ת”ע 1840/04 א’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי ואח’

בית משפט לענייני משפחה בנצרת

ת”ע 1840-04, 1841/04 , 1842/04, 1843/04, 1845/04, 1846/04, 1847/04, 1848/04, 22091-02-10 א’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח’
ת”ע 14017-04-09 ד’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח’
בפני כב’ השופטת רונית גורביץ
המנוח: ו.א. ז”ל
המבקשים: 1. א.א
2. א.ש
3. י.א
כולם ע”י ב”כ עוה”ד עזרא קסירר

נגד

הנתבעים: 1. א.ו ז”ל
2. ר.ז ז”ל
3. י.ו
4. ר.א
ע”י ב”כ עוה”ד יצחק ריינפלד,
עוה”ד חביבה פוגל – גרמן ואח’
5. ד.ק
6. י.ס
7. א.ב
8. מ.ק
9. ל.ד
10. צ.כ
כולם ע”י ב”כ עוה”ד יוסף ליבנה ואח’
11. ג’.ק
ע”י ב”כ עוה”ד צבי הרשקוביץ
12. בנק לאומי לישראל בע”מ
ע”י ב”כ ממשרד עוה”ד סלומון, ליפשיץ ואח’

 

פסק דין

 

המנוח נפטר ממחלת הסרטן בהיותו ערירי. בשבוע ומחצה האחרונים לחייו, בעודו דועך, ערך המנוח שלוש צוואות (אחת לא נחתמה) בהן הדיר כליל את בני משפחתו ומשפחת רעייתו המנוחה. בצוואתו האחרונה הוריש המנוח את המשק לבן השכן, ולגבי חשבון הבנק, נטען כי הוריש לשני תושבי המושב כ”יורשים פונקציונליים”, אותם צירף עוד קודם לכן כשותפים לחשבון הבנק שניהל בחייו, שתפקידם לעשות שימוש בכספים להנצחת בני הזוג ע”י שדרוג צורכי הציבור במושב כפי בקשת המנוח.
בצוואותיו הקודמות הותיר המנוח את כל עיזבונו לבני משפחתו ו/או לבני משפחת רעייתו המנוחה ועל כן אלה התנגדו בחזית אחת לקיום צוואתו האחרונה של המנוח.
עוד נדרשה הכרעה באשר לתוקף צירוף תובעים 2 ו-3 כשותפים לחשבון הבנק של המנוח, היתכנות יצירת הקדש מכוח צירופם לחשבון ולחילופין השתכללות נאמנות מכוח חוזה בע”פ לקיום הוראות המנוח.

א. רקע – המנוח, הצדדים לתיק והליכים קודמים

1. המנוח ו.א ז”ל, נפטר ביום 27.10.04 בגיל 75 (להלן : “המנוח”). המנוח ניצול שואה, היה נשוי לגב’ ב. (ט’) ו. ז”ל, אשר נפטרה לפניו בשנת 2002 ממחלת הסרטן (להלן “המנוחה”).
2. לבני הזוג לא היו ילדים והם התפרנסו מהמשק החקלאי שהיה בבעלותם במושב … וכן היה ברשותם חשבון בנק בסניף … של בנק לאומי (להלן: “חשבון הבנק”).
3. המנוחה נפטרה בשנת 2002, והותירה אחריה צוואה לפיה כל עיזבונה עובר למנוח. באותה עת המנוח כבר היה אדם מבוגר וחולה. בחודש 8/04 החלה התדרדרות במצבו הרפואי של המנוח, כאשר לקראת סוף חודש 9/04 אובחן כסובל ממחלת הסרטן במערכת העיכול עם גרורות רבות.
4. משפחת המנוח ארגנה את שכירת שירותיה של הגב’ א.א (א’), מטפלת רומניה, אשר גרה בביתו, וסייעה לו במשך כל שעות היממה בעבודות משק הבית.
5. התובעים הינם תושבי היישוב בו גר המנוח.
6. התובע 1 הינו בנו של התובע 3 (תובע 3 ייקרא להלן גם :”ח'”) והם התגוררו במושב … בשכנות למנוח.
7. התובע 2 הינו תושב המושב, יו”ר האגודה כיום ובעבר (להלן גם: “ש'”).
8. תובע 2 ביחד עם תובע 3 ייקראו להלן: גם “התובעים”.
9. הבקשה לקיום הצוואה האחרונה מיום 16.10.04 הוגשה על ידי שלושת התובעים – תובע 1 שצויין בצוואה כמי שיורש את המשק של המנוח ובנוסף ש’ וח’ אשר ציינו כי הם מגישים את הבקשה לקיום צוואה כ “יורשים פונקציונליים”.
10. הנתבע 1 ז”ל הינו אחיו של המנוח, הנתבעים 2-4 הינם אחייניו מאח אחר.
האחיינים לא צויינו כיורשים באף לא אחת מהצוואות שנחתמו על ידי המנוח.
11. הנתבעים 5-11 הינם בני משפחתה של המנוחה – אחיות ואח המנוחה ושלוש אחייניות הן הנתבעות 9-11 וכן בת דודה של אשת המנוח – הנתבעת 11.
בני משפחת המנוחה נזכרו כזוכים בצוואות המנוח בפברואר ובמאי 2004, אולם הודרו בצוואה האחרונה.
12. משפחות המנוחים הגישו התנגדויות לקיום הצוואה האחרונה.
בנוסף, משפחת המנוח הגישה בקשה לקיום צוואה הדדית של המנוחים מיום 16.6.82, בקשה לצו ירושה ומאוחר יותר בקשה למתן צו ירושה שיורי ומשפחת המנוחה הגישה בקשה לקיום הצוואה מיום 2.5.04.
13. הראיות בתיק זה נשמעו בפני שלושה מותבים (פרישת מותב ראשון לגמלאות בעיצומן של שמיעת הראיות ופטירה טראגית של המותב השני לאחר סיום שמיעת כל הראיות) על פני עשור וחלק מהעדים העידו אף פעמיים ושלוש פעמים.
כל העדויות בתיק (בפני מותב קודם ונוכחי) הוקלטו ותומללו ונספרו למעלה מ- 2000 עמודי פרוטוקול.
14. באשר לשמיעת העדויות בפני הוריתי בהחלטתי מיום 17.10.11 על שמיעה מחדש של חלק מהעדים שיש בהם כדי לסייע בהכרעה בדבר קיום או פסילת הצוואה וכן בקביעת הממצאים על פי מהימנותם.
בפסק הדין ינותחו כל העדויות לרבות אלה שלא נשמעו בפני אלא בפני מותבים קודמים.
במסגרת הערכת העדויות נלקחה בחשבון העובדה כי חלק מהעדים העידו מספר פעמים, ומכאן גם הבדלי הגרסאות שנתגלו.
15. באשר להיקף סמכות הכרעתי בתיק, הוריתי בהחלטתי מיום 1.2.13 כי מסורה לי הסמכות העניינית לדון במהות חשבון הבנק המשותף של המנוח עם התובעים 2-3 כחלק משאלת היקף העיזבון.
16. לאור היקף העיזבון מעל ל- 7 מיליון ₪ והצורך בבירור זכויות המנוח במשק שנותר ללא ניהול שנים רבות, הוריתי ביום 20.11.12 על מינויו של עוה”ד זאב סלילת כמנהל עיזבון זמני לעיזבון המנוח.
17. עוד בהחלטתי מיום 17.10.11 הוריתי על צירוף נציגות המושב כצד לתיק על תקן נהנה פוטנציאלי בצוואה האחרונה מיום 16.10.04.
18. במכתב המושב מיום 21.10.12 צוין כי המושב בחר שלא להיות צד להליכים כי טיפולם של תובעים 2 ו-3 “נובע מכך שעיזבון המנוח מיועד להנצחת זכרם של המנוח ורעייתו ע”י מימון מספר פרויקטים שישדרגו את המושב ואת איכות החיים של החברים”. ומהטעם כי “אנו סומכים על שיקול דעתם ומגבים אותם, איננו מוצאים צורך לשלם שכ”ט לעו”ד נוסף בתיק”. המושב הודיע כי “אנו נכבד כמובן כל החלטה של בית המשפט ומצפים שצוואת המנוח תאושר”.
19. הצעת פשרה לסיום המחלוקת שהוצעה על ידי מותב זה ובה התייחסות לחלקו של המושב, סורבה על ידי התובעים. הצעת הפשרה לא הובאה בפני חברי המושב באסיפה הכללית או במסגרת ישיבת ההנהלה או בפני רב המושב, אלא התקבלה על דעת התובעים עצמם (פרוטוקול 21.11.12 עמ’ 55).
ב. הצוואות

20. המנוח הותיר אחריו חמש צוואות וטיוטת צוואה נוספת שלא נחתמה. שתי הצוואות המאוחרות בזמן וכן טיוטת הצוואה נערכו בשלושת השבועות האחרונים לחייו של המנוח, האחרונה שבהם 11 ימים טרם פטירת המנוח בעודו מאושפז בבית החולים.
21. ביום 16.10.84 ערכו המנוחים צוואה הדדית במסגרתה הותיר כל אחד מבני הזוג את כל עזבונו לבן הזוג הנותר בחיים, ובמידה ובן הזוג נפטר לפניו, חולק העיזבון בחלקים שווים בין אחות המנוחה (נתבעת 6) וגיסה (נתבע 8) וגיסתה (נתבעת 7) לבין שני אחי המנוח.
22. ביום 18.2.04 נערכה צוואה במסגרתה הותיר המנוח את עזבונו לקרובי משפחה, מרביתם ממשפחת המנוחה (נתבעות 9-11 20% כל אחת נתבעת 14 20%) וחלקם ממשפחתו (נכד אחיו ורעייתו).
23. ביום 2.5.04 נערכה צוואה נוספת במסגרתה הותיר את עזבונו לבני משפחת רעייתו המנוחה (נתבעות 9-11 25% כל אחת נתבעת 14 25%)
24. ביום 5.10.04 נחתמה צוואה בבית המנוח במסגרתה ציווה את כל זכויותיו במשק במושב … לשני בניו של התובע 3.
25. ביום 15.10.04 נערכה פגישה בבית החולים פוריה בו המנוח אושפז כבר ביום 6.10.04 לצורך חתימה על צוואה שלבסוף לא נחתמה, במסגרתה ציווה המנוח את המשק לתובע 1 לבדו.
26. ביום 16.10.05 בעודו מאושפז חתם המנוח על צוואה בביה”ח פוריה במסגרתה ציווה המשק לתובע 1, ולגבי חשבון הבנק נרשם בסעיף 3:
“אל חשבון הבנק שלי בבנק לאומי לישראל בע”מ, סניף טבריה (שייקרא להלן – החשבון), צרפתי שני שותפים, באופן שחתימתי לבדה או שתי חתימותיהם יחד יחייבו את החשבון. חתימותיהם יחד של שני השותפים יחייבו את החשבון גם לאחר מותי.
השותפים לחשבון הם:
3.1 א.ש…
3.2 י.א…”.
בסעיף 4 לצוואה ישנו ציווי לכיסוי מהחשבון של “כל התשלומים לביצוע הפעולות שהוריתי לאריה וליחזקאל” ולתשלום הוצאות המשפט בהליכים כנגד העיזבון. וזו לשונו:
“הנני מצווה שמהחשבון ישולמו לאחר פטירתי כל ההוצאות לביצוע הוראות סעיף 1 לעיל, ישולמו כל התשלומים לביצוע הפעולות שהוריתי לאריה וליחזקאל וישולמו כל ההוצאות המשפטיות שתהיינה קשורות בכל תביעה או הליך משפטי אחר כנגד עזבוני, לרבות הוצאות משפט, שכ”ט עו”ד וחיובים על פי פסק דין, אם יהיו כאלה”.
27. בשתי הצוואות המאוחרות (ייקראו ביחד : “צוואות אוקטובר”) ובטיוטת הצוואה אין סעיף סל לגבי יתרת העיזבון שלא צווה.
28. למחרת המנוח הועבר לבית החולים איכילוב ו- 11 ימים לאחר מכן נפטר.

ג. טענות הצדדים בתמצית

29. הנתבעים הציגו חזית אחידה בהתנגדותם לקיום הצוואה המאוחרת.
הפיצול בין קבוצת משפחת המנוח לקבוצת משפחת המנוחה הזוכה על פי הצוואה מיום 2.5.04 חל רק באשר לחלופה המועלית על ידי קבוצת המנוח במקרה ויוחלט על קיום צוואת ה- 5.10 והוצאת צו ירושה משלים.
30. הנתבעים מתנגדים לקיומה של הצוואה האחרונה מיום 16.10.04 מטעמים אלה :
הצוואה נחתמה על ידי המנוח שעה שבריאותו הנפשית והפיזית התערערה לחלוטין, עד שלא יכול היה לגבש הבעת רצון ברורה ולא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה וזאת מכוח סעיף 26 לחוק.
הצוואה נחתמה על ידי המנוח שלא מתוך רצונו העצמאי והחופשי, אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים – סעיף 30 לחוק. בעת עריכת הצוואה היה מנוח תלוי תלות מוחלטת בתובעים 2-3 אשר דאגו למדר את המנוח ממשפחתו כדי להכין את הקרקע לנישולה.
הצוואה בטלה מחמת מעורבותם הפסולה של התובעים 2-3 בעריכתה – סעיף 35 לחוק.
31. הנתבעים טוענים כי אין תוקף לפעולת צירוף התובעים 2-3 לחשבון הבנק של המנוח. לחילופין, צירוף זה הינו למטרת נוחות המנוח גרידא ועל כן עיזבון המנוח הינו בעל החשבון בשלמותו. כן טוענים כי אין בפעולת הצירוף לחשבון כדי ליצור הקדש כטענת תובעים 2-3. לחלופי חילופין, היה וימצא כי הצירוף תקף ולא דובר על צירוף לנוחות המנוח, הרי שחלקו של העיזבון בכספים הינו לכל הפחות מחצית.
32. מנגד התובעים הציגו עמדה הפוכה וביססו את עמדתם על עיקריים אלה:
המנוח היה כשיר לצוות, הבין את טיבה ומהותה של צוואה, וזו מבטאת אל נכון את רצונו וכוונתו.
הפעלת המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין שאלת השפעה בלתי הוגנת שוללים את קיומה, המנוח היה עצמאי מבחינה מנטאלית, המנוח זכה לסיוע צמוד וקרוב ממטפלת קבועה, המנוח לא היה מנותק ומבודד ולא נוצרה כל תלות בינו לבין התובעים.
התובעים לא היו מעורבים בעריכת הצוואה ולא נכחו בעת החתימה עליה.
33. התובעים טענו כי המנוח בדעה צלולה ומתוך רצונו הוא, יזם את צירוף ש’ וח’ לחשבון הבנק שלו. בצירוף זה הוא ביקש להבטיח כי האנשים עליהם סמך ובהם בטח יממשו את רצונו להנציח את זכרו ואת זכר אשתו המנוחה ע”י שדרוג השירותים הציבוריים ב…. לטענתם משמעות צירופם של ש’ וח’ כשותפים לחשבון הבנק הייתה מתן שליטה מלאה לשניהם לפעול בחשבון הנמשכת גם לאחר אריכות ימיו של השותף שהלך לעולמו.

ד. מצבו הרפואי של המנוח – האם המנוח היה צלול בעת עריכת הצוואה והאם הבחין בטיבה

ד- 1 תיעוד רפואי
34. מהתיעוד הרפואי עולה כי עת נחתמו שתי הצוואות מחודש אוקטובר 2004 המנוח היה חולה סופני במחלת סרטן עם גרורות בבטנו.
35. סדרת האשפוזים בגין מחלת הסרטן החלה בחודש אוגוסט 2004 (נ/29).
בסיכום אשפוז האחרון שנערך ביום פטירתו צוין כי אובחן לפני 3 חודשים (8/04- ר.ג.) כסובל מאדינוקרצינומה של הציקום עם פיזור גרורתי לכבד.
ביום ה- 29.8.04 הופנה המנוח לחדר מיון בשל חולשה כללית, עייפות, שוכח דברים וצוין כי הוא מוכר מביקורים קודמים.
ביום ה- 31.8.04 אושפז המנוח בפוריה עד ליום ה- 10.9.04 בשל חולשה כללית, סחרחורות במשך שבוע ויציאות שחורות במשך חודשיים. במהלך האשפוז נערכו למנוח בדיקות ונמצאו נגעים מרובים בכבד אשר העלו חשד למחלת הסרטן. נלקחה ביופסיה.
(ראה סיכום אישפוז 31.8.04-10.9.04).
36. במהלך חודש 9/04 אובחן המנוח כסובל מקרצינומה של הצאקום עם גרורות לכבד ומאז חלה ירידה הדרגתית במצבו.
37. ביום 6.10.04, יום לאחר הצוואה מיום 5.10.04, אושפז המנוח שוב בבית חולים פוריה בשל דימום מהאף ומהפה אשר הופיע ביום קבלתו ושוחרר לבקשתו על מנת לעבור לבית חולים אחר ביום 17.10.04. בקבלה ה- 6.10 צוין כי מצבו הנפשי יציב, מצבו הכללי טוב והוא בהכרה מלאה וצוין כי ישנה רמת כאב. בפרק הזמן בו אושפז נערכו למנוח שורה ארוכה של בדיקות, לרבות CT חזה ובטן, ניקור בטני והמנוח קיבל בנוסף גם מנות דם וטיפול אנטיביוטי.
(ראה תיק אשפוז פוריה 6.10.04-17.10.04).
38. במהלך אישפוזו הנ”ל חתם על הצוואה מיום 16.10.14.
39. מהגיליונות הרפואיים בבית חולים פוריה מיום 6.10.04 ומיום 10.10.04 עולה כי המנוח סבל מחולשה אין התייחסות למצבו הנפשי. בדו”ח הסיעודי מיום 6.10.04 נרשמה המטפלת כמען להודעות וצוין כי הוא נזקק לסיוע.
40. במסמכי סיכום מחלה מיום 11.10.04 (נ/10) נרשם על ידי ד”ר אוברמן מומחה לגריאטריה :
“שוחחנו עם אברהם לא ממש מעוניין לדעת ממה סובל…” וכן יש לבדוק אפשרות של טיפול על ידי הוספיס בבית.
41. ביום חתימתו על הצוואה ה- 16.10.14 נכתב ע”י האחות בגיליון הרפואי בערב “שקט, רגוע, אין תלונות”. בלילה הוא נצפה ישן ושוחרר ב- 5:30 בבוקר לצורך מעבר לבית חולים איכילוב. גם ראש המחלקה ד”ר ארנון בלום כתב ביום 16.10.04 כך : “מרגיש טוב עם שיפור בספירה הלבנה”.
42. ביום 17.10.04 שוחרר המנוח, לבקשתו, לצורך התייעצות נוספת בבית חולים אחר והועבר על ידי התובע 2 לבית חולים איכילוב. באותו יום צוין במכתב קבלה כי המנוח בהכרה מלאה, שיתוף פעולה מלא מצבו הפיזי רע- ירוד. במרבית דפי הטיפול היומיים (נ/22) בתקופת אשפוזו מסומן כי המנוח בהכרה מלאה ומתמצא בזמן ובמקום.
43. בדפי הטיפול היומיים מצוין כי המטפלת שוהה לצידו גם במשמרת ערב.
44. במכתב שחרור מבית חולים איכילוב מיום 25.10.04 (נ/28) צוין כי “בהגיעו למחלקה מצבו ירוד, סימני אי ספיקה כבדית עם פגיעה בתפקוד הסינטטי של הכבד…”. “במחלקתנו החולה היה רב הזמן במיטה, ישנוני וממעט באכילה ושתייה עם תפוקת שתן קטנה ביותר, בנוסף סובל לסירוגין מכאבי בטן. התרשמנו שמדובר בחולה עם מחלה ממארת מפושטת ומתקדמת מאוד”.
45. במהלך אשפוזו של המנוח בבית החולים פוריה, דרשה המחלקה המשפטית של בל”ל חוות דעת רפואית לפיה המנוח צלול וכשיר. דרישה זו באה בשל היות המנוח מאושפז. אישור ניתן ביום 21.10.04 על ידי פרופ’ ו’ מנהל המחלקה הפנימית בה היה המנוח מאושפז באיכילוב ובעקבותיו צורפו ש’ וח’ לחשבון הבנק.
באישור נרשם בין היתר: “החולה בהכרה מלאה, צלול לחלוטין מבין כל דבר ומתמצא במקום ובזמן”.
46. הנתבעים לא ביקשו למנות מומחה רפואי שיחווה דעתו לאור הרשומות הרפואיות על כשירותו של המנוח לחתום על צוואה. חוות דעתו של פרופ’ ו’ לא נסתרה על ידי חוות נגדית.
47. לטענת התובעים לו היו עושים כן, היו גורמים במו ידיהם להגשתה של ראיה ניצחת לפיה המנוח היה כשיר וצלול עת חתם על הצוואה ובכך לשמוט את השטיח מתחת להתנגדותם.
התובעים מבקשים לזקוף את אי הזמנת חוות דעת רפואית לחובתם של הנתבעים.
לטענת התובעים התימוכין היחידים שהביאו הנתבעים להוכחת חולשתו השכלית של המנוח היו עדויות המטפלת, אחייניתו – נתבעת 4, נתבעת 11 ובנה והאחייניות. כל אלה בעלי אינטרס אישי מובהק ועדותם נסתרת על ידי הרשומות הרפואיות.
48. אף אני סבורה כי מהרשומות הרפואיות לבדן לא ניתן להסיק על אי כשירותו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה. עם זאת הרשומות הרפואיות נותנות לנו אינדיקציה על ההתדרדרות המהירה שחלה במצבו של המנוח בשלושת החודשים האחרונים לחייו. השאלה היא האם מצבו של המנוח היווה כר פורה להפעלת השפעה בלתי הוגנת, להטיית שיקול דעתו ולדרבונו להדיר את משפחתו ומשפחת רעייתו המנוחה מכל עיזבונו ובמקום זאת להורות על הנחלת המשק לבן של השכן והכספים למטרות ציבוריות במושב כנטען על ידי התובעים.

ד- 2 עדות המנוח באשפוזו על פריצת הכספת
49. מסתבר כי בעת שאושפז המנוח בבית חולים פוריה אירעה פריצה בביתו, ונגבתה ממנו עדות ע”י המשטרה ביחס לאירוע זה. הודעת המנוח מיום 12.10.04 (נספח ג’ לנ/37) פורשה על ידי כל אחד מהצדדים להצדקת טענתו על כשירותו של המנוח או העדר כשירות. בהודעתו מסר המנוח כי הוא גר ב… 50 שנה (בסוף הודעתו שורה 23 מופיע היישוב …). המנוח ציין כי הוא חושד בפועל שלו לשעבר ונקב בשמו והיישוב בו הוא גר כמי שביצע את הפריצה והגניבה. הוא תיאר את הרקע לכך, גניבת חלב ממנו בעבר ופיטוריו של אותו עובד. מסר כי הוא מאושפז כבר חודש ימים והמטפלת שלו נמצאת איתו בבית כל היממה וכעת היא לצידו בבית חולים. וכי לאחר פטירת רעייתו הוא מכר את עדר הפרות. עוד סיפר על שתי כספות באחת נמצאת ניירת שהוא לא רוצה “שהבת שלו תדע” ובכספת השנייה 15,000 דולר ו- 30,000 ₪ ותכשיטים של אשתו. עוד ציין כי מאז שמצאו את הכספת בחצר של השכן שלו הוא חושד באותו פועל כי הוא מכיר את הדרך משם לביתו. ולבסוף ציין “והמזל שלי כמה ימים לפני הפריצה הפקדתי את הנשק שלי עם 100 כדורים למחסן נשק שלנו ב…”.
50. התובעים מצאו בהודעתו ראייה המצביעה על כשירותו. לטענתם בעדותו מסר את פרטיו האישיים, שם, תאריך לידה, טלפון נייד, שם אביו, כתובתו, מי נמצא בביתו באופן קבוע ובמי הוא חושד בפריצה. לטענתם, המנוח נהג לומר “בת” או “בנות” כאשר התכוון לנקבות שלא נקב בשמן באותו רגע. כך עשה בעדות זאת, עת כינה את המטפלת “בת” שם הסביר לחוקר שהוא שמר בכספת ניירת אותה ביקש להסתיר מהמטפלת שהייתה עימו יום ולילה. באשר לדבריו כי הוא בבית החולים כבר חודש בעוד הוא אושפז שם שבוע, נטען כי המנוח התייחס ליחידת זמן מסוימת שאורכה חסר חשיבות לתוכן העדות שמסר.
התובעים טוענים כי ראייה ניצחת לצלילות המנוח היא אמירתו החד משמעית בדבר תכולת הכספת דולרים ושקלים חדשים בנוסף לתכשיטים והבנתו כי התמזל מזלו שהפקיד את הנשק לפני הפריצה למחסן הנשק ביישוב כך שהנשק לא נגנב.
51. הנתבעים טענו כי מההודעה עולה הבלבול הרב והניתוק החלקי שלו מהמציאות. המנוח סיפר כי הוא מתגורר באילניה בעוד הוא גר ביישוב אחר, על גניבות חלב במקום אירוע הפריצה כאשר הרפת כבר אינה פעילה מזה שנים, אמר כי הוא מאושפז כבר חודש ימים במחלקה בה הוא היה אז מאושפז כשבוע בלבד, ציין כי לא רצה שהבת שלו תדע מתכולת אחת הכספות בעוד לא היו לו ילדים.
52. אחרי הגשת סיכומי כל הצדדים, לרבות סיכומי תשובה ובעיצומו של כתיבת פסק הדין הגישו התובעים בקשה להגשת ראיה מפריכה עקב סיכומי תשובה של נתבעת 11 שטענה כי כלל לא קיים מחסן נשק ב… בעשורים האחרונים, ואף אם קיים – לא נראה לה שהמנוח הפקיד שם את נשקו האישי ואת הכדורים. כדי להוכיח כי אמת דיבר המנוח בעדותו לשוטר ביקשו להתיר הגשת תצהיר מפריך של חבר המושב שהיה באותה תקופה רב”ש המושב ולו מסר המנוח את הנשק והכדורים בתחילת חודש אוקטובר 2004.
53. התובעים התנגדו להגשת ראיה מפריכה. באי כוחה של נתבעת 11 טענו כי התובעים נתלים במספר משפטים שנכתבו בסיכומי התשובה במסגרתה העלו תהיות לגבי עצם קיומו של מחסן נשק ב… ולגבי הפקדת הנשק שם, מדובר לטענתם בדברים פרי עטם ולא בעדות כלשהי. מכאן שאין מקום להביא ראיות מפריכות לגביהם, שכן ראיות מפריכות, מעצם טיבן וטבען, מובאות כדי להפריך ראיות ולא טענות של עורכי דין. מעבר לכך, אם סבורים היו התובעים כי יש לאושש עדות המנוח בפני השוטר, שומה היה עליהם להגיש התצהיר הנוסף מלכתחילה, במסגרת ראיותיהם.
54. עמדתה של נתבעת 11 אליה הצטרפו שאר באי כוח הנתבעים מקובלת עלי. הוסף על כך כי מדובר בבקשה להגשת תצהיר של בעל אינטרס (חבר מושב) שלאור השלב בו מצוי התיק לא ניתן יהיה לקיים כל חקירה נגדית לנותן התצהיר ומשכך ממילא לא ניתן יהיה לייחס לו כל משקל ראייתי.
55. בחנתי את הודעת המנוח אשר נגבתה ביום 12.10.04 כארבעה ימים לפני חתימתו על הצוואה האחרונה.
מההודעה עולה כי המנוח מסר פרטים עובדתיים שגויים לגבי מקום מגוריו (תוקן בהמשך), אשפוזו כחודש ימים וכי יש לו בת. מהודעתו נפקד כל הסיפור של העברת תכולת הכספות בשבת, כשלושה שבועות טרם פטירתו לכספת בקרוואן של צ’ בנו של תובע 3 (אירוע עליו יורחב בהמשך פסק הדין) וזו הושבה לפי עדותו של האחרון בחזרה לידיו של המנוח בעקבות בקשתו. ניוד תכולת הכספת והשבתה אינה אירוע של מה בכך, בפרט עבור המנוח שזכר גם בשעת חוליו לפרטי פרטים את תכולתן של הכספות.
איני סבורה כי ניתן לגזור מהודעת המנוח ראיה חד משמעית המצדדת בעמדת מי מהצדדים. עם זאת, אי הדיוקים בפרטים, והעלאת אירועים רחוקים מהעבר שאינם בהכרח רלוונטיים לאירוע הפריצה והעובדה כי סיפור העברת תכולת הכספות לאחרונה נשכח או נשמט מעדותו מציבה סימני שאלה על מידת בהירותו מחשבתו של המנוח.

ד- 3 עדויות העדים והראיות ביחס לכשירות המנוח למועד החתימה על הצוואה
56. עדויות התובעים עצמם והעדים מטעמם – עדי הקיום ועוה”ד ר.מ עורכת הצוואה מצביעות על כשירות המנוח במועד החתימה על הצוואה. מנגד עדותה של המטפלת והנתבעת 4 שביקרה אותו בבית חולים במועד עריכת הצוואה מציגות את המנוח כחלש, מבולבל, נתון להשפעה עד כדי חדלות אישים.
57. עיקרי עדויות העדים בסוגיה זו תיסקר להלן, עם זאת לטעמי והתרשמותי עדות המפתח באשר להילך מצבו של המנוח הן עוה”ד מ’ – עורכת הצוואה מצד אחד והמטפלת מהצד השני. עוה”ד מ’ ערכה עבור המנוח את כל צוואות שנת 2004 היא הייתה מודעת למהפך שעבר על המנוח עת הדיר בצוואות אוקטובר את בני המשפחה ועל כן היה עליה לברר כי זהו רצון המנוח. והשאלה היא, האם אכן באפשרותה היה לעמוד על רצונו של המנוח באמצעות התרשמות בלתי אמצעית שלה בלבד.
המטפלת מנגד היא עדה בלתי תלויה, הייתה צמודה למנוח במשך שנתיים ומהגיליונות הרפואיים עולה כי סעדה את המנוח יום וליל גם בתקופת אשפוזו וגילתה מסירות ונאמנות למנוח עד יום מותו. המטפלת הכירה טוב יותר מכולם את צפונותיו ומחשבותיו של המנוח, גם אם לא חלק את כל אשר בליבו עמה, ולא ניתן שלא לייחס משקל מוגבר לעדותה.
58. המנוח חתם על הצוואה ביום 16.10.04 בחדרו כשהוא מרותק למיטתו בבית חולים פוריה בנוכחות עדי הקיום, פ.ר וצ.ק ועוה”ד ר.מ שערכה את הצוואה.
59. עוה”ד ר.מ העידה לעניין כשירות המנוח ותיארה את מפגשה עם המנוח בימים 15.10.04 ו- 16.10.04 כדלקמן: “והיה לגמרי עירני ומדבר לעניין. אני לא הרגשתי שהוא היה אחר מאשר קודם. גם לא חשבתי שהוא ממש הולך כבר עוד מעט למות. ואותו דבר היה במוצאי שבת. ישב עירני במיטה ודיבר. אבל שוב, נכון שאני לא רופא, אבל אם הייתי חושבת שמשהו לא אותו דבר בחשיבה שלו, לא הייתי מחתימה אותו על צוואה. הוא היה בדעה צלולה וגמור בדעתו שזה מה שהוא רוצה”.
(פרוטוקול 25.11.13 בעמ’ 19 ש’ 11 – ההדגשה שלי – ר.ג.).
ובהמשך, ביחס למעמד החתימה על הצוואה במוצאי שבת ביום 16.10.04: “אני רואה שהוא צלול, אני רואה שהוא מבין. והוא עוד אמר לי במוצאי שבת שהוא בעצם נוסע לבית החולים איכילוב, לטיפול או לבדיקות. אז שקלתי את זה ואמרתי ‘הבן אדם בעיניי צלול, בן אדם יודע מה הוא רוצה, אני כן אחתים אותו והצוואה תהיה מבחינה פורמאלית בטח כשרה, ואני מניחה שאם ירצו רופא, ילכו לראות מה חושבים הרופאים בבית חולים. אבל אני הייתי משוכנעת שהוא צלול בדעתו, יודע מה הוא רוצה, מגדיר ענייני וכשיר לחתימה”.
(בעמ’ 20 ש’ 5 ההדגשה שלי – ר.ג.).
60. יש לציין שעוה”ד ר.מ ביקשה לקבל אישור רפואי למצב המנוח בחתימת הצוואה בבית חולים פוריה. הסברה באשר לאי השגת האישור הרפואי אודות צלילותו של המנוח וכשירותו נעוץ בעובדה כי רופא משם השיב לה כי זה בסמכות פסיכיאטר, וכשביקשה לדעת אם ניתן לזמנו הושב לה כי הוא בחופשה. העובדה כי עוה”ד ר.מ ביקשה אישור רפואי מרופא במחלקה מצביעה על כך כי חלפה במוחה המחשבה כי מצבו הקשה של המנוח בצירוף הנסיבות של הדרת המשפחה מהצוואה מצדיקה זאת.
61. בסופו של יום היא החתימה את המנוח על שתי הצוואות מאוקטובר עת היה מרותק למיטתו בביתו או בבית חולים – ללא אישור רפואי וכדבריה “אז שקלתי ואמרתי ‘אני כן אחתים אותו”…והצוואה תהיה מבחינה פורמאלית בטח כשרה, ואני מניחה שאם ירצו רופא, ילכו לראות מה חושבים הרופאים בבית חולים” (פרוטוקול מיום 25.11.13 עמ’ 19 ש’ 26-27 עמ’ 20 ש’ 1-13).
62. מר פ.ר, עד קיום לצוואה הצהיר כי המנוח היה מודע לתוכנה של הצוואה, הוא חתם על הצוואה בפני העדים לאחר שחזר ואישר שהיא מבטאת את רצונו. בעדותו העיד כי המנוח קרא את הצוואה בקול חלש יחסית (פרוטוקול מיום 11.3.10 עמ’ 51 ש’ 10-13).
63. מר צ.ק, עד נוסף לצוואה העיד כי נתבקש ע”י המנוח בעצמו אשר התקשר אליו מהפלאפון ביום שישי אחה”צ, להגיע במוצאי שבת לבית החולים בו היה מאושפז ולשמש כעד לחתימת המנוח על הצוואה. צ.ק השיב בשלילה לשאלה אם הוא יודע מה היה מצבו המנטאלי של המנוח נכון למועד החתימה על הצוואה (פרוטוקול מיום 10.7.08 עמ’ 57 ש’ 17-20 ועמ’ 72 ש’ 1-3). מעדותו עולה כי הליך אימות החתימה היה קצר, הצוואה לא הוקראה למנוח, המנוח גם לא הקריא את הצוואה, המנוח חתם על הצוואה שהונחה בפניו כפי שהיא “כמו שבבנק, יש לך 10 דפים ואתה חותם” (עמ’ 8 ש’ 5-12).
64. עוה”ד ר.מ העידה על כשירות המנוח לחתום על הצוואה מזווית ראייתה. עוה”ד ר.מ לא יכלה למסור בעדותה כל מידע ביחס לסיבות להדרת בני משפחת המנוח ופטרה את עצמה מהצורך לברר זאת עם המנוח באמירתה – “לא שאלתי, לא שאלתי. הבנתי. הדבר דיבר בעד עצמו, שהוא רצה את המשק לתת לבנים של מי שהייתה משפחתו לאחר שאשתו נפטרה” ובהמשך נשאלה אם היא ביררה על תלונות או כעסים מצידו כלפי המשפחה שגרמו לכך, והשיבה “לא. הוא לא שיתף. אבל זה דיבר בעד עצמו. אני לא שואלת שאלות” (עמ’ 10 ש’ 20-27).
עוד עולה מעדותה כי בביקוריה אצל המנוח השיחות “היו מצומצמות” לדבריה, המנוח לא סיפר לה ולא שיתף אותה בכל המאורעות שפקדו אותו בחודש האחרון לחייו. כך למשל, עוה”ד ר.מ לא ידעה מיהם האנשים שצורפו לחשבון הבנק על ידי המנוח, מהן ההוראות שנתן להם לגבי השימוש בכספים בחשבון לטובת המושב, אודות הפריצה וגניבת תכולת הכספת, הנסיבות למעבר לבית חולים איכילוב, על ההמחאה שנחתמה לטובת ביתו של ח’, על השיק שנחתם לטובת משרד הביטחון ועל השעון שניתן לח’.
עוה”ד ר.מ. ערכה את צוואות אוקטובר לבקשת המנוח כאשר כל תמונת הרקע למהפך שחל אצל המנוח לא היו ידועות לה כמו גם מצבו הרפואי לאשורו.
עוה”ד מ’ ציינה בעדותה “אגב, בצוואה השנייה, הוא אמר לי באיזשהו מקום אני לא בטוח שזאת הצוואה האחרונה והסופית” (עמ’ 9 ש’ 9-11).
65. המטפלת שהתה במחיצת המנוח וטיפלה בו 24 שעות ביממה במסירות (ראה סעיף 4 לתצהיר ראה גיליונות בית חולים איכילוב – היא לא משה ממיטת חוליו). מהעדויות עולה כי המנוח היה קשור אליה וכינה אותה “פויו” (גוזל ברומנית) ואילו היא מצידה כינתה אותו “אבא” (פרוטוקול מיום 3.2.13 עמ’ 12 ש’ 24 עדות האחות גב’ מ.ג. מיום 19.10.09 עמ’ 47 ש’ 8-14 תצהיר נתבעת 2 סעיף 20).
המטפלת הצהירה כי בחודש האחרון לחייו המנוח היה חלש מאוד ומבולבל, ובחלק מהזמן לא היה צלול בדעתו (סעיף 7 לתצהיר).
בעדותה הראשונה העידה כי הייתה עם המנוח בכל שעות היממה. בשבועות האחרונים לחייו המנוח לא היה מסוגל לחשוב. לא ידע כלום, למשל איפה שם את המפתחות (פרוטוקול מיום 17.2.09 עמ’ 36 ש’ 6-25). בהמשך סיפרה במילותיה כי המנוח לא היה צלול בדעתו, לא חשב. אמר לה כי טיפסו עליו וככה דחפו אותו לעשות. אמר שעשה טעות הפסיד הכול ושהוא רוצה למות (עמ’ 60 ש’ 12-27 עמ’ 64 ש’ 6). למנוח לא היה בכלל כוח בידיים. לא יכל לעשות איתן כלום. המטפלת לא יודעת איך הוא בכלל חתם על המסמכים (עמ’ 72 ש’ 3-27). המטפלת המשילה את מצבו של המנוח לפתגם על החלב השחור, והסבירה כי המנוח היה כה חולה ותשוש, שאם היו אומרים לו שיגיד שחלב הוא שחור, הוא היה אומר זאת (עמ’ 61 ש’ 15-27 ועמ’ 62 ש’ 1-6). ובהמשך אישרה כי לא היה למנוח כוח להתנגד למה שאמרו לו (פרוטוקול מיום 25.3.09 עמ’ 5 ש’ 1-7).
בעדותה השנייה בפני תיארה מצב מנטאלי קשה ביותר של המנוח, שלא יכול היה לחשוב עוד, הצטער על מה שעשה, על זה שנתן את הרכוש שלו (פרוטוקול מיום 3.2.13 עמ’ 20 ש’ 4-27, עמ’ 24 ש’ 9-10, עמ’ 73 ש’ 11-16). המנוח התאשפז ביום ה- 6.10.04 אחרי שלקחו את הכסף והזהב שלו, המחשבה שלו כבר לא הייתה תקינה. “מהרגע הזה זה היה הרגע שהוא הפך את דעתו, וכבר לא היה צלול” (עמ’ 19 ש’ 27 ועמ’ 20 ש’ 1).
66. נתבעת 4 העידה כי ראתה את המנוח בימיו האחרונים. הוא לא היה במיטבו, צלל מדי פעם ואז שוב דיבר לעניין (פרוטוקול מיום 13.3.13, עמ’ 35 ש’ 9-14 עמ’ 38 ש’ 22-25). העידה כי בביקורה בבית חולים ביום 15.10.04, יום לפני חתימת הצוואה האחרונה, “הוא היה כזה on and off איתי ולא איתי” (עמ’ 39 ש’ 25). בעדותה התייחסה גם לשיחת הטלפון שניהלה עם המנוח כשהיה מאושפז באיכילוב “שאלתי אותו איך אתה מרגיש, הוא אמר שקשה, ואז הוא העביר לפויו, הוא לא יכול היה לדבר…” (עמ’ 45 ש’ 10-14, עמ’ 46 ש’ 19-23).
67. נתבעת 11 הצהירה כי ביקרה את המנוח בבית חולים פוריה ממש ביום עריכת הצוואה האחרונה מיום ה- 16.10.04 בצהרים. היא נוכחה במו עיניה עד כמה מצבו היה רע. המנוח היה במצב של ערפול חושים וטשטוש מוחלט. ניכר היה בו שאינו בשליטה.
הדברים עולים גם מעדותה בתיאוריה את מצבו של המנוח ביום הביקור ב- 16.10.04. לדבריה המטפלת הזעיקה אותה הואיל והמנוח לדעתה לא היה בסדר, וכשהגיעה ראתה כי המנוח היה מנותק מהעולם הזה לא תקשר ובמילותיה “לא היה עם מי לדבר” (פרוטוקול מיום 3.9.09 עמ’ 28 ש’ 7) לא זיהה אותה והיה מטושטש לגמרי “ראיתי בן אדם גוסס” (עמ’ 32 ש’ 7) ו”אם הוא חתם ביום שאני ראיתי אותו, זה היה איום ונורא” (עמ’ 35 ש’ 17-18).
68. רב המושב מ’ העיד כי כשהמנוח היה מאושפז באיכילוב הוא היה בחו”ל ויצר איתו קשר משם. כשהתקשר אליו מחו”ל היה צריך להזכיר לו בטלפון מיהו (פרוטוקול מיום 19.10.09 עמ’ 31 ש’ 8-15). אמנם בעדותו בפני ייחס את קשיי הזיהוי לבעיות באיכות הקו (עמ’ 109 ש’ 4-5) ואולם גם הודה כי עדותו המאוחרת ניתנה לאחר שקרא את פרוטוקול עדויותיו הקודמות (עמ’ 96 ש’ 20-24) וגם כי כיום הוא זוכר דברים בצורה פחות מדויקת (עמ’ 98 ש’ 1-2). מכל מקום הרב העיד כי הוא לא נפגש עם המנוח כשהעביר את השליטה בחשבון הבנק. הוא נפגש עם המנוח רק כשהיה אצלו בבית חולים איכילוב ומצבו “לא היה כזה טוב” (עמ’ 110 ש’ 6-14).
69. פקידת הבנק גב’ מ.מ תיארה בעדותה כי התהליך בבנק של צירוף השותפים החל באוקטובר 2004 בין 1-11/10 בעקבות הגעתו של המנוח לסניף (פרוטוקול מיום 28.11.13 עמ’ 22 ש’ 13-14), בהמשך המנוח אושפז בבית חולים והיא החתימה את המנוח והשותפים על הטפסים בעניין צירופם לחשבון ביום 11.10.04. אז דרש הבנק אישור רפואי כי המנוח צלול בדעתו וכשיר לחתום על מסמכי הבנק וכן כי יינתן אישור של עורך דינו של המנוח כי פנייתו זו לבנק נעשתה בהסכמתו של המנוח ועל פי בקשתו (סעיף 9 לתצהיר, עמ’ 23 ש’ 10-24). מאוחר יותר סייגה את האמור בתצהיר והעידה כי הבנק דרש אישור רפואי והדרישה לליווי של עוה”ד באה מהמנוח, אליה הבנק לא התנגד (עמ’ 44 ש’ 1-16). מכל מקום, ציינה בעדותה כי מדובר היה במקרה שדרש בדיקה נוספת “אבל עדיין, בוא לא ניתמם. ידענו שמדובר באדם מבוגר…ויכולות להיות בעיות…” (עמ’ 37 ש’ 15-20) וכן הצורך בבדיקה נוספת “מדובר באדם מבוגר, בן אדם ערירי…” (עמ’ 38 ש’ 6-7) שרצה לצרף שותפים לחשבון. גב’ מ’ העידה שהיה ברור לבנק שתהיינה בעיות עם פעולת הצירוף של השותפים לחשבון ולכן התחייבה נקיטת זהירות – “ראינו מולנו אדם ערירי, בסה”כ עם סיפור חיים מורכב, עם תיק כסף נכבד, בוא לא ניתמם, הסנאריו של מה שקורה היום היה ברור, ותיארנו לנו שצריך לעשות את זה בזהירות רבה” (פרוטוקול מיום 15.2.09 עמ’ 72 ש’ 1-9).
גב’ מ’ פגשה את המנוח פעם נוספת בבית חולים פוריה ביום 13.10.04 לצורך השגת אישור רפואי אז הודיע לה המנוח שברצונו ל”הקפיא” זמנית את צירוף השותפים לחשבונו. ולהתרשמותה נכון לאותו מועד המנוח היה בריא “בראשו, צלול, כשיר, יודע לבטא את רצונו וגם לקבל החלטות”. לדעתה העובדה כי המנוח “ידע ב- 13.10 להגיד ‘פאוזה’ אני שוב אתייעץ’. אני חושבת שזה מעיד על אדם בריא” (עמ’ 34 ש’ 13-14 וש’ 24-25). גב’ מ’ לא פגשה את המנוח לאחר ה- 13.10.04.
70. אני סבורה כי אין די בעדויות הנתבעים ועדיהם כדי לקבוע כי המנוח נעדר כשירות בעת חתימתו על הצוואה. העדים אינם מומחים ברפואה ואין להם את הכלים לנתח את מצבו המנטאלי של המנוח. יש לזכור כי פרט לעוה”ד מ’ ושני עדי הקיום שאר העדים לא יכלו להעיד על מצבו במועד הקובע אלא לפני או אחרי. גם המטפלת לא נכחה ברגע האמת של חתימת המנוח על הצוואה. פרופ’ ו’ ציין בעדותו כי המסמך שניתן על ידו ביום 21.10.04 בדבר צלילות המנוח (נ/21) נכון למועד בו נרשם ולא ניתן לעשות בו שימוש להכשרת פעולה שנעשתה קודם לכן (פרוטוקול מיום 15.2.09 עמ’ 19 ש’ 1-6). התרשמותי מעדויות כל הצדדים כי למנוח היו רגעים טובים שבהם תיקשר והבין ורגעים של דמדומים שבהם נכנע לסבלו.
71. על כן, אני קובעת כי לא הוכח בפני כי מצבו הרפואי של המנוח כשלעצמו ובפני עצמו מהווה עילה מספקת כדי לפסול את צוואתו.
72. לצורך הכרעתי בדבר תקפות הצוואה אדרש לבחון האם הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת על רקע מחלתו הסופנית ועובדת היותו ערירי וכן אבחן את הנסיבות שאפפו את עריכתה של הצוואה בשילוב הערכת מהימנות העדים.
73. השינוי שחל אצל המנוח ממועד גילוי מחלתו ב- 9/04 אשר חולל מהפך מוחלט ברצונותיו וגרם לו בתקופה של שבוע ומחצה לערוך שתי צוואות וטיוטת צוואה שונות, תוך הדרת בני משפחת רעייתו (תחילה בצוותא עם משפחתו ולבסוף בלעדיה) אשר צוינו כנהנים בצוואות הקודמות והחלפתם בשכנים טובים וקרובים ככל שיהיו, דורשת ללמוד את מהלכיו של המנוח ולעמוד על הסיבות שהניעוהו לעשות כן.

ה. אישיות המנוח – הסיבות לשינויים בצוואות

74. נהוג שלא לדבר בגנותו של אדם לאחר מותו אלא לעסוק רק במעלותיו. עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה עלי להידרש גם לתכונות וצדדים פחות חיוביים של המנוח.
75. מכלול הראיות בתיק מלמד כי בחייו המנוח היה אדם סגפן, חסכן וקמצן. קרוב לוודאי שנסיבות חייו הקשות, ובכללן היותו קורבן שואה ונטען אף כי היה מקורבנותיו של ד”ר מנגלה בהיותו סובל ממומי גוף שעיצבו את אישיותו (ראה עדות מ.מ שעסק בטהרת גופתו של המנוח ובפרוטוקול מיום 13.7.08 עמ’ 44 ש’ 18-27, לרבות מחלת לב כרונית עוד לפני מחלת הסרטן שהביאה למותו). מובן גם שהיותו ערירי, ללא ילדים משל עצמו, ובשנתיים האחרונות לחייו אלמן לא היטיבה עימו. המנוח היה איש דתי ומאמין. הוכח כי במהלך חייו לא התנדב בפעילויות של המושב בו חי ולא נהג בנדיבות מיוחדת כלפי אחרים.
76. נתבעת 2 העידה “מפריע לי כי אני יודעת כמה חשדן הוא היה…ופתאום כשהוא לקראת הסוף, פתאום הוא בוטח בכל העולם, פתאום הוא משחרר. במהלך החיים הוא היה אוגר ב- 3 פריג’ידרים אוכל, וקונה ארגזים של שתייה שחס וחלילה לא יישרף בית החרושת, שזה איזשהו סימפטום של ניצולי שואה, של אגירת אוכל ואגירת בגדים, ופתאום הבן אדם משחרר ככה ביד רחבה וחותם על מסמכים, ונותן יפויים, משתף, זה נראה לי תמוה…” (פרוטוקול מיום 10.7.08, עמ’ 37 ש’ 11-22). בתצהירה הוסיפה כי במשך כל חייו היה המנוח שומר בקנאות על ממונו, כל חייו הסתפק במועט עד כדי סגפנות. להצהרתה, המנוח נהג כל העת לחשוד באנשים זרים מחוץ למשפחה ותמיד סבר כי הם מעוניינים בכספו בלבד (סעיף 12 לתצהיר).
77. ש’ העיד כי המנוח הציע לו שילווה ממנו כסף למרכז מזון כשהוא ניהל את העסק וייתן לו ריבית במקום לבנקים, והוא לא רצה בכך. עוד העיד כי המנוח חיי חיים צנועים וסגפניים והיה קמצן והייתה לו מנטאליות של ניצול שואה. “…היו לו קטעים כאלה של ניצול שואה, היה לוקח לחם מהמרכז מזון, שהייתי מביא לפרות לפעמים, ואומר בשביל הכלבים. אבל מה הוא עשה עם זה בדיוק אני לא יודע. הוא היה מאוד חסכן”.
המנוח לא רצה להיות תלוי באף אחד בזקנתו “תמיד הוא דאג שכאשר יהיה זקן שיהיה לו ממה להתקיים. שהוא לא יצטרך אף אחד”.
במשך כל חייו המנוח לא נתן לש’ אף מתנה, להוציא בקבוק קוניאק שהביא לו מרומניה. הוא לא ידע לספר על פעילות התנדבותית מיוחדת של המנוח במושב (עמ’ 6).
(פרוטוקול מיום 12.4.10 עמ’ 6 ש’ 6-10, עמ’ 9 ש’ 2-8 ו- 10-17, עמ’ 10 ש’ 25-27, עמ’ 11 ש’ 1-2 ש’ 5-6).
78. מר מ.מ חבר במושב ורו”ח במיקצועו העיד שהיה מקורב למנוח, ולגבי אישיותו העיד כי היה אדם “מאוד לא קל. לפעמים היה אפילו בן אדם אכזרי”. הוא גם העיד כי למנוח לא היו הרבה חברים, הוא ידע לציין את מר צ.ק ולא ידע לספר על אנשים נוספים (פרוטוקול 13.7.08, עמ’ 14 ש’ 23 ועמ’ 15-16)
79. ש’ העיד כי המנוח היה סגור “..א’ לא האמין לאף אחד, א’ היה מאוד סגור, וממש לא האמין…לאנשים בודדים” (פרוטוקול 21.11.12, עמ’ 94 ש’ 8) גם הרב מ’ העיד כי המנוח לא אדם רגשני “הם לא אנשים שכל כך משתפים ופורקים את הרגשות למה ככה ואיך התחיל” (פרוטוקול 19.10.09, עמ’ 28 ש’ 5-7) ולדיעה זו היה שותף גם מ.מ שהצהיר כי המנוח “לא היה איש שמרבה במילים ושופך בקלות את אשר על ליבו (סעיף 15 לתצהירו). מנגד עם גילוי מחלתו מתגלה פן אחר באישיותו של המנוח “הוא שפך את נפשו בפני האנשים שהקיפו אותו ב…” (עדות ר.ס 2.11.09, עמ’ 74 ש’ 13-14).
80. המנוח ורעייתו נתנו הלוואה בריבית נשך (דבר אסור לפי ההלכה) לבן מושב אחר. בני הזוג לא הסכימו לוותר על אותה ריבית קצוצה, ואף רב המושב מ’ נדרש לעניין בניסיון לשכנע אותם – ניסיון, שלמיטב זכרונו, לא צלח (עדות הרב פרוטוקול 3.3.13 עמ’ 126 ש’ 2-9 עדות מ.מ פרוטוקול 13.7.08 עמ’ 14 ש’ 23-27 ועמ’ 15).
81. המנוח נמנה על הרפתנים במושב שלא היו להם חובות. נתבעת 2 הצהירה כי משיחות עם המנוח למדה על סכסוך במושב בנוגע לתשלום חובות, וכי המנוח לא הסכים לשלם מכיוון שמשקו היה רווחי ולא נתון בחובות. המנוח אפוא נקלע לסכסוך עם הרפתנים שהיו להם חובות בנוגע להסדר מכירת רכוש משותף של המושב לשם כיסוי החובות. ח’ וש’ נמנו על המחנה היריב בעל החובות. מעדותו של מ.מ עולה כי הסכסוך בין שתי המחנות היה קשה ואמוציונאלי (פרוטוקול מיום 13.7.08 עמ’ 42 ש’ 7-26). מר מ.מ סיפר כי הוא וש’ צעקו אחד על השני ועד היום ישנם חברים מהיישוב שלא מדברים עימו מאז הסכסוך. העד לא ידע האם הוויכוח בין המחנות גלש גם למישור האישי בין המנוח לח’ (עמ’ 43 ש’ 9-17 גם ש’ העיד כי המנוח לא מחא על הסדר החובות מנכסים המשותפים של המושב – פרוטוקול מיום 12.4.10 עמ’ 7 ש’ 25-27). ואולם, אחייניתו של המנוח נתבעת 10 הצהירה כי המנוח סלד מח’ ושנאתו החלה מזמן כאשר היה ביניהם ויכוח עת נדרש המנוח לסילוק חובות בני המושב (סעיף 12 לתצהיר).
82. המנוח תרם כספים לבתי חולים מתוך ציפייה לקבל תמורה בדמות טיפול רפואי טוב יותר ולא מתוך רוח של נדיבות. ש’ העיד כי עם הגיעו של המנוח לבית חולים איכילוב הוא “רצה לתת 50,000 ₪, קודם כל, שיטפלו בו כמו שצריך” (פרוטוקול מיום 21.11.12 עמ’ 70 ש’ 3-5 ועמ’ 128 ש’ 20-25). גם האחות גב’ מ.ג העידה כי “…אני יודעת כי הוא בעצמו אמר לי, שכאשר הוא מגיע לחדר מיון בפוריה, הוא קורא למנהלי המחלקות, והם כבר יודעים שכאשר הוא מגיע הוא תורם להם כסף…עו”ד רש: זאת אומרת אחרת הוא לא היה תורם למקום כמו פוריה, אלא כי כיוון שהוא קיווה לקבל שם טיפול טוב והגון. גב’ מ.ג: מאוד יכול להיות. כן” (פרוטוקול מיום 19.10.09 עמ’ 86 ש’ 8-15 עמ’ 87 ש’ 1-11).
83. והנה, בישורת האחרונה לחייו, עם גילוי מחלת הסרטן במהלך 9/04, מגלה המנוח נדבנות ופזרנות.
המנוח תורם 100,000 ₪ לבית הכנסת במושב חודש – חודשיים לפני מותו (עדות פ.ר פרוטוקול 11.3.10, עמ’ 15 ש’ 10-13) זאת עת לא היו בכלל תרומות במשך כל שנותיו של הרב מ’ שם (עדותו של הרב פרוטוקול 3.13.13, עמ’ 86, ש’ 1-5).
המנוח נותן 100,000 ₪ לבתו של ח’, המחאה מיום 16.10.04, אליה אין לו שום קשר. המנוח כבר רושם שיק ע”ס מיליון ₪ למשרד הביטחון, וזאת עוד בימי חייו. המנוח מבקש לתת את הכסף לשר הביטחון בכבודו ובעצמו, ובלבד שזה יטריח את עצמו לביתו במושב (עדות ר.ס מיום 17.2.13 עמ’ 114 ש’ 18-20, עדות ח’ מיום 19.11.12 עמ’ 81-82 ולעדות פ.ר דובר אפילו ב- 3 מיליון ₪ למשרד הביטחון פרוטוקול מיום 11.3.10 עמ’ 16 ש’ 1-15).
המנוח רוצה לתרום 10 ניידות למשטרה (עדות פ.ר עמ’ 16, ש’ 17-23).
המנוח נותן לח’ שעון יד (עדות ח’, פרוטוקול מיום ה- 19.11.12, עמ’ 78, ש’ 6-19).
המנוח מצווה לשני בניהם של ח’ וי’ א’, ולאחר מכן לתובע 1 את המשק שלו, בשווי שבין 1.2 – 1.5 מיליון ₪ ( ראה עדות ח’ ביחס לשווי המשק עמ’ 15 ש’ 21).
המנוח מצרף את ש’ וח’ כשותפים בחשבונו, עוד בימי חייו וכן חותם על צוואה הקובעת הצהרה ברוח זו, במטרה שהכסף ישמש למטרות ציבוריות בישוב ו/או להנצחת המנוח ורעייתו.
84. אין חולק כי המנוח עבר מהפך אישי – רוחני בחודש – חודשיים האחרונים לחייו. ויש לעמוד על הסיבות שהביאו לשינוי שחל בו.
85. בסיכומיהם טוענים התובעים כי פרץ משבר בין האחייניות למנוח ביוני 2004 לאחר שובו מהטיול ברומניה. הן ניסו להקדים את המאוחר ולקבל ממנו כספים עוד בחייו (ראה עדות ח’ פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ’ 64 ש’ 19 ואילך עמ’ 66 ש’ 1 ואילך). ח’ סיפר שלאחר שובו של המנוח מרומניה היו מריבות וצעקות בטלפון בין המנוח לבין האחייניות שרצו לקבל את החלק של אשת המנוח באופן מיידי ולא להמתין לאחר מוות. הוא אומנם התכוון להוריש להן, אולם הדגש היה על הורשה. לא נתינה בחיים. הצקותיהן ודרישותיהן הכעיסו ועצבנו אותו עד שעשה את שעשה. גם ש’ העיד על קריעת הצוואה לטובת המשפחה בכעס ע”י המנוח ( פרוטוקול 21.11.12, עמ’ 91 ש’ 17-20). כעסו היה כה רב עד כי סיפר לח’ על רצונו להדיר את הבנות מעיזבונו. ח’ ניסה לשכנעו לא לעשות זאת, שכן ידע על הקרבה הרבה שהייתה בין המנוח לאחייניות, אולם המנוח היה נחוש ואיים כי יזרוק את הכול לים אם לא ימלאו אחר הוראותיו (פרוטוקול 21.11.12, עמ’ 21 ש’ 17-19).
86. התובעים מפנים גם לעדות חיצונית לגמרי לריב שבין המנוח לאחייניות. המנוח שיתף בעניין זה את אחות בית החולים באשפוז של יוני 2004, אשפוז שנבע מהסכסוך/מתח עם האחייניות. ברישום של האחות ביום 26.6.04 נכתב: “חולה מאוד מתוח עקב ירושה עם המשפחה של אשתו בעבר”.
87. לטענתם האחייניות ידעו כי מי שהרגיז את המנוח ופגע בו – אחת דינו. עובדה היא כי אף לא אחת מהאחייניות דיברה עם המנוח במישרין לאחר הריב ואף לא ידעה כי הדוד לקה בסרטן. אם באשפוזים קודמים היה המנוח מוצף מבקרים הרי באשפוזים האחרונים התעלמו ממנו האחייניות לחלוטין. המטפלת אישרה שלא באו לבקרו מיוני 2004 (עמ’ 51 ש’ 11-13) גם האחייניות אישרו זאת הן בתצהיריהן והן בחקירתן.
88. לסיכום עמדתם – המנוח נגרר לויכוח מר עם האחייניות, שדרשו לקבל חלק מעיזבון דודתן עוד בחייו. המנוח שתיעב תכתיבים, נפגע עמוקות מדרישה זאת. דווקא בשל הקרבה הכה רבה שהייתה ביניהם כל השנים, ודווקא משום שראה באחייניות אלה מעין בנות ממש, הייתה עוצמת הפגיעה שלו עמוקה ביותר. פגיעה זאת היא שהובילה אותו לקרוע את צוואת מאי בה נזכרו האחייניות כיורשות (סעיף 37.13 לסיכומי התובעים).
89. ישנו הסבר נוסף לתפנית שחלה אצל המנוח: העדה גב’ ר.ס בת הישוב ששימשה כרשמת רפואית בפוריה הסבירה בתצהירה ובעדותה את הבנתה ביחס למפנה הדרמטי אצל המנוח באשר להדרת משפחתו – “ציינתי את זה גם בתצהיר. לאחר האזכרה של ת’, שהייתה באוגוסט 2004, א’ אז שינה את דעתו, לעניות דעתי.
עו”ד ליבנה יוסף: איפה ציינת את זה בתצהיר?
גב’ ר.ס : התצהיר. בסעיף 6”.
(סעיף 6 לתצהיר ופרוטוקול 17.2.13 עמ’ 79 ש’ 17).
90. התובעים מסבירים בסכומיהם כי הרקע לדברי העדה הגב’ ר.ס היה היעדרות בני משפחת רעייתו המנוחה מהאזכרה ב8/04. לדעתה המנוח כה נעלב ונפגע מהעובדה שבני משפחת האישה לא השתתפו באזכרה השנתית שלה, שאז גמלה בלבו ההחלטה להדירם מעיזבונו. מאוגוסט הוא “התבשל” עם רעיון זה עד שהוציאו לפועל באוקטובר.
91. התובעים טוענים כי ההסבר שניתן ביחס לאחייניות המנוחה מסביר את הדרתן מהעיזבון. משנותרה נתבעת 11 היורשת היחידה מצוואת מאי, הוא החליט שהקשר הכה שטחי ורדוד שהיה ביניהם ותואר כך על ידה בעדותה, אינו מצדיק את הותרת העיזבון אליה ולכן גמלה בליבו ההחלטה להדיר את כלל בני המשפחה מהעיזבון.
92. אזי הוא החליט להועיד את הכספים לטובת המושב בו חיו הוא ואשתו את חייהם מאז עלו ארצה. במושב נקלטו הוא ואשתו, בו חיו את חייהם וצברו את הרכוש שצברו ובו נעזרו ע”י הקהילה והשכנים. בשקילה בין בני משפחה שהיה בליבו עליהם, ועל כן הם בבחינת “אחים רחוקים” לבין שכניו הקרובים, בין משפחת אשר ובין כלל חברי המושב, שכולם “שכנים קרובים”, הוא העדיף את שכניו הקרובים.
93. באשר להורשת המשק למשפחת תובע 3- הסביר ש’ כי המנוח מאוד אהב את רעיית התובע 3 (להלן: “י'”) וגם את הבנים, הוא אכל שם הרבה פעמים בשבתות ובחגים, ולכן החליט, כתגמול לי’ לתת את המשק לבניה (פרוטוקול מיום 21.11.12 עמ’ 86 ש’ 22).
94. ברוח זו טוענים התובעים העידה גם עו”ד מ’ בכל סבבי העדות שלה. לדבריה, המנוח ראה במשפחת תובע 3 משפחה ממש. כך אמרה : “הוא אמר לי שהוא רוצה שהמשק יילך לבנים של אותה משפחה, שהייתה המשפחה בשבילו” (פרוטוקול 30.11.09 עמ’ 6 ש’ 5) “שהוא רצה את המשק לתת לבנים של מי שהייתה משפחתו לאחר שאשתו נפטרה” (פרוטוקול מיום 25.11.13 עמ’ 10 ש’ 13).
95. לטענת הנתבעים 1-4 הוכח כי במשך כל השנים ניהל המנוח קשר רציף עם משפחתו המורחבת, הן עם משפחתו מצד רעייתו המנוחה והם עם משפחתו שלו. ניסיונות התובעים לטעון כאילו חל “נתק” ביחסים או “שעבר חתול שחור” ועוד מיני תיאורים ליחסי המשפחה הינם מגמתיים ומוגזמים, ודומה שבאו להוות הצדקה חסרת בסיס לצוואה האחרונה שלא היה בה כל היגיון ואינה מתיישבת עם רצון המצווה.
96. עוד טוענים כי לאור הראיות הקשר שבין המנוח לתובעים, אותו ניסו התובעים להאדיר ולפאר לא היה קרוב ומיוחד, כזה המצדיק שינוי כה מהפכני בצוואות המנוח, שינוי שארע בשלושת השבועות האחרונים לחייו בעודו גוסס ממחלת הסרטן. אין מדובר בקשר ארוך שנים של חברות איתנה.
97. לדידם, הצוואה אינה עולה בקנה אחד עם אופיו של המנוח, ערכיו ותמונת חייו. המנוח שהיה איש ניצול שואה, היה אדם חסכן וקשוח בכל הנוגע לכספו. כל חייו חסך שקל לשקל וחי בצניעות רבה עם אשתו. בהיותו ערירי, המנוח סמך על כך שממונו יהיה לו לעזר לעת זקנה, ובהתאם לעדויות שנשמעו הוא סבר שכספו יקנה לו יחס טוב. אלא שלמרבה הצער אותו יחס טוב שקיבל מהסביבה היה שלוב במניעים נוספים ובלתי מוסריים.
98. לטענת הנתבעים 5-10 אילו לא היו מודרים בני משפחת רעייתו ז”ל כליל וכמקשה אחת, אלא אך היו מתווספים גורמים חדשים לצוואה החדשה או שרק חלק מבני המשפחה היו מודרים, עוד ניתן היה לבדוק האם המדובר בעניין כשר והגיוני, אולם הדרתם המוחלטת של כולם ללא כל סיבה, תוך העדפת שכנים, מעלה ריח ביאושים.
99. ממכלול העדויות בתיק עולה תמונה מטרידה לפיה אנשים אשר לא פגשו במנוח אלא בימי שבת באקראי בבית הכנסת הפכו “לפתע” בחודש האחרון לחייו, ל”צל” המלווה את המנוח לכל מקום, הכול בתקופה הקצרה בה ערך המנוח שלוש צוואות שונות, הנבדלות באופן מהותי מרצונותיו הידועים.
100. לטענת הנתבעת 11 אין שום אינדיקציה לתיאורית המטמורפוזה שעבר המנוח, אף לא בעדויות מטעם התובעים, כגון עדות הרב מ’. כך, לא נטען שבהתקרב קצו המנוח התעניין בעולם הבא ובפעולות כאן שעשויות להיטיב גורלו שם. לטענתם, התובעים ומקורביהם התחברו אל המנוח תוך ניצול ציני של מצבו הקשה, השפיעו עליו בדרכי ערמה ותחבולה שונות ושכנעו אותו לבצע מעשים שעומדים בניגוד גמור לאופיו ולכוונותיו האמיתיות.
101. ש’ אחד מהשותפים לחשבון הבנק של המנוח ור’ מזכיר היישוב נכון למועד חתימת הצוואה ומי ששימש כעד קיום לצוואה העלו את מחלת הסרטן כפקטור המרכזי שהניע את המנוח לשנות את צוואתו.
102. ש’ אישר בעדותו כי הקטליזאטור היה המחלה עצמה רק אז באוגוסט 2004 התחיל המנוח לדבר על ההנצחה שלו (פרוטוקול מיום 21.11.12 עמ’ 85 ש’ 2-7).
103. פ.ר העיד כי שבועיים לפני עריכת הצוואה הראשונה של חודש אוקטובר הוא בא לבקר את המנוח ונפגש עימו ברפת, והוא אמר לו : “אני רוצה לשנות את כל הצוואה שיש לי ולתרום…” (עמ’ 17 ש’ 4-5 ) “הוא רצה לשנות את כל הצוואה הקודמת ושתהיה צוואה חדשה, ולא לתת למשפחה…ולא לתת למי שהוא הבטיח, לא לתת כלום למשפחת אשתו…”(עמ’ 20 ש’ 10-12). הסיבה לכך לטענת ר’ “…הוא רצה שהכסף יישאר במושב והוא יונצח…הוא כעס על כולם, על כל המשפחה של אשתו, אחרים זה מה שהוא אמר לי: אני רוצה לשנות הכל, המחלה שיש לי היום, הסרטן, זה בגללם, אני התכוונתי לתת להם, אבל הם הטרידו אותי, הם תבעו אותי למשפט” (עמ’ 18 ש’ 25-27 ועמ’ 19 ש’ 1-3).
104. אין מחלוקת כי מרגע גילוי מחלתו המנוח הפך את עורו ופתח את ידו.
105. השאלה היא האם הצוואות שנערכו בעקבות מחלתו ביטאו את רצונו האמיתי של המנוח שמא המנוח שוכנע ודורבן תוך ניצול מצבו וחולשת כושר שיפוטו לצוות את עיזבונו לזרים לתא המשפחתי. האם ייתכן כי המנוח בערוב ימיו בעודו גוסס ממחלת הסרטן שינה את טבעו בבחינת ” “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו”? (ירמיהו פרק כ”ג פסוק י”ג).
106. הסיבות למהפך שעבר המנוח ובלשון אחר המניעים והגורמים שהביאוהו לעשות את הצוואות שחתם עליהן באוקטובר 2004 אשר מדירות את בני משפחתו וכן לצירוף ח’ וש’ לחשבון הבנק שלו ייבחנו באמצעות “אבני הבוחן” שנקבעו בפסיקה המסייעות לבית המשפט בהכרעה אם הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת.

ו. קשריו של המנוח עם בני משפחתו

107. התובעים טוענים כי מרבית העדים מטעם הנתבעים היו בני משפחה, בין משפחת המנוח ובין משפחת אשתו, אשר אף לא אחד מהם היה מודע לעולמו הפנימי, למחשבותיו או לכוונותיו של המנוח ובודאי שלא בשנה האחרונה לחייו. לטענתם מעדותה של נתבעת 11 שזוכה ברבע מעיזבון המנוח על פי צוואת מאי 2004 ולכאורה נמנתה על המקורבים למנוח, עולה כי כלל לא התעניינה איפה המנוח עושה חגים חשובים של פסח וראש השנה. לא היא ולא בנה הפגינו ולו ידיעה מינימאלית אודות חיי היום יום של המנוח ביישוב ואף לא במישור המשפחתי – מדוע התנה את בואו לחתונת הבן בהדרת גיסותיו וגיסו מהחתונה.
108. עוד נטען כי במהלך השנים יחסיו עם בני משפחתו הלכו והורעו, והקשר עימם הלך והצטמצם עד כדי נתק מוחלט שכן הוא “פסל” בני משפחה בזה אחר זה בשל מה שנראה לו “עוולות” שעוולו כלפיו בני המשפחה ואמונתו כי הם אך מייחלים לקבל ממנו כספים.
109. לטענתם למנוח היו כעסים כלפי בני משפחתו. להוכחת טענתם מפנים לעדות הרב מ’ שהעיד כי המנוח לא ישב “שבעה” על אחיו מ’ מחיפה יחד עם אחיו ושכנו א’ (ח’) מהמושב. שני האחים השכנים ישבו בנפרד, כל אחד בביתו הוא. המנוח לא סעד עם אחיו בחגי ובמועדי ישראל אלא אצל משפחת תובע 3. עם גיסתו, הנתבעת 7 הוא התעמת אף באמצעות עוה”ד שלו, ר.מ, בשל ניסיונה של הגיסה לקבל כספים להם לא הייתה זכאית מחשבון הבנק שלו בבל”ל (כך העידו עוה”ד ר.מ ומ.מ פקידת הבנק). וכך העיד גם הרב מ’ “אני זוכר שהוא דיבר אתי כמה הוא כועס שהם רצו כסף” (פרוטוקול 3.3.13 עמ’ 99). וגב’ ר.ס העידה כי “הוא מתלונן בפני על מערכת היחסים של המשפחה של ת’ אליו, שהם טענו שהם דורשים את חלקה של ת’ בירושה” (פרוטוקול מיום 17.2.13 עמ’ 78). את גיסו הנתבע 8 הוא תיעב בשל כך שהגיס יצא לחופשה בזמן שאשת המנוח גססה כך שהגיס נעדר מלוויתה. גב’ ר.ס העידה בעניין זה “כתבתי שהוא טוען שהוא היה בשיט תענוגות והוא לא השתתף בהלוויה של ת’, בימיה האחרונים” (עמ’ 79). עם אחייניו, בני אחיו מ’, הנתבעים 2-4 לא ניהל המנוח קשר קרוב ועובדה היא שהם לא נמנו כיורשים באף לא צוואה אחת שכתב. נתבעת 14 ובנה העידו כי הוא התנה את בואו לחתונת הבן בהדרת הנתבעים 6-8 גיסותיו וגיסו מהחתונה של בן משפחתם הקרוב, שכן הוא לא היה מעוניין לראות בני משפחה אלו.
110. לטענתם הכעס והניתוק היו הדרגתיים עם בני המשפחה עד כדי נתק מוחלט שאז הוא המיר את משפחתו הביולוגית במשפחת תובע 3, שכניו.
111. באשר למטפלת טענו התובעים כי המנוח לא רחש אמון למטפלת וחשד בה כל העת. ש’ וח’ העידו כי יחס המנוח אל המטפלת היה יחס של “כבדהו וחשדהו” . הוא הורה לה לצאת מהחדר עת נועד לשיחות עימם. ח’ תיאר בעדותו שהמנוח היה מוציא את המטפלת עת שוחח עימו ועם ש’ שכן עם כל אהבתו אליה הוא תמיד חשד בה (פרוטוקול 21.11.12 עמ’ 41 ש’ 10-14). גם הרב מ’ בעדותו הבחין בין הקרבה הפיזית ששררה בין המנוח למטפלת להבדיל מקרבה נפשית אותה לא אישר (פרוטוקול 3.3.13 עמ’ 102) וכך גם גב’ ר.ס במענה לשאלה כי תאשר שהמטפלת הייתה הכי קרובה אליו נפשית: “לא רק אני יודעת וגם את זה כתבתי בתצהיר, היו פעמים שהייתי באה אליו, והוא היה נמנע מלשוחח איתי על כספים או דברים מסוימים, בפניה…הוא לא הוציא אותה מהחדר, אבל דיבר איתי ברמזים” (פרוטוקול 17.2.13 עמ’ 115) האחות גב’ ג.מ העידה כי “הוא מאוד קשור אליה, והיא כמו בת שלו, והיה לה איזה שם חיבה אליה ברומנית…והיא הייתה קוראת לו אבא” (פרוטוקול 19.10.09 עמ’ 47 ש’ 8-14).
112. מנגד הנתבעים העידו על מגמה שונה ביחס של המנוח לבני משפחתו.
113. נתבעת 2 העידה כי המנוח אהב מאוד את משפחת המנוחה. היא יודעת זאת כה טוב, עד שאם היה מוריש את הכסף רק להם, לא הייתה מתנגדת בכלל לצוואה (פרוטוקול 10.7.08, עמ’ 31, ש’ 6-20). עוד העידה כי הקשר של המנוח עם משפחת ט’ היה חזק אף יותר מהקשר שלו עם משפחתו (פרוטוקול מיום 3.3.13, עמ’ 20, ש’ 2-7, עמ’ 32, ש’ 21-27 עמ’ 33 ש’ 1-18).
114. מר מ.מ הצהיר כי המנוח לא התלונן בפניו על משפחתו ולא הייתה לו כל טינה כלפי אחייניו (סעיף 19 לתצהיר). בעדותו הוסיף כי הוא נהג לבקר את המנוח בית חולים פוריה בזמן האישפוז וגם בבית והמנוח לא גילה כעס או עוינות כלפי משפחת המנוחה (עמ’ 36 ש’ 20-25) ולא השמיע באוזניו דברים כנגד בני משפחתו ולא אמר שבכוונתו לנשל אותם מירושתו (עמ’ 41 ש’ 15-20).
115. גב’ ג.ל ידידת משפחה מזה שנים העידה על הקשר הקרוב בין המנוח ובין משפחת המנוחה. המנוח אמר לה במפורש כי הוא מתכוון להוריש הכול ל”בנות” (הכוונה לאחייניות נתבעות 8-10) ראה תצהירה סעיף 8 ופרוטוקול מיום 26.4.09 עמ’ 11′ ש’ 10-12 ).
116. נתבעת 9 גב’ ל.ד העידה אף היא על מערכת היחסים החמה בתוך המשפחה (פרוטוקול מיום 26.4.09 עמ’ 21-22). בתצהירה מתואר קשר משפחתי חם בינה ובין משפחתה למנוח ואשתו, שאף אימצו אותה בילדותה ושידכו לה את בעלה שהוא קרוב משפחתו של המנוח. להצהרתה לאחר פטירת אשתו התהדקו הקשרים עם המנוח, בעיקר בינה ובין אחיותיה למנוח, והתאפיינו בשיחות טלפון רבות, ביקורים תכופים ובישולים עבורו. העדה הצהירה כי עלתה עם בעלה לקברה של המנוחה ביום השנה העברי לפטירתה בברכתו של המנוח ובידיעתו, אף כי בסופו של יום האזכרה לבקשת המנוח לא התקיימה במועדה. עוד הצהירה כי חודשיים לפני פטירתו של המנוח החלה להיתקל בקשיים בניסיונותיה לשוחח עימו. כאשר הייתה מטלפנת אליו, היה נשמע שונה, מבולבל וחושש והיה אומר לה כי אינו יכול לשוחח באותו רגע. כחודש לפני פטירתו של המנוח, נעשו השיחות עימו בלתי אפשריות, והוא היה עונה לטלפון ואומר שאינו יכול לשוחח. לעיתים היה פולט שאסור לו לומר מי איתו לפני שהיה מנתק. נתבעת 9 כמו אחיותיה נתבעות 8 ו- 10 לא ידעה על חומרת מצבו של המנוח ופטירתו הכתה אותם בתדהמה. מעדותה עולה כי ביקרה אותו בתדירות של אחת לשבוע או אחת לשבועיים עד כחודשיים לפני פטירתו (עמ’ 26 ש’ 1-3) אח”כ הייתה עסוקה בעבודתה והתעדכנה לגבי שלומו בפרק זמן זה דרך שיחות טלפון שנענו על ידי המטפלת (עמ’ 28 ש’ 19-26). היא לא ידעה כי המנוח חלה בסרטן. לטענתה הוא לא סיפר להן כי הוא לא רצה להדאיג אותן. המטפלת שידרה להן מסר שהכול כרגיל (עמ’ 34 ש’ 18-23, עמ’ 55 ש’ 11-14).
117. נתבעות 8 ו- 10 העידו והצהירו על מערכת יחסים חמה עם המנוח (פרוטוקול 26.4.09 עמ’ 61 ש’ 10-12, עמ’ 72 ש’ 23-24). נתבעת 10 גב’ צ.כ ראתה את המנוח חודש וחצי לפני פטירתו. לא הבחינה בשינוי בהתנהגות המנוח ב- 8/04 (עמ’ 58 ש’ 22-25). גם היא וגם נתבעת 8 גב’ מ.ק לא ידעו על מחלתו של המנוח ואשפוזו (עמ’ 52 ש’ 21, עמ’ 56 ש’ 3-7 עמ’ 67 ש’ 19-27). היא פקדה את ביתו פעם בחודש באופן קבוע וראתה אותו לאחרונה ב – 8/04 והוא נראה לה תקין (עמ’ 71 ש’ 22-27 עמ’ 72 ש’ 1-6).
118. נתבעות 9-10 הבינו כי המנוח מבלה את החגים – ראש השנה ופסח בביתו כי הוא אהב את הפינה שלו. הוא לא סיפר להן כי הוא מתארח בחגים בביתה של משפחת תובע 3.
119. ע.ק בנה של נתבעת 11 העיד אף הוא על מערכת יחסים קרובה ולבבית עם המנוח במשך כל השנים. המנוח הגיע לחתונתו שנערכה ביום ה- 29.7.04 ולבקשתו נמנע מלהזמין בני משפחה אחרים שהמנוח לא רצה בנוכחותם (פרוטוקול 3.9.09, עמ’ 8).
120. נתבעת 11 בת דודתה של אשת המנוח העידה כי לא הכירה את מערכת יחסיו של המנוח עם משפחתו, ואישרה כי לא ניהלה עימו שיחות אינטימיות הקשר היה “רק חיצוני וקשר כזה של לא יודעת שהייתי באה לביקור של שעתיים” (עמ’ 20 ש’ 16-27) עוד העידה כי הקשר היה של ביקורים וטלפונים וכשהוא היה חולה ביקרה אותו לעיתים יותר קרובות (עמ’ 21 ש’ 16-19).
גם היא לא ידעה היכן המנוח בילה בחגים – ראש השנה ופסח לאחר פטירת אשתו, וסברה שבביתו. מכל מקום בחג סוכות הייתה מבלה עימו (עמ’ 23 ש’ 25-27 ועמ’ 24, עמ’ 21 ש’ 16-19).
121. ולבסוף, המטפלת שהייתה העדה העיקרית מטעם הנתבעים וליוותה את המנוח בצמידות במשך השנתיים האחרונות לחייו, העידה על הקשרים החמים של המנוח עם משפחתו (פרוטוקול 17.2.09, עמ’ 24-30). בתצהירה הצהירה שאין לה מושג, כיצד המנוח הוריש את רכושו לזרים ולא למשפחתו. היה ידוע לה שהוא רצה להוריש את הרכוש למשפחתו. בעדותה הראשונה סיפרה כי נסעה עם המנוח לרומניה במאי 2004, וממש לפני כן הוא ערך צוואה לטובת המשפחה (עמ’ 58 ש’ 7-11). המטפלת אישרה שנתבעות 9-11 היו עוזרות לה בפרט נתבעת 9 שהייתה מגיעה פעם בשבועיים עד פעם בחודש ביום שישי בבוקר ( פרוטוקול מיום 25.3.09 עמ’ 5). המטפלת סיפרה גם על הקשר החם בין נתבעת 14 ומשפחתה למנוח. הם היו מגיעים אליו בשבתות, הולכים לבית כנסת וחוזרים הביתה לארוחה (עמ’ 27, ש’ 15-23 ופרוטוקול מיום 25.3.09 עמ’ 10).
122. המטפלת העידה כי בתקופה האחרונה מצבו של המנוח היה גרוע, הוא לא יכול היה לדבר, ועל כן היא דיברה במקומו, שכן הוא אמר לה “אני לא רוצה שבני משפחתי, הקהל שלי ידע שאני מרגיש בכי רע…”(עמ’ 6 ש’ 26-27 ועמ’ 7 ש’ 1-2). המטפלת הכחישה את הטענה כי מעצם העובדה שנתבעות 9-11 לא הגיעו לבקרו בבית חולים בחודש 10/04 ניתן ללמוד על נתק ביניהם. לעדותה “הוא הרגיש רע וביקש ממני להגיד להן שאני מרגיש טוב…תגידי לה שאני לא יכול לדבר נדבר כשאני אחזור הביתה” (פרוטוקול מיום 3.2.13 עמ’ 54 ש’ 13-21).
123. ניתוח העדויות החיצוניות של הרב מ’ וגב’ ס.ר מורה כי אלו היו כלליות ולא נדרשו לאבחנה בתוך בני המשפחה. כך מעיד הרב מ’ כי אינו זוכר למי מבני משפחת המנוחה באופן ספציפי הפנה המנוח את תלונתו ואחר כך ייחס את עדותו לשנת 2002 שלמעשה שנתיים לאחר מכן נערכה צוואה שכולה לטובת הדור הצעיר של משפחת המנוחה (עמ’ 99 ש’ 23-27, עמ’ 101 ש’ 9-19). בנוסף, הרב מ’ לא ידע בכלל מה מבנה העץ המשפחתי של אשת המנוח עליו למד מב”כ התובעים (עמ’ 119 ש’ 4-15). גם גב’ ר.ס בעדותה לא דקה פורתא כלפי מי מבני משפחת המנוחה הופנתה תלונתו של המנוח ובאיזה שנה (עמ’ 78 ש’ 8-14). ניכר כי עדותם של הנ”ל מופנית כלפי הדור הוותיק נתבעים 5-7 ולא כלפי הדור הצעיר. גם עוה”ד ר.מ ופקידת הבנק סיפרו על סכסוך כספי של המנוח כלפי נתבעת 6 בלבד. ועוה”ד מ’ העידה כי לא ביררה עם המנוח מדוע הוא גרע את בני משפחתו מצוואתו והוא לא שיתף אותה בכעסים כלפי משפחתו אם כי “הדבר דיבר בעד עצמו, שהוא רצה לתת את המשק לבנים של מי שהייתה משפחתו לאחר שאשתו נפטרה” (פרוטוקול 25.11.13 עמ’ 10 ש’ 20-23).
124. ממכלול העדויות בתיק אני מסיקה וקובעת כי יחסיו של המנוח עם בני משפחתו מהצד שלו היו עם עליות וירידות, ואולם היה לו קשר טוב והדוק עם האחייניות בנות אחות אשתו המנוחה עד לחודש 8/04. לאחר מכן עם נתבעות 8-10 הקשר היה יותר טלפוני באמצעות דיווחים מהמטפלת. לא הוכח מהעדויות כי היה נתק בינן לבין המנוח להבדיל מהריחוק של המנוח מאימן. הבת דודה נתבעת 11 שמרה על קשר ישיר עם המנוח ואף ביקרה אותו עת אושפז בבית חולים פוריה.
עד מאי 2004 הוקיר המנוח את האחייניות והבת דודה ורשם אותן כזוכות בשתי הצוואות שנערכו לפני צוואות אוקטובר 2004 אשר נישלו אותן כליל מעיזבונו. לא הוכח כי השינוי בצוואות נובע מ”נתק” ביחסים או “שעבר חתול שחור” בין בנות המשפחה הנ”ל למנוח בתקופה האחרונה לחייו.

ז. טיב הקשר בין המנוח לבין התובעים – האם טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כז י’)?

125. התובעים טענו כי המנוח רכש אמון רב כלפיהם וסמך עליהם. גב’ ר.ס העידה כי יחסו של המנוח לש’ “בתור הערכה בנאדם שהוא העריך”(פרוטוקול 17.2.13, עמ’ 111, ש’ 3). גב’ ג.מ העידה כי “המנוח התייעץ עם ש’ על ענייני כספים ועל כל מיני דברים אחרים, שהוא חשוב לו והוא מתייחס אליו כאילו הבן שאין לו” (פרוטוקול 19.10.2009 עמ’ 72 ש’ 14-17). עוה”ד מ’ ציטטה את המנוח עת הורה לה להכין את צוואות אוקטובר שאז אמר לה שמשפחת תובע 3 היא כמו משפחה בשבילו. “המשפחה שלהם היא המשפחה שלו” (פרוטוקול 25.11.13 עמ’ 10 ש’ 16).על היחס החם של המנוח למשפחת תובע 3 הצהירו והעידו מ.ג וגב’ ר.ס.
126. מהעדויות של חלק מעדים אלו עולה כי הקשר התהדק בסמוך לגילוי מחלת הסרטן.
127. הגב’ ס’ העידה כי הקשר של המנוח עם ח’ התהדק משמעותית בתקופה בה החלה החמרה במצבו הבריאותי של המנוח (עמ’ 25, ש’ 7-8, 20-27).
128. ח’ עצמו העיד כי כל סיפור ההורשה של המשק והכספים התחיל שבועיים שלושה לפני הצוואה השנייה של אוקטובר 2004 כלומר כשבוע בלבד לפני הצוואה הראשונה מה- 5.10 (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 126 ש’ 10-26).
129. המטפלת הצהירה כי בתקופה האחרונה לחייו של המנוח החלו לפתע להגיע אנשים לביתו אשר הוא מעולם לא היה עימם בקשרי ידידות. אחד הדברים המוזרים שקרו בתקופה זו, היה ה”רומן” שהחל להתפתח בין המנוח לח’ ואשתו. בנו תובע 1 לא היה כלל ביחסים טובים עם המנוח, הוא רק הסיע אותו תמורת תשלום לבית החולים כי הייתה לו חברת הסעות. עד לתקופה זו המנוח לא היה בקשר כלל עם משפחת תובע 3 – בקושי אמרו אחד לשני שלום.
130. בעדותה הרחיבה לגבי מועד תחילת הקשר עם משפחת תובע 3: “היחסים התחילו כאשר הוא היה חולה. הוא היה צריך את האוטו, הוא היה צריך לדבר איתה בטלפון לגבי הבדיקות, א’ לא כל כך היה מדבר” (עמ’ 43 ש’ 25-27 ועמ’ 49 ש’ 14-19 פרוטוקול 25.3.09 עמ’ 7 ש’ 21-23).
131. המטפלת העידה כי הם סעדו בבית משפחת תובע 3 בסך הכול שתי ארוחות חג של ראש השנה במהלך השנתיים וחג פסח עשו בביתם (פרוטוקול 17.2.09 עמ’ 33).
132. המטפלת הצהירה כי קודם לקרבה שנוצרה לא שררה בין המנוח למשפחת תובע 3 סימפטיה והמנוח לא אהב את אופיו של ח’ ואת בנו תובע 1. העידה “הוא לא אהב אותו כשהיו הולכים לבית הכנסת, דאג שלא ילכו ביחד, שלא ייפגשו אפילו ברחוב, לבית הכנסת” (פרוטוקול 3.2.13 עמ’ 15 ש’ 6-12).
133. גם נתבעת 9 העידה כי המנוח סלד מח’ עד 3 חודשים לפני מותו ולא אהב את אנשי המשק כי הם גזלנים (פרוטוקול 26.4.09, עמ’ 19-20). עוד העידה כי מהיכרותה את מערכת היחסים שהייתה לאורך השנים בין המנוח למושב, היא לא מאמינה שהוריש להם את רכושו בדעה צלולה (עמ’ 41 ש’ 1-3).
134. לגבי הקשר עם י’ אשתו של ח’ העידה “אני ביקשתי מי’ לבוא לדבר איתו, לא היה יחס אחר” (עמ’ 15 ש’ 17-22).
135. לגבי הקשר עם ש’ העידה המטפלת כי “הם לא היו חברים, אבל היו להם עסקים משותפים עם אדמה” (פרוטוקול 3.2.13 עמ’ 16 ש’ 6-7).
136. גם מעדותו של ש’, ניתן ללמוד שהקשר שלו עם המנוח נסב בעיקר על ענייני עבודה. לא הייתה ביניהם קרבה מיוחדת מעבר ליחסי עבודה טובים והיכרות של חברים בתוך המושב ושותפים לאותו ספסל בבית כנסת. המנוח לא הציע לו הלוואה כספית למרות שהמשק שלו היה בחובות. כך הוא גם לא קיבל מהמנוח שום מתנה למעט אותו בקבוק קוניאק כטענתו.
137. מר מ.מ העיד לגבי שיחה שהייתה לו עם ש’, בה הוא גילה ליבו ואמר שהוא מופתע שח’ רשום בתוך הצוואה, ושבנו מקבל את המשק בתור ירושה (פרוטוקול 13.7.08 עמ’ 25 ש’ 3-4).
138. בחקירתו הודה ש’כי הופתע משורה של מעשים של משפחת התובע 3 ביחס למנוח, עליהם למד במהלך משפט זה, בכל הנוגע להמחאה ע”ס 100,000 ₪ לבתו של ח’, בדבר קבלת שעון הזהב מהמנוח ע”י ח’, ובדבר השמדת ההמחאה שנרשמה לפקודת משרד הביטחון (פרוטוקול 21.11.12 עמ’ 124-125).
139. עוד העיד מר מ.מ כי לאורך השנים לא הייתה מערכת יחסים טובה בין המנוח לבין משפחת תובע 3 ואף בימי השבעה למותה של אשת המנוח, ח’ לא השתתף בתפילות וכשכן לא בא להשלים מניין (פרוטוקול מיום 13.7.08, עמ’ 12 ש’ 23-27). השינוי במערכת היחסים ביניהם חלה לאחר פטירתה של המנוחה.
140. תובע 1 לא הצליח להוכיח בעדותו כל קשר למנוח. הקשר שלו עם המנוח התמצה בכך שהסיע אותו בתשלום (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 11, ש’ 1-21). התובע 1 לא יכול היה להסביר מדוע הוא קיבל את המשק. הודה שהופתע ושלא ציפה לכך “לא ציפיתי לדבר כזה, בחיים שלי לקבל משק משכן”. הודה שלא התייחס למנוח כמו לסבא. לא היו לו עימו חוויות ילדות משותפות עימו. העיד שהרהר בינו לבין עצמו במה זכה, ואז הגיע למסקנה “לאט לאט אני מבין שהוא פשוט אהב אותי…” (עמ’ 14). תובע 1 אף לא טרח להגיע לשבעה של המנוח שהוריש לו משק בשווי של מאות אלפי דולרים, והוא הסביר זאת בתשובה “לא הרגשתי נוח” (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 43 ופרוטוקול 19.11.12, עמ’ 24 ש’ 22-23, עמ’ 25 ש’ 1-15).
141. תובעים 1 ו- 3 לא ידעו בזמנו, וגם אינם יודעים היום, איזה סרטן היה למנוח. הם גם לא זוכרים בכלל תאריך פטירתו (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 26 ש’ 24-27, עמ’ 105 ש’ 5-23 וכן פרוטוקול 19.11.12, עמ’ 38 ש’ 15-26, עמ’ 57 ש’ 19-20, עמ’ 94 ש’ 5-18).
142. לפי עדויות התובעים מי שהתקרבה אל המנוח אחרי מות אשתו הייתה גב’ י.א. שמה עובר כחוט השני בעדויות שנשמעו, בדבר אהבתו של המנוח כלפיה ממש כמו “בת משפחה שלו”, “חברת נפש”. לטענתם, אותה הוא הוקיר ולה הוא רצה לגמול (ראה עדותם של הרב מ’ פרוטוקול 3.3.13, עמ’ 84 ש’ 2-4, האחות מ.ג פרוטוקול מיום 19.10.09 עמ’ 45 ש’ 1-6, עמ’ 46 ש’ 22-27 ש’ פרוטוקול 21.11.12, עמ’ 86, ש’ 13-27, גב’ ס’ פרוטוקול 17.2.13 עמ’ 76 ש’ 21-26, צ.ק פרוטוקול 10.7.08, עמ’ 61 ש’ 3-14, עמ’ 66, ש’ 19-27) י’ אף אוזכרה כמי שדאגה למנוח, בישלה לו כיבסה את בגדיו ודאגה שבדיקות הדם שלו יגיעו למעבדה.
143. תובע 1 העיד כי י’ מתנגדת לכל ההליך, לא הייתה מסכימה להענקת ירושות למי מבני משפחתה, ואף ייתכן כי לו הייתה מעורבת הייתה מנסה לשכנעו לחזור בו (פרוטוקול מיום 19.11.12 עמ’ 30). כך גם ח’ העיד כי י’ התנגדה לקבלת כספים מהמנוח וכי התובעים פועלים בניגוד לעמדתה בהליך המשפטי ( פרוטוקול 19.11.12 עמ’ 80 ש’ ).
144. בעדותו של ח’ אמר כי במדרג הקרבה למנוח, אשתו י’, הייתה קרובה ממנו למנוח, והמטפלת הייתה קרובה מי’:
” עו”ד הרשקוביץ צבי : היית קרוב לא’.
מר א.י: פחות או יותר, היו יותר קרובים.
עו”ד הרשקוביץ צבי: היו יותר קרובים?
מר א.י. : כן.
עו”ד הרשקוביץ צבי: מי היה יותר קרוב ממך?
מר א.י : אשתי.
עו”ד הרשקוביץ צבי: היה עוד מישהו שלדעתך היה יותר קרוב?
מר א.י : ממנו ומאשתי?
עו”ד הרשקוביץ צבי: כן ממך ומשאשתך.
מר א.י: אני חושב שאולי אפילו הרומניה, א'”.
(פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 116, ש’ 14-23).
145. גב’ י’ אשר לא הובאה לעדות, למרות שהיא עדת מפתח שהייתה יכולה לאמת את כל טענות התובעים ולמרות שלגרסתם היא הייתה הקרובה ביותר למנוח. התובעים לא נתנו כל הסבר לאי הבאת גב’ א’ לעדות, מלבד העובדה כי אף להודאתם היא מתנגדת למעשיהם במשפט ולא רצתה ואינה רוצה גם כיום לקבל דבר מהעיזבון.
146. הלכה היא כי צד שנמנע מלהעיד עד שבשליטתו, חזקה על אותו עד שעדותו הייתה מזיקה לאותו צד שנמנע מלהביאו. י’ התנגדה לכל ההליך, לפיכך אין תימה כי התובעים נמנעו מלהביאה לעדות.
147. מהעדויות שהובאו בפני אני קובעת כי הקרבה ויחסי החברות בין המנוח לח’ וש’ החלו בחודשיים האחרונים לחייו כשהחלה החמרה במצבו הבריאותי של המנוח סמוך לגילויי מחלת הסרטן. קודם לכן לא היו יחסים מיוחדים בין ש’ למנוח. ואילו בין המנוח למשפחת תובע 3 הפשירו היחסים לאחר פטירת המנוחה, אך הם התהדקו עד מאוד רק בחודשיים האחרונים לחייו של המנוח.

ח. השפעת התובעים ומקורביהם על המנוח – האם עולה כדי השפעה בלתי הוגנת

148. המסגרת הנורמטיבית לעילת הפסלות המבוססת על השפעה בלתי הוגנת מקורה בהוראת סעיף 30 (א) לחוק הירושה, הקובע כי –
“הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.
בעוד הבסיס לדיני הירושה והצוואה מתבסס על המצווה לקיים את דברי המת, שכן כבודו של אדם הוא גם במותו, הרי שמימוש בסיס זה מחייב את מציאת רצונו של המת להבדיל מרצונם של אחרים. לפיכך כיבוד רצון המנוח כפי שמתבטא בצוואה, מותנה בכך שמדובר ברצון אמיתי ובלתי תלוי.
149. המושג ‘השפעה בלתי הוגנת’ זכה לבחינה מעמיקה בפסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע”א 4902/91, שדמה גודמן נ’ ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות ע”ש הרב שלמה מוסאיוף, פ”ד מט(2) 441, 448-450, ולפיה יש להבחין בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה. כבוד השופט חשין כיוון להבחנה זו עוד בע”א 5185/93, היועמ”ש נ’ מרום מט(1) 318, 331 והדגיש, כי עניין לנו בהשפעה בלתי הוגנת, בהשפעה שאינה השפעה שגרתית, מעשה של יום יום, אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי המושגים החברתיים המוסריים שלנו.
150. קיים קושי בסיסי להוכיח השפעה לא הוגנת על אדם שאינו בחיים. עמד על כך כבוד השופט אור בציינו:
“אשר לתוכנן של הראיות בדבר השפעה בלתי הוגנת, עלינו לזכור כי במסגרת הטענה של השפעה בלתי הוגנת, אנו דנים בשאלת הגורמים והמניע לעריכת צוואה, לאחר שהמצווה הלך לעולמו. בשלב האמור קיים קושי בסיסי בגביית עדויות ישירות בדבר נסיבות עריכת הצוואה והטעמים לעשייתה. המצווה אינו יכול להעיד. הנהנה הוא נוגע בדבר, אשר הערכת עדותו מחייבת מטבע הדברים זהירות רבה. פעמים רבות גם מי שערכו את הצוואה או היו עדים לעריכתה הם נוגעים בדבר, אף אם אינם זוכים על-פיה, או שאין בידם מידע רב בעל ערך. בשל כך, בדרך-כלל לא ניתן להגיע למסקנה ישירה בדבר המניעים והגורמים שהביאוהו לעשות את הצוואה אשר עשה ולהורות בה את שהורה.
התוצאה היא, ועל כך עמדה הפסיקה פעמים רבו, כי הראיות לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת הן, בדרך-כלל, ראיות נסיבתיות. … ראיות נסיבתיות אלה עשויות לבסס את מה שכינה חברי השופט מצא “אבני-בוחן”, המסייעות לבית-המשפט בהכרעה אם הצוואה בנסיבות מקרה מסוים נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. בין השאר, מדובר בראיות נסיבתיות בדבר מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה שבה נערכה הצוואה, בדבר מידת תלותו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים, בדבר אופי יחסיו עם הנהנה על-פי הצוואה, או בדבר מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה…” (דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב(2) 813, 848).
151. ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט העליון מבחני עזר לבחינת השאלה האם הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת. בפסק דינו של כבוד השופט מצא בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש, פ”ד נב(2) 813 רוכזו ארבע אבני בוחן עיקריים:
א. תלות ועצמאות- השאלה שבית המשפט צריך ליתן עליה תשובה היא, האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית – הכרתית. ככל שהיה המצווה עצמאי יותר באותה תקופה, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה, וההיפך. את התשובה לשאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה.
אין די בתלות פיזית, שכן יתכן שעצמאות שכלית -הכרתית תחפה על תלות פיזית.
ב. תלות וסיוע- היה ויתברר כי המצווה לא היה עצמאי, ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע אשר ניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של אותו מצווה בנותן הסיוע.
אם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי-הוגנת.
ג. קשרי המצווה עם אחרים- מבחן משנה העשוי לסייע לבית-המשפט להכריע בדבר מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה. הסיבה לניתוק לא תעלה ולא תוריד.
ד. נסיבות עריכת הצוואה- מבחן זה עניין לו בפסלותה של צוואה מחמת מעורבותו של הנהנה בעריכתה / עשייתה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. עם זאת, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי המעורבות הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק, יהא בה, במעורבות כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.
152. נקבע כי גם אבני בוחן אלה אינם בגדר רשימה סגורה, ובית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו, מבחנים הנגזרים או המתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון בפניו גם אם מתאימים הם למקרה הנתון שבפניו בלבד.
153. בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ”ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של “אי ההגינות” בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.
154. עם זאת נטל השכנוע, בסופו של דבר מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד.
הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב’הבאת ראיותיו לסתור’, נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. [דנ”א מרום, (שם), ש’ שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שנייה, 237-230].
155. אסקור להלן מתוך הראיות והעדויות שהובאו לפני את מידת תלותו של המנוח בתובעים באחרית ימיו על רקע מחלתו והיאחזותו בכל שביב של תקווה לריפויו, הליווי הצמוד של התובעים תוך מידורו מבני משפחתו, התלבטויות המנוח סביב שיתוף התובעים בחשבון הבנק, הליך עריכת הצוואה ואופן צירוף השותפים לחשבון הבנק בישורת האחרונה. לאור מכלול נסיבות אלה, תיבדק מידת השפעתם של התובעים ומקורביהם על המנוח והאם היה בה מימד של אי הגינות.

ח- 1 עדות המטפלת על יכולת ההשפעה של ח’ וש’ ומזכיר היישוב על המנוח
156. המנוח היה אלמן, ערירי, ומאז גילוי מחלתו בסוף חייו נזקק לעזרה בניידות ובעיקר היה צמא לאוזן קשבת, לתשומת לב של מישהו שיקשיב לו. דיבוריו על כספיו וכוונותיו באשר לשימוש שיעשה בהם, אכן זיכתה אותו בקהל שומעים, שנכנסו לחלל שנוצר בחייו, ובדרכם כיוונו, עודדו ודחפו.
157. הקרבה בין המנוח לתובעים לא צמחה לאורך 30 שנות מגוריו במושב אלא נוצרה רק בתקופה האחרונה של חייו עם גילוי מחלתו והתהדקה סביבו עם חשיפת מקורותיו הכספיים.
158. עדות המטפלת שופכת אור חשוב על ההשפעה שהייתה לתובעים על המנוח.
150.1 סעיפים 8-17 לתצהירה: ה”רומן” של משפחת תובע 3 עם המנוח התפתח בשלב האחרון בחיי המנוח. ח’ ניצל את מצבו הבריאותי של המנוח וניסה לסחוט ממנו כספים או להשפיע עליו באיזושהי דרך. אליו חברו מזכיר המושב פ.ר וא.ש, שהחלו להגיע לביתו של המנוח, על אף שלא היו מעולם בקשרי ידידות עימו. הם עשו לו “שטיפת מוח” וכל הזמן היו מדברים איתו על כסף.
150.2 מעידה שש’, ח’ ופ.ר שרצו בבית המנוח וניהלו איתו דיבורים אינסופיים במטרה לשכנע אותו (פרוטוקול 17.2.13, עמ’ 10 ש’ 11-18).
150.3 המנוח התלונן בפני המטפלת כי משגעים לו את המוח (עמ’ 17 ש’ 3-20).
150.4 ביום שבת, אף לא מוצאי שבת, לפני שאושפז המנוח בבית חולים פוריה ב- 6.10, בזמן שהמטפלת לא נכחה בבית אלא נשלחה לרכוש חיתולים, המנוח שוכנע להוציא מהבית כסף וזהב מהכספת ולתת אותם למשפחת תובע 3 (פרוטוקול 17.2.09, עמ’ 51, ש’ 1-18).
150.5 מתארת את מה שקרה ביום אחרי שהמנוח נתן את הכסף והזהב לח’. הוא לא קיבל אותם בחזרה. היא חזרה עם המנוח והקולנועית ריקה. הוא אמר לה שהשאיר להם את הכול, כי ככה הם רצו, שאין לו כוח ושהוא לא יכול לחשוב יותר. אמר לה שאיבד את הכול ושתעזוב אותו בשקט (עמ’ 27 ש’ 14-21).
150.6 המנוח הצטער על כך שהוציא את הכסף והזהב ונתן אותם “הוא אמר לה…איזו שטות עשיתי, ואני יכול כבר למות” (פרוטוקול עמ’ 53 ש’ 8-22).
150.7 לאחר החתימה על הצוואה האחרונה, המנוח אמר לה במפורש שטיפסו עליו, שדחפו אותו לעשות. סיפר שנמנע ממנו להשאיר את רכושו לבני משפחתו. אמר שעשה טעות ושהוא רוצה למות (עמ’ 60, ש’ 12 – עמ’ 64 ש’ 6).
150.8 פיתו את המנוח, הכריחו אותו ושכנעו אותו לעשות עם כספו אחרת ממה שתכנן. המנוח הבין שעשה מעשה רע (עמ’ 69, ש’ 3-11 עמ’ 71 ש’ 7-10).
150.9 המטפלת מעידה שלמנוח לא היה בכלל כוח להתנגד למה שאמרו לו (פרוטוקול 25.3.09, עמ’ 5, ש’ 1-7). המניעה לתקן את מעשיו הייתה מנטאלית (עמ’ 20 ש’ 26-27).
150.10 מנגד ניסו התובעים להציג גרסה לפיה המנוח לא בטח כביכול במטפלת ולא אפשר לה להיות מעורבת ועדה לחתימות על הצוואות, אולם במקביל מודים כי המנוח היה קרוב ביותר למטפלת ולא רצה להחליפה.
150.11 אין חולק כי המטפלת היטיבה להכיר את המנוח. המטפלת שהתה עימו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. המטפלת הציגה את עצמה כאדם הקרוב ביותר למנוח. המטפלת תיארה את נסיבות חיי המנוח ובעיקר בישורת האחרונה של חייו. בעדותה סיפרה כי המנוח שיתף אותה בכול עם זאת יש דברים שאינה יודעת כמו ש”גם בין בעל ואישה בבית לא מספרים הכול, אז מה ביני לבין ו'” (עמ’ 40 ש’ 17-18). המטפלת אישרה בעדותה כי המנוח לא רצה שש’ וח’ יידעו שהיחסים ביניהם קרובים ושלמעשה המנוח שיתף אותה בכל דבר, ולכן הוא ביקש ממנה לצאת מהחדר בפגישותיהם אבל אחר כך היה מספר לה על מה שדובר (פרוטוקול 25.3.09, עמ’ 9 ש’ 11-27).
150.12 התמונה המצטיירת ממכלול העדויות היא כי המטפלת סעדה את המנוח לבדה ברגעיו הקשים ביותר, לא משה ממיטתו, ושמשה גם אוזן קשבת להתחבטויותיו ולייסורי הנפש שעבר בכל מה שקשור לציווי רכושו. המטפלת ידעה את שפת אימו של המנוח, דברי המנוח שנאמרו לה באחרית ימיו הושמעו על ידה באולם בית משפט בביטחון שלא נסדק חרף ניסיונו של ב”כ התובעים לקעקע את אמינותה. ייתכן והבנתה של המטפלת בכל הנוגע למהלכים שננקטו מבלי ששותפה בהם או ניסיונה לייחס כוונות זהות לתובעים ולמעורבים נוספים לוקה בחסר, ואולם אין בכך כדי להטיל דופי באמינות הצגת דברי המנוח שנאמרו לה.
151 לאמור יש להוסיף כי להבדיל מעדים אחרים, אשר עדויותיהם נגועות באינטרסים שונים, ועל כן יש לבחון את דבריהם בזהירות, המטפלת אינה נהנית בשום צוואה ולכאורה הינה חפה מכל אינטרס. עדות המטפלת היא הראיה הטובה ביותר למה שעבר על המנוח בתקופה האחרונה לחייו ולפיכך ניתן משנה תוקף לעדותה שעוררה בי אימון רב.

ח- 2 אובדן הכספת נקודת מפנה במצבו הרגשי של המנוח
159. המטפלת העידה כי אובדן תכולת הכספות (כסף וזהב) היה נקודת מפנה אצל המנוח. ברגע שהמנוח מסר את הכסף והזהב מהבית הוא “התהפך”, “המחשבה שלו כבר לא הייתה תקינה” (פרוטוקול 17.2.13 עמ’ 13 ש’ 10-11 פרוטוקול 3.2.13 עמ’ 19 ש’ 23-27). על הקשר שעשה המנוח בין אובדן תכולת הכספות לבין הצוואה העידה המטפלת מפורשות:
“עו”ד קסירר: “כסף וזהב זה עניין אחר, זה לא קשור לצוואה. אני מדבר כעת על הצוואה.
גב’ א.א: כן, אבל הוא כן היה מקשר בין שני הדברים.
עו”ד קסירר: בין מה? בין הכספת לבין?
גב’ א.א: צוואה” (פרוטוקול 3.2.13, עמ’ 67 ש’ 1-5).
160. המטפלת סיפרה כי עוד בטרם אשפוזו של המנוח בבית חולים, בערך כ- 3 שבועות לפני שנפטר, בעיצומו של יום שבת, ח’ פעל להוצאת זהב וכסף שצבר המנוח והוסתר בשרשור כספות מיוחד אצלו בבית והעברתם לחזקתו. המטפלת לא נכחה אז בבית, אלא נשלחה לרכוש חיתולים למנוח יחד עם בנו של ח’ (פרוטוקול 17.2.13, עמ’ 26 ש’ 21-26).
161. המטפלת העידה כי תכולת הכספות נלקחה מהמנוח תחת שכנוע ולחץ.
“עו”ד קסירר: זה היה במתנה או כתוצאה מסחיטה.
המטפלת: בתאריך זה היה שבת, שהיא יצאה מהבית, ח’ היה בבית, ומי הגיע אחרי זה היא לא יודעת, נסעה עם האוטו, הוציאו את הכסף מהכספת ואת הזהב, והם הלכו.
עו”ד קסירר: השאלה הייתה אם זה היה במתנה או תוצאה של סחיטה?
המטפלת: ו’ אמר שהוא כבר לא צלול כבר לא אכפת לו מעצמו, רוצה למות.
עו”ד קסירר: עדיין השאלה הייתה האם זה ניתן במתנה או שסחטו אותו?
המטפלת: הם שיכנעו אותו שייתן להם את הכל, והם ייקחו את זה לח’ הביתה. בלבלו לו את המוח עד שהוא הוציא כל מה שבקופסא ונתן להם”.
(פרוטוקול 3.2.13 עמ’ עמ’ 67, ש’ 17-18, פרוטוקול 17.2.09, 50 ש’ 24-27, עמ’ 51 ש’ 1-13).
162. ח’ מסר את גרסתו לאירוע הכספת לראשונה בעדותו (שכן לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו). הוא העיד כי ביום שבת, כאשר הראה לו המנוח את תכולת הכספות לרבות את שורת המפתחות שהוטמנו בקופסאות שונות, שכנע את המנוח שמטעמי בטיחות אין להותיר תכולה כה יקרת ערך בבית המנוח, וכי יש עוד במהלך השבת להעביר את תכולת הכספות לכספת שהיה לבנו צ’ בקרוון בחצר ביתו ולאחר מכן לכספת בבנק תבור (פרוטוקול 19.11.12 עמ’ 87).
163. בעדותו של הרב מ’ הוא הסביר כי אדם דתי מצווה שלא לעסוק בענייני כספים בשבת. זהו איסור דרבנן (פרוטוקול 3.3.13, עמ’ 82 ש’ 14-16).
164. כשנסע המנוח לחו”ל אך מספר חודשים קודם לכן, בפעם הראשונה בחייו, הוא לא העביר את הרכוש שלו לאף אחד. הכול נשאר בכספת בבית (ראה תהייתה של נתבעת 2 בעדותה – פרוטוקול 3.3.13, עמ’ 72, ש’ 16 עד עמ’ 73 ש’ 2).
165. נסיבות העברת תכולת הכספת מתמיהות ביותר. לא הובהר מה הייתה הדחיפות לחלל שבת בצורה כזאת אם כספי המנוח נשמרו במשך שנים רבות בביתו בדרך זו. לא הוסבר כיצד החלופה שהוצעה בדמות הכספת בקרוון של צ’ בטוחה יותר משרשור המפתחות לכספת.
166. בהמשך העיד ח’ כי התברר שאין כספות בסניף כפר תבור, ומכל מקום המנוח התחרט וביקש כי תכולת הכספת תוחזר לו בחזרה, ולטענת ח’ רכוש זה אכן הוחזר לו על ידו במעמד שניהם בלבד “היינו לבד, אבל הוא לא יכל ללכת כבר, והרומנייה באה עם הקלנועית…לקחת אותו”. אלא שימים ספורים לאחר מכן, בשבוע בו אושפז המנוח בבית החולים פוריה אירעה פריצה לבית המנוח ובמסגרתה נגנבה תכולת אותם כספות בלבד.
(פרוטוקול 14.7.08 עמ’ 93 ש’ 4 עד עמ’ 94 ש’ 8 ופרוטוקול מיום 19.11.12 עמ’ 87 ש’ 21 עד
עמ’ 89 ש’ 7).
167. בכספות היה רכוש בשווי רב מאוד גם תכשיטים.
168. אף תובע 1 אישר בעדותו כי ידוע לו מקרה בו היו בידי אביו כספים של המנוח אותם היה אמור להפקיד בכספת, דבר שלא נעשה בסוף, והוא לא ראה במו עיניו כי הכספים והתכשיטים הוחזרו למנוח.
(פרוטוקול 14.7.08 עמ’ 39-40 ופרוטוקול מיום 19.11.12 עמ’ 20 ש’ 14-19, עמ’ 57 ש’ 14-18).
169. בזמן אשפוזו של המנוח בבית החולים פוריה התרחשה פריצה לביתו ונגנבה תכולת הכספות. סמיכות הוצאת תכולת כספות המנוח והעברתן לידי ח’, שלגרסתו השיבן במלואן למנוח, למול הפריצה לביתו בשבוע בו אושפז, הינה בבחינת צירוף מקרים תמוה, ומכל מקום היה בעל השפעה על מצבו של המנוח.
170. על חומרת הפריצה בעיני המנוח והשפעתה עליו העיד ח’ עצמו “הבעיה היחידה הייתה איך אומרים לו את זה, שגנבו לו את הכול. ואז, את מי שלקחו שם לעזרה זה את העובדת הסוציאלית של בית החולים, שהיא קודם כל תדבר איתו, היא ידעה רומנית טוב, והיא הכינה אותו לזה” (פרוטוקול 19.11.12, עמ’ 90, ש’ 18-23).
171. לפי עדות המטפלת אף אחד לא החזיר למנוח כלום. הכספת נגנבה מהבית כשהיא לא מכילה דבר (פרוטוקול 17.2.13, עמ’ 39 ש’ 19-23, עמ’ 40 ש’ 20-24).
172. נקודה לציון היא העובדה כי למרות שח’ כבר נחקר בפני כבוד המותב הקודם, רק בחקירתו האחרונה ציין לפתע כי הינו עונד שעון זהב שלטענתו ניתן לו ע”י המנוח עוד בטרם אשפוזו של המנוח (פרוטוקול 19.11.12, עמ’ 78 ש’ 6-19).
173. אירוע העברת תכולת הכספות שעליו ניצח ח’ מציגו באור שלילי וכמי שפעל שלא מתוך ראיית טובת המנוח ורכושו וזאת בסתירה לתפקיד שניתן לו כמי שאמון על הנצחת שם המנוח ולשם כך אף צורף על ידו כשותף לחשבון. התנהלות דומה תוך ניצול חולשת המנוח לטובתו ולטובת קרוביו, באה לידי ביטוי גם בהוצאת המחאה על סך של 100,000 ₪ מהמנוח לפקודת ביתו. לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת מדוע נתן לה המנוח סכום כזה. גרסתו של ח’ כי הבת סייעה למנוח לרשום שיק לטובת משרד הביטחון וכדרך אגב ביקשה ממנו לא פחות מ- 100,000 ש”ח, תמוהה, ותגובתו של המנוח שרשם לבת של השכנים את השיק ללא שהשתהה לחשוב על הסכום העתק שהתבקש מעוררת סימני שאלה לגבי מצבו עוד יותר.
174. אף סיפורו שנמסר רק במהלך עדותו השנייה, כי דאג כבר ביום פטירת המנוח להשמיד בהיחבא את ההמחאה של המנוח ע”ס מיליון ₪ לטובת משרד הביטחון מעיד על אי רצונו לקיים את רצון המנוח והוא מוסיף להתנהלותו מימד של חוסר הגינות ומוסריות. ואלו הדברים מפיו: “באותו יום שהוא נפטר, אני נכנסתי לשם, לקחתי את השיק הזה קרעתי אותו, הוא קרוע שם בתוך הספרים, מונח קרוע, חתכתי אותו שאף אחד לא ייגע בו” (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ’ 81 ש’ 25 – עמ’ 82 ש’ 2).
“עו”ד חביבה פוגל גרמן: החלטת לקרוע את השיק. מתי היו אמורים לבוא אליו ממשרד הביטחון?
מר י.א: הוא סיפר שצריכים לבוא. הוא כל הזמן סיפר שצריכים לבוא אליו.
עו”ד חביבה פוגל גרמן: ולמה הוא לא קרע את השיק בעצמו אם לא באו? אם כל כך אכזבו אותו?
מר י.א: הוא חיכה.
…
עו”ד חביבה פוגל גרמן: יכול להיות שהוא עדיין רצה לתת את השיק.
מר י.א: יכול להיות”.
(עמ’ 83 ש’ 4-17).

ח-3 הליווי הצמוד של התובעים ומקורביהם למנוח בחודש האחרון לחייו
175. עדותה של המטפלת על ההשפעה שהייתה לתובעים על המנוח נתמכת גם בעובדה כי הם היו האנשים שליוו בצמידות את המנוח באחרית ימיו.
176. להשפעת התובעים על המנוח יש להוסיף גם את ההשפעה הכללית שהייתה על המנוח מצד חברי המושב שנגעו בחייו, לרבות מזכיר המושב שהיה עד לצוואתו ונפגש עמו בכל אחד מהמועדים שבהם נחתמה הצוואה או אמורה הייתה להיחתם.
177. מעדותם של התובעים ועדיהם עולה כי בתקופה האחרונה לחייו עטפו התובעים את המנוח בייחוד בזמן אשפוזיו, ולא הותירו אותו רגע לבד, ונותרו מאחורי הקלעים גם בזמן חתימת הצוואה האחרונה.
178. מזכיר המושב היה מעורב בכל הנוגע לשתי הצוואות של המנוח מחודש אוקטובר. ח’ העיד כי התייעצו עם פ.ר לכל אורך הדרך לגבי הצוואה וכדבריו “פ’ היה כל הזמן בפנים” (פרוטוקול מיום 21.11.12, עמ’ 25, ש’ 19-25). פ’ גם יעץ למנוח בעניין הורשת המשק לבן משפחה אחד, בביתו ביום ה- 5.10 מועד חתימת הצוואה (פרוטוקול 11.3.10, עמ’ 33, ש’ 2-20).
179. בנסיבות אלה, לעד הקיום מר פ.ר יש אינטרס בקיום הצוואה הן כגורם מייעץ והן כבעל תפקיד בשכר במושב דאז שהיה לו אינטרס שכספים יועברו לרווחת המושב. מעורבות זו תילקח בחשבון בעת הערכת הפגמים שנפלו בצוואה.
180. המנוח הורחק מבני משפחתו מעצם העובדה כי התובעים לא דיווחו להם על מצבו ואף המטפלת הוצאה מהחדר כאשר שוחחו עם המנוח. מעדויות התובעים עולה כי הם לא יצרו עם בני משפחתו של המנוח או עם בני משפחתה של רעיית המנוח כל קשר שעה שהעבירו אותו לבית חולים איכילוב ואף לא קודם לכן.
181. התובעים הכירו באופן אישי חלק מבני משפחתו של המנוח ורעייתו, ובכל זאת ולמרות שידעו שמצבו של המנוח הולך ומתדרדר, לא ראו לנכון ליידעם על כך. אף לא אחד העיד כי עשה ניסיון לפנות למשפחתו של המנוח וליידע אותם באשר לתחושות שהוא העלה בפניהם או באשר לבעיות בריאות או תפקוד שהצריכו עזרה מיוחדת.
182. ח’ העיד שטרח לבקר את המנוח בתקופה האחרונה מדי יום גם אחר כך בבי”ח איכילוב וכי הוא לא מצא לנכון להודיע לבני משפחתו (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 109, ש’ 7-13).
183. ש’ הסביר מדוע לא מסר מידע לבני משפחתו של המנוח, בעדותו:
“אבל מה אני אודיע להם שהוא כל הזמן אומר לי שהוא לא רוצה אותם? אז אני אודיע להם?
עו”ד לבנה: הוא אמר לך כל הזמן שהוא לא רוצה אותם?
ש’: זה מה שהוא שידר כל הזמן”.
(פרוטוקול 21.11.12, עמ’ 100 ש’ 1-4).
184. הסברו של ש’ למידור מידע מבני המשפחה של המנוח היה מאולץ ולא משכנע ויש בו גם מימד של חוסר הגינות.
185. הדאגה והקרבה היתירה שהפגינו התובעים כלפי המנוח חבר מושב ערירי שאושפז במצב קשה בבית חולים אינה יכולה להיות מוסברת על רקע של אנושיות, חמלה ואלטרואיסטיות בלבד. התנהגותם של התובעים בחודש האחרון לחייו של המנוח בפירוש חרגה מיחסים נורמטיביים של שכנים למושב, בפרט לאחר עשרות שנים בהן לא היה למנוח כל קשר ממשי אליהם. הקרבה למנוח נוצרה רק כשהמנוח חלה במחלה סופנית וכשנודע להם על הכספים הרבים שצבר ובהמשך גם על רקע האינטרס השונה של התובעים, כאשר התנהלותו של ח’ מצביעה על כך שראה לנגד עיניו את טובתו וטובת קרוביו (זכיית בנו במשק החקלאי), וש’ כעסקן המושב וכדמות ציבורית ואדם הידוע ביושרו סבר באמת ובתמים שהכספים ישמשו לצורכי הציבור.
“עו”ד וייס טמיר מאיה: ויש היום דברים ב… שאתם לא עושים כי אתם מחכים לכסף של א’?
מר ש.א: לא שלא עושים, אלא אין כסף כרגע לאגודה לעשות דברים, אבל אם יזכו אז ינציחו אותו, כל ילד קטן ידע מי זה א'”. (פרוטוקול 12.4.10 עמ’ 19 ש’ 19-23).

ח- 4 התקווה שהפיח ש’ במנוח במעבר לבית חולים באיכילוב וקבלת אישור בכתב על צלילות המנוח

186. המנוח בהיותו חולה סרטן סופני, כבכל בן תמותה, נאחז בכל שביב של תקווה קלוש ככל שיהיה. ש’ הפיח במנוח תקווה בכל הנוגע למציאת מזור למחלתו הקשה על ידי אשפוזו בבית חולים איכילוב בתל אביב.
מעדותה של המטפלת עולה כי המנוח היה נואש ומדוכא. המנוח תלה את תקוותו האחרונה להבריא ממחלתו במעבר לבית חולים איכילוב, אשר התממשותה הייתה תלויה באיש אחד בלבד – ש’.
187. חודש לפני פטירתו של המנוח הגיעה לביתו, ביוזמת ש’, רופאה שהינה בת משפחתו, שלא הייתה מומחית לאונקולוגיה אלא עסקה ברפואה פנימית בכליות. היא זו שסיפרה למנוח על אותו פרופסור מאיכילוב, שאותה עת לא היה בארץ. המנוח ציפה בכיליון עיניים לפגוש שם את הפרופסור (עדות ש’ פרוטוקול 12.4.10 עמ’ 42-44, תצהיר המטפלת סעיפים 38-39).
188. ש’ הודה בעדותו כי המנוח התקשר אליו מדי יום בשאלות ותחינות, כאשר ש’ היה בבחינת מושיע עבורו. המנוח ראה בש’ כמי שבאמצעות קשרי משפחתו לרופאה שעובדת באיכילוב יכול לסייע לו ולהציל את חייו.
“מר ש.א:…זה נתן תקווה, גם לנו וגם לא’, חשבנו שאולי בכל זאת אפשר לעשות משהו. הפרופ’ הזה היה בחו”ל, והיינו צריכים לחכות, יום יום: מתי אני נוסע לאיכילוב?…אם היית יודע כמה הוא צלצל אלי, כל יום, כל יום, מה עם איכילוב? מה עם איכילוב?…יום יום הוא צלצל”.
(פרוטוקול 12.4.10 עמ’ 44 ש’ 9-19, עמ’ 47 ש’ 3-6).
189. בסיכומי התובעים נטען כי במקום להוקיר את ש’ ולהודות לו על הבאת רופאה, קרובת משפחה שלו לבית המנוח כדי שתתרשם ממצבו ותייעץ לו, הוא הואשם ע”י המתנגדים בהעברת המנוח לאיכילוב לשם קבלת אישור רפואי לצלילותו.
מהתמונה בכללותה ניתן להסיק כי אף אם היה לש’ רצון טוב לסייע למנוח שבני משפחתו זנחוהו כטענתו, עדיין לא ניתן לייחס לו מניע אלטרואיסטי בלבד, וזאת לאור העובדות הבאות: מהלך זה הוסתר מבני המשפחה, נעשה בניגוד לדעת הצוות הרפואי בפוריה, ובדיעבד הוכח כטרטור סרק של המנוח באשר הפרוגנוזה של חולה סרטן עם גרורות לא שונתה ואף לא נעשו לו בדיקות נוספות באיכילוב ( עמ’ 45 ש’ 27).
190. בסופו של יום, פרופ’ ו’ התפנה למנוח רק אחרי שנערכה הצוואה מיום 16.10.14.
191. פרופ’ ו’ מנהל מחלקה … מבית חולים איכילוב העיד כי הוא לא מומחה לסרטן אלא למחלות פנים (פרוטוקול 15.2.09, עמ’ 32 ש’ 11-17).
192. פרופ’ ו’ הודה שבסופו של דבר לא היה שום טעם, בהבאת המנוח לבית חולים איכילוב. האבחנה נשארה זהה לזו של פוריה. הסתבר גם שבאיכילוב הסתמכו בדיוק על אותן בדיקות שכבר נעשו למנוח בפוריה.
193. מעדות המטפלת עולה כי זו הייתה עמדת הרופאים בבית חולים פוריה מלכתחילה שלא צידדו בהעברת המנוח לאיכילוב. אמרו שהדבר לא יעשה לו טוב. מי שהתעקש על המעבר לשם היו ח’ וש’. (פרוטוקול 25.3.09 עמ’ 9 ש’ 4-10).
194. במהלך שהותו של המנוח בבית חולים איכילוב, הונפק על ידי פרופ’ ו’ מכתב בכתב ידו מיום 21.10.04 שעה 12.00, בו נרשם :
“לכבוד בנק לאומי …
מר ו.א מאושפז במחלקתנו מזה מס’ ימים לבירור עקב הופעת אסציטיס וכבד מוגדל חשוד לגרורות. החולה בהכרה מלאה, צלול לחלוטין, מבין כל דבר ומתמצא במקום ובזמן. לבקשתו ולבקשת מר א.ש הייתי נוכח בזמן שחתם על מכתב לבנק בו הוא מאשר למר ש’ לנהל את כל ענייניו הכספיים. לדעתי החולה מבין היטב את משמעויות המכתב”. (להלן :”המסמך”).
195. מידת תוקפו של המסמך לשמש כתעודה רפואית לעניין כשרות המנוח לצוות נכון ליום עריכת הצוואה מיום 16.10.04 או כמסמך המעיד על צלילותו נכון למועד עריכת המסמך ועל רצונו ביחס לבנק תיבחן על ידי בהמשך.
196. התייחסות למכתבו של פרופ’ ו’ בשלב זה נדרשת לשם בחינת הנסיבות בהן הונפק המסמך.
197. ש’ העיד כי הוא נתקל במקרה בפרופסור במסדרון. עוד העיד כי הרופא דיבר עם המנוח בנוכחותו, התרשם ממנו וגם שאל אותו למה הוא לא רוצה לתת את הכסף לבני המשפחה (פרוטוקול מיום 12.4.10 עמ’ 51 ש’ 4-27) פרופ’ ו’ העיד כי אינו זוכר שיחת בירור כזו, ומכל מקום הניח כי ש’ עצמו הוא בן משפחה של המנוח – “בשבילי זו הייתה משפחה, זה היה מישהו שבא איתו ודאג לו…” (עמ’ 37 ש’ 16-21 ועמ’ 43 ש’ 27 ועמ’ 44 ש’ 1-11). בחקירתו נתבקש פרופ’ ו’ להסביר כיצד מנהל מחלקה “מתעסק בלתת צעטאלע כאלה, הוא בא לשמוע את הבן אדם, לראות שחותמים בפניו הוא נותן צעטאלע , הבן אדם כשיר”. הפרופ’ שעולה מדבריו כי נפגע מעצם השאלה שכביכול הטילה דופי במידת הנגישות אליו מצד הפציינטים, השיב לעניין זמינותו כרופא לחולי המחלקה ולבני משפחתם בכל אשר קשור להתארגנות החולה עם שחרורו, אך לא סיפק כל תשובה לשאלה האם זמינות זו כוללת גם הנפקת מכתבים באשר לכשרותם המשפטית של חולים כדרך השגרה. ובהמשך עדותו סייג הצהרתו והעיד כי “זה קורה לעיתים לא רחוקות” (פרוטוקול מיום 15.2.09, עמ’ 40-41).
198. נסיבות הנפקת המסמך של פרופ’ ו’ מעלות תמיהות. לא ברור מדוע נוהלה השיחה הנטענת על ידי ש’ בנוכחותו כמי שאמור לקבל שליטה על כספיו של המנוח. תמוה כיצד מנהל מחלקה, כמי שכל העומס והאחריות מוטלים עליו, מצא להתפנות למטלה שכזו, ועוד אגב אורחא, כי ראו אותו במסדרון במקרה. ובנוסף קיים קושי בקבלת גרסתו כי מסמכים כאלה מונפקים חדשות לבקרים ע”י מנהלי המחלקות, יתר על כן שעה שאינו פסיכיאטר (וכחיזוק לאמור, ראה עדותה של עוה”ד מ’ על כך שבבית חולים פוריה התעקשו על פסיכיאטר שייתן אישור על כשרות מנטלית).
199. היחס המיוחד שזכה המנוח כמטופל מפרופ’ ו’, יכול להיות מוסבר על רקע הפנייתו למחלקה באמצעות ד”ר מ.ב, קולגה, עימה הוא עובד ביחד שנים רבות. כפי שהעיד פרופ’ ו’ קיימת ביניהם הערכה הדדית. מדי פעם מבקשת ד”ר ב’ לאשפז במחלקה שלו קרובי משפחה (עמ’ 24 ש’ 10-17).
200. גם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לאחר קבלת המסמך, רשם ש’ שני שיקים אחד ע”ס 14,000 ₪ והשני ע”ס 25,000 ₪ לטובת בית החולים. ש’ העיד כי “כן, הוא רצה, הוא אמר לי: תיתן להם, הם כל כך בסדר, הוא חשב שהוא יגיע עוד פעם” (עמ’ 50 ש’ 10-27 הציטוט לקוח משורות 22-23).

ט- נטילת חלק בעריכת הצוואה

201. סעיף 35 לחוק הירושה קובע :
“הוראת צוואה , פרט לצוואה בעל –פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
202. במקרה דנן רלוונטיות שתי עילות פסלות מתוך השלוש, מבחינת התובעים 2 ו-3 ועד הקיום פ.ר, שלקחו באופן אחר חלק בעריכת הצוואה ומבחינת העדים לצוואה, היותם בגדר נהנים מהצוואה באופן עקיף.
203. מסקירת העדויות עולה כי התובעים 2 ו-3 נטלו חלק פעיל בכל הליך גיבוש הצוואה וזאת בניגוד לטיבה של צוואה שהיא עניין אישי, פרטי ומוצנע ללא שותפים לדרך. למעשה, ניתן לומר כי הצוואה נתפרה למידותיהם.
204. באשר למשק, בראשית חודש אוקטובר סברו בני משפחת תובע 3 כי נכון יהיה כי שני הבנים יירשו את המשק וכך נרשם בצוואה שנערכה ביום ה- 5.10.04, ברם בהמשך יעץ מר פ.ר עד הקיום, כי לא ניתן לרשום שני בעלי נחלה במנהל מקרקעי ישראל ולכן שונתה הצוואה מיום ה- 5.10, כך שלא שני האחים יירשו את המשק אלא רק תובע 1, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בטיוטת צוואת מיום ה- 15.10.04.
205. באשר לכספים, התברר במהלך עדותה של עוה”ד ר.מ כי ש’ יעץ למנוח להכניס לצוואתו סעיף לפיו הוא עצמו שותף בחשבון הבנק שלו.
עוה”ד ר.מ העידה כי ביום 15.10.04 כאשר אמורה הייתה להיחתם הצוואה בעניין המשק בלבד שלא נחתמה סופו של דבר, היא הפנתה את המנוח להתייעץ בעניין החשבון עם “אנשים חכמים” (פרוטוקול 25.11.13 עמ’ 53 ש’ 12-24). במהלך חקירתה הנגדית התברר כי אותם “אנשים חכמים” הינו ש’ שאמור היה להיות עד לאותה צוואה.
206. בעקבות אותו ייעוץ, ובניגוד לרצונו של המנוח כפי שהעידה עליו עו”ד מ’ כי הצוואה תתייחס למשק בלבד, חל שינוי מהותי בצוואה, כך שכבר למחרת הוספו שני סעיפים לצוואה. אחד מהסעיפים כלל התייחסות לחשבון הבנק לטובת התובעים 2 ו-3, כאשר אחד משני הנהנים הפוטנציאלים על פי אותם סעיפים שהוספו, הינו ש’ בעצמו שיעץ כאמור למנוח להכניס לצוואה סעיף לפיו הוא שותף בחשבון הבנק שלו.
207. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מספר ימים עובר לייעוץ של ש’, ביום ה- 11.10.04 נודע לתובעים מפקידת הבנק גב’ מ’ על מצבו העדכני של החשבון שפירושו כי חשבון המנוח כלל מיליוני שקלים (אף כי ש’ העיד שידע על היקף החשבון כבר חודש וחצי לפני פטירתו של המנוח – פרוטוקול 21.11.12, עמ’ 62), ולפיכך לחצו ודרשו כי יערוך צוואה חדשה בה ישולב סעיף הנוגע לחשבון הבנק וזאת כדי להבטיח שתועבר להם שליטה בלעדית בחשבון.
ש’ העיד לעניין זה : “הוא רצה לחזק את הנושא של השותפות, כדי שזה יהיה בתוך הצוואה…שלא יהיה ויכוח” (פרוטוקול מיום 22.4.10 עמ’ 93 ש’ 8-15 ).
פ.ר העיד שהוספת חשבון הבנק לצוואה לא עלה מיוזמתו של המנוח (פרוטוקול מיום 11.3.10, עמ’ 21, ש’ 19-21).
208. גם ח’ העביר לעוה”ד מ’ את מספר תעודת הזהות של בנו לצורך כתיבתו בצוואה, וכפי שתובע 1 העיד, הוא ואביו כבר ידעו לשם מה מועבר מספר תעודת הזהות וידעו את תוכנה של הצוואה שאמורה להיחתם.
209. לצוואה נוסף גם הסעיף השני, הוא סעיף עלות ההליכים המשפטיים הצפויים, לפיו ישולמו מהעיזבון כל ההוצאות המשפטיות שתהיינה קשורות בכל תביעה או הליך משפטי אחר כנגד העיזבון לרבות הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין וחיובים על פי פסק דין אם יהיו כאלה.
עוה”ד ר.מ הסבירה לראשונה בעדותה השלישית והאחרונה כי המנוח במצבו הסופני היה זה שצפה מראש את המאבק המשפטי ולבקשתו שעלתה במסגרת הביקור שקיימה אצלו בבית החולים ביום 15.10.04 בנוכחות ש’, הוסף הסעיף שנועד למנוע סיכון מהתובעים (פרוטוקול 25.11.13 עמ’ 54 ש’ 3-25). טענתה של עוה”ד ר.מ כי המנוח יזם סעיף זה, ולא מישהו אחר נדחית על ידי. לא יעלה על הדעת כי המנוח יזם תיקון כלשהו בכוחות עצמו לאור עדותה כי שלחה את המנוח להתייעץ עם ש’, ולאור העובדה כי זכרו של סעיף ההוצאות לא נזכר בצוואת ה- 5.10.04 או בטיוטה מיום 15.10.04. למעשה מדובר בתרתי דסתרי.
התובעים עצמם סייעו בעניין זה, והסירו כל ספק מעצם מעורבותם בהכללת סעיף זה בצוואה, בהודאתם בסיכומיהם כי הוספת סעיף 4 לצוואה הינה תולדה של בקשתם כנאמנים להימנע מהוצאות אישיות ואינה פרי רצונו של המנוח (סעיף 10.24 לסיכומיהם).
210. מעורבות ש’ בשיחה מיום ה- 15.10.04 שהולידה את שני הסעיפים הנ”ל בצוואה האחרונה, עולה מאישורו של ש’ כי בסיומה של השיחה ביקשה עו”ד מ’ ממנו שלא יחתום כעד על הצוואה באילו המילים “אז עכשיו הוא לא יכול להיות עד כי אם הוא בתוך העסק אז צריך משהו אחר, ואז יצאתי” (פרוטוקול 12.4.10 עמ’ 38 ש’ 9-27, עמ’ 39 ש’ 1-23).
ובעדותה בפני “אני ביקשתי שא’ לא יבוא, שיבוא מישהו אחר שלא קשור לנושא הכספים” (פרוטוקול 25.11.13, עמ’ 40 ש’ 20-21).
211. כלל הנסיבות מצביעות על מעורבות של ש’ ח’ והמושב (באמצעות מר פ.ר) בעריכת הצוואה. מעורבות כזו של צד מעוניין מעוררת חשש להשפעה בלתי הוגנת גם אין בה כשלעצמה כדי לפסול את הצוואה.

י- פגמים בהליך החתימה על הצוואה

י-1 נוכחות בשטח של התובעים “היורשים הפונקציונליים” במועד החתימה על הצוואה האחרונה מיום ה- 16.10.14 והעדים לצוואה היו תושבי המושב, שהינם בבחינת נהנים

212. ביום שישי ה- 15.10.04 וביום שבת ה- 16.10.04, נערכו שתי צוואות – האחת ביום שישי שלא נחתמה, והשנייה, ביום שבת, שכן נחתמה.
213. עד קיום הצוואה ומזכיר היישוב מר פ.ר העיד כי ח’ היה בבי”ח ביום ה- 15.10 (יום לפני חתימת הצוואה) וביום ה- 16.10, יום חתימת הצוואה, ש’ הביא את עד הקיום השני, צ.ק, ונשאר במסדרון. בעדותו השנייה הודה שהגרסה שמסר בעדותו הקודמת, לפיה ח’ לא נכח בבי”ח במעמד החתימה על הצוואה ב- 16.10 אינה נכונה. ח’ היה במבנה בית החולים.
פ’ העיד (בניגוד לעדות עוה”ד מ’) כי הוא נכח בחדר ביום ה- 15.10 כשעו”ד מ’ דיברה עם המנוח על העניין הכספי והכללתו בצוואה.
(פרוטוקול 13.11.05, עמ’ 11 ש’ 8-9, עמ’ 11 ש’ 21-25, פרוטוקול 11.3.10, עמ’ 22, ש’ 5-11,
עמ’ 56 ש’ 26- עמ’ 57 ש’ 13 ועמ’ 67 ש’ 17-22).
214. עד הקיום השני, מר צ.ק בניגוד לעדות עד הקיום הראשון פ’, העיד שהגיע לבי”ח פוריה לבד ביום החתימה על הצוואה מיום ה- 16.10.04. העיד כי יכול להיות שש’ היה בבי”ח במוצ”ש כשנחתמה הצוואה, אבל לא כשהיא נחתמה ממש. עו”ד מ’ הגיעה לביה”ח ביום החתימה על הצוואה ה- 16.10 אחרי שהעדים כבר היו בחדר (פרוטוקול 10.7.08, עמ’ 59, ש’ 19-26, עמ’ 80 ש’ 8- עמ’ 81 ש’ 27,ועמ’ 82, ש’ 5- 13).
215. ח’ העיד כי במוצ”ש של ה- 16.10.04, בו נחתמה הצוואה, היה בבית החולים. העיד שעזב מייד כשהעדים הגיעו ושידע את תוכן הצוואה. גם בעדותו המאוחרת אישר שהוא ואשתו היו עם המנוח גם ביום שישי ה- 15.10 וגם במוצ”ש ה- 16.10. לטענתו, כשראה את עד הקיום צ.ק הוא ואשתו “לקחו את הרגליים והלכו”.
(פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 108 ש’ 11- עמ’ 109 ש’ 8 ופרוטוקול מיום 19.11.12, עמ’ 96 ש’ 25- עמ’ 98 ש’ 1).
216. בניגוד לעדותם של עדי הקיום, ש’ העיד כי לא היה בכלל במוצ”ש ה- 16.10 בבי”ח פוריה ולא הסיע אף אחד לבית חולים באותו יום. המנוח דיבר עימו על הצוואה רק למחרת, ביום ראשון, בדרך לבי”ח איכילוב (פרוטוקול 10.4.10, עמ’ 41, ש’ 6-15, עמ’ 91 ש’ 10-17).
217. עוה”ד ר.מ זכרה שהיו אנשים מחוץ לחדר ביום שישי ה- 15.10. למיטב זיכרונה סגרו את הדלת כשהיא והמנוח שוחחו (פרוטוקול 2.2.06, עמ’ 31 ש’ 11-13).
בעדותה בפעם השנייה העידה שתמיד כשהיא נפגשה עם המנוח בעניין הצוואה היו נוכחים אחרים, מבני המושב. אך בניגוד לעדותה הקודמת, עמדה על כך כי ביום ה- 15.10 ששהתה בבית החולים סגרה את הדלת ושוחחה עם המנוח ביחידות. (פרוטוקול 30.11.09, עמ’ 85, ש’ 10-17). עדותה זו סתרה את עדותו של עד קיום הצוואה פ.ר שהעיד כי נכח בחדר כשעוה”ד מ’ דיברה עם המנוח על העניין הכספי והכללתו בצוואה.
ובעדותה בפעם השלישית זכרה שהגיעה ראשונה לבית החולים ודיברה ביחידות עם המנוח ביום החתימה וזאת בניגוד לעדות עדי הקיום שטענו כי הגיעה לחדר המנוח אחריהם. וכשעומתה עם עדויות אלו השיבה שהייתה לה הארה.
(פרוטוקול 25.11.13, עמ’ 25, ש’ 5-27).
218. המטפלת הצהירה כ ביום שישי ה- 15.10 היו בבית החולים ח’, ש’, מזכיר היישוב פ.ר ועו”ד מ’. ביום החתימה עצמו, ה- 16.10, נכחו בבית החולים ח’ ורעייתו י’ ובמעמד החתימה על הצוואה גם ח’ נשאר בחדר של המנוח.
בעדותה הראשונה ציינה כי היא משוכנעת שח’ היה בחדר כשהצוואה נחתמה ב- 16.10. לו היה יוצא החוצה, היה מדבר איתה, היא הייתה מחוץ לדלת. (פרוטוקול 17.2.09, עמ’ 73, ש’ 6-23). בעדותה המאוחרת תיארה את מעמד החתימה על הצוואה, אותו ראתה דרך הדלת. “המנוח שכב וחתם על המסמכים שהיו על בטנו. כל מי שנכח בחדר היה מסביבו ומעליו”.(פרוטוקול 17.2.13, עמ’ 54, ש’ 18-24).
בהמשך עדותה העידה כי ח’ היה בחדר המנוח כשנחתמה הצוואה וכך גם ש’.
(פרוטוקול עמ’ 55 ש’ 17 – עמ’ 56 ש’ 5 ופרוטוקול 14.2.09 עמ’ 60 ש’ 3-5).
219. ביום החתימה על הצוואה ה- 16.10, נרשם ע”ש בתו של ח’, גב’ ר.ש, שיק ע”ס 100,000 ₪ (נ/2). ביתו של ח’ לא הובאה לעדות. על נסיבות מתן השיק העיד ח’. לגרסתו השיק ניתן בביתו של המנוח עוד קודם לכן ונשא תאריך נדחה כביכול כדי שישתחרר עד אז למנוח פיקדון או תוכנית (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 86 ש’ 21- עמ’ 87, ש’ 20, פרוטוקול 19.11.12, עמ’ 79, ש’ 10-24). גרסתו של ח’ לא הייתה אמינה בעיני. ראשית עניין מתן ההמחאה הוסתר מעיניו של ש’ שותפו העתידי לחשבון המשותף. שנית המנוח היה אדם אמיד שלא נזקק לשחרור של פיקדון, ומכל מקום היה מאושפז בבית חולים ברציפות מיום ה- 6.10.04, כך שלא ברור כיצד ניתן לה השיק בביתו קודם ל- 6.10.04 ומדוע היה צורך לעכב פירעונו בפרט שח’ העיד כי באותו ביקור סייעה הבת למנוח לרשום שיק לטובת משרד הביטחון על סך של מיליון ₪ שלא נטען לגביו שהיה דחוי. (פרוטוקול 14.7.08, עמ’ 86, ש’ 21- עמ’ 87, ש’ 20, פרוטוקול 19.11.12, עמ’ 79, ש’ 10-24).
220. התובעים שהם גם הנהנים הפוטנציאלים על פי הצוואה בתוקף היותם חברי המושב, שהו (או לכל הפחות תובע 3 שהה) ליד מיטת חוליו של המנוח במהלך היום עד סמוך למועד חתימתו על הצוואה. באותו מועד נחתמה המחאה על סכום של 100,000 ₪ לטובת ביתו של ח’. גם אם ש’ חולק על עצם נוכחותו ביום החתימה על הצוואה, וגם אם לא נכחו בחדר עצמו עת חתם המנוח על הצוואה, הרי שאין חולק שנוכחותם של התובעים הורגשה היטב בשטח גם באופן עקיף באמצעות עד הקיום לצוואה מר פ.ר, אשר ייעץ לאופן ניסוח הצוואה, וסביר להניח כי פיקוח זה נתן את אותותיו על המנוח ומנע ממנו לפעול בניגוד למצופה ממנו. נוכחותם של ח’ וש’ שהם נהנים פוטנציאליים על פי הצוואה סמוך לאירוע מועד החתימה על הצוואה ובמועד החתימה עצמו פוגמת בהיות הליך החתימה על הצוואה הליך רצוני, נטול לחצים שנובע מרצונו החופשי של המנוח.
221. עוד ייאמר כי עדי הקיום לצוואה האחרונה קשורים, או היו קשורים, קשר הדוק למושב … האחד, מר פ.ר, היה מזכיר המושב בשכר ונטל חלק בעריכת הצוואה ביחס למשק. השני, מר צ.ק, היה חבר המושב.
222. לטענת התובעים הכספים היו אמורים להגיע למושב, למפעלי הנצחה של המנוח ורעייתו. במקרה כזה גם אם הפגם הנטען לא עולה לכדי קיום אותה עילת פסלות, הרי שיש טעם לפגם שמי שקשור למושב ובעל אינטרס בצוואה, ישמש כעד קיום לה אף אם התועלת אינה פרטית אלא ציבורית לטובת מקום מושבו.
עוה”ד ר.מ התוודעה לבעייתיות הנעוצה בכך בדיעבד, ראה עדותה (פרוטוקול 2.2.06, עמ’ 34, ש’ 1-6, 30.11.09, עמ’ 59, ש’ 3-11, ה- 25.11.13, עמ’ 60, ש’ 21- עמ’ 61 ש’ 2).
“אז בדרך כלל הם מהמשרד, אבל כשהלכתי לפוריה, לא הבאתי אתי עו”ד, לא חשבתי בכלל בכיוון שאותו ק’ הוא מנוע מלהיות עד לצוואה בגלל שהוא מקבל פה משהו. הוא כמו כל אחד ביישוב, אם יהיה משהו לטובת היישוב, הוא ייהנה מזה, זה נכון, אבל זה לא עלה על דעתי, אולי אני טעיתי, להביא, לא ראיתי משהו לא כשר בזה שהוא יהיה עד לצוואה”.
223. זאת ועוד, בניגוד לעדותה של עו”ד מ’ בפני כבוד המותב הקודם בה ציינה כי משרדה לא ייצג את המושב כבר שנים, בעדותה בפני תיקנה עצמה וציינה כי סיום עבודת המשרד עם המושב היה חודשים בלבד טרם לכן (פרוטוקול 25.11.13 עמ’ 51). גם בעניין זה קיים טעם לפגם בכך שהייצוג המשפטי שקיבל המנוח בעריכת צוואתו היה אותו ייצוג משפטי שניתן למושב. טענת עוה”ד מ’ כי המנוח התקשר אליה באופן עצמאי כדי שתערוך לו את הצוואה אינה מפחיתה מכך.

י’ -2 הצוואה לא הוקראה למנוח בפני העדים והמנוח לא הצהיר שזו צוואתו
224. סעיף 20 לחוק הירושה קובע כי : “צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו, העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור”.
225. הדרישה שהמצווה יצהיר טרם חתימת הצוואה בפני עדים שזאת צוואתו, ושהעדים יחתמו באותו מעמד ויציינו כי אכן המוריש הצהיר הדברים, באה להעמיד את המצווה ואת העדים גם יחד על רצינות המסמך והמעמד ולהפנות את תשומת לב העדים שעליהם לוודא ולדעת במעמד החתימה על הצוואה שהמצווה מבין היטב שזו צוואתו וכי הוא רוצה בה (ע”א 5640/92 אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(5) 373, שוחט פגמים בצוואות, מהדורה שנייה, 2001, עמ’ 35). “בכך נבחנת, ככל האפשר, גמירות הדעת של המצווה על ידי העדים אשר מאשרים וחותמים אחרי הצהרתו של המצווה וחתימתו על הצוואה” (שוחט, שם בעמ’ 36).
226. מעמד החתימה על הצוואה התרחש על מיטת חוליו של המנוח בבית החולים. קיימות סתירות בין עדויות עדי הקיום לצוואה באשר להקראת הצוואה למנוח או קריאת המנוח את הצוואה. קיימת גם אי התאמה בין עדויות עדי הקיום לעדותה של עוה”ד מ’ שערכה את הצוואה והביאה אותה לבית חולים ביחס למשך אורכו של מעמד החתימה על הצוואה. ואולם, אין מחלוקת בין כל העדים כי המנוח לא קרא את הצוואה במלואה.
227. עד הקיום מר צ.ק העיד כי מעמד החתימה על הצוואה בבית החולים נמשך שתי דקות בלבד (פרוטוקול 10.7.08, עמ’ 70 ש’ 2-4) גם עד הקיום השני, מר פ.ר, נכנס, חתם ויצא (עמ’ 71 ש’ 12-25) עוה”ד מ’ לא הקריאה בפני שניהם דבר, ולבטח שלא את כל הצוואה. העיד שעוה”ד מ’ הגיעה אחרי שהעדים כבר היו בבית החולים. היא הוציאה את הצוואה, לא הקריאה למנוח כלום ואף המנוח לא הקריא את הצוואה אלא הוא ישר חתם עליה והם אימתו את החתימה והלכו “כמו שבבנק, יש לך 10 דפים ואתה חותם”. הוא אישר כי אין לו מושג מה רשום בצוואה והוא גם לא יודע מה היה מצבו המנטאלי של המנוח באותו זמן. (עמ’ 82 ש’ 5- עמ’ 83 ש’ 12-13).
228. עד הקיום מר פ.ר בניגוד לעדותו הקודמת, אז העיד שמעמד החתימה נמשך 5 דקות בלבד עו”ד מס הקריאה את הצוואה והם חתמו. בעדותו המאוחרת טען שהמעמד נמשך רבע שעה. כשעומת עם כך, השיב שכעת, כ-6 שנים אחרי האירועים, הוא זוכר מעמד חתימה של 15 דקות. עוד הוסיף בעדותו כי במעמד החתימה על הצוואה המנוח הקריא את הצוואה בקול חלש יחסית. (פרוטוקול 11.3.10, עמ’ 11, עמ’ 22 ש’ 22- עמ’ 24 ש’ 10, עמ’ 51 ש’ 10-25).
229. עוה”ד ר.מ העידה שלוש פעמים בפני שלושה מותבים שונים. בעדותה הראשונה הקרובה יותר לאירוע מעמד החתימה, טוענת כי מעמד החתימה נמשך חצי שעה. היא לא בטוחה שהמנוח קרא את הצוואה. היא לא הקריאה את כולה, אלא חלקים נבחרים בלבד. (פרוטוקול 2.2.06, עמ’ 36, ש’ 10-24, עמ’ 69 ש’ 24-27 ועמ’ 71 ש’ 1-8).
“ש. אז את לא הקראת את כל הצוואה?
ת. יכול להיות שאמרתי לו תראה, יש פה הקטע שהיה אתמול של הבן של א’, והנה מה שהוספתי. יכול להיות”.
עו”ד מ’ העידה כי היא לא הקריאה לעדים את הצוואה (פרוטוקול 2.2.06 עמ’ 69 ש’ 4-5, פרוטוקול 30.11.09 עמ’ 66 ש’ 20). כשנשאלה אם היא מאשרת שסביר בעיניה שהעדים לא ידעו על מה הם חתמו היא ענתה ש”זה יכול לקרות, כן” (ש’ 21-23).
230. מהמקובץ עולה כי טקס החתימה על הצוואה היה קצר ונעדר כובד ראש ורצינות. עדי הקיום והמנוח לא קראו את הצוואה, בוודאי לא את כולה. המנוח לא הצהיר בפני עדי הקיום שזו צוואתו. עדי הצוואה אישרו כי כל ההליך לקח דקות ספורות בלבד, במהלכו המנוח לא שוחח עימם והם מצידם לא וידאו כי הוא קרא את הצוואה, לא הקריאו למנוח בעצמם את הצוואה, לא וידאו כי המנוח מבין על מה הוא חותם וכי הצוואה משקפת את גמירות דעתו ורצונו, לא קראו ולא ידעו את תוכן הצוואה. המסקנה המתבקשת היא כי עדי הקיום לא מילאו את תפקידם. הדבר חמור שבעתיים לנוכח העובדה כי באותה צוואה הוסף שינוי מהותי ביחס לנוסחה מהיום הקודם, בעניין חשבון הבנק של המנוח בו מופקדים כ- 7 מיליוני שקלים. מן הראוי היה להקריא למנוח את הצוואה במלואה (כפי שנטען בעדותה השלישית של עוה”ד רות מ’ בפני פרוטוקול 25.11.13, עמ’ 21, ש’ 14 אז העידה כי “הקראתי לו מילה מילה”) או לתת לו זמן לקראה על מנת שלא יהיה ספק כי תוכן הצוואה מובן.
231. לאור האמור, אני קובעת כי נפל פגם מהותי בהליך החתימה על הצוואה.

י’ -3 העדר קיומה של תעודה רפואית לגבי כשרות המצווה
232. מעבר לעובדה כי המנוח היה קשיש וערירי ואושפז בבית החולים במצב סופני, הרי שהוראות צוואתו היו בניגוד לסדרי עולם, בעצם הדרת משפחתו היחידה.
233. אף על פי כן, לא נתבקשה תעודה רפואית באשר לכשרותו המשפטית של המנוח בטרם עריכת הצוואה.
234. על הצורך בקיומה של תעודה רפואית במועד חתימת הצוואה למדנו מעדותה של עוה”ד ר.מ, אם כי בסופו של יום היא נמלכה בדעתה. עוה”ד ר’ בעצמה סברה כי שיש מקום לכך שרופא יאשר שהמנוח היה בעל כשרות ובדעה צלולה והיא אף פנתה לרופא בבית חולים פוריה, אשר אמר לה כי היא צריכה לפנות לפסיכיאטר שנמצא בחופש (פרוטוקול 30.11.09 עמ’ 14 ש’ 10-20).
235. גם פקידת הבנק הגב’ מ’ העידה כי המחלקה המשפטית של הבנק דרשה אישור רפואי כתנאי להתקדמות בשיתוף התובעים בחשבון הבנק, וכי דרישה זו הובהרה לתובעים בשיחת טלפון מיום 11.10.04.
236. בעדותה העידה גב’ מ’:
“הוא ביקש ממני לעצור, והצענו שם, אני לא שוכרת מי, אבל תוך כדי הדיון איתו, עלה שהוא צריך להתייעץ עם עו”ד. וגם הרופאים לא מיהרו לנקוט עמדה. וירדתי בלי אישור רפואי”.
(פרוטוקול 28.1.13 עמ’ 25-26 ההדגשה שלי – ר.ג.).
237. מעדותה עולה כי ביום הביקור שלה את המנוח בבית החולים ה- 13.10.04 היא לא קיבלה אישור רפואי מהצוות הרפואי בבית חולים פוריה בדבר יכולתו הקוגניטיבית לחתום על מסמכי בנק, מדובר בימים ספורים בלבד לפני שהמנוח חתם על הצוואה.
238. למרות זאת, לא דאגו התובעים כי פסיכיאטר או כל מומחה אחר, יבדוק את המנוח בזמן אמת ויתן את חוות דעתו באשר למצבו.
239. מסמכו של פרופ’ ו’, עליו ביקשו התובעים לסמוך את ידם כראיה לכשרות המצווה בעת עריכת הצוואה, אינו יכול לשמש כתעודה רפואית למצב המנוח בעת עריכת הצוואה מיום 16.10.04. פרופ’ ו’ בעדותו שלל את היכולת להסתמך על המסמך על מנת להכשיר פעולה שנעשתה שבוע ימים קודם לכן (פרוטוקול 15.2.09 עמ’ 18 ש’ 24-27 ועמ’ 19 ש’ 1-3). ואכן מסמך פרופ’ ו’ הינו מיום 21.10.04, ואילו הצוואה האחרונה נחתמה שבוע ימים קודם לכן ביום 16.10.04.
240. מעבר לכך, מסמך זה אינו מתייחס ליכולת הנפשית של המנוח לערוך צוואה, אלא לצלילות במועד אחר וביחס לרצון אחר של המנוח ביחס לחשבון הבנק, שכן המסמך מופנה לבנק לאומי ומיועד לו.

יא- התלבטויות המנוח סביב הצירוף לחשבון הבנק מצביע על העדר גמירות דעת
241. עדות נוספת להשפעה שהייתה לתובעים על המנוח נלמדת מתוך התלבטויותיו הקשות סביב צירופם לחשבון הבנק.
242. לאחר שהמנוח ביקש לצרף את ח’ וש’ לחשבון הבנק, הגיעה נציגת הבנק ,גב’ מ’, לבית החולים פוריה לצורך החתמתו על הטפסים הדרושים. או אז, שינה המנוח את דעתו וחזר בו מכוונתו להכניסם כשותפים לחשבון הבנק, וגב’ מ’ חזרה כלעומת שבאה מבלי שהחתימה את המנוח על מסמכי הצירוף.
243. גב’ מ’ העידה כי המנוח מאוד חשש מזה שהשותפים יוכנסו לחשבונו בעודו בחייו, לאחר שהוסבר לו כי הם יוכלו לעשות בחשבון כראות עיניהם. הוא נרתע מכך, ולכן ב- 13.10 ביקש לעצור את התהליך ולחשוב על זה עוד.
(פרוטוקול 15.2.09, עמ’ 79, ש’ 22-26, עמ’ 91, ש’ 2-3 ופרוטוקול 28.11.13, עמ’ 25 ש’ 15 – עמ’ 26 ש’ 7, עמ’ 43 ש’ 6-17).
244. על פי עדותה של גב’ מ’, אחר שחזר בו מכוונתו, היא לא שוחחה עם המנוח, ואין היא יודעת מי, אם בכלל, שוחח עם המנוח לוודא כי שינה דעתו שוב וכי הוא מסכים לצירופם של ח’ וש’ לחשבון הבנק.
245. חשוב להדגיש כי חוסר גמירות הדעת של המנוח והססנותו באו לידי ביטוי כשהוא לבד, ללא התובעים. ואולם כבר יומיים לאחר מכן, באו התלבטויותיו אל קיצן. ידוע כי לכל המוקדם ביום ה- 15.5.04 כבר ביקרו את המנוח ש’, ח’ ורעייתו י’ ובמועד זה התייצבה גם עוה”ד מ’ בבית החולים והחתימה אותו על מסמך לבנק (ת/1- ת/2) , יום אחרי זה ב- 16.10 נחתמה הצוואה, ויומיים לאחר מכן המנוח הועבר לבית החולים איכילוב, ביוזמת ש’ לשם קבלת חוות דעת שנייה באשר למצבו הרפואי.
246. המנוח היה שרוי נכון לאותו רצף אירועים במצב רפואי קשה והוא נאחז בכל שביב של תקווה כדי למצוא מזור למחלתו.
המנוח חשב שאולי בזכות כספו יצליח להשיג עזרה וסיוע, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפנות עורף לתובעים ובפרט לש’ שסיפק לו קרש הצלה.
נסיבות אלה לא הותירו בידו כל אפשרות לקבל החלטה מתוך רצון חופשי ואמיתי.
247. חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותה של המטפלת שסיפרה כמה היה מיוסר לאחר שחתם על הצוואה האחרונה, המנוח אמר לה במפורש שטיפסו עליו, שדחפו אותו לעשות. סיפר שנמנע ממנו להשאיר את רכושו לבני משפחתו. אמר שעשה טעות ושהוא רוצה למות (פרוטוקול 17.2.09 עמ’ 60, ש’ 12 – עמ’ 64 ש’ 6). עוד העידה כי פיתו את המנוח, הכריחו אותו ושכנעו אותו לעשות עם כספו אחרת ממה שתכנן, והמנוח הבין שעשה מעשה רע (עמ’ 69, ש’ 3-11 עמ’ 71 ש’ 7-10).

יב צירוף השותפים לחשבון הבנק

248. למנוח היה חשבון בנק בסניף טבריה של בנק הלאומי. חשבון הבנק כולל סכומים ניכרים ביותר, ויתרת החשבון עומדת על למעלה משבעה מיליון שקלים.
249. בהחלטתי מיום 1.2.13 קבעתי כי בסמכותי לדון במהות חשבון הבנק של המנוח, לרבות בנושא טענות התובעים שצירופם לחשבון נעשה על מנת ליצור הקדש וכן לדון בהיקף העיזבון.
250. השאלה העיקרית הינה האם צירופם של התובעים 2 ו-3 לחשבון ביום 22.10.04 (חמישה ימים טרם פטירת המנוח) תקף או לא.
251. בהתאם לגרסת הבנק כפי שהובאה בעדותה של גב’ מ’ תחילתו של התהליך בביקור של המנוח בסניף בתחילת חודש אוקטובר 2004 בבקשה לצרף לחשבונו שני שותפים התובעים 2 ו-3. הוא חזר על בקשתו גם בשיחות טלפוניות שניהל לאחר מכן מביתו עימה.
252. גב’ מ’ פקידת הבנק הצהירה כי לאור סדר גודל הכספים בחשבון ובהתחשב במצבו הרפואי, הומלץ למנוח להיעזר בעורך דין בכל הקשור להוספת השותפים כבעלי זכויות בחשבון. ואכן, עוה”ד ר.מ לוותה מול הבנק את כל הליך הוספתם של השותפים כבעלי זכויות נוספים בחשבון המנוח.
253. עוד הצהירה כי לקראת מועד ביצוע צירופם של השותפים כבעלי זכויות בחשבון, התקשר המנוח לבנק והודיע כי אושפז בבית חולים פוריה עקב מחלתו, ומשכך ביקש כי גב’ מ’ תגיע אליו לבית החולים ושם תחתים אותו ואת השותפים על כל המסמכים הדרושים והנחוצים לשם הצירוף האמור.
254. ביום 11.10.04 הגיעה לבית חולים פוריה שם פגשה את המנוח ואת ח’ וש’, והחתימה אותם על מסמכי צירופם של השותפים כבעלי זכויות בחשבון. היא הסבירה לשלושתם את משמעות צירוף השותפים כבעלי הזכויות בחשבון, את זכויותיהם בחשבון וכן פירטה את מצבו העדכני של החשבון. במעמד זה אישר המנוח כי הוא מבין את מהותה של חתימתו ומשמעותה, ואישר כי צירופם של השותפים לחשבון נעשה מרצונו החופשי ועל דעתו בלבד. גב’ מ’ הצהירה כי התרשמה עמוקות כי המנוח מבקש לצרף את השותפים לחשבונו על מנת שיסעדו אותו בחייו ויקיימו אחר צוואתו בהתאם לרצונו לאחר מותו.
255. בהמשך הצהירה כי לאחר שדיווחה על החתמתם של המנוח והשותפים למחלקה המשפטית של הבנק, נמסר לה ע”י היועצים המשפטיים של הבנק כי מאחר והחתמת המנוח נתקיימה בין כותלי בית החולים, יש מקום לכך כי רופא יאשר באמצעות תעודה רפואית כי המנוח צלול בדעתו וכשיר לחתום על מסמכי הבנק וכן כי יינתן אישור של עורך דינו של המנוח כי פנייתו זו לבנק נעשתה בהסכמתו של המנוח ועל פי בקשתו.
הודע למנוח ולח’ וש’ בשיחת ועידה טלפונית כי הדיווח על הצירוף לא יבוצע בפועל, מאחר וקיים צורך באישור רופא.
256. ביום 13.10.04 הגיעה פעם נוספת לבית החולים פוריה לצורך השגת אישור רפואי. לאחר שהסבירה למנוח, בשיחה שקיימה עימו בבית החולים בנוכחות שני רופאים, את מהות צירופם לחשבון ואת העובדה כי יש בידיהם לפעול להוצאת כספים מהחשבון בחתימתם בלבד, הודיע לה המנוח כי ברצונו להבטיח כי השותפים יוכלו לפעול בחשבון רק לאחר מותו ומשכך ברצונו “להקפיא” זמנית את צירוף השותפים לחשבונו. המנוח הבהיר כי ימציא לבנק צוואה שברצונו לערוך בשיתוף עם עורכת דינו, עו”ד ר.מ.
257. מספר ימים לאחר כן התקשר המנוח לבנק והודיע כי חתם על צוואה שנערכה לבקשתו ע”י עוה”ד מ’. המנוח הודיע על רצונו להמשיך בהליך צירוף השותפים לחשבונו וביום 20.10.04 נתקבל בבנק מכתבה של עוה”ד ר.מ, לו צורף מסמך מיום 15.10.04 בחתימתו של המנוח, במסגרתו ניתנה ע”י המנוח הוראה לבנק למלא אחר ההוראות שניתנו על ידו לבנק קודם לכן וכן הועבר לבנק עותק מהצוואה מיום 16.10.04.
258. ביום 22.10.04 הגיע ש’ עם אישור מיום 21.10.04 של פרופ’ ו’.
259. עם קבלת האישור הרפואי נתבצע בבנק ביום 22.10.04 דיווח על צירופם של השותפים לחשבונו של המנוח.
260. בחקירתה הנגדית העידה גב’ מ’ כי ביקרה בבית חולים ביום 11.10.04 על מנת להחתים את המנוח והשותפים על טפסי צירוף חשבון, ולמרות שהביאה עימה “סט מוכן” של מסמכים, הודתה כי הגעתה לבית החולים והמסמכים שהובאו עימה לא אושרו עם המחלקה המשפטית בטרם ביצוע הפעולה (פרוטוקול 28.11.04 עמ’ 23 ש’ 10-18), למרות שלא מדובר בפעולה שגרתית.
261. בנוסף, למרות שגב’ מ’ העידה כי ידעה שרצון המנוח הוא להנצחתו, ולמרות שבאופן בו ביצעה את הצירוף יכלו השותפים לעשות כרצונם ולפעול אחרת, כאשר נשאלה האם ציינה מידע זה אודות רצון המנוח בהנצחה בפני המחלקה המשפטית השיבה כי אינה זוכרת שציינה מידע זה בפני המחלקה המשפטית (פרוטוקול 28.11.13, עמ’ 51, ש’ 7-12).
262. גב’ מ’ העידה כי ביקורה השני בבית החולים ביום 13.10.04 נועד למעשה על מנת לקבל את האישור הרפואי שנדרש ע”י המחלקה המשפטית, אלא שבאותו ביקור ביקש המנוח “להקפיא” את ההליך. ואלו דבריה: “הוא עצר, בהחלט עצר, כי הוא הבין שהמשמעות, שהם יכולים לפעול בחייו בחשבון. בחייו בחשבון. הוא ביקש ממני לעצור, והצענו שם, אני לא זוכרת מי, אבל תוך כדי הדיון איתו, עלה שהוא צריך להתייעץ עם עו”ד. וגם הרופאים לא מיהרו לנקוט עמדה. וירדתי בלי אישור רפואי”. (פרוטוקול 28.11.13 עמ’ 25-26).
263. באשר לדרישה כי המנוח יקבל ייעוץ מעו”ד, עלה פער בין גרסת גב’ מ’ לבין גרסת עוה”ד ר.מ. בעוד גב’ מ’ העידה “כל דבר נעשה בתיאום עם עוה”ד שלו” (עמ’ 26 ש’ 6-7) הרי שעו”ד מ’ העידה כי היא לא הייתה מעורבת בצירוף לחשבון הבנק ואפילו לא ידעה (פרוטוקול 25.11.13, עמ’ 16, ש’ 21-23) וכי כל מה שידוע לה הוא מבקשת הגב’ מ’ שלא יכלה להגיע לבית החולים וביקשה ממנה שיגיד אם הוא מעכב או הולכים קדימה (עמ’ 17 ש’ 11-13).”ואז היא ביקשה ממני שהוא יכתוב מה הוא רוצה. אז הוא אמר לי, אני רשמתי ואישרתי את חתימתו. זה הדבר היחיד שאני יודעת”.( ש’ 18-19). מעדותה עולה כי כתבה את רצונו של המנוח לבקשת פקידת הבנק לא כליווי משפטי או כעורכת דינו.
264. כאשר נשאלה על ההבדלים בעדויות ביחס לרמת מעורבותה של עוה”ד מ’, השיבה גב’ מ’ כי להבנתה עוה”ד מ’ הייתה “מעורבת בתהליך” (עמ’ 27 ש’ 16-26).
265. בחירת הבנק להמשיך בתהליך התבססה על מידע עובדתי שגוי לפיו המנוח זכה לקבל בעניין צירוף השותפים לחשבון ייעוץ משפטי מגורם בר סמכא עוה”ד ר.מ אשר לו נציגת הבנק רכשה כבוד (עמ’ 28 ש’ 24-27 ועמ’ 29 ש’ 1-11) כשבפועל ייעוץ כאמור לא ניתן לו. עוה”ד ר.מ לא רק שלא ליוותה את התהליך אלא שלחה את המנוח להתייעץ עם ש’.
266. גב’ מ’ אישרה בעדותה כי אחר שהמנוח חזר בו מכוונתו, היא לא שוחחה עם המנוח, ואין היא יודעת מי שוחח עם המנוח לוודא כי שינה דעתו שוב וכי הוא שב לרצות בצירופם של ח’ וש’ לחשבון הבנק (עמ’ 66 ש’ 2-5).
267. עוה”ד ר.מ אמרה בעדותה כי הבינה שבכוונת הבנק לגשת אל המנוח בשנית, והמסמך שנתבקש ממנה ביחס לאישור המנוח נדרש בשביל לסיים את התהליך (פרוטוקול 25.11.13, עמ’ 51 ש’ 1-8).
268. הבנק בחר ללמוד על רצון המנוח שלא לעצור את התהליך מהמסמך שהעבירה אליו עו”ד ר.מ רק ביום 20.10.04 הגם שנחתם כבר ביום 15.10.04. הבנק בחר שלא לוודא באופן ישיר מול המנוח את רצונו בטרם ביצוע הפעולה של הוספת השותפים ביום 22.10.04.
גב’ מ’ אישרה בחקירתה כי לא הלכו לבית חולים איכילוב על מנת לוודא עם המנוח ישירות אם אין הוא עומד על בקשתו לעצור ואכן מבקש לצרף את השותפים (עמ’ 27 ש’ 15).
269. וכל זאת, כאשר הגב’ מ’ בעצמה אישרה כי ידעו שמדובר בבן אדם מבוגר, ולא היה מקום “להיתמם” כאילו המדובר בפעולה שגרתית (עמ’ 37) וכי מצאו לנכון לבצע בדיקה נוספת (עמ’ 38 ש’ 1-4).
270. מן הראוי היה שפעולה כה מהותית, כצירוף שני אנשים שאינם בני משפחה, לחשבון בנק של אדם ערירי, חולה סופני, מאושפז בבית חולים, שבפגישה האישית האחרונה עם נציגת הבנק סירב להמשיך בהליך הצירוף, לא יבוצע עד אחרי שיוודא הבנק כי זהו אכן רצונו של המנוח באופן ישיר ולא באמצעות אחרים (ובפרט שמתברר כי הדרישה לליווי בייעוץ המשפטי לא קויימה).
271. ואם בכך לא די, הרי שצירופם של ח’ וש’ לחשבון הבנק של המנוח בוצע רק לאחר שהתקבל בבנק אישור רפואי, מסמך חתום על ידי פרופ’ ו’ ועל סמך אותו מסמך.
272. מהמסמך נלמד כי ש’ נכח בזמן חתימת המכתב לבנק, וזאת הגם שהמנוח היה תלוי בש’ ותלה בקשריו עם אנשי בית החולים באיכילוב את התקווה להחלמתו.
273. עצם החתימה על המכתב בנוכחות הגורם שאמור להיות נהנה על פי אותו המכתב הינה דבר פסול מעיקרו. משכך, פרופ’ ו’ לא יכול היה לדעת האם המנוח עושה כן מרצונו החופשי אם לאו.
274. עוד נלמד מהמסמך כי רצונו של המנוח היה “לאשר למר ש’ לנהל את כל ענייניו הכספיים”. היינו, המנוח נתן לש’ בלבד, את הרשות לנהל את חשבון הבנק בלבד על ידי מתן יפויי כוח ולא הכניסו כשותף בחשבון, לא כל שכן את ח’.
275. יוצא אפוא כי רצונו של המנוח במסמך לא בוצע על ידי הבנק אלא רצונם של ח’ וש’ – צירופם לחשבון בנק בהיקף של מיליוני שקלים.
276. במסמך מציין פרופ’ ו’ כי היה נוכח בזמן שהמנוח חתם על מכתב לבנק, וציין עוד כי לדעתו החולה מבין היטב “את משמעויות המכתב”. אף בעדותו חזר פרופ’ ו’ והעיד כי ראה את המכתב והבין את הכתוב בו (פרוטוקול 15.2.09 עמ’ 45 ש’ 15-18).
277. המכתב המוזכר פעמיים במסמך של פרופ’ ו’, ובו נתן את ההרשאה לנהל את חשבון הבנק שלו, ואשר על בסיסו ביצע הבנק את הצירוף, לא נמצא מעולם ולא הוצג ע”י התובעים ולא על ידי הבנק עצמו.
278. גם ש’ בעדותו אמר נחרצות שהמסמך של פרופ’ ו’ היה המסמך היחידי שנחתם אז באיכילוב. לא היה לכאורה שום מסמך אחר (פרוטוקול 12.4.10 עמ’ 34 ש’ 21- עמ’ 35 ש’ 5). אלא שבהמשך עדותו, הוא מספר על טופס שכן היה בידיו באיכילוב ושהוא קיבל אותו מהבנק בפקס, והוא לא זוכר אם המנוח חתם על אותו טופס אם לאו (עמ’ 52 ש’ 17- עמ’ 53 ש’ 13 ועמ’ 85 ש’ 5 – עמ’ 87 ש’ 7). לגרסתו אין תימוכין בדברי גב’ מ’.
279. באשר למסמך הרפואי, הרי שלמרות תוכנו הברור של המסמך מפרופ’ ו’, לפיו המנוח מבקש לתת לש’ לבדו לנהל את ענייניו הכספיים, ולמרות שלמעשה מדובר בחזרה שנייה של המנוח מבקשתו המקורית לצרף את התובעים לחשבונו, ולמרות שבמסמך מוזכר פעמיים מכתב שמעולם לא הוצג, מתעלם הבנק מרצון המנוח כפי שהובא ע”י פרופ’ ו’, ומתייחס רק לשורות הראשונות לפיהן המנוח צלול.
280. חורה עוד יותר עובדה זו משום שתחילת המסמך מבוססת על היות המנוח צלול, בהכרה ומבין, ובהמשך מצוין כי הוראותיו של המנוח היו הענקת ייפוי כוח לש’ בלבד.
281. ההסברים של גב’ מ’ לעובדה כי הבנק התייחס רק לחלקו הראשון של המסמך אינם מתקבלים על הדעת. אם הבנק דרש אישור רופא לצירוף שני השותפים הספציפיים לחשבון, שומה היה עליו לדקדק במהות המסמך שקיבל ולא ניתן היה לפעול בהתעלם מהם (פרוטוקול 28.11.13 עמ’ 48 ש’ 1-14, עמ’ 74 ש’ 14 – עמ’ 78 ש’ 14).
282. ומעל לכול יש לזכור כי ברקע לצירופם של התובעים 2 ו-3 לחשבון הבנק ניצבות הנסיבות המצביעות על כך שהמנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצידם, שכפי שהביאו לפסילת הצוואה, כך גם לאורן אין להכיר בצירוף התובעים 2 ו-3 כשותפים בחשבון המנוח.
283. לאור האמור, אני סבורה כי הצירוף לחשבון הבנק בוצע של כדין ודינו בטלות.

יג- טענת קיום ההקדש

284. התובעים טענו בכתבי טענותיהם כי חשבון הבנק שצוין בצוואה האחרונה יעבור לשליטתם מכוח הקדש שיצר המנוח במסגרתו יעשו שימוש בכספים למטרות ציבוריות במושב, להנצחת המנוח ורעייתו ז”ל.
285. אילו הייתה כוונת המנוח ליצור הקדש לטובת המושב כטענת התובעים, ניתן היה לציין זאת מפורשות בצוואה ולא להסתמך על הוראות סתומות או הוראות ביצוע שניתנו בעל פה. לו אכן דובר בהקדש, אזי חזקה על משרד עו”ד מ’ שהיה יוצר את ההקדש בצוואה עם נהנה או נהנים ברורים ועם פירוט של מטרות ההקדש ומינוי התובעים 2 ו-3 כמנהלי עיזבון שיפעלו בגדר המטרות המפורטות בהקדש.
286. טענת התובעים כי הכספים מיועדים להם וכי הם אלה הרשאים לקבוע מה יעשה בהם סותרת את טענת ההקדש כי אז למעשה קיום רצון המנוח תלוי בטוהר כוונותיהם ובמידת יושרם.
“עו”ד ליבנה יוסף: אם נסכם את הפרק הזה, לדעתך, לא היית צריך להודיע למושב שום דבר.
מר י.א: לא.
עו”ד ליבנה יוסף: ולא היית צריך לקבל אישור מהמושב להתקשרות עם עו”ד קסירר.
מר י.א: לא, לא, לא, בשום אופן. אני בעל החשבון.
עו”ד ליבנה יוסף: למעשה זה הכול תלוי במוסריות שלך, הכספים ששם, אם תרצה תשקיע ככה, אם תרצה תשקיע אחרת, זה לא תלוי באף אחד אחר.
מר י.א: חד וחלק, כן.”
(פרוטוקול 21.11.12 עמ’ 34 ש’ 17-26 ההדגשה שלי – ר.ג.).
287. למעשה לטענת ההקדש אין כל ביסוס במסמך משפטי כלשהו שיחייב את התובעים 2 ו-3. ח’ וש’ הודו שאין שום מסמך הנוגע לאותה נאמנות נטענת. הכול נסמך על זיכרונם של השניים (עדות ש’ מיום ה- 12.4.10 עמ’ 19 ש’ 5-11 ועדות ח’ מיום ה- 19.11.12 עמ’ 77 ש’ 1-6). לא מתקבל על הדעת שהמנוח פרש שורה של פעולות אותן הוא מבקש לבצע באמצעות מיליוני שקלים מכספו, ולשם כך נפגשו עם המנוח “לא פעם ולא פעמיים. בפגישות אלו הסביר להם מה רצונו, מהן המטרות של צירופם לחשבון ומהן הפעולות שעליהם לבצע” (סעיף 9.2.8 לסיכומי התובעים), ואף לא אחד מהתובעים ירשום את דבריו. כך גם אין כל תנאי בצוואה או במסמך אחר שאמור להבטיח את קיום רצון המנוח ומאפשר להוציא מידיהם את הרכוש הרב במידה וימעלו במטרות ההקדש.
288. גם הטעם בצירוף השותפים לחשבון מלכתחילה לא הובהר דיו. ש’ העיד כי “לפני זה בהתחלה הוא רצה יפוי כוח, ואז רות מ’ אמרה לו שתדע לך, ייפוי כוח הם יכולים לעשות עכשיו מה שהם רוצים, אבל אחרי שאתה נפטר הם לא יכולים לגעת בחשבון, תעשה אותם שותפים, ואז הם יכולים לפעול כי הוא סיפר לה גם את כל הדברים, מה שהוא רוצה, אז הם יוכלו לפעול גם לאחר מותך” (פרוטוקול 2.11.12, עמ’ 65 ש’ 8-13).
289. גב’ מ’ העידה על החשש של המנוח מצירופם של תובעים 2 ו-3 לחשבון, כי הוא הבין שהמשמעות, שהם יכולים לפעול בחייו בחשבון.
290. אם אכן היה קיים חשש שעם מות המנוח יפקע יפויי כוח לטפל בחשבון ניתן היה להסדיר זאת בצוואה תקפה ובה הקדש ברור שבו מוגדר שהחשבון בנק ישמש למטרות אותן ייעד המנוח.
291. גם לטענת התובעים עצמם כוונת המנוח הייתה כי בימיו הוא ישלוט בחשבונו, ולכל היותר השותפים יסייעו לו ברכישות שונות, ואילו פעולות ההנצחה תיעשינה ע”י השותפים לאחר מותו.
292. עוה”ד ר.מ אישרה כי ידעה שהכסף מיועד לצורכי המושב, ובכל זאת לא היה בפיה הסבר משכנע מדוע רצונו של המנוח באשר לשימוש בכספיו לא בא לידי ביטוי בצוואה ומדוע לא נרשמו על ידה ההוראות שמסר להם בעל פה.
“עוה”ד ליבנה יוסף: גב’ מ’, את היועצת שלו, את צריכה לתת לו את הייעוץ איך לעשות את הצוואה הכי נכונה. ולכן כשאומרים לך משהו סתום, משהו מעורפל “הם יודעים מה לעשות” את צריכה לשאול אותו מה הם צריכים לעשות. צריכה לכתוב.
עוה”ד ר.מ: רק רגע. אני חושב שהוא כותב שהוא סומך עליהם”.
(פרוטוקול מיום 25.11.13 עמ’ 31-33).
293. בפועל לא נוצר הקדש לא מכוח הצוואה שבוטלה ולא מכוח צירוף התובעים 2 ו-3 לחשבון הבנק.
294. סעיף 17 לחוק הנאמנות תשל”ט – 1979 (להלן “חוק הנאמנות”) קובע כי יצירת הקדש תהיה באחת משלושת הדרכים הבאות: כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון, צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בע”פ והוראת תשלום לעניין סעיף 147 לחוק הירושה
295. אפילו היו מסמכי הבנק אודות צירוף התובעים כשותפים מסמכים תקפים, עדיין לא היה בהם כדי ליצור הקדש בחיי יוצר ההקדש בהעדר כתב נוטריוני, מעבר לעובדה כי מדובר במסמכים שחלים ביחסים המשפטיים שבין הבנק ללקוח ולא בין הלקוחות לבין עצמם.
296. באשר לחשבון הבנק אין הלימה בין גרסת התובעים לבין הטופס שמולא. בעוד שבמסגרת הטופס נדרשים בעלי החשבון להצהיר האם יש נהנים בזכויות הגלומות בחשבון מלבד בעלי החשבון, כאשר נהנה מוגדר בהערות השוליים: “נהנה – אדם שעבורו או לטובתו מוחזק החשבון/נעשית פעולה בחשבון או ביכולתו לכוון פעולה בחשבון, במישרין או בעקיפין”. הרי שהתובעים ופקידת הבנק סימנו דווקא את האפשרות לפיה “אין נהנה בזכויות הגלומות בחשבון זולת בעלי החשבון”. מסמך הבנק אשר ממילא אינו יכול להקים הקדש בין החיים שכן אינו כתב נוטריוני, סותר את טענת התובעים בדבר קיומו של הקדש בחשבון הבנק.
297. זאת ועוד, הטופס המובנה אף אפשר סימון “החשבון מנוהל למטרות קהילתיות לטובת קבוצה גדולה או קבוצה בלתי מוגדרת של נהנים” וכן לציין מפורשות את מטרת החשבון. הצדדים לא סימנו אפשרות זו ולא כתבו כל מטרה לחשבון.
298. למעלה מכך, הרי שממועד פטירת המנוח היו התובעים מיוצגים ע”י עוה”ד מטעמם, ולמרות זאת אישר ש’ בחקירתו הנגדית כי לא הגישו דיווח לרשויות המס על קיומה של נאמנות ו/או הקדש ולא דיווחו לאיש על קיום נאמנות (פרוטוקול 19.11.12 עמ’ 85).
299. ש’ אף אישר כי הגם שהגיש דוח כספי שנה מידי שנה כי היה עצמאי עד לשנת 2012 לא דיווח ולו באחד מהדוחות על קיום חשבון נאמנות ו/או על קיום חשבון שבו הוא שותף לכאורה (פרוטוקול 21.11.12 עמ’ 77-79).
300. גם אם המטרה הייתה לנסות ליצור הקדש בע”פ ללא כתב הקדש וללא צוואה, הרי שאין בכך רבותא הואיל והדבר עומד בניגוד להוראות חוק הנאמנות ולנסיבות שהצביעו על השפעתם של התובעים על המנוח.

יד- טענה חלופית של נאמנות מכוח חוזה בע”פ

301. בסיכומיהם לא חזרו התובעים על טענתם לפיה מדובר בצוואת הקדש ומיקדו את טענתם ביצירת נאמנות שאינה הקדש אלא נאמנות מכוח חוזה בעל פה (ראה סעיף 10.4.2 לסיכומיהם). לטענתם פניית המנוח לש’ ולח’ ובקשתו מהם לעשות שימוש בכספים שבחשבון למטרות שהציב להם, הנצחת זכרו ע”י שדרוג צרכי הציבור במושב, הדיונים שקיים עימם ביחס לחשבון ולשימוש בו, ההסכמה שנתנו ש’ וח’ לפעול בחשבון למילוי הוראות והנחיות המנוח, הסכמתם להצטרף לחשבון והצטרפותם בפועל לחשבון, משקפים את תהליך קידום ושכלול החוזה שנכרת בין המנוח לבין הנאמנים.
302. לגישתם צירופם לחשבון היווה הקניית הזיקה הנדרשת לצורך הנאמנות שהשתכללה באמצעות חוזה בעל פה שנכרת בין המנוח לבינם, במסגרתו ניתנו להם הנחיות לפעולה לאחר פטירת המנוח.
303. בהמשך מבקשים התובעים כי הגם שהצוואה אינה צוואת הקדש, יצור בית המשפט את ההקדש מכוח סעיף 17 (ג) לחוק הנאמנות הקובע כי אם “נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, מוסמך בית המשפט להצהיר על קיום ההקדש” (סעיף 13.3 לסיכומיהם).
304. עיון בפסקי הדין אליהם הפנו התובעים מורה כי אלה אינם עוסקים בנאמנות שנועדה לקום לאחר פטירת אדם, אלא ביחסי נאמנות שנוצרו במהלך החיים והיו צריכים להיות מיושמים במהלך החיים, ולפיכך אינם רלוונטיים להקדשת ירושת המנוח לצורך הנצחתו לאחר פטירתו. בנוסף נקבע בפסקי דין אלו כי שימוש בדוקטרינה זו יכול להיעשות כאשר קיימים יחסי אמון מיוחדים כפי שקיימים בין בני משפחה, והתובעים כאמור, אינם בני משפחת המנוח ויחסיהם עימו לא היו כשל בני משפחה.
305. מעבר לכך, קיים סייג לתחולת חוק הנאמנות, ולפיו הוראות חוק הנאמנות תחולנה כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (סעיף 42 לחוק הנאמנות). סעיף 8 לחוק הירושה מורה על ביטול הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו. בענייננו מדובר בנאמנות על פי חוזה בדבר ירושתו של אדם, שאין היא יכולה להיעשות אלא באמצעות צוואה או על פי תנאי יצירת ההקדש בין החיים – בכתב ובפני נוטריון. לפיכך הטענה בדבר יצירת נאמנות בחוזה בעל פה באמצעות הצירוף לחשבון הבנק שתחול אחרי מות בלבד הינה חסרת תוקף.
306. הואיל והוכח כי למנוח לא הייתה כוונה להנציח את עצמו ואת רעייתו עוד בחייו (ראה ש’ בעדותו “הוא התכוון לזה שנפעל לאחר מותו, לדברים שהוא רצה” פרוטוקול 21.11.12 עמ’ 66 ש’ 26-27 “ואז הוא התחיל לדבר איתי…אני רוצה להנציח את אשתי ואותי אחרי 120” עמ’ 62 ש’ 7-12) וכי הבעלות בחשבון לא הועברה על שמם של ש’ וח’ כפי שניתן היה לצפות לו אכן הייתה הכוונה ליצור הקדש מוגמר עוד בחייו של המנוח, אזי ככל שבכלל הייתה למנוח כוונה ליצור הקדש, הדבר יכול היה להתבצע אך ורק במסגרת צוואתו.
כבר נפסק כי “שומה עלינו לדקדק ולהיזהר בנוסחת היחס בין שני החוקים. יכול אדם שיצור נאמנות בצוואה, ואולם תנאי מוקדם ליכולתו זו ליצור נאמנות היא שאכן ייעשה “צוואה” שכן מקום שאין צוואה כהוראתה בחוק הירושה – ואין צוואה אלא כהוראתה בחוק הירושה – ממילא אין ניתן ליצור נאמנות בצוואה” (ע”א 4660/94 היועמ”ש נ’ לישיצקי, נה(1) 88, בעמ’ 120).
307. לאור האמור, עולה כי לא התקיימו אף לא אחת משלושת החלופות הקיימות בחוק הנאמנות ליצירת נאמנות- היא אינה על פי חוק, אינה על פי הסכם שכן חוק הירושה שולל הסכם בדבר ירושת אדם ואינה הקדש אף להודאת התובעים בהעדר צוואת הקדש או כתב נוטריוני.
308. שעה שמצבו הבריאותי של המנוח היה ירוד ומשכלל הנסיבות מצביעות על קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים עליו, לא ניתן לכתחילה להצהיר על קיום הקדש שכלל לא הושלם עוד בחייו של המנוח.

טו – אי תקפות צוואות אוקטובר 2004

309. המנוח במשך שנות חייו היה עקבי בכוונתו להוריש את ממונו הרב אותו צבר במשך שנים רבות למשפחתו ולמשפחת אשתו ומאוחר יותר רק למשפחת אשתו. בחודש האחרון לחייו, חל מהפך ברצונו של המנוח, ותוך 11 ימים מיום 5.10.04 ועד ליום 16.10.04 ערך שלוש צוואות שונות (שרק שתיים מהן נחתמו על ידו) תוך שהדיר את הנהנים על פי צואותיו הקודמות.
310. במהלך פרק זמן זה המנוח התלבט בעניין צירוף התובעים לחשבון הבנק שלו.
311. בצוואותיו הודרו כל בני משפחת רעייתו כמקשה אחת ללא כל סיבה ואף מבלי שניתן לכך כל הסבר בצוואות, וזאת למרות שהיו קרובים למנוח עד יום מותו, ועל פניהם הועדפו השכנים שהקשר עימם לבין המנוח היה רופף בעבר ולא אופיין בקרבה מיוחדת.
לא הונח בפני הסבר משכנע לציווי המשק של המנוח לבן של השכן שנתן לו שירותי הסעה בתשלום שנמשכו על פני תקופת זמן קצרה בסוף חייו. גם קרבתו הנטענת של המנוח לגב’ י’ אשת רעייתו של השכן אינה מספקת, שכן לו רצה להיטיב עימה היה מצווה לה אישית, ומכל מקום, הואיל וידע שהדבר לא לרוחה ושהיא לא רוצה מאומה מעיזבונו, לא ברור מדוע מצא להוריש את המשק לבנה בניגוד לרצונה.
אף אין שום הסבר לכך שהמנוח יבקש להדיר את משפחתו מעיזבונו ויצווה את כל הרכוש הרב לצרכים של הנצחה ללא רישום הנחיותיו בכתב ובאופן מסודר, כאשר ביצוע אותן ההנחיות שנתן תלוי בזיכרונם, בטוהר כוונותיהם ובמידת יושרם של התובעים.
312. הדרת בני המשפחה מהצוואות צורמת עוד יותר לאור העובדה כי רק שנתיים קודם לכן ירש המנוח את עיזבונה של רעייתו מכוח צוואה הדדית שנערכה ביניהם בשנות השמונים של המאה הקודמת, במסגרתה הוסדר שלאחר מות אחד מהם יוריש בן הזוג שנותר בחיים את הרכוש המשותף לבני משפחותיהם של בני הזוג. שינוי הצוואה בניגוד להסכמות ולהסתמכות רעייתו ז”ל שהייתה קרובה מאוד למשפחתה המורחבת, דווקא לאור היות בני הזוג עריריים וללא ילדים, לא עולה בקנה אחד עם קווי אישיותו של המנוח.
313. ממכלול העדויות בתיק עולה כי התובעים הפכו בחודשיים האחרונים לחייו לבני לוויה קבועים לאחר עשרות שנים שלא היה להם כל קשר ממשי עימו, וזאת על רקע היות המנוח חולה במחלה סופנית וידיעתם כי המנוח צבר כספים רבים. אין כל ספק שמצבו האישי של המנוח אפשר לתובעים את דריסת הרגל בחייו. המנוח בהיותו ערירי סמך על כך שממונו יהיה לו לעזר לעת זקנה, ובהתאם לעדויות שנשמעו הוא סבר שכספו יקנה לו יחס טוב. למרבה הצער, אותו יחס טוב שקיבל מהסביבה היה שלוב במניעים אישיים ותועלתניים.
בעניין זה לא ניתן להתעלם מעדותו של מ.מ שהעיד כי הרבה אנשים הסתובבו בביתו של המנוח והוא גם ביקר אצלו ודיבר איתו אך נזהר “אני פשוט לא רציתי שמישהו יגיד עלי שאני הלכתי לשמה, שיכול להיות שרציתי משהו בתוך הצוואה” (פרוטוקול 13.7.08 עמוד 30 ש’ 10-27).
314. בנוסף לתובעים הייתה מעורבות רבה בכל הליך עריכת צוואות אוקטובר ונפלו פגמים בהליך אישור הצוואה האחרונה מיום 16.10.04.
315. מכלול הנסיבות והפגמים שנפלו בצוואות אוקטובר מצדיקים העברת הנטל אל התובעים להוכיח כי הצוואות ניתנו מרצונו החופשי של המנוח ולא כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת.
לעניין זה אין בטענת התובעים כי כביכול העיזבון נועד לצורכי ציבור ולתועלת כל תושבי המושב להבדיל מעניינם האישי, כדי להוות נסיבה מקלה. השפעה בלתי הוגנת היא כשמה כן היא. והנטל לסתורה לא הורם על ידי התובעים על פי כל אמת מידה.
316. הצטברותן של כלל הנסיבות שפורטו והראיות שהובאו שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו די כדי להביא לפסילת הצוואה הרי שבהיקבצם יחד ב”מבט על” אל מכלול, מחייבים הם את המסקנה כי דין צוואות אוקטובר (האחרונה והקודמת לה) בטלות.
317. ולעניין צוואת ה- 5.10.04 אבקש לחדד כי לא הוגשה כל בקשה לקיומה ובכל מקרה היא בטלה שכן גם היא נערכה במיטתו של המנוח, בביתו, ערב אישפוזו בבי”ח פוריה ביום ה- 6.10.04. מר פ.ר וש’ נטלו חלק פעיל ביותר בעריכת אותה צוואה, ולמעשה שניהם היו עדים לה (פ’ הוא זה שמסר לעו”ד מ’ את מספרי תעודת הזהות של שני בניו של ח’ ראה עדות עו”ד מ’ פרוטוקול 2.2.06 עמ’ 11 ש’ 15-19).
318. כאמור לא נדרש על פי הפסיקה שהמצווה יהיה משולל יכולת שיפוט והבחנה לחלוטין. המצווה בהחלט יכול להיראות כלפי חוץ כמי שפועל מתוך רצון חופשי אך בפועל להיות מושפע בצורה פסולה ע”י אחרים. כך בענייננו צוואות אוקטובר שנערכו תחת אותה השפעה בלתי הוגנת ולחץ שהופעל על המנוח בשילוב עם מחלתו הסופנית, כאשר בעריכתן השתתפו גורמים הנהנים על פיהן, לא משקפות את רצון המנוח אלא רצונם של אחרים.
319. על כן, אני חוזרת לצוואת חודש מאי 2004 הקודמת לצוואות אוקטובר, לגביה אין ספק כי המנוח היה צלול ואיתן בדעתו, ומורה על קיומה.

טז – סוף דבר

320. לאור האמור אני מורה על ביטול צוואות חודש אוקטובר ה- 16.10.04 וה- 5.10.04 .
מורה על קיום צוואת ה- 2.5.04.
קובעת כי צירוף התובעים 2 ו-3 כשותפים לחשבון הבנק חסר תוקף ואין להם שום זכויות בחשבון ומלוא הזכויות בחשבון הבנק של המנוח שייכות לעיזבון המנוח.
משיתה על התובעים 1-3 הוצאות בסכום כולל של 75,000 ₪ שיחולק באופן שווה בין שלושת הקבוצות של משפחות המנוחים. לא ישולמו ההוצאות תוך 75 ימים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מתום המועד לתשלומן ועד למלוא פירעונן.
321. פסק הדין יישלח לכל הצדדים ולמנהל העיזבון.
(מנהל העיזבון ייקח לתשומת ליבו סעיף 174 לפסק הדין).

 

ניתן היום, כ”א תשרי תשע”ה, 15 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

---

שיתוף: