הצדדים

1.         התובע ורעייתו הינם הבעלים של בית הנמצא ברח’ ספיר 31 בטבריה (להלן: “הדירה” או “הבית“).

2.         הנתבעת הינה חברה לביטוח בע”מ, אשר בתקופה הרלוונטית לתובענה ביטחה את הבית על פי פוליסה מס’ 09/006/072/0325711 (להלן: “הפוליסה“), אשר תקופתה מיום 1.6.2009 עד 31.5.2010.

טענות התובע – כתב תביעה והתצהיר

 

3.         בתאריך 26.2.10 בשעה 13:15 או בסמוך לכך, התמוטט חלק מהקיר התומך הנמצא בחצר ביתו של התובע, והמפריד בין חצר ביתו לחצר ביתם של השכנים, משפ’ דדון (להלן: “האירוע“). כתוצאה מהאירוע נפגע עובר אורח בשם בן חמו מאור.

4.         התובע סבר תחילה כי מדובר בקיר משותף השייך לבית משפ’ דדון, אך התברר כי הקיר נמצא בשטח ביתו. בתחילת שנות ה-80 בעת בניית הבית, בנו במקביל גם השכנים של התובע, משפ’ דדון, את ביתם, ושני הבתים נבנו על אותה חלקה 114 בגוש 15282. בין שני הבתים נבנה קיר תומך אולם התברר כי בחלק הצפוני מזרחי, הקיר התומך נמצא בתוך שטחם של משפ’ דדון, ואז הוסכם בין התובע לבין משפ’ דדון כי בחלק הצפון מערבי ייבנה הקיר התומך בדרך של מגרעת בתוך החלק של ביתו של התובע, כך שבפועל גם התובע וגם משפ’ דדון לא יפסידו מהשטח. הקיר הנ”ל נבנה בתחילת שנות ה-80 מאבנים לרבות אבני בזלת, עפ”י תוכניות בפיקוח הנדסי מלא, כאשר בין האבנים הושאר מפעם לפעם מיקום לניקוז מים.

5.         בתאריך 2.3.10 שלח התובע לנתבעת (באמצעות סוכן הביטוח מר סדן ניסים), טופס הודעה ותביעה בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהתמוטטות הקיר בהתאם לפוליסה.

6.         ביום 3.5.10 שלחה הנתבעת לתובע מכתב תשובה בו דחתה את התביעה וטענה כי: “המדובר בהתמוטטות קיר אבנים המהווה גדר בין שני מגרשים. מבדיקת מהנדס מטעמנו נמצא כי גורם הנזק הינו עקב מי גשם שנספגים במצעים בסמוך לקיר, ובהעדר ניקוז מתאים גורמים ללחצים אופקיים והחלשה הדרגתית. גשמים שירדו בעוצמה חזקה ביום האירוע התנקזו בשטח החצר, נספגו שוב בקרקע שבגב הקיר, העצימו את העומס והביאו לקריסתו. עפ”י תנאי הפוליסה פרק א’ סעיף ב’ מוחרגים מכיסוי נזקים הנגרמים עקב פגיעת סערה בגדרות”.

7.         התובע פירק את הקיר שכאמור חלק ממנו נפל, ובנה קיר חדש, כאשר עלות העבודות והתיקונים הסתכמה בסך של 73,038 ₪. העלויות עבור תיקון הקיר היו זהות למעשה לסכומים כפי שנקבעו בחוות הדעת שניתנו על ידי השמאי מטעם הנתבעת, מר רועי לוין, ועל ידי הנדסאי הבניין מטעם הנתבעת, מר שי הרוש.

8.         הגשמים אשר ירדו ביום האירוע לא היו אירוע חריג אשר אינו מכוסה בפוליסת הביטוח, והתובע ו/או מי מטעמו לא ביצעו כל מעשה ו/או מחדל אשר הביא לקריסת הקיר, ואין כל סיבה שלא לשלם לתובע את סכום הנזק הנגרם בעקבות האירוע.

9.         הנתבעת דחתה את תביעת התובע ללא כל בסיס ואחיזה במציאות והיא מתנערת מאחריותה על פי פוליסת הביטוח. התובע זכאי לקבל מהנתבעת את מלוא סכום נזקיו.

10.        הנתבעת בכתב ההגנה מטעמה העלתה נימוקים אשר לא נטענו בנימוקיה לדחיית התביעה כעולה ממכתבה מיום 29.11.10, ומדובר בהרחבת חזית אסורה. לחילופין, באם בית המשפט יקבע כי יש להתייחס לטענות הנתבעת, טען התובע כדלקמן:

א.         לא מדובר בגדר בין חצרות אלא בקיר תומך גבוה מאד, כאשר בחלק שבו ארעה ההתמוטטות גובה הקיר התומך הינו כמעט 5 מ’ מעל לשביל הכניסה לבית משפ’ דדון, והקיר התומך מפריד בין החצרות.

ב.         מצב הקיר לא השתנה במהלך כל השנים. הקיר אינו קיר בטון אלא קיר המורכב מאבנים המונחות זו על זו ואיננו אטום. בין אבן לאבן יש טיח או בטון ובאופן טבעי יש סדקים בטיח או בבטון שבין האבנים.

ג.          התובע איננו יודע מה הסיבה אשר גרמה לקריסת חלק מהקיר. בכל מקרה הקריסה ארעה בחלק העליון של הקיר התומך ולא בחלק התחתון, כך שאם המים היו נספגים למטה כפי שנטען על ידי הנתבעת, הרי הקריסה הייתה אמורה להיות בחלק התחתון.

ד.         בקיר התומך היו פתחי ניקוז.

ה.         בחלק המזרחי של הקיר התומך אכן הייתה לפני כעשר שנים בעיה של סדקים, ואכן תוקן חלק מהקיר המזרחי.

11.        בסעיף 6 לכתב הגנתה, טענה הנתבעת כי נבנתה טרסה ובוצעו שינויים בשיפועי הקרקע בצד הצפוני של המגרש של התובע, כך שמי הגשמים אשר זורמים מצדדיו המערבי והצפוני של המגרש זורמים לפינה הצפון מזרחית של המגרש, וכי גג המבנה מנוקז על ידי שני מרזבים לכיוון צפון. כך, שבחישוב מוערך, מי הגשמים שיורדים בשטח של כ-300 מ”ר, זורמים לפינה הצפון מזרחית ונעצרים בטרסה.

            לטענות הנ”ל אין כל בסיס, לא בוצעו כל שינויים בשיפועים מאז בניית הבית. אכן נבנתה טרסה בעת בניית הבית ומאז לא שונה דבר והמרזבים שמהגג נשארו במקומם והם פונים לאותו כיוון.

12.        הנתבעת טענה עוד בסעיף 6 לכתב הגנתה, כי הקיר המפריד בין החצרות נבנה במשותף בשנת 1985 וכי בשלב מאוחר יותר בוצעו שינויים נוספים בשטח החצר של התובע בסמוך לקיר שקרס, ובכלל זה העברת קו ביוב כולל שוחה. גם לטענות אלה אין כל בסיס, ולהיפך, השוחה וקו הביוב היו בעת בניית הבית. השינוי היחידי אשר בוצע הוא העברת קו צינור ביוב עילי מעל הטרסה שיורד ישירות לכיוון הצד המזרחי.

13.        הנתבעת ו/או מי מטעמה לא ביקשו או שאלו את התובע שאלה כלשהיא לגבי מצב הבית מאז הביטוח, ולא נעשה כל שינוי בקיר ולא היו כל סימנים מקדימים כפי שטענה הנתבעת בכתב ההגנה.

14.        הנתבעת חייבת לשאת בכל העלויות אשר היו לתובע לצורך תיקון הקיר, כמפורט להלן:

א.         עלות פירוק הקיר כולל חפירות ופינוי בסך של 23,508 ₪, כאמור בחשבון שהוצא לתובע על ידי הקבלן רוני סיידא ביום 15.7.10, בחשבונית מס’ 0632 ובקבלה מס’ 0045 שהוצאו ע”י הקבלן הנ”ל לתובע ביום 25.7.10.

ב.         עבור סימון גבולות ועדכון מדידה שילם התובע למר אפלבאום דוד סך של 1,740 ₪, כאמור בחשבונית ובקבלה מיום 5.8.10.

ג.          עבור יעוץ הנדסי ותכנון שילם התובע לחברת אלי כהן מהנדסים בע”מ סכום כולל של 6,090 ₪.

ד.         עלות בנייה ושיקום הקיר הינה בסך של 40,600 ₪, כאמור בחשבון שהוצא לתובע על ידי הקבלן רוני סיידא ביום 20.9.10. החשבון הוצא על סך של 44,312 ₪ כאשר בפועל שולם על ידי התובע סך של 40,600 ₪, כאמור בכרטסת שהוצאה ע”י הקבלן הנ”ל. כפי שעולה מהכרטסת, ביום 6.9.10 הועבר סך של 34,800 ₪ וביום 13.12.10 הועבר סך של 5,800 ₪.

ה.         עבור הגבהת הגדר מטעמי ביטחון שילם התובע לקבלן גדרות את הסך של 1,100 ₪ במזומן.

15.        סה”כ ההוצאות שנגרמו לתובע עבור תיקון הקיר הנ”ל מסתכמים בסך של 73,038 ₪, והתובע טען כי הוא זכאי לקבל סכום זה מהנתבעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לרבות כפל ריבית, החל מיום הוצאת כל תשלום ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייבה בהוצאות ושכ”ט עו”ד.

16.        התובע צירף לתצהירו את המסמכים כדלקמן:

א.         העתק מהפוליסה ומהעמודים הרלוונטיים בחוברת המצורפת לפוליסה.

ב.         מפה טופוגרפית אשר נערכה בתאריך 11.2.08, אשר מסומנים בה גבולות החלקה.

ג.          טופס הודעה ותביעת פוליסת רכוש מתאריך 2.3.10, אשר שלח התובע לנתבעת באמצעות סוכן הביטוח מר סדן ניסים.

ד.         מכתב תשובה אשר הנתבעת שלחה לתובע ביום 3.5.10 באמצעות סוכן הביטוח, ובו דחתה את תביעת התובע.

ה.         מכתב מב”כ התובע לנתבעת מיום 16.6.10, בו התבקשה הנתבעת להמציא את חוות הדעת של המהנדס מטעמה.

ו-ז.       מכתב מהנתבעת לב”כ התובע שאליו צורפה חוות הדעת של משרד השמאים לוין את בוטנסקי בע”מ.

ח.         מכתב מב”כ התובע לנתבעת מיום 3.8.10, אשר בו ביקש לקבל את דו”ח המהנדס שעליו התבססה חוות הדעת של משרד השמאים לוין את בוטנסקי בע”מ.

ט-י.      מכתב מהנתבעת לב”כ התובע מיום 8.8.10, שאליו צורף דו”ח המהנדס מר שי הרוש ממשרד אינג’ יקי נחמן בע”מ.

יא.        מכתב מב”כ התובע לנתבעת מיום 21.10.10, אשר צוין בו כי התובע ביצע את כל התיקונים לצורך השבת המצב לקדמותו ובניית הקיר מחדש, על מנת למנוע התמוטטות, וכי עלות העבודות והתיקונים הסתכמה בסך של 76,750 ₪. במכתב הנ”ל צוין גם כי קביעתו של השמאי בחוות דעתו אין לה כל בסיס שכן לא היו כל גשמים קיצוניים ו/או יוצאי דופן ועל כן לא הייתה כל עילה לדחיית התביעה.

יב.        מכתב מהנתבעת לב”כ התובע מיום 29.11.10, אשר בו טענה הנתבעת כי בקבלת הודעה על הנזק צוין כי ביום האירוע ירדו גשמי זעף והם שגרמו לקריסת הקיר. הנתבעת טענה, כי גם אם כטענת ב”כ התובע אין מדובר בנזקי טבע, הרי שפוליסת הדירה מגדירה מפורשות מהם מקרי הביטוח המכוסים, והתמוטטות קירות/גדרות אינם מקרה ביטוח מכוסה.

יג.         תמונות אשר צולמו ע”י התובע בתאריך 14.6.10:

            בתמונה יג'(1) – רואים את החלק בקיר התומך אשר התמוטט.

            בתמונות יג'(2) ו-יג'(3) – רואים בצילום קרוב יותר את החלק בקיר אשר התמוטט ואת המילוי של האבנים והעפר שהיו מאחורי האבנים שהתמוטטו ואת הרווחים שהיו ביניהם.

            בתמונות יג'(4) ו-יג'(5) – רואים את צד הקיר שהתמוטט ואת הפתחים של ניקוז המים.

            בתמונה יג'(6) – מבט מכיוון הכניסה כשמצד שמאל רואים את הקיר שחלק ממנו התמוטט, וממול רואים את הקיר של משפ’ דדון אשר נבנה אותה עת (בתוך החלק של משפ’ דדון).

            בתמונות יג'(7) ו-יג'(8) – רואים את השוחה הישנה ואת קו הביוב החדש המגיע מהבית (ללא השוחה) וחוצה לכיוון הביוב העירוני.

יד.        חשבון שהוצא לתובע ע”י הקבלן רוני סיידא ביום 15.7.10, חשבונית מס’ 0632 וקבלה מס’ 0045 שהוצאו לתובע ע”י הקבלן הנ”ל ביום 25.7.10 (מסומנים יד'(1), יד'(2) ו-יד'(3) ), עבור עלות פירוק הקיר כולל חפירות ופינוי בסך של 23,508 ₪.

טו.        חשבונית וקבלה מיום 5.8.10 שהוצאו לתובע ע”י מר אפלבאום דוד עבור סימון גבולות ועדכון מדידה, בסך של 1,740 ₪.

טז.       שלוש חשבוניות שהוצאו לתובע ע”י חברת אלי כהן מהנדסים בע”מ עבור יעוץ הנדסי ותכנון בסך של 6,090 ₪ (מסומנות טז'(1), טז'(2) ו-טז'(3) ).

יז.        חשבון שהוצא לתובע ע”י הקבלן רוני סיידא ביום 20.9.10 עבור עלות בנייה ושיקום הקיר בסך של 40,600 ₪ – מסומן יז'(1). כרטסת וקבלה על תשלום סך של 34,800 ₪ מסומנים יז'(2) ו-יז'(3).

 

טענות הנתבעת – כתב הגנה ותצהירה של עו”ד נעמה גב

17.        במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות ו/או להימחק על הסף מכוח תקנות 100 ו/או 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות“), בשל כל אחד מהנימוקים אשר יפורטו להלן. הנתבעת חזרה על הטענות שבכתב ההגנה בתצהיר עדות ראשית מטעם עו”ד נעמה גב, מיישבת תביעות אצל הנתבעת.

18.        התיישנות – לפי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, תשמ”א-1981 (להלן: “חוק חוזה ביטוח“), תביעת ביטוח מתיישנת בחלוף 3 שנים מיום היווצרות הנזק. בסעיף 2 לחוות דעת השמאי רועי לוין מחברת לוין את בוטנסקי בע”מ, נקבע כדלקמן: “נציין, כי מצאנו קטעי קיר נוספים בחלק העליון בהם סימני סדיקה עמוקה וסימני תזוזה ישנים שנגרמו עם השנים”.

 

            בנוסף, במסגרת השאלון נשאל התובע האם נכון שקודם לקריסת הגדר שבנדון היו סדקים בגדר, ואם כן, באיזה מועד נתגלו הסדקים, והשיב: “כן. לא זכור לי אבל לפחות 10 שנים.”

            לפיכך, הגדר שבנדון נסדקה וניזוקה שנים קודם לאירוע, ולמצער חלק מהנזקים הנטענים ו/או עיקר הנזקים נשוא כתב התביעה התיישנו, היינו אירעו יותר מ-3 שנים קודם להגשת התביעה.

19.        בפוליסה אין כיסוי לאירוע הנזק הנטען –האירוע מוחרג מפורשות בפוליסה (עמ’ 6 לתנאים הכלליים של הפוליסה), נוכח החריגים כדלקמן:

            “א. דליפת מי גשם מבעד לקירות, או מבעד לתקרה, או ספיגתם בהם.

            ב. פגיעת סערה בגדרות ובשערים.”

            בהקשר זה הפנתה הנתבעת לחוות הדעת של הנדסאי הבניין שי הרוש ממשרד אינג’ יקי נחמן בע”מ, ולחוות דעת השמאי רועי לוין מחברת לוין את בוטנסקי בע”מ. בנוסף, הנתבעת טענה כי התובע לא שילם לנתבעת דמי ביטוח עבור הסיכון הממשי הכרוך בביטוח הנכס נשוא כתב התביעה אשר תוצאתו אירוע הנזק הנטען.

20.        נזק צפוי אינו בר כיסוי בפוליסה –הנזק הנטען הינו נזק צפוי, שכן יש לצפות כי  ביצוע שינויים בקרקע, בניית טרסה והעברת קו ביוב וקו שוחה, מבלי להתחשב בצורכי ניקוז המים, יגרמו לנזק מהסוג הנטען בכתב התביעה. לא רק זאת, היו סימנים מקדימים לקריסת הגדר ו/או חלקה. בפוליסה אין כיסוי לנזקים צפויים כדוגמת הנזקים הנטענים בכתב התביעה. בפוליסה (עמ’ 3 לתנאים הכלליים) מוגדרת “תאונה” כ”אירוע בלתי צפוי, פתאומי ובלתי מתמשך, הנובע מסיבה חיצונית, הגורם לנזק.”

21.        הפרת החובה להודיע לנתבעת על החמרה בסיכון –התובע הפר את חובתו המעוגנת בסעיפים 17-18 לחוק חוזה ביטוח, כאשר לא הודיע לנתבעת על השינויים המהותיים אשר נעשו בקרקע שבנדון, ומבלי ליידע את הנתבעת אודות החמרת הסיכון הכרוכה בכך. בנוסף, קודם לאירוע הנטען, היו סימנים מקדימים לכך שהגדר ו/או חלקה עומדת לקרוס, ואילו התובע נמנע מלהודיע לנתבעת אודות הסיכון החמור הכרוך בכך. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לחוות הדעת מטעמה. לטענתה, אם התובע היה מדווח לנתבעת אודות השינויים המהותיים שערך בקרקע ו/או על הסימנים המוקדמים לאירוע הנזק, אזי הנתבעת לא הייתה מסכימה לבטח ו/או להמשיך לבטח את הגדר ו/או הקיר שבנדון, ולחילופין הייתה מתנה את הכיסוי הביטוחי בתיקון הליקויים ו/או הסדקים.

22.        רשלנות רבתי ו/או אשם תורם – התובע התרשל רבתי כאשר שינה את השיפועים בקרקע ו/או בנה את הטרסה ו/או העביר את קו הביוב ואת קו השוחה מבלי להתחשב בסיכון הכרוך בכך, ולא דאג לפתחי ניקוז בגדר. התובע נהג בזלזול, בפזיזות ו/או בקלות ראש, ומשכך, למצער, יש לחייבו באשם תורם בשיעור מלוא סכום התביעה.

23.        תביעה מוגזמת ומופרכת – מדובר בתביעה מוגזמת ומופרכת אשר עיקר מטרתה התעשרות שלא כדין על חשבון הנתבעת. בכתב התביעה דורש התובע את מלוא העלות הכרוכה בשיקום הגדר, על אף שלתובע לכאורה זכות מוקנית רק ב-50% מהגדר, שהרי מדובר בגדר משותפת. לפיכך, ממילא אין התובע יכול לתבוע יותר מ-50% מערך הנזק הנטען ו/או מערך הגדר שהרי אינו יכול לתבוע זכות אשר אינה מוקנית לו. טענת בעלות על מקרקעין מצריכה הגשת נסח מתאים ממרשם המקרקעין. במסגרת ההליכים המקדמים דרשה הנתבעת מהתובע כי ימציא נסח טאבו של הנכס להוכחת בעלות על הגדר, אך התובע לא המציא את המבוקש ואף לא צירף את המסמך הנדרש כראיה מטעמו.

24.        הפרת החובה להקטין את הנזק – התובע הפר את חובתו להקטין את הנזק כאשר לא פעל במועד לתיקון הסדקים שהיו בגדר קודם לאירוע. בנוסף, התובע הפר חובה זו כאשר תיקן את הגדר בעלות גבוהה משמעותית מהדרוש. מדובר בניסיון התעשרות שלא כדין על חשבון הנתבעת.

25.        במסגרת כתב ההגנה הכחישה הנתבעת את עצם התרחשותו של האירוע הנטען, מועד התרחשותו ונסיבותיו, וככל שיש באמור בו כדי לייחס לנתבעת חבות כלשהי.

26.        מעבר לכל האמור, העלתה הנתבעת טענות נוספות:

–           בפוליסה אין כיסוי לנזק תוצאתי מכל סוג שהוא.

–           הכיסוי הביטוחי ככל שיוכח, מתחיל מעבר לרובד ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה וכן מעבר לחוב הפרמיה (ככל שקיים). ככל שהתובע טוען למספר אירועי ביטוח או רצף אירועי ביטוח, אזי יש לקזז השתתפות עצמית נפרדת בגין כל אירוע ואירוע.

–           יש להפחית פחת (בלאי) מערך שיקום הנזק וכן יש להקפיד על עיקרון השבת המצב לקדמותו כאשר מדובר באופן שיקום הגדר. לא ייתכן כי יתווספו לגדר אלמנטים, כאלה או אחרים, אשר לא היו קודם לאירוע ו/או שישפרו את ערכה בהשוואה למצב הגדר קודם לאירוע הנזק. לדוג’, בסעיף 19ה’ לתצהיר התובע, נטען כי לאור האירוע שילם התובע לקבלן גדרות עבור “הגבהת הגדר מטעמי ביטחון.” ממילא לשיפור זה אין כיסוי בפוליסה.

–           יש לקחת בחשבון את זכות התובע לתבוע את הקבלן אשר בנה עבורו את הגדר ללא פתחי ניקוז, שכן במקרה שתקום או קמה תביעה מסוג זה, והתובע תבע (ו/או יתבע) וקיבל (ו/או יקבל) פיצוי מקבלן זה, ייווצר מצב של כפל פיצוי תוך חריגה מעיקרון העל בדבר “השבת המצב לקדמותו”.

27.        ביחס לנזקים הנטענים, טענה הנתבעת כדלקמן:

–           הנזקים הנטענים הינם מוגזמים, מופרזים וחסרי כל אחיזה במציאות.

–           הנזקים ו/או הסכומים הנטענים אינם עומדים בשום יחס לנזקים שנגרמו לתובע, אם בכלל.

–           לחלופין, חבותה של הנתבעת, המוכחשת לכשעצמה, מוגבלת לנזקים הישירים בלבד ואין לה כל חבות בגין נזקים עקיפים ו/או תוצאתיים, שכן אלו אינם ברי כיסוי על פי הפוליסה.

–           התובע ו/או מי מטעמו לא עמדו בנטל הקטנת הנזק המוטל עליהם על פי דין.

–           הנזקים הנטענים הינם צפויים ולכן אינם מכוסים בפוליסה.

28.        בהתאם לאמור לעיל, אין על הנתבעת כל חובה שהיא מכוח החוק ו/או מכוח פוליסת הביטוח לשלם לתובע תגמולי ביטוח ו/או כל פיצוי שהוא בגין הנזקים הנטענים, המוכחשים כשלעצמם.

29.        לחילופין, באם ייקבע כי התובע זכאי לפיצוי כלשהו, כי אז יש לנכות מהסכומים המגיעים לתובע כל תגמול ו/או טובת הנאה שהתובע קיבל ו/או זכאי לקבל מכל מקור שהוא בגין האירוע, ואת סכומי המע”מ, השתתפות עצמית, חוב פרמיה וכיו”ב.

30.        הנתבעת הגישה תיק מוצגים אליו צורפו המסמכים הבאים:

מוצג א’ – חוות דעת השמאי רועי לוין מחברת לוין את בוטנסקי בע”מ.

מוצג ב’ – חוות דעת הנדסאי הבניין שי הרוש.

מוצג ג’ – שאלון שהופנה לתובע.

מוצג ד’ – תצהיר תשובות לשאלון מטען התובע ותצהיר תשובות משלים.

מוצג ה’ – רשימת הפוליסה.

מוצג ו’ – התנאים הכלליים של הפוליסה.

מוצג ז’ – מכתב סוכנות הביטוח מיום 22.3.10 כפי שהופנה לנתבעת.

מוצג ח’ – מכתב ב”כ הנתבעת מיום 9.5.11 כפי שהופנה לב”כ התובע.

מוצג ט’ – מכתב ב”כ הנתבעת מיום 26.10.11 כפי שהופנה לב”כ התובע.

מוצג י’ – מכתב ב”כ הנתבעת מיום 3.6.12 כפי שהופנה לב”כ התובע.

מוצג יא’  – מכתב ב”כ הנתבעת מיום 10.7.12 כפי שהופנה לב”כ התובע.

31.        ביום 26.6.13 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרו התובע, מר רועי לוין – השמאי מטעם הנתבעת (להלן: “מר לוין“), מר שי הרוש – הנדסאי הבניין מטעם הנתבעת (להלן: “מר הרוש“), ועו”ד נעמה גב, מיישבת תביעות אצל הנתבעת (להלן: “עו”ד גב“).

32.        במסגרת הדיון הוגשו בנוסף המסמכים הבאים:

נ/1 – חוות הדעת של מר לוין.

נ/1/א – תמונות אשר צולמו על ידי מר לוין.

נ/2 – חוות הדעת של מר הרוש וכן תמונות אשר צורפו לחוות דעתו (מוספרו 1-20).

נ/2/א – שרטוט ששרטט מר הרוש.

נ/2/ב – תמונה אשר הוגשה במסגרת חקירתו הנגדית של מר הרוש.

נ/3 – תצהיר עדות ראשית של עו”ד נעמה גב.

טענות התובע בסיכומים

 

33.        בכתב ההגנה ובדיון שהתקיים בבית המשפט, ביקשה הנתבעת לטעון טענות נוספות לדחיית התביעה מעבר לטענתה במכתב הדחייה מיום 3.5.10 (נספח ד’ לתצהיר התובע). ב”כ התובע התנגד לכך, כפי שעולה מתחילת פרוטוקול הדיון מיום 26.6.13, ומפנה בהקשר זה לפסק הדין שניתן ביום 19.6.13 על ידי כב’ השופטת לימור ביבי- ממן בבית המשפט השלום בהרצליה בת.א. 52263-06-12 יניב שולמן נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] (19.6.13). על כן, אין לדון ולהתייחס לטענות הנתבעת אשר לא בא זכרן במכתב הדחייה.

34.        מיקומו של הקיר:

            הנתבעת טענה כי גם אם חייבת היא לשלם עבור הנזק, הרי שמדובר בקיר משותף לתובע ולמשפחת דדון ואשר על כן היא חייבת רק במחצית הסכום. יש לדחות את הטענה הנ”ל מהסיבות כדלהלן:

א.         כפי שצוין במפת המדידה (נספח ב’ לתצהיר התובע), הרי כל הקיר נמצא בתוך שטח חלקת התובע וכך גם סומן על ידי העד מטעם הנתבעת, מר הרוש (עמ’ 16, ש’ 19).

ב.         השמאי מטעם הנתבעת, מר לוין, הודה בחקירתו (בסוף עמ’ 9 לפרוטוקול) כי הוא לא בדק ברשויות, אך הוא רשם כי הקיר מפריד בין החצרות, וכי הוא לא בדק האם כל הקיר נמצא בתוך השטח של התובע. זאת ועוד, השמאי מטעם הנתבעת, מר לוין, אישר בתשובה לשאלת בית המשפט (עמ’ 12 לפרוטוקול) כי המפה הספציפית לא הוצגה בפניו וכי הוא  סבר כי זה קיר משותף על סמך העדות שקיבל מהתובע ומהגב’ דדון שהם בנו את הקיר ביחד וזה מפריד בין החצרות.

35.        ב”כ הנתבעת התנגד למפה הנ”ל, אולם להתנגדות הנ”ל אין כל בסיס, לאור החלטת בית המשפט מיום 19.12.12 לפיה באם רצתה הנתבעת לתקוף מסמך כלשהוא היה עליה להגיש התנגדות במועד, אך היא לא עשתה כן. זאת ועוד, בהחלטת בית המשפט מיום 26.6.13 (עמ’ 16) נקבע כי באם הנתבעת תבדוק ותמצא כי המפה מזויפת היא תהיה רשאית להביא ראיות בעניין, אך הנתבעת לא עשתה כן. התובע ציין כי גם משפ’ דדון הגישה תביעה נגד הנתבעת, אולם תביעתה נדחתה, והנתבעת, מסיבות השמורות עמה, הסתירה עובדה זו.

36.        החלק שהתמוטט: קיר או גדר?

            התובע הצהיר מפורשות כי מדובר בקיר תומך גבוה. הצילומים הוגשו לבית המשפט וברור כי לא מדובר בגדר. מעבר לכך, השמאי מטעם הנתבעת, מר לוין, העיד בחקירתו הנגדית כי מדובר בקיר (עמ’ 11 לפרוטוקול), וגם ציין זאת מפורשות בחוות דעתו. אשר על כן טענת הנתבעת כי מדובר בגדר, אין לה כל בסיס, ומדובר בקיר כובד אשר החזיק את כל המילוי שעליו נמצא בית התובע.

37.        מה הסיבה להתמוטטות הקיר?

            התובע הצהיר כי לא ידועה לו הסיבה להתמוטטות הקיר. הנתבעת במכתב הדחייה טענה כי ביום האירוע הייתה סערה שגרמה להתמוטטות. החובה להוכיח את כל המוחרגים מוטלת על הנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה כי הייתה סערה באותו היום, שזו למעשה הסיבה היחידה לדחיית התביעה. מעבר לכך, העד מטעם הנתבעת, מר שי הרוש, העיד כי הקיר התמוטט עקב היחלשות הדרגתית ממושכת (עמ’ 17 לפרוטוקול).

38.        התובע הצהיר כי הקיר נבנה בערך בשנת 1985 בעת בניית הבית, ובקיר היו פתחי ניקוז למים כפי שעולה מהתמונות, ומעדויות התובע ועדי הנתבעת. העובדה כי במהלך השנים המים זרמו והחלישו את הקיר, הרי היא תופעה  טבעית, ולא נעשה כל שינוי ע”י התובע, למעט קו ביוב חיצוני. לא מדובר באירוע מיוחד או בשינוי שנעשה על ידי התובע מאז הבנייה, ובוודאי מאז שהנתבעת ביטחה את הבית, אלא בבלאי טבעי במהלך השנים.

39.        עדת הנתבעת, עו”ד נעמה גב, הודתה בחקירתה הנגדית כי מדובר בהצעת ביטוח משנת 2004 (עמ’ 18 ש’ 23). במשך כל התקופה הנ”ל מאז ההצעה לא שלחה הנתבעת חוקר ו/או סוקר, ואשר על כן היא לא יכולה לבוא כיום בטענות על ליקוי שהיה לכאורה בקיר בעת שהתובע הגיש את ההצעה לביטוח. חברת הביטוח אשר קיבלה ההצעה בלי לבדוק אותה, מנועה מלטעון לגבי ליקויים לאחר שנגרם נזק.

40.        התובע הצהיר כי הסדקים היו 10 שנים קודם לכן, דהיינו עוד לפני ההצעה אשר הגיש, וכן הצהיר מפורשות כי לא היה כל שינוי או הרחבה של הסדקים ולא הוכחה כל החמרה של המצב שהיה ידוע לו או צריך היה להיות ידוע לו. העדים מטעם הנתבעת לא יכלו לטעון ולהוכיח כי היו שינויים או הרחבה של הסדקים או כי התובע יכול היה לדעת על ההתמוטטות קודם לכן.

טענות הנתבעת בסיכומים

 

41.        קודם להגשת התביעה שלחה הנתבעת לתובע ארבעה מכתבים (נספחים ד’, ו’, ט’ ו-יב’ לתצהיר התובע), מתוכם שני מכתבי דחיה (נספחים ד’ ו-יב’), וכן את חוות דעת השמאי רועי לוין וחוות דעת ההנדסאי שי הרוש, בהן נכללו נימוקי דחיה נוספים, הן במישרין הן בעקיפין. חוות דעת מומחים מטעם מבטח הכוללת נימוקי דחיית התביעה הינה בגדר “מכתב דחיה”, ובהקשר הפנתה הנתבעת לת.א. (ת”א) 23078-7-09 התותח אביזרי מיזוג ומזגנים 2003 (ד.ש) בע”מ נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] (4.2.10).

42.        בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח והדין אין להגביל את המבטח בחזית טענותיו במקרים, כדלקמן:

א.         מקום בו מדובר בעובדה שנודעה למבטח לאחר שדחה את תביעת המבוטח, והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת עליה עובר למתן ההחלטה.

ב.         אם הסנקציה הקבועה בהנחיה תגרום להרחבת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים אשר מלכתחילה לא היו מבוטחים.

ג.          המבטח יוכל להתבסס על חריג לפוליסה אם “קיום התניה ברור וגלוי גם למבוטח.”

            לפיכך, מן הדין להורות על דחיית טענת התובע כי הנתבעת, כביכול, מוגבלת בחזית טענותיה רק לטענות מכתב הדחיה מיום 3.5.10.

43.        לא הוכח כי מדובר ב”מקרה ביטוח” כהגדרתו בחוזה ביטוח – התובע הגיש את התביעה על בסיס חוזה ביטוח מסוג “הבית שלי” שנכרת בינו לבין הנתבעת. בפרק א’, בעמ’ 5 לתנאים הכלליים של הפוליסה, הוגדר “מקרה ביטוח” בהתאם לתנאי הפוליסה. לשון אחר, מקרה הביטוח כולל רשימה סגורה של מקרים אשר בהתקיימותם זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח.

44.        לפי ההלכה הפסוקה, על המבוטח הנטל להוכיח את יסודות מקרה הביטוח. התובע בחר להציג אך ורק את עדותו, שהיא עדות בעל דין יחידה לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות, וזאת למרות שכלל לא היה עד בזמן אמת לאירוע נפילת הקיר. בענייננו, למצער, היה על התובע להזמין לעדות את שני העדים, שלטענתו ראו את נפילת חלק מהגדר – גב’ לאה דדון ומר מאור בן חמו. כמו כן היה על התובע להגיש חוות דעת שבמומחיות להוכחת טענתו כי אירוע הנזק הנטען הינו “מקרה ביטוח” כהגדרתו בפוליסה. לפי הלכת בית המשפט העליון, דין הימנעות מלהביא ראיה או להזמין עד לעדות, כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע.

45.        חריגי הפוליסה – במסגרת ניהול התיק, אישר התובע כי הגדר שבנדון משותפת לביתו ולבית משפחת דדון, אך טען כי בפועל לא מדובר בגדר אלא בקיר. כך או כך, אירוע הנזק הנטען מוחרג בפוליסה, שהרי אם יקבע כי בקיר עסקינן אז האירוע מוחרג לפי חריג א’, ואם יקבע כי בגדר עסקינן אזי האירוע הנטען מוחרג לפי חריג ב’.

46.        חריג א’ – “דליפת מי גשם מבעד לקירות או מבעד לתקרה, או ספיגתם בהם” – בסעיפים 5.6–5.12 לחוות דעת ההנדסאי שי הרוש הלה מסביר לפרטי פרטים את הגורם לנפילת חלק מהגדר. התובע בנה טרסה אשר מנעה גלישה של מי גשמים אל מעבר לקיר וכך נגרמה היקוות והצטברות של מי גשמים בפינת הטרסה (כפי שניתן לראות בבירור בתמונות מס’ 10, 11, 14, 22 ו-23 אשר צורפו לחוות דעתו). בהיעדר פתחי ניקוז מתאימים (או די פתחי ניקוז) הדבר הגביר את העומס על פינת הטרסה. העומס גרם ללחץ והחלשות הדרגתית וממושכת של קיר הכובד עד לנפילת חלק מהקיר/גדר. ההנדסאי שי הרוש חזר על עדות זאת בישיבת ההוכחות (עמ’ 14-15 לפרוטוקול) ועדותו לא נסתרה, לא במסגרת החקירה הנגדית ולא במסגרת הגשת חוות דעת נגדית.

47.        חריג ב’ – “פגיעת סערה בגדרות ובשערים” – “גדר” בעברית יכולה להיות גם קיר מפריד או גובל בין שטחים. לאור התמונות שצורפו לתיק בית המשפט והעדויות שנלוו להן, ברור כי האבנים נפלו מגדר העשויה אבנים ומפרידה בין חצר משפחת מקייס לבין חצר שכניהם – משפ’ דדון.

48.        הנתבעת חזרה בסיכומיה על טענת ההתיישנות, על הטענה כי התובע הפר החובה להודיע לנתבעת על החמרת הסיכון, על הטענה כי נזק צפוי אינו בר כיסוי בפוליסה, ועל הטענה כי התובע הפר החובה להקטין את הנזק.

49.        הנתבעת חזרה וטענה כי התובע לא הוכיח בעלותו על הגדר שבנדון ולכן לא יכול לתבוע יותר מ-50% מערך הנזק שארע לו לכאורה ו/או מערך הגדר.  התובע לא צירף נסח טאבו, ולא הזמין לעדות את המודד של המפה אשר צורפה לתצהירו. המפה לא הוגשה באמצעות עורכה, מה גם שממילא ללא הסבר מקצועי מתאים לא ניתן להבין את תוכן המפה.

50.        התובע לא הגיש חוות דעת שמאי מטעמו ולא הזמין לעדות את בעלי המקצוע שלכאורה שיקמו את נזקי הגדר. לפיכך, בנושא שאלת הנזק, מונחת בפני בית המשפט אך ורק חוות דעת אחת אשר נערכה ע”י מר לוין. מר לוין אמד את הנזק היחסי שנגרם לתובע עקב נפילת חלק מהגדר בסך כולל של 22,500 ₪ בערכי שיפוי ובסך של 31,262 ₪ בערכי כינון, וזאת לאחר חלוקה של 50%, היות ומדובר בקיר משותף.

51.        במסגרת ישיבת ההוכחות העיד התובע כי לאחר שנפל חלק מהגדר, הוא הרס את הגדר כולה ובנה אותה מחדש, כאשר הגדר החדשה שונה לגמרי מהגדר הקודמת (עמ’ 6 לפרוטוקול). לאור העיקרון בדבר “השבת המצב לקדמותו”, ככל שתקבע חבות, אזי, לכל היותר, ניתן לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בערכי שיפוי (לאחר הפחתת בלאי), היינו בסך של 22,500 ₪ (לפני ניכוי השתתפות עצמית) ולא בערכי כינון.

52.        מבלי לפגוע באמור לעיל, הכיסוי הביטוחי, ככל שיוכח, מתחיל מעבר לרובד השתתפות עצמית בסך של 488 ₪ בתוספת הצמדה מיום 1.6.09, ובסה”כ סך של 580 ₪.

דיון והכרעה

53.        לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות ובסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה, מהטעמים אשר יפורטו להלן.

54.        הלכה פסוקה היא כי בעוד שההוכחה של יסודות “מקרה הביטוח” מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה”חריגים” לכיסוי הביטוחי (רע”א 143/98 דיב נ’ הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע”מ, פ”ד נג(1) 450).

55.        כפי שיפורט להלן, מצאתי כי התובע הוכיח את יסודות מקרה הביטוח.

56.        הבית בוטח אצל הנתבעת בפוליסה מסוג “הבית שלי”. בפרק א’ – ביטוח הדירה (מבנה) ישנה רשימה של מקרי ביטוח אשר רק בהתקיימותם הביטוח תקף. למרות שהתובע לא הצביע על מקרה ביטוח ספציפי, הרי שמעיון ברשימה עולה כי מקרה הביטוח אשר רלוונטי לענייננו הוא 1ג’ – “סערה, לרבות גשם, שלג וברד שבאו בשעת סערה.”

 

57.        במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע כיצד ידע לראשונה שחלק מהקיר התמוטט והשיב:

            “אני ביום שישי במכללה למינהל, חיפה, מסיים בשעה 13:00. הגעתי בחזרה לקראת השעה 14:00, ואז שמעתי שצועקים שקרה משהו. יצאתי החוצה, ראיתי את גב’ לאה צועקת שהקיר נפל והאחיין שלה נפגע, הוא היה בצד שלהם, הזמנו אמבולנס.”

            עדותו של התובע, אשר העיד על נסיבות האירוע, הייתה מהימנה עליי. מעבר לכך, הרי שחוות הדעת של השמאי והנדסאי הבניין מטעם הנתבעת מעידות על נסיבות האירוע והנזק. בנוסף לעדות התובע וחוות הדעת מטעם הנתבעת, התובע הוכיח כי נגרם הנזק באמצעות מסמכים – טופס הודעה ותביעת פוליסת רכוש והתכתבויות עם חברת הביטוח (נספחים ג’-יב’ לתצהיר התובע) ותצלומים של הקיר המעידים על קרות אירוע הנזק (נספח יג’ לתצהיר התובע).

58.        התובע אמנם לא זימן לעדות את גב’ לאה דדון ואת מר מאור בן חמו, אך מצאתי כי עדותו, חוות הדעת מטעם הנתבעת, וכן המסמכים והתצלומים אשר צירף לתצהירו, די בהם כדי להוכיח את התרחשות האירוע. על כן, אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין. בנסיבות אלו, אני סבורה כי אין בהימנעותו של התובע מלהביא העדים הנ”ל כדי לפעול נגדו. אכן, התובע לא צירף חוות דעת מטעמו אך מצאתי כי די בחוות הדעת מטעם הנתבעת, המפרטות את נסיבות האירוע והנזק.

59.        מאידך, הכחשתה של הנתבעת את עצם התקיימותו של האירוע בסעיף 15 לכתב ההגנה ואף בסיכומיה הינה תמוהה ועולה כדי חוסר תום לב. לא ברור כיצד הנתבעת, אשר הגישה חוות דעת שמאי והנדסאי בניין מטעמה המפרטות את נסיבות האירוע, מכחישה בו בעת את עצם התרחשותו. סביר להניח שהנתבעת חקרה את האירוע, ובהיעדר כל עדות חוקר, ממנה ניתן ללמוד כי מדובר בטענת שווא והאירוע לא התקיים, כיצד ניתן לטעון כי אירוע ההתמוטטות לא התרחש?!

60.        לעניין קרות הנזק עקב סערה או גשמים שבאו בשעת סערה, העיד מר לוין בחקירתו הנגדית כדלקמן:

            “ש. היית סערה באותו יום?

            ת. היו גשמים. לדעתי היתה סערה באותו יום.

            ש. בדקת כמה מ”מ גשם ירד?

            ת. בפרקטיקה אנחנו לא בודקים בכל אירוע. כאשר בתקשורת מדברים על רוחות סערה וגשמים, זה מספיק לנו.

            ש. היתה רוח?

            ת. כן. אתה שואל אותי מדדים, אין לי במספרים אבל אני יודע שהיו תנאים שאפשר להגדיר אותם כסערה. גם מבחינת הגשמים וגם מבחינת הרוחות.”

61.        יש לציין כי הנתבעת היא זו אשר טענה בתוקף כי האירוע התרחש בעקבות סערה (וזאת על מנת להוכיח את סייג 2ב’ לפוליסה, בו אדון בהמשך), ואילו התובע הכחיש זאת (כנראה במטרה להימנע מתחולת הסייג). למרות זאת, מחוות הדעת, מהחומר שהונח לפניי וכן מעדותו של מר לוין, עולה כי הנזק נגרם כתוצאה מסערה או גשם שנגרם בעקבות סערה. הכחשתו של התובע אינה במישור העובדתי שהרי הוא לא היה בבית כאשר הקיר התמוטט, ולכן לא יכול היה לדעת אם הייתה סערה בזמן ההתמוטטות.

62.        אם כן, התובע הוכיח את יסודות מקרה הביטוח. הנטל להוכיח את החריגים לכיסוי הביטוחי מוטל כאמור על הנתבעת.

החריגים לכיסוי הביטוחי – המסגרת הנורמטיבית

 

63.        סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

            “3. תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם.”

64.        עקרונות הפרשנות ביחס לפוליסות ביטוח בכלל וביחס לחריגים לכיסוי הביטוחי בפרט, סוכמו בע”א 172/89 סלע חברה לביטוח בע”מ נ’ סולל בונה בע”מ, פ”ד מז(1) 311 (להלן: “פס”ד סולל בונה“), בעמ’ 326-327:

            “פוליסת הביטוח היא חוזה בין המבטח לבין המבוטח, ובפרשנותה יש להפעיל את הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג- .1973לפיכך יש לפרש את הפוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של מלותיה, תוך עמידה על כלל תניותיה כשלמות אחת, ובמקרה של ספק יש לפרשה נגד הנסח, שהינו בדרך כלל המבטח (ע”א 631/83 המגן חברה לביטוח בע”מ ואח’ נ’ “מדינת הילדים” בע”מ וערעור שכנגד [16], בעמ’ 570; ע”א 32/84 מגדל – חברה לביטוח בע”מ נ’ ישראל קרמר ובנו [17], בעמ’ 606; ע”א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע”מ נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ וערעור שכנגד [18], בעמ’ 671–673). הכלל של פרשנות נגד הנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי, הואיל והוראות אלה מוספות לחוזה הביטוח על-מנת לשלול אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על-ידי הפוליסה. מסיבה זו קובע חוק הביטוח את החובה להבליט תנאי או סייג לחבות המבטח (סעיף  3לחוק). מאותה סיבה מחובתו של המבטח, המנסח את הפוליסה, להגדיר את החריגים לכיסוי בצורה המדוייקת ביותר, על-מנת שיוסק דבר היעדרו של הכיסוי הביטוחי.”

            עקרון נוסף בפרשנות חוזי ביטוח הוא העיקרון המעדיף פירוש המקיים את החוזה על פני הפירוש המבטל את אותו חוזה (ע”א 300/97 חסון נ’ חסון, פ”ד נב(5) 746, בעמ’ 756).

65.        לאור עקרונות הפרשנות של החריגים לכיסוי הביטוחי, וכפי שיפורט להלן, מצאתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את התקיימותם של החריגים לפוליסה.

            סייג 2א’ – “דליפת מי גשם מבעד לקירות, או מבעד לתקרה, או ספיגתם בהם”

 

66.        בחוות דעתו של מר לוין (נ/1), השמאי מטעם הנתבעת, נכתב תחת “סיבת הנזק”:

            “מונה מטעמנו משרד המהנדסים “יקי נחמן” בע”מ לבדיקה הנדסית של סיבת הכשל. מתוך ממצאי הבדיקה, עולה כי מדובר בהחלשה ממושכת של הקיר עקב מי גשם שנספגים במצעים בסמוך לקיר ובהעדר ניקוז מתאים גורמים ללחצים אופקיים והחלשה הדרגתית. גשמים שירדו בעוצמה חזקה ביום האירוע, מתנקזים בשטח של חצר משפ’ מקייס לכיוון קטע הקיר בפינה הצפון מזרחית הגובל עם שטח משפ’ דדון, נספגו שוב בקרקע שבגב הקיר, העצימו העומס והביאו לקריסתו.” 

 

67.        חוות הדעת של מר לוין מתבססת על חוות דעתו של מר הרוש (נ/2), הנדסאי הבניין מטעם הנתבעת:

            “5.6. בבדיקתנו מצאנו כי בוצעו על ידי משפחת מקייס עבודות פיתוח שכללו: משטחי בטון גרנוליט, הסדרת האזור שמצפון לבית וביצוע טרסה בפינה הצפון מזרחית של המגרש.

            5.7. בבדיקתנו מצאנו כי כל השטח שממערב ומצפון לבית מנוקז בנגר עילי אל הפינה הצפון מזרחית של המגרש {אזור הקריסה}. בנוסף, נמצא כי גג המבנה מנוקז בשני מרזבים אל צידו הצפוני שהמבנה.

            5.8. בבדיקתנו מצאנו כי גם שטח מעטפת וגג מבנה, המוערך על ידנו בכ 300 מ”ר, מנוקז בנגר עילי אל הפינה הצפון מזרחית של המגרש {אזור הקריסה}.

            5.9. בנוסף, משפחת מקייס בנתה טרסה אשר מונעת גלישה של מי גשמים אל מעבר לקיר. בכך גרמה להיקוות מי גשמים בפינה האמורה.

            5.10. מי הגשמים הרוו את הקרקע והעלו את העומס בצורה ניכרת.

            5.11. העומס האמור גרם להחלשות הדרגתית וממושכת של קיר הכובד וזאת עקב היקוות מי גשמים שנספגים בגב הקיר ללא יכולת זרימה אל מעבר לקיר. בהעדר ניקוז מתאים, נגרמו לחצים אופקיים שהלכו והתגברו עד לאירוע הקריסה.

            5.12. מי הגשמים שירדו בעוצמה חזקה ביום האירוע, התנקזו לכיוון קטע הקיר בפינה הצפון מזרחית הגובל עם שטח משפחת דדון, נספגו שוב בקרקע שבגב הקיר, העצימו את העומס על הקיר והביאו לקריסתו.”

68.        לא שוכנעתי כי סייג 2א’ לפוליסה בדבר “דליפת מי גשם מבעד לקירות, או מבעד לתקרה, או ספיגתם בהם” חל במקרה דנן. הסייג מדבר על דליפת מי גשם מבעד לקירות או לתקרה, כאשר אין הגדרה מדויקת לאילו קירות הכוונה. כפשוטו מדובר בקירות הדירה עצמה שכן מצוינת התקרה באותו הקשר, ואין בהכרח הכוונה לקיר תומך שהוא מחוץ לד’ אמות הדירה.

69.        על כן, אם מנסח הפוליסה לא הגדיר את החריג בצורה מדויקת אשר תהיה ברורה דיה למבוטח, חל עקרון הפירוש כנגד המנסח, אשר מקבל כאמור משנה תוקף מקום שמדובר בחריג לכיסוי הביטוחי. בניגוד לסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, הסייג אף לא זכה להבלטה מיוחדת, ומטעם זה בלבד אין הנתבעת יכולה להסתמך עליו. בנסיבות אלו יש להעדיף את הפירוש המקיים את פוליסת הביטוח על פני הפירוש המבטל אותה.

70.        מעבר לכך, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע ביצע השינויים המפורטים בחוות דעתו של מר הרוש לאחר בניית הבית, באופן שגרם להתרחשות הנזק. הנתבעת טענה, בהסתמך על חוות הדעת הנ”ל, כי התובע בנה טרסה, ביצע שינויים בשיפועי הקרקע, והעביר קו ביוב כולל שוחה בסמוך לקיר שקרס.  התובע הכחיש טענות אלו וטען כי לא בוצעו שינויים בשיפועים מאז בניית הבית, הטרסה נבנתה בעת בניית הבית וגם השוחה וקו הביוב היו בעת בניית הבית. השינוי היחידי אשר בוצע הוא העברת קו צינור ביוב עילי מעל הטרסה שיורד ישירות לכיוון הצד המזרחי.

71.        במסגרת סעיף 4 לחוות דעתו כתב מר הרוש כדלקמן:

            “4. תיאור המקרה:

            כפי שנמסר על ידי המבוטחים.

            4.1. בתאריך 26/02/10 בעת אירועי גשם חזקים קרס קטע מקיר הפיתוח של השכן מדרום (משפחת מקייס) אל מגרש המבוטחים.

            4.2. קטע הקיר שקרס תוחם את גבול המגרש הדרומי בחלקו המזרחי.

            4.3. נמסר לנו כי הקיר הנדון שמפריד בין החצרות נבנה במשותף עם השכנים בשנת 1985 לערך בעת הקמת חניה מקורה. אולם בשלב מאוחר יותר, בוצעו שינויים נוספים בשטח חצר השכן מר מקייס ובכלל זה העברת מערכת ביוב כולל בריכה חפורה.”

 

72.        בחקירתו הנגדית הודה מר הרוש כי לא נפגש עם התובע, כי הגיע לערוך את הבדיקה בעקבות תלונה שהתקבלה ממשפ’ דדון וכי הסתמך באמור בסעיף 4 לחוות דעתו על דברים שנאמרו לו על ידי משפ’ דדון:

            “ש. נפגשת עם התובע?

            ת. לא. בדקתי את הדירה של משפחת דדון. כיוון שזה מוגדר כנזק משותף, קיבלנו תלונה למשפחת דדון. צמודים מצפון.

            ש. דיברת עם גב’ דדון?

            ת. נפגשתי איתה ועם בנה.         

            ש. אתה יכול להציג מה רשמת מפיהם?

            ת. אני מפנה לסעיף 4. זה מה שהם מסרו לי.

            ש. ואתה הסתמכת על מה שהם אמרו לך בלבד?

            ת. כן. אני לא שמאי ולא חוקר. אני מגיע לבית שקרה לו נזק ומצטט את מה שאמרו לי. זה מה שאמרו וזה מה שכתבתי. אני לא בודק אם זה נכון או לא.”

            בחקירתה הנגדית הודתה גם עו”ד גב כי נתפסה לכלל טעות בתצהירה וכי מר הרוש ציטט דברים שנאמרו לו ע”י משפ’ דדון (“המבוטחים” כאמור בחוות הדעת) ולא ע”י התובע (עמ’ 19, ש’ 8-14). ככל שרצתה הנתבעת להסתמך על דברי משפ’ דדון היה עליה לזמנם לעדות שכן כל הדברים שנאמרו על ידם הם עדות שמועה – עדות שאינה קבילה.

            התובע נשאל בחקירתו החוזרת מתי נעשה קו הביוב והשיב: “כשנתיים לפני הכניסה והוא נמשך מאמצע המגרש שלו עד החוצה בקו חיצוני עד למטה כולל שוחה שמובילה לתוך הביוב המרכזי. הכל חיצוני.” (עמ’ 8, ש’ 3-4). לא ראיתי מקום לפקפק בעדותו, הגם שהנתבעת לא הוכיחה אחרת.

73.        מר הרוש הודה בחקירתו הנגדית כי ייתכן שהשינויים בקרקע עליהם הצביע בסעיף 5.6 לחוות דעתו (משטחי בטון גרנוליט, הסדרת האזור שמצפון לבית וביצוע טרסה), כפי שבאו לידי ביטוי בשרטוט ששרטט (נ/2/א) היו קיימים בבית מלכתחילה:

            “ש. סעיף 5,6, מתי בוצע?

            ת. אין התייחסות לזמן.

            ש. בהחלט יכול להיות שזה כך היה מהתחלה?

            ת. לא טענתי שכן ולא טענתי שלא.” (עמ’ 14, ש’ 7-10).

            כמו כן הודה כי ייתכן והטרסה הייתה קיימת מאז בניית הבית:

            “ש. אני מפנה לסעיף 5.9, אתה לא יודע מתי, יכול להיות שהיה ככה מהתחלה?

            ת. יכול להיות.”

            (עמ’ 17, ש’ 6-7).

74.        אם השינויים עליהם הצביע מר הרוש בחוות דעתו היו בבית מלכתחילה, והנתבעת בחרה לבטח את הבית מבלי לשלוח סוקר מטעמה, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה, ואין היא יכולה להתנער בדיעבד מחובתה לשלם למבוטח. בעניין זה העידה עו”ד גב בחקירתה הנגדית כי הצעת הביטוח ניתנה בשנת 2004, וכי הנתבעת לא שלחה סוקר מטעמה, לא בהתחלה ולא לאורך כל התקופה (עמ’ 18, ש’ 28).

75.        ניכר כי הנתבעת מנסה להיתלות על סייג כזה או אחר על מנת להתחמק מחובתה לשלם את תגמולי הביטוח למבוטח. הנתבעת אף לא טענה באופן נחרץ להתקיימותו של אחד מהסייגים, וטענה בסיכומיה כי אם בקיר עסקינן – אזי ישנה תחולה לסייג 2א’, ואם בגדר עסקינן – אזי ישנה תחולה לסייג 2ב’ – בבחינת מה שיתפוס יתפוס. יפים לעניין זה הדברים שנפסקו בפס”ד סולל בונה: “הישענותו החלופית של המבטח על מספר חריגים שונים בגין אותו נזק מלמדת כשלעצמה על עמימות משמעותם של החריגים או על אי הוודאות באשר להתאמתם לנסיבות המקרה.” (עמ’ 328).

76.        בהקשר זה, ראיתי לנכון להביא מדבריה של כב’ השופטת אילנה גת בתק 1449/00 בן ציון ורות נאמן נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] (31.7.00), אשר שללה באותו מקרה את תחולתו של הסייג בו עסקינן:

            “אין חילוקי דעות כי הנזק נגרם ממי גשמים שחדרו לבית אך הנתבעת מסתתרת מאחורי סעיף ב.5 לפוליסה נ/ 3 שצוטט לעיל, דהיינו שלא הוכח שהיתה סערה ובעקבותיה הגשם, ובנוסף על כך “דליפת מי גשם מבעד לקירות או לתקרה או ספיגתם בהם” אינה מכוסה על פי הפוליסה.

            טרחתי וקראתי את נ/ 3 ואת התוספת לפוליסה שצורפה לתביעה, ומצאתי כי “בחוכמת המנסחים”, כפי שכינה זאת כב’ השופט אנגלרד ברע”א 143/98 הנ”ל, הוצאו המקרים השכיחים ביותר ממקרה הביטוח, ואין לי ספק שהדבר נעשה שלא בתום לב.

            אדם מבטח דירתו משלם במשך שנים פרמיות ומצפה שבבוא היום בו ייגרם לו נזק תשפה אותו חברת הביטוח.

            דליפת מי גשם, בין אם דליפה ישירה ובין אם בעקבות ספיגה, הינה אחד המקרים השכיחים שנתקלים בהם.

            כאשר אדם מבטח דירתו, ברוב המקרים אינו לוקח את הפוליסה לבדיקה אצל עו”ד מטעמו.

            מקרה הביטוח כפי שצויין בנ/ 3 הינו בבחינת חוסר תום לב ברור.

            מקרה הביטוח על פי הפרוש המילולי מתייחס אך ורק לסערה, לרבות גשם וברד שבאו בשעת סערה.

            ומהי סערה – על כך מאמינה בוודאי חברת הביטוח, ידונו בבית המשפט בבוא העת, ובינתיים לא תשלם.

            יתרה מכך: גם אם יוכח שהיתה סערה, הרי נזק כתוצאה מדליפת מי גשם או ספיגתם אינם מכוסים – ואם כך מה מכוסה כתוצאה מנזק מים?

            ניסוח כזה הוא בבחינת הונאה של אנשים מן הישוב ובית המשפט לא יתן ידו לכך.

            בנסיבות אלה וכאשר אומד דעתם של התובעים היה לכסות נזקים שנגרמו ממים, אני קובעת שארע מקרה הביטוח, ויש לפסול את החריגים שכפי שצויינו בנ/ 3.”

 

            אין לי אלא להסכים לדברים אלו.

77.        סייג 2ב’ – “פגיעת סערה בגדרות ובשערים”

            על מנת שסייג זה יחול יש לקבוע תחילה אם מדובר בגדר או בקיר תומך, שכן הסייג חל על גדרות (ושערים) בלבד. הנתבעת לא הביעה עמדה נחרצת לעניין זה ולא הפנתה להגדרות כלשהן בפוליסה או בדין. מקובלת עליי טענת התובע כי בקיר תומך עסקינן ולא בגדר, וזאת מהטעמים הבאים:

–           הצילומים אשר הגיש התובע (נספח יג’ לתצהיר התובע) מראים בבירור כי לא מדובר בגדר אלא בקיר אבנים מסיבי, אשר גובהו על פי חוות הדעת של מר לוין הינו כ-4 מטר.

–           בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, מר לוין, נכתב כדלקמן (עמ’ 2):

            “החצרים:

            הדירה המבוטחת ממוקמת בכתובת הנ”ל.

            המדובר במבנה מגורים דו משפחתי בן 2 קומות, הבנוי בלוקים ובטון בשטח של כ-240 מ”ר. בהיקף המבנה חצר פרטית ובחזית החצר כלפי הכביש אזור בו בוצעה חפירה לצורך בניית חניה, נבנה קיר כובד עשוי אבני בזלת הפרדה בין חצר המבנה המבוטח וחצר מבנה השכן משפ’ דדון. בצמוד לקיר מצד מבנה השכן עובר מהלך מדרגות המוביל מהכביש לכניסה לבית. המדובר בקיר בגובה ממוצע באזור הכשל של כ-4 מטר והוא עובר לאורך כל גבול החצרות.

            ממצאים:

            מצאנו, כי התמוטט וקרס קטע קיר הגובל בין חצר הבית המבוטח וחצר שכנים בשטח של כ-16 מ”ר (כולל שטח סדוק שטרם התמוטט).”

כפי שמציין התובע בסיכומיו, המילה “קיר” מופיעה לאורך כל חוות הדעת של מר לוין.

–           בחקירתו הנגדית העיד מר לוין כדלקמן:

            “ש. הקיר שהתמוטט, מהו? גדר, שער, תומך?

            ת. הוא קיר מפריד בין שתי חצרות. יש המשך של הקיר שהוא סתם גדר. הקיר הולך לאורך החצר.” (עמ’ 11, ש’ 13-14).

–           בחוות דעתו של מר הרוש נכתב בסעיף 5.1 כדלקמן:

            “מדובר בקיר כובד עשוי אבני לקט-בזלת עם בטון דבש המתנשא לגובה ממוצע של כ4 מטרים. קיר זה כולל חגורה בגובה 5 ס”מ בראש הקיר.”

            המילה “קיר” חוזרת ומופיעה גם לאורך כל חוות דעתו של מר הרוש.

–           מר הרוש נשאל בחקירתו על ידי בית המשפט מה זה קיר כובד והשיב:

            “לשאלת בית המשפט מה זה קיר כובד, זה קיר שעקרון הבנייה שלו זה המשקל שלו. זה מתחיל בבסיס מאד רחב, מורכב מאבנים מבטון לא חזק. הוא נועד לקירות פיתוח, הפרדה, גדרות מסוימים. זה קיר שהוא בסדר לצורך מחיצה בין חצרות, לצורך הפרדה להתגברות על הפרשי גובה גבוהים. הוא קיר תומך.” (עמ’ 17, ש’ 1-4).

 

78.        לאור האמור, ומשמצאתי כי מדובר בקיר תומך ולא בגדר, אין תחולה לסייג 2ב’ בדבר “פגיעת סערה בגדרות ובשערים”. מעבר לכך, סייג זה גם הוא לא זכה להבלטה מיוחדת וכבר מטעם זה אין הנתבעת יכולה להסתמך עליו, כאמור בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח.

טענות נוספות

79.        לטענת התובע, יש למחוק את טענות הנתבעת אשר זכרן לא עלה במכתב הדחיה של הנתבעת מיום 3.5.10 (נספח ד’ לתצהיר התובע), ואשר עלו לראשונה רק במסגרת כתב ההגנה. לטענת הנתבעת, נשלחו לתובע ארבעה מכתבים, מתוכם שני מכתבי דחיה (נספחים ד’ ו-יב’ לתצהיר התובע), ושני מכתבים אליהם צורפו חוות הדעת של מר לוין ומר הרוש בהן נכללו נימוקי דחיה נוספים.

80.        בהנחיות המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 (להלן: “הנחיות המפקח“) נקבע כדלקמן:

            “4. כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה, ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה”.  

 

            בהשלמה להנחיה האמורה, נקבע על ידי המפקח על הביטוח בהנחיה מיום 29.5.2002:

            “…חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה.”

 

81.        אישור בדבר תוקפן המחייב של הנחיות המפקח ניתן במסגרת רע”א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ חביב אסולין [פורסם בנבו] (4.5.06), שם נקבע מפי כב’ השופט רובינשטיין כדלקמן:

            “הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד.”

82.        לאור הנחיות המפקח וההלכה הפסוקה, אני מקבלת את טענת התובע כי הנתבעת לא הייתה רשאית להעלות טענות הגנה חדשות במסגרת כתב ההגנה, מעבר לנטען במכתבי הדחייה. הנתבעת גם לא הצביעה על נסיבות מיוחדות המצדיקות העלאתן של טענות נוספות בשלב מאוחר יותר, כגון שמדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר שדחתה את תביעת המבוטח או שלא היה ביכולתה לדעת עליהן. יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי הינה רשאית לסמוך לא רק על מכתב הדחייה הראשון מיום 3.5.10, אלא גם על מכתב הדחייה השני מיום 29.11.10 (נספח יב’ לתצהיר התובע), וכן על חוות הדעת של מר לוין ומכתבו של מר הרוש אותם שלחה לתובע.

83.        במכתב הדחייה הראשון מיום 3.5.10 נכתב כדלקמן:

            “ממצאי שמאי מטעמנו עולה כי המדובר בהתמוטטות קיר אבנים המהווה גדר בין שני מגרשים. מבדיקת מהנדס מטעמנו נמצא כי גורם הנזק הינו עקב מי גשם שנספגים במצעים בסמוך לקיר ובהעדר ניקוז מתאים גורמים ללחצים אופקיים והחלשה הדרגתית.

            גשמים שירדו בעצמה חזקה ביום האירוע התנקזו בשטח החצר נספגו שוב בקרקע שבגב הקיר העצימו את העומס והביאו לקריסתו.

            עפ”י תנאי הפוליסה פרק א’ סעיף ב’ מוחרגים מכיסוי נזקים הנגרמים עקב פגיעת סערה בגדרות.

            בשים לב לאמור אנו נאלצים לדחות תביעתכם.”  

 

            במכתבה מיום 16.7.10 (נספח ו’ לתצהיר התובע) שלחה הנתבעת לב”כ התובע את חוות הדעת של מר לוין.

            במכתבה מיום 8.8.10 (נספח ט’ לתצהיר התובע) שלחה הנתבעת לב”כ התובע מכתב ממר הרוש מיום 2.3.10 המפרט את תוצאות בדיקתו וכן הצעת מחיר לעבודות שיקום.

            במכתב הדחייה השני מיום 29.11.10 (נספח יב’ לתצהיר התובע) נכתב כדלקמן:

            “בקבלת הודעה על הנזק צויין בפנינו כי ביום האירוע ירדו גשמי זעף והם שגרמו לקריסת הקיר. גם אם נתייחס לסעיף ד במכתבך שאין מדובר בנזקי טבע, הרי שפוליסת הדירה מגדירה מפורשות מהם מקרי הביטוח המכוסים, והתמוטטות קירות/גדרות אינם מקרי ביטוח מכוסה.

            לאור האמור עמדתנו בעינה עומדת ואנו דוחים התביעה.”

            לא למותר לציין כי במכתבי הדחייה לא העלתה הנתבעת את סייג 2א’ של דליפת מי גשם מבעד לקירות (אם כי בחוות הדעת מטעם הנתבעים נכתב כי מדובר בהחלשה ממושכת של הקיר עקב מי גשם שנספגים במצעים בסמוך לקיר).

84.        טענת ההתיישנות, כפי שניתן לראות, לא הועלתה במכתבי הדחייה, ולכן הנתבעת לא הייתה רשאית להעלותה בכתב ההגנה.

85.        הנתבעת מבססת את טענת ההתיישנות על האמור בחוות דעתו של מר לוין: “נציין, כי מצאנו קטעי קיר נוספים בחלק העליון בהם סימני סדיקה עמוקה וסימני תזוזה ישנים שנגרמו עם השנים”.

 

            אף אם אניח לטובת הנתבעת, בדוחק, כי ניתן להסיק את טענת ההתיישנות מחוות הדעת של מר לוין, אשר נשלחה לתובע, הרי שלגופו של עניין, דין טענת ההתיישנות להידחות.

86.        התובע השיב בתצהיר תשובות לשאלון מיום 3.6.11 (נספח ד’ למוצגי הנתבעת, תשובה יח’) כי קודם לקריסת הקיר היו בו סדקים וכי לא זכור לו מתי נתגלו הסדקים אך מדובר לפחות ב- 10 שנים. כפי שהודתה עו”ד גב בחקירתה הנגדית, אם התובע הצהיר בשנת 2011 כי הסדקים היו קיימים למעלה מ-10 שנים, אזי בעת עריכת הביטוח בשנת 2004 הסדקים כבר היו קיימים (עמ’ 19, ש’ 23), והנתבעת בחרה בכל זאת לבטח את הדירה. אף אם הסדקים בקיר הוחרפו במהלך השנים כטענת הנתבעת, הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי התובע ראה וידע על החמרת הסדקים, אשר מטבעם הינם פנימיים ואינם גלויים, ונמנע במכוון מלהודיע לה. על כן, ומשהתביעה הוגשה בתוך 3 שנים מיום קרות הנזק, דהיינו התמוטטות הקיר, התביעה לא התיישנה.

87.        הטענה כי מדובר בנזק צפוי אשר אינו בר כיסוי בפוליסה, לא הועלתה במכתבי הדחייה. אף אם טענה זו מבוססת על חוות הדעת בדבר שינויים שערך התובע כביכול בקרקע, הרי שהתובע לא היה יכול להסיק טענת דחייה זו מהאמור בחוות הדעת, ולכן התכלית המונחת בבסיס הנחיות המפקח אינה מתקיימת לעניין טענה זו. הדבר נכון גם לגבי הטענות הבאות: הפרת חובת התובע להודיע לנתבעת על חומרת הסיכון, רשלנות ו/או אשם תורם, הפרת החובה להקטין את הנזק, אי תשלום דמי ביטוח עבור הסיכון הממשי הכרוך בביטוח הנכס. על כן, דין טענות אלו להימחק ואיני רואה מקום לדון בהן לגופו של עניין. יחד עם זאת אציין כי מרבית טענות אלו מבוססות על כך שהתובע ידע על החמרת הסיכון וכי יכול היה לצפות את הנזק, טענות שממילא הנתבעת לא הוכיחה.

הסעד

 

88.        התובע דרש פיצוי בגין עלות הקמתו מחדש של הקיר כולו, ואילו הנתבעת טענה כי לכל היותר מגיע לתובע פיצוי עבור 50% מעלות הקיר, משום שהוא שייך לתובע ולמשפ’ דדון במשותף.

89.        אני מקבלת את טענת התובע כי מדובר בקיר אשר נמצא בחצרו ואשר שייך לו בלבד, על אף שהתובע לא צירף נסח טאבו. עדותו של התובע בעניין זה היא עדות מהימנה אשר לא נסתרה:

            “לשאלת בית המשפט: האם הקיר החדש הוא משותף גם לגב’ דדון אני משיב שהיה דיון גדול והיא ניסתה לטעון שהפרענו לה עם הקיר החדש. הזמנתי מדידה והתברר כי הגדר כולה נמצאת בשטח שלי. יתר על כן, אפילו המעבר שעוברת בו הגב’ דדון, רובו הגדול שייך לי.”

            (עמ’ 7, ש’ 3-5).

90.        לגבי מפת המדידה אשר צירף התובע לתצהירו, בדיון וכן בסיכומיה התנגדה הנתבעת להגשתה בטענה כי התובע לא הזמין לעדות את המודד של המפה ומשכך עדות זו לא הוגשה באמצעות עורכה. הנתבעת הגישה התנגדותה במועד שכן ציינה במסגרת ההודעה על הגשת ראיותיה כי היא מתנגדת להגשת מסמכים שלא באמצעות עורכם. יחד עם זאת, ולמרות שהמודד לא הוזמן לעדות, עדותו של התובע הייתה כאמור מהימנה ולא נסתרה. בהחלטתי מיום 26.6.13 ציינתי כי ככל שהנתבעת תבדוק ותמצא כי מפת המדידה מזויפת, אתיר לה להביא ראיות בעניין, ואולם הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי מפת המדידה מזויפת.

91.        מעבר לכך, כפי שעלה מחקירותיהם הנגדיות של מר לוין ומר הרוש, על אף האמור בחוות הדעת שלהם, הם לא ערכו בדיקה כי אכן מדובר בקיר משותף.

            במסגרת סעיף 4.3 לחוות הדעת של מר הרוש נכתב כדלקמן:

            “נמסר לנו כי הקיר הנדון שמפריד בין החצרות נבנה במשותף עם השכנים בשנת 1985 לערך בעת הקמת חניה מקורה.”

 

            ואולם, במסגרת חקירתו הנגדית הודה מר הרוש כי התבסס באמור בסעיף 4 לחוות דעתו על דברים שנמסרו לו ממשפ’ דדון ולא ערך בדיקה בנושא (עמ’ 13, ש’ 31-32, עמ’ 14, ש’ 1-6).

            במסגרת חוות הדעת של מר לוין (עמ’ 2, תחת “מידע משלים”)  נכתב כדלקמן:

            “מתוך מידע שליקטנו מהמבוטח מר מקייס והשכנה הגב’ דדון בשני ביקורים במקום, נראה כי הקיר הנדון המפריד בין החצרות נבנה במשותף בשנת 1985 לערך בעת הקמת חניה מקורה…”

            ואולם במסגרת חקירתו הנגדית העיד מר לוין כי לא בדק ברשויות האם מדובר בקיר משותף:

            “ש. אתה כותב ב”חוות דעתך” שהקיר הוא קיר משותף גם לתובע וגם למשפחת דדון, בדקת את זה שהקיר הוא קיר משותף?

            ת. לא נבדק ברשויות אבל רשמתי שהוא מפריד בין החצרות.

            ש. יכול להיות שהוא מפריד והכל בתוך החצר של התובע?

            ת. זה לא נבדק.”

            (עמ’ 9, ש’ 28-31; עמ’ 10, ש’ 1).

            בהיעדר ראיה סותרת את עדותו של התובע כי הקיר נמצא כולו בחלקתו, אין מקום לקבוע כי הקיר משותף. גם אם “נבנה במשותף”, עצם הבניה ושיתוף אמצעי ומאמצי הבניה אינם הופכים את הקיר מניה וביה לקיר משותף.

92.        אם כן, אני קובעת כי יש לפצות את התובע עבור מלוא העלות של הקמת הקיר מחדש. בהקשר זה, איני רואה מקום לדון בשאלה האם משפ’ דדון הגישה גם היא תביעה כנגד הנתבעת ומהי תוצאתה וכן ביחס לטענות בדבר כפל פיצוי. מדובר בטענות אשר אינן רלוונטיות לתיק דנן, אשר נטענו בעלמא ולא גובו במסמכים.

93.        לעניין גובה הפיצוי, התובע הצהיר כי עלות הקמת הקיר מחדש הינה בסך 73,038 ₪. מר לוין, השמאי מטעם הנתבעת, אמד את הנזק בסך כולל של 22,500 ₪ בערכים ריאליים, ובסך של 31,262 ₪ בערכי כינון, וזאת לאחר חלוקה של 50% בטענה כי מדובר בקיר משותף.

94.        הנני קובעת כי אין מקום לפצות את התובע רק בגין 50% עבור עלות הקמת הקיר, ואני מקבלת את הסכומים הנקובים בכתב התביעה, למעט האלמנט של הגבהת הגדר בסך 1,100 ₪.

95.        התובע אמנם לא הגיש חוות דעת שמאי מטעמו ולא הזמין לעדות את בעלי המקצוע אשר הקימו את הקיר. יחד עם זאת, התובע צירף לתצהירו קבלות וחשבוניות להוכחת הוצאותיו הכספיות בגין עלות הקמת הקיר. הסכומים בהם נקב התובע אינם מופרזים כאשר משווים אותם לסכומים אשר הוערכו על ידי השמאי מטעם הנתבעת, מר לוין.

96.        איני מקבלת את טענת הנתבעת כי, לאור עקרון השבת המצב לקדמותו, לכל היותר יש לפצות את התובע בערכי שיפוי. לעניין זה ראוי להפנות לסעיף 5.4 לחוות דעתו של מר הרוש: “קיימת סכנת קריסה של קטע הקיר שנותר.” בנסיבות אלו, הפתרון של הקמת הקיר מחדש היה הפתרון המעשי היחידי.

             יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת הנתבעת לא היה מקום לדרוש את הסכום ששילם התובע עבור הגבהת הגדר בסך 1,100 ₪ מן הנתבעת, משום שהגבהת הגדר לא נדרשה לצרכי הקמת הקיר מחדש – הסכום שבו היה על הנתבעת לשאת.

97.        לאור כל האמור, התביעה מתקבלת ברובה, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים בתוך 30 יום מהיום:

א.         סך של 71,938 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום האירוע, 26.2.10, ועד ליום התשלום בפועל. מסכום זה יקוזז סכום ההשתתפות העצמית של התובע.

ב.         החזר אגרה.

ג.          שכ”ט עו”ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום,  א’ ניסן תשע”ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. 

---

שיתוף: