו.
כמובן שדברים אלה הם טובים ויפים כל עוד אין מחוייבות של הבנק לזקוף כספים מסויימים לפרעון חוב מסויים, כגון במקרה בו ישנם מספר פרוייקטים אשר לכל אחד מהם נלקחה הלוואה נפרדת, ומתקבלים כספים נפרדים. במקרה כזה, יכולה להישמע טענה כי על הבנק לראות כל פרוייקט כפעילות “סגורה” ונפרדת מן האחרים.
אין זה המקרה בענייננו ולפיכך, אין צורך להרחיב באפשרות זו.
35. בתוך כך, אני דוחה את טענות הנתבע גם לעניין הפטור שנתן התובע לערבים אחרים, בגין
הלוואות אחרות (פרק ו’ לסיכומים).
לא שוכנעתי כי קיים איסור על התובע, כבנק, להגיע להסדרים כאלה ואחרים עם חייבים לו או ערבים לטובתו.
מדובר בערבים להלוואות אחרות ולא להלוואה לה ערב הנתבע, ולפיכך לא חל סעיף 5 לחוק הערבות.
פטורים אלה, ככל שניתנו, אין להם כל השלכה על חבותו של הנתבע, הם אינם מגדילים אותה או מרעים את מצבו של הנתבע.
הנתבע ערב, כאמור, להלוואה אחת מסויימת בלבד.
סיכום
36. מכל האמור לעיל עולות שתי תוצאות עיקריות:
א. בכל הנוגע לסעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות, עמד התובע בדרישת סעיף זה כאשר קבע בטופס גילוי המידע, כי ההלוואה לה ערב הנתבע היתה בבחינת “חוב חדש” ולא נועדה לכיסוי “חוב קיים“.
השאלה אם מדובר ב”חוב חדש” או “חוב קיים” צריכה להיבחן רק לגבי המלווה הנותן את ההלוואה המסויימת, ואין לקחת בחשבון בקביעת נתון זה, מידע על נושים אחרים.
החוב הוא בבחינת “חוב קיים” כמשמעותו בסעיף 22(ב)(3) רק אם הוא “חוב קיים” אצל המלווה דנן או חיוב שנועד לכסות “חוב קיים” אצל אותו המלווה.
כלומר – החוב הוא בבחינת “חוב קיים” רק כאשר הוא אינו מגדיל את כלל החובות של הנערב למלווה.
כאשר ההלוואה נלקחת לשימוש חיצוני למלווה, קרי כלל חובות הנערב אצל המלווה, גדלים – הרי שהיא בבחינת “חוב חדש” ולא “חוב קיים” וכך צריך להירשם בטופס גילוי מידע.
ב. בכל הנוגע לחובת הגילוי ואיסור ההטעיה אשר בסעיף 3 לחוק הבנקאות ובדיני החוזים, נכשל התובע בדרישות דינים אלה כאשר לא מסר לנתבע את כל המידע שהיה בידיו על מטרת ההלוואה והסתיר מן הנתבע את העובדה כי “יתרת החובה” אשר לכיסויה נלקחת ההלוואה, היא יתרת חובה בבנק אחר ולא אצלו.
להטעיה זו שתי השלכות:
האחת, בכך נמנעה מן הנתבע האפשרות לשער את מידת הסיכון שבערבותו ולהעריך את היכולת הכלכלית של הנערב על רקע העובדה כי הוא התקשה, ככל הנראה, לפרוע את חובותיו לבנק האחר.
השניה, נמנעה מן הנתבע האפשרות לדעת בוודאות כי ההלוואה לה הוא ערב מגדילה את סך כל ההתחייבויות של הנערב לתובע, שכן היא נועדה לפרוע חוב אצל נושה אחר. לעניין זה אין די בכך שהנתבע ידע כי מדובר ב”חוב חדש“.
37. המסקנה היא כי התובע הסתיר מן הנתבע מידע שהיה ברשותו ושהוא מידע חשוב ורלוונטי לשיקולי הנתבע אם לערוב להלוואה אם לאו.
בכך התובע נכנס בגדר סעיף 3 לחוק הבנקאות, בעשותו מעשה שהיה בו כדי להטעות את הנתבע בעניין מהותי.
התנהלות התובע עולה כדי הטעיה.
5129371
54678313
38. לאור תוצאה זו, יש לדחות את התביעה.
התובע ישלם לנתבעת את הוצאות ההליך וכן סך של 7,500 ש”ח כשכ”ט עו”ד. הסכום כולל מע”מ.
5129371
54678313
ניתן היום, כ”ח אלול תש”ע, 07 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר