בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
ת”ע 18337-03-12 ש’ ואח’ נ’ ג’ ואח’
ת”ע 53529-10-12
בפני כב’ השופטת גאולה לוין
מבקש/מתנגד א.ש., ת.ז. ******
ע”י ב”כ עוה”ד אילן עמית
נגד
משיבים 1. מ.ג., ת.ז. *******
ע”י ב”כ עוה”ד פורת עופר דב
2. ב”כ היועמ”ש/ האפוטרופוס הכללי
3. א.א.
4. פ.א.
5. מ.ג.
6. ש.ש.
בענין עזבון המנוח: ב.ש. ז”ל, ת.ז. ******
פסק דין
התיקים שבכותרת עניינם תביעה לפרשנות צוואה (ת”ע 53529-10-12) והתנגדות למתן צו קיום צוואה (ת”ע 18337-03-12) וזאת ביחס לשתי הצוואות שערך המנוח ב.ש. ז”ל (להלן: “המנוח”).
רקע עובדתי
1. המנוח ורעייתו המנוחה, הגב’ פ.ש. ז”ל (להלן: “המנוחה”) היו חשוכי ילדים.
המנוח נפטר לבית עולמו ביום 20.8.2011 והמנוחה נפטרה לבית עולמה כמה חודשים אחריו, ביום 2.12.2011.
המבקש בת”ע 53529-10-12 – הוא המתנגד בת”ע 18337-03-12 – הוא אחיו של המנוח (להלן: “המבקש”).
המשיב 1 (להלן: “המשיב”) הוא אחיינה של הגב’ פ.ש., אשת המנוח.
המנוחים התגוררו בבאר שבע והיו בעליה של דירה שברח’ ******** בבאר שבע. (להלן: “הדירה”).
2. בני הזוג ערכו כמה צוואות בעדים. המנוח ערך צוואה ראשונה ביום 12.1.2006 והמנוחה ערכה צוואה מקבילה ביום 15.1.2006. באותן צוואות הם ציוו את רכושם לבן הזוג הנותר בחיים, והוסיפו כי באם בן הזוג ילך לעולמו לפני המוריש, יזכה המשיב בכל הרכוש.
המנוח ערך צוואה חדשה ביום 20.9.2010 (להלן: “הצוואה המאוחרת”), ובה ציווה את כל רכושו לבת הזוג, ובמקרה ורעייתו תמות לפניו, הוא מוריש את רכושו למבקש ולמשיב בחלקים שווים.
השתלשלות ההליכים הדיונית
3. המשיב הגיש בקשה לקיים את צוואת המנוח מיום 20.9.2010 והמבקש הגיש התנגדות למתן צו קיום צוואת המנוח. כב’ הרשם לענייני ירושה העביר את ההליכים לבית משפט זה החלטה מיום 20.2.2012) והם מתנהלים במסגרת ת”ע 18337-03-12.
ביום 4.11.2012 הוגש כתב התנגדות מתוקן, בהתאם להחלטתי מיום 10.7.2012, וזאת לצורך הבהרה מהו הסעד המתבקש מבית המשפט. כן קבעתי באותה החלטה כי ככל שהמתנגד (המבקש) רוצה לקיים את הצוואה ואגב כך להצהיר על פרשנותה, יבהיר על המסגרת הנורמטיבית לעשות כן תוך צירוף אסמכתאות מתאימות.
ביום 30.10.2012 הגיש המבקש כתב תביעה לפרשנות צוואה (ת”ע 53529-10-12), בו עתר לקבוע כי יש לפרש את צוואת המנוח כך שהמנוח הוריש למבקש ולמשיב את כל רכושו, בחלקים שווים, כיורשים לאחר פטירתה של המנוחה.
ב”כ היועץ המשפטי לממשלה הודיע (ביום 29.3.2012) כי אינו רואה מקום להתערב בהליכים ולבקשתו שוחרר מהתייצבות לדיונים.
4. בתום הדיון ביום 14.4.2013 הוריתי לעו”ד עמית, ב”כ המבקש, לצרף להתנגדות למתן צו קיום צוואה את כל היורשים על פי דין של עזבון המנוח ב.ש. ז”ל, כמשיבים, וכן הוריתי על הגשת עמדותיהם.
בנוסף, הוריתי לעו”ד עמית את התצהירים שבדעתו להגיש כדי לבסס את ההתנגדות לצו קיום צוואת המנוח ואת התביעה לפרשנות הצוואה.
ביום 30.6.2013 הוגש כתב התנגדות מתוקן פעם נוספת אליו צורפו היורשים על פי דין של המנוח, משיבים 3-6. בהחלטתי מיום 7.8.2013 קבעתי כי כתב ההתנגדות המתוקן יועבר למשיבים 3-6 וכי העדר תגובה מטעמם, כמוה כהסכמה לכל הכרעה של בית המשפט בעניין עזבון המנוח.
ביום 8.8.2013 הודיע ב”כ המבקש כי בוצעה המצאה למשיבים 3-6 ביום 13.6.2013.
לא הוגשו לתיק עמדות מטעם המשיבים 3-6, למעט תגובתה של גב’ ג.מ., אשר לטענתה הינה אחת מיורשי המשיב 3, אשר מתכנה לא עולה כי הביעה התנגדות לקיום צוואתו של המנוח.
5. באותו דיון הגיעו הצדדים להסכמות בעניין הדירה, לפיהן הדירה תימכר באמצעות עו”ד פורת ומחצית מהתמורה שתתקבל תועבר למשיב והמחצית האחרת תופקד בחשבון הבנק של בני הזוג.
הובהר על ידי הצדדים כי המדובר בהסדר ביניים בלבד, לצורך צמצום הפגיעה הכלכלית עקב התמשכות ההליכים, ואין בו כדי להצביע על עמדות הצדדים לגופה של המחלוקת.
6. להשלמת התמונה יצוין כי התנהלו הליכים משפטיים גם בקשר לצוואת המנוחה. המשיב הגיש לכב’ הרשם לענייני ירושה בקשה לצו קיום צוואת המנוחה וזו הועברה לבית המשפט בשל פגמים שנפלו בהליך עשיית הצוואה (ת”ע 10948-02-12).
המבקש מצידו הגיש ביום 14.2.2012 התנגדות למתן צו קיום צוואה ביחס לצוואת המנוחה (ת”ע 25171-02-12). התנגדות זו נמחקה על פי החלטתי מיום 27.11.2012, לאחר שקבעתי כי המבקש איננו נכנס לגדר “צד מעוניין” בהתאם לסעיף 67 לחוק הירושה.
ביום 22.4.2014 ניתן צו קיום צוואה ביחס לצוואת המנוחה למרות הפגם שנפל בה, כמשמעותו בסעיף 25 לחוק הירושה.
7. מטעם המבקש הוגשו תצהירים של המבקש ורעייתו, גב’ ס.ש., של המטפלת שטיפלה במנוחים- גב’ א.ד. ושכנתם של המנוחים- גב’ א.מ..
מטעם המשיב הוגשו תצהירים שצורפו לכתב התשובה להתנגדות: תצהיר של המשיב עצמו, ותצהירים של העדים לצוואה המאוחרת- עוה”ד פרומוביץ ועוה”ד יהודית גמיל.
8. יצוין כי במסגרת ההליכים בפני הגיש המבקש בקשה להורות על פסילתו של עוה”ד דב פורת מלהמשיך בייצוגו של המשיב וכן לפסול תצהירו של עוה”ד פרומוביץ, אשר הוגש ע”י המשיב, וזאת טענה כי יש שיתוף פעולה מקצועי בין עוה”ד פורת ובין עוה”ד פרומוביץ ממנו עולה סבירות גבוהה כי עוה”ד פרומוביץ מעורב בהליכים ויש לו עניין בתוצאות התיק.
בהחלטתי מיום 11.2.2013 לא נעתרתי לבקשה היות ולא הוברר מהי המסגרת הנורמטיבית המסמיכה את בית המשפט להורות על פסילתו של עוה”ד פורת, כאשר עוה”ד פורת בעצמו אינו אמור להעיד בהליך, אלא עוה”ד פרומוביץ. כן נקבע בהחלטה האמורה כי הזיקה הנטענת בין השניים יכולה להשליך, ככל שתוכח, על משקלה של העדות של עוה”ד פרומוביץ, וכי לא מצאתי יסוד משפטי להורות על הפסקת הייצוג מצד עוה”ד עופר דב.
כמו כן, לא מצאתי באותו שלב לפסול את תצהירו של עוה”ד פרומוביץ. ציינתי כי אף אם יש בהגשת התצהיר, כטענת המבקש, משום הפרת כללי האתיקה של לשכת עוה”ד ו/או התנהלות שלא בתום לב, לא מצאתי בשלב האמור כי ניתן או ראוי לפסול את התצהיר וגם בעניין זה דומה כי נסיבות עריכת התצהיר עשויות להשליך על משקלו ולא על קבילותו.
טענות המבקש
9. לטענת המבקש, המנוח ביקש לבטל את הצוואה המוקדמת באמצעות הצוואה המאוחרת. להערכת המבקש הדבר נעשה מאחר והמנוח זכר כי נישל את המבקש מירושתו וביקש לתקן את העוול שנעשה כלפיו.
המנוח, לטענת המבקש, הוריש אמנם בצוואתו המאוחרת את כל רכושו לרעייתו, אך רצונו האמיתי היה כי לאחר מותם של שני בני הזוג רכושם יחולק באופן שווה בין המשיב ובין המבקש. בעת החתימה על הצוואה המאוחרת היה המנוח חולה במחלה חשוכת מרפא. המנוחה הייתה בריאה. לכן לא היה ספק למנוח כי ילך לעולמו לפני רעייתו.
לטענת המבקש, המנוח לא ראה נכוחה את המצב המשפטי ולא לקח בחשבון כי אם ילך לעולמו לפני רעייתו, וככל שזו לא תפעל לשינוי צוואתה משנת 2006, הרי שמלוא הרכוש של שני בני הזוג יועבר לידי המשיב, בניגוד לרצונו האמיתי של המנוח, למבחני הסבירות, להגיון הבריא ולשכל הישר. המנוח, כך נטען, לא היה מבקש לשנות צוואתו הקודמת באם ידע שהתוצאה תהא אותה התוצאה.
כן טוען המבקש כי עפ”י העדויות שנשמעו בפני בית המשפט ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה המנוח באם המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, ולכן יש לעשות שימוש בדיני הטעות, כאשר לבית המשפט מסורה הסמכות להחליף את הלשון המוטעית בלשון המשקפת את אומד דעתו הברור של המצווה, מכח סעיף 30(ב) לחוק הירושה.
10. המבקש טוען כי שתי הצוואות שערך המנוח פגומות, אלא שבהתאם לפסיקת בית המשפט העליון יש לקיים את צוואתו האחרונה בכפוף לפרשנות רחבה, לפיה רכוש המנוח לאחר פטירת המנוחה יתחלק באופן שווה בין המבקש ובין המשיב.
במקרה דנן, לטענת המבקש, יש לתקן את סעיף 4 לצוואתו האחרונה של המנוח באופן שבו יצוין כי המבקש והמשיב יורשים את רכושו של המנוח בדרך של “יורש אחר יורש”, כך שהמנוח הוריש למנוחה את כל רכושו, ולאחר פטירתה רכושו יחולק באופן שווה בין המבקש למשיב.
בנוסף טוען המבקש כי ניתן להצדיק את תיקון הצוואה גם לנוכח העובדה כי הצוואה נחתמה על ידי המנוח בדירתו בנוכחות המנוחה שהיא הנהנית מהצוואה, וזאת לאור הקבוע בסעיף 35 לחוק.
עוד טוען המבקש כי בצוואות נפל פגם שכן נעדר מהן אישור של העדים כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו, על כן נטל השכנוע רובץ על כתפיו של המשיב, כאשר המשיב לא עמד בנטל.
טענות המשיב
11. המשיב סבור כי יש לקיים את צוואתו המאוחרת של המנוח בה הוריש את מלוא רכושו למנוחה.
לטענתו, עפ”י הוראות סעיף 4 לצוואה, רק באם המנוחה תלך לעולמה לפני המנוח, אזי מוריש הוא את כל רכושו בחלקים שווים למבקש ולמשיב.
לשיטת המשיב, באם מוריש מעוניין להוריש את רכושו במסגרת הוראת “יורש אחר יורש” עליו לעשות כן בלשון ברורה, מה שלא נעשה בצוואתו של המנוח, ואין מקום, לטענת המשיב, להכניס הוראות או תנאים לצוואה אשר לא היו במציאות.
לאחר פטירתו של המנוח אין כל מקום להתייחסות לעניין “יורש אחר יורש” שהרי הצוואה של המנוח מורישה למנוחה את כל רכושו ולמנוחה בלבד.
12. לטענת המשיב, יש לדחות גם את כתב ההתנגדות וגם את התביעה לפרשנות צוואה ויש לקיים את הצוואה ככתבה וכלשונה וכל טענה אחרת מצדו של המבקש הינה ניסיון לבניית קונסטרוקציה מפולפלת אשר לא יכולה לעמוד לו.
המשיב מוסיף כי בפרשנות צוואה יש ליתן מעמד מיוחד לאומד דעת המצווה ובמקרה דנן אומד דעתו של המנוח הייתה להוריש כל רכושו לרעייתו שתוכל לעשות בו כרצונה ולא הייתה למנוח כל כוונה להכליל את אחיו בבחינת “יורש אחר יורש”.
לטענת המשיב, טענות המבקש בדבר צורת הצואה אינן רלוונטיות, ויש לקיים הצוואה אף אם צורתה פגומה ועל בית המשפט להעדיף את תוכן הצוואה, מהותה, התכוונות המצווה, על פרמטרים אחרים, ויש לפרש הצוואה בכדי שתוכל להגשים מטרתה ולא שתיכשל.
דיון – פרשנות הצוואה
13. פרשנות צוואה היא שליפת משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות. ככל טקסט אחר, גם הצוואה זקוקה לפירוש. גם צוואה “ברורה” מחייבת פרשנות שכן בהירותה של הצוואה היא תוצאת פרשנותה (ע”א 1900/06 טלמצ’יו נ’ האפוט’ הכללי פ”ד נג (2) 817; ספרו של כב’ הנשיא (בדימ’) ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי), הוצאת נבו, עמ’ 35).
המסגרת הנורמטיבית לפירוש צוואה נקבעה בסעיף 54 (א) לחוק הירושה, המורה כדלקמן:
“מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.
על פי הוראה זו – שניים הם המקורות שמהם למד הפרשן על אומד דעת המצווה: המקור האחד הוא ה”צוואה”; המקור השני הוא ה”נסיבות”. המקור הראשון הוא מקור “פנימי”; המקור השני הוא מקור “חיצוני”. המקור הפנימי – או הפרשנות הפנימית – מפנה להקשר הטקסטואלי. המקור החיצוני – או הפרשנות החיצונית – מפנה להקשר הקונטקסטואלי (פרשנות במשפט, שם, בעמ’ 210).
באחת הפרשות סקר כב’ השופט נ’ הנדל את ההתפתחות הפסיקתית בפרשנות צוואות, בציינו:
“עד לפני מספר שנים יושמו הוראות סעיף 54(א) בהתאם לשיטת הפרשנות הדו-שלבית. על פי גישה זו, ההיזקקות לנסיבות חיצוניות כמקור אפשרי לאומד דעתו של המצווה רלוונטית רק במקרים בהם אין לאמוד את דעתו מתוך הצוואה – למשל, כאשר לשון הצוואה איננה ברורה, או כשפירוש מילולי של הוראה אחת איננו מתיישב עם הוראות אחרות (ע”א 45/62 עיריית חולון נ’ האפוטרופוסים מבצעי צוואת שנקר, פ”ד טז 1707, 1710 (1962); ע”א 102/80 פרוכטנבוים נ’ מגן דוד אדום בישראל, פ”ד לו(4) 739, 747 (1982); ע”א 239/89 שורש נ’ גלילי, פ”ד מו(1) 861, 866 (1992); ע”א 4714/90 ויספלד נ’ ויספלד, פ”ד מח(3) 104 (1994); ע”א 5654/92 בורשטיין נ’ מסר, פ”ד מט(5) 461 (1995); ראו גם מיכאל קורינאלדי דיני אישים, משפחה וירושה – בין דת למדינה מגמות חדשות 295-302 (2004); שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 449-455 (תשנ”ב)).
ברם, יסודותיה של השיטה הדו-שלבית התערערו במידת מה בעניין טלמצ’יו (ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817 (1999)). הנשיא (כתוארו אז) א’ ברק הבחין שם בין פרשנות במובן הצר לבין פרשנות במובן הרחב. פרשנות במובן הצר נתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי, וגבולה הוא כגבול לשונה של הצוואה. בד בבד, הדין הישראלי מכיר בכך שבמצבים מסוימים יש לנקוט פרשנות במובן הרחב. פרשנות כזו מאפשרת להגשים את אומד דעת המצווה מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת” (בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 2.8.2012).
בהמשך פסק דינו הביע כב’ השופט נ’ הנדל כמה הסתייגויות משיטת הפרשנות החד שלבית בהדגישו את הייחודיות של דיני הירושה, לעומת דיני החוזים.
14. במקרה שלפניי, למקרא צוואת המנוח ומהתרשמות מהנסיבות החיצוניות לה, כפי שעלו מתוך העדויות שהובאו לפניי, נלמדת כוונה של המנוח להוריש את כל רכושו למנוחה אם זו תאריך ימים אחריו, מבלי לייעד למבקש חלק כלשהו בעזבונו.
מסקנתי זו מושתת על התחקות אחר אומד דעתו של המנוח כפי שהוא משתמע מלשון הצוואה וכן מנסיבות החיצוניות לה.
15. אפתח בלשון הצוואה. להבנת הצוואה ניתן להסתייע בנוסח הצוואה המוקדמת, משנת 2006, שעמדה ברקע הצוואה המאוחרת משנת 2010.
בהוראת סעיף 4 לצוואה המוקדמת מיום 12.1.2006 נקבע:
“4. את כל רכושי וזכויותיי (להלן: “הרכוש”), הן רכוש דניידי והן רכוש דלא ניידי, לרבות זכויותיי בדירה הנמצאת ברחוב ********* בבאר שבע הרשומה כגוש **** חלקה ** תת חלקה **, ולרבות כספים, מניות, מט”ח, ניירות ערך, פקדונות, זכויות לפי פוליסת ביטוח, חובות המגיעים לי, כסף מזומן ושווה כסף ושאר זכויות, ראויות ושאינן ראויות בלי יוצא מן הכלל, וכן כל מה שימצא בדירתי וברשותי או שיהיה רשום במקום כלשהוא על שמי או לפקודתי או לזכותי באופן ובחלקים כמפורט להלן:
א. את מלוא רכושי הנני מוריש לאשתי- פ.ש. ת.ז. *********.
ב. במקרה ואשתי פ.ש. תמות לפניי, או בעת ובעונה אחת אתי או באותו המאורע איתי הנני מוריש את כל הרכוש לאחיין של אשתי- מ.ג. ת.ז. *******, שמענו כיום בבריסל שבבלגיה.
ג. במקרה ואשתי וגם מ.ג. ימותו לפני, או בעת ובעונה אחת אתי או באותו מאורע איתי, הנני מוריש את כל הרכוש ליורשיו החוקיים של מ.ג..”
בסעיף 4 לצוואה המאוחרת מיום 20.9.2010 נקבע כדלהלן:
“4. את כל רכושי וזכויותיי (להלן: “הרכוש”), הן רכוש דניידי והן רכוש דלא ניידי, לרבות זכויותיי בדירה הנמצאת ברחוב *******בבאר שבע הרשומה כגוש **** חלקה ** תת חלקה **, ולרבות כספים, מניות, מט”ח, ניירות ערך, פקדונות, זכויות לפי פוליסת ביטוח, חובות המגיעים לי, כסף מזומן ושווה כסף ושאר זכויות, ראויות ושאינן ראויות בלי יוצא מן הכלל, וכן כל מה שימצא בדירתי וברשותי או שיהיה רשום במקום כלשהוא על שמי או לפקודתי או לזכותי באופן ובחלקים כמפורט להלן:
א. את מלוא רכושי הנני מוריש לאשתי- פ.ש. ת.ז. ******.
ב. במקרה ואשתי פ.ש. תמות לפניי, או בעת ובעונה אחת אתי או באותו המאורע איתי הנני מוריש את כל הרכוש לאחיין של אשתי- מ.ג. ת.ז. *****, שמענו כיום בבריסל שבבלגיה, ולאחי- א.ש. ת.ז. ***** שמענו בחיפה בישראל, בחלקים שווים ביניהם.
ג. במקרה ואשתי וגם מ.ג. ימותו לפני, או בעת ובעונה אחת אתי או באותו מאורע איתי, הנני מוריש את חלקו של מ.ג. כאמור לעיל-מחצית הרכוש, ליורשיו החוקיים של מ.ג..
ד. במקרה ואשתי וגם א.ש. ימותו לפני, או בעת ובעונה אחת אתי או באותו מאורע איתי, הנני מוריש את חלקו כאמור לעיל-מחצית הרכוש, ליורשיו החוקיים של א. ש..”
16. מלבד הצוואות עצמן, מונחים לפניי מספר תצהירים, ששופכים אור על נסיבות עריכת הצוואות, כמו גם חקירותיהם של המצהירים בבית המשפט.
אפתח בתצהירו של המבקש, מר א.ש. לדברי המבקש, אחיו המנוח ורעייתו התגוררו במהלך חייהם בדירתם בבאר שבע והיו חשוכי ילדים. המבקש התגורר בחיפה. במהלך השנים התקיים בין המבקש למנוח קשר הדוק, עד שבשנת 2005 נוצר נתק, שמקורו עלילות זדוניות שהעלילה המנוחה על המבקש. הקשר התחדש בשנת 2007 והיחסים חזרו למסלולם ואף המנוחה התנצלה בפני המבקש על טעותה.
לדברי המבקש, באוגוסט 2010, כאשר המבקש הגיע לביקור אצל בני הזוג, סיפר לו המנוח אודות הצוואות שערכו הוא והמנוחה ואמר לו כי בכוונתו להכין צוואה חדשה בה יצווה שעזבונו יחולק באופן שווה בינו לבין אחיינה של המנוחה וכי לאחר מותו יזכה המבקש בכסף רב כירושה ממנו.
המבקש מתאר בתצהירו את מעורבותו בטיפול במנוח לאחר שמצבו הבריאותי של המנוח החמיר, מתחילת שנת 2011.
על פי המבקש, לאחר פטירתו של המנוח ציינה המנוחה בפניו כי ברצונה לעבור למוסד וכי לאחר המעבר תימכר הדירה ותמורתה תחולק בחלקים שווים בין המבקש ובין המשיב.
מצבה הבריאותי של המנוחה הדרדר והמבקש שמר עימה על קשר והגיע לבקרה אחת לשבועיים. המנוחה, לדברי המבקש, הביעה בפניו את מורת רוחה מחוסר היחס והעדר תמיכה מצידו של המשיב. המבקש ציין כי המשיב נעדר מהלוויות ומטקס השלושים של המנוחים.
רצונו האמיתי של המנוח, לדברי המבקש, היה כי רכושו יחולק בין אחיו ובין האחיין של אשתו.
17. תצהיר נוסף מטעם המבקש הוא תצהירה של רעייתו, גב’ ס.ש.
בתצהירה מיום 12.3.2012 מציינת הגב’ ש’ כי במשך כל תקופת נישואיה למבקש נכחה בקשרים ההדוקים בין המבקש ובין המנוח ואף יזמה את חידוש הקשר ביניהם לאחר נתק ממושך.
הגב’ ש’ מתארת את הסיוע שהעניק בעלה למנוח לאחר הדרדרות במצבו הבריאותי וכן ציינה כי המבקש סיפר לה שהמנוח אמר לו שלאחר מותו יקבל המבקש כסף רב בירושה.
לדברי הגב’ ש’, לאחר פטירת המנוח אמרה המנוחה למבקש כי היא מסכימה לעבור לבית אבות וכי לאחר מכן כשתימכר הדירה תמורתה תחולק באופן שווה בין המבקש ובין המשיב.
יצוין כי הגב’ ש’ מסרה בעדותה כי אינה יודעת דבר על הצוואה ועל שינוי הצוואה, היא לא התערבה בכך ולא התעניינה (עמ’ 23, שר’ 13-14 לפרוט’ מיום 10.2.2014).
18. בנוסף הוגש מטעם המבקש תצהירה של גב’ א.ד., אשר הועסקה כמטפלת בביתם של המנוחים.
גב’ ד’ תיארה בתצהירה מערכת יחסים חמה בינה ובין המנוח, כאב ובת. כן תיארה את המעורבות של המבקש בטיפול במנוח ואת אהבתו של המנוח אל המבקש. בתצהיר ציינה כי המנוח אמר לה שהוא דואג כי רכושו יחולק בחלקים שווים בין המבקש ובין המשיב. לדבריה, נכחה בדירת המנוחים כאשר המנוחה אמרה למבקש כי היא רוצה לעבור לבית אבות וכי הדירה תימכר ותמורתה תחולק בחלקים שווים בין המבקש ובין המשיב.
19. תצהיר נוסף שהוגש מטעם המבקש היה של גב’ א’ (י’) מ’ שכנתם של המנוחים. גב’ מ’ תיארה מערכת יחסים חמה בין המנוחים ובין המבקש. לדבריה, המנוחה הביעה בפניה כאב על כך שלמשיב “לא איכפת ממנה אלא רק מהכסף שלה” והיא דיברה על חלוקת הרכוש והדירה בחלקים שווים בין המבקש ובין המשיב. כן ציינה העדה כי הבינה מהמנוחה שאינה סומכת על עוה”ד פרומוביץ.
20. אל מול תצהירים אלה הוגש תצהירו של המשיב במסגרת תגובה להתנגדות ושני תצהירים של העדים לצוואות המנוחים – עו”ד אפריים פרומוביץ ועו”ד אפרת יהודית גמיל.
המשיב בתגובתו להתנגדות סיפר על הקשר שהיה בינו ובין המנוחים שנשמר גם לאחר שעבר להתגורר בבלגיה. לדברי המשיב, המנוחה לא הייתה בקשר עם משפחת המנוח, ורק סמוך לפטירתו של המנוח ניסה המבקש להתקרב למנוח עבור בצע כסף.
לדברי המשיב, המנוחה ראתה בו כבנה והמנוחים בטחו תמיד רק בו.
21. עוה”ד פרומוביץ כתב בתצהירו כי הכיר את המנוחים מזה למעלה מ-30 שנה ואף טיפל, לבקשתם, בעניינים שונים שלהם. לדבריו, בשנת 2006 פנו אליו המנוחים וביקשו לערוך צוואות, בהן ביקשו להוריש את כל רכושם האחד לשני ובפטירתו של בן הזוג השני צוו כי מלוא רכושם יועבר לאחיינה של המנוחה, המשיב.
עוה”ד פרומוביץ סיפר כי הכיר את המשיב בעת שגר בישראל ותיאר את הקשר הקרוב שהיה בין המשיב והמנוחים.
לדברי עוה”ד פרומוביץ, המנוח היה ער לכך שהמנוחה התנגדה ומחתה על השינוי שביקש לבצע בצוואתו משנת 2006.
עוה”ד פרומוביץ מציין כי המנוח היה צלול בדעתו וידע להבהיר רצונו באופן ברור ואף הובהר לו כי לפי הוראות הצוואה, באם חלילה ילך לעולמו לפני אשתו, אחיו לא יהא זכאי לרשת דבר והוא אישר שזהו רצונו.
22. עוה”ד גמיל כתבה בתצהירה כי ביום 20.9.2010, לאחר שעוה”ד פרומוביץ ערך צוואה מתוקנת למנוח, על פי בקשתו, ניגשה עמו לבית המנוח על מנת לאשר את הצוואה ולהיווכח כי נערכה מרצונו הטוב והחופשי. המנוח הצהיר בפניהם כי זו צוואתו.
כן סיפרה עוה”ד גמיל כי הייתה שכנה של המנוחים וכי כאשר הייתה פוגשת את המנוחה בכניסה לבית זו הייתה מדברת על המשיב כאילו היה נכדה.
העדים נחקרו על תצהיריהם בדיונים שהתקיימו ביום 10.2.2014, 11.2.2014 ו-18.5.2014.
23. מעיון בצוואה המאוחרת של המנוח עולה כי היא מחולקת לשני תרחישים אפשריים. התרחיש האחד הוא כי רעייתו תאריך ימים אחריו והתרחיש השני הוא כי רעייתו תמות לפניו. סעיף 4(א) לצוואה מתייחס לתרחיש הראשון ובו מצווה המנוח את נכסיו, באופן בלעדי למנוחה, מבלי להזכיר אף אחד מהיורשים הנוספים.
בסעיף 4 (ב) מתייחס המנוח לאפשרות לפיה המנוחה לא תהא בין החיים במועד פטירתו (“במקרה ואשתי פ.ש. תמות לפניי, או בעת ובעונה אחת אתי או באותו המאורע איתי הנני מוריש את כל הרכוש ל….”).
לטענת המבקש, יש לפרש את הצוואה כהסדר בדבר “יורש אחר יורש”. לא מצאתי כי זו הפרשנות הנכונה של הצוואה.
24. חוק הירושה מאפשר לקבוע בצוואה הוראות בדבר “יורש אחר יורש” ו”יורש במקום יורש”. ס’ 41 לחוק הירושה עוסק במצב של “יורש במקום יורש”:
“(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.
(ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים.”
ס’ 42 לחוק עניינו מצב של “יורש אחר יורש”:
“42(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה….
בע”א 4402/98 מלמד נ’ סלומון [פורסם בנבו] עמד כב’ הנשיא ברק (בתוארו דאז) על האבחנה שבין “יורש אחר יורש” ובין “יורש במקום יורש”:
“בהסדר של “יורש אחר יורש” הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו יירש את המוריש אלמוני (ראה סעיף 42(א) לחוק הירושה). בהסדר של “יורש במקום יורש” הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני, ואם פלוני לא יזכה, היורש יהא אלמוני (סעיף 41 לחוק הירושה). הנה-כי-כן, ההסדר של “יורש אחר יורש” שונה מהותית מההסדר של “יורש במקום יורש”. בהסדר של “יורש אחר יורש” פלוני יורש את המוריש. לכאורה, גורל הרכוש נתון עתה בידיו של פלוני הרשאי לעשות בו כרצונו. ההסדר של חוק הירושה מאפשר למוריש לשלוט על רכוש זה. המוריש רשאי לקבוע כי לאחר מותו של פלוני יעבור הרכוש לאלמוני. ב”תקופת הביניים” רשאי פלוני לעשות ברכוש כבתוך שלו. הרכוש הוא שלו. עם זאת, אין בכוחו לשנות מהוראתו של המוריש. אין הוא יכול לקבוע כי במותו הרכוש יעבור לפלמוני. …
שונה הדבר בהסדר של “יורש במקום יורש”. כאן קובע המוריש כי פלוני יירש אותו. עם זאת המוריש צופה מצב דברים שבו פלוני לא יוכל לרשת אותו, אם משום שפלוני נפטר לפני המוריש, אם משום שפלוני פסול מלרשת אם משום שפלוני הסתלק מהירושה ואם מטעם אחר”.
(ראה לעניין זה גם ע”מ 10807/03 זמיר נ’ גמליאל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4.2.2007)).
25. למקרא סעיף 4 לצוואה עולה מפורשות כי המנוח ציווה על הסדר של “יורש במקום יורש” ולא על הסדר של “יורש אחר יורש”. לשון הסעיף היא ברורה. אומד דעת המצווה משתמע היטב מלשון הצוואה.
סעיף 4(ב) לצוואה הוא הסדר מובהק של “יורש במקום יורש” שקובע כי אם ימות הזוכה הראשון (הרעייה פ’) לפני המצווה, אזי יזכה היורש השני (המבקש והמשיב בחלקים שווים).
המנוח ציווה את הרכוש למבקש ולמשיב בחלקים שווים רק במקרה שבו רעייתו תמות לפניו או בעת ובעונה אחת עימו. ביחס לאפשרות האחרת, שבה רעייתו תאריך ימים אחריו ותירש אותו, המצווה לא ציווה דבר למבקש ו/או למשיב, אלא לרעייתו בלבד. הוא לא הכליל יורשים נוספים שיזכו אחרי זכייתה של רעייתו. המנוח לא ביקש להותיר בידיו שליטה ברכוש לאחר מותה של רעייתו, ובלבד שזו תאריך ימים אחריו. לגבי אפשרות כזו, הוא הותיר את גורל הרכוש בידיה של הרעייה בלבד, הרשאית לקבוע כרצונה מה יעשה בו לאחר מותה.
לסיכום, לא ניתן למצוא בלשון הצוואה שום עיגון לשוני להוראה של “יורש אחר יורש”.
26. גם התחקות אחר אומד דעתו של המנוח על פי הנסיבות החיצוניות העולות מתוך העדויות שהובאו בפני, אינה תומכת בכך שהמנוח התכוון ליצור הסדר של “יורש אחר יורש” ולשמר למשיב זכויות בעזבון במקרה שרעייתו תאריך ימים אחריו. לכן אף אם אלך בדרך הפרשנית שהתווה הנשיא ברק בעניין טלמצ’יו, התוצאה אינה משתנה.
עוה”ד פרומוביץ תיאר בחקירתו הנגדית בדיון מיום 11.2.2014 את נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת של המנוח:
“ש. אתה יודע מה הסיבה לכך שבנימין המנוח ביקש לשנות את הצוואה משנת 06′ ולכלול בה את אחיו א.ש., מה הסיבה?
ת. אני אסביר, בשנת 2010 בני קצת חלה ומצבו הרפואי התחיל להיות לא כ”כ טוב, אני זוכר שהייתי אצל ההורים שלו שגרו באותו בניין ואבי המנוח אמר לי שב’ מבקש לדבר איתי בנוגע לצוואה ואני נכנסתי אליו הביתה, פשוט באותו יום הגעתי אליהם הביתה, והוא אמר לי שהוא לא מרגיש כל כך בנוח שהשם של אחיו א’ לא מופיע בצוואה והוא ביקש להוסיף אותו לצוואה באופן כזה שאם הוא יאריך אחרי מותה של פרידה אז א’ למעשה יקבל מחצית מהרכוש. אני שאלתי אותו אם גם פ’ מעוניינת לשנות את הצוואה והוא אמר לי שלא, אני יודע שהיא מאוד כעסה על א’, הייתה עוינות כלפי א’. למעשה ב- 05′ ב’ ביקש ממני להעביר את הזכויות בדירה המשותפת שהייתה רשומה רק על שמו והוא ביקש ממני לפני שעשיתי את הצוואות הראשונות להעביר את הדירה מחצית במתנה על שם פ’, אני אמרתי לו שחבל על ההוצאה בגלל שזה ממילא לפי הלכת השיתוף הדירה שייכת לשניהם אבל הוא התעקש, הוא אמר שפ’ מאוד חוששת שיהיה משהו והוא הרגיש צורך לרשום את הזכויות חצי על שמה ומכאן ידעתי שיש ביניהם איזשהו קטע לא… דיברתי עם פ’ באותה הזדמנות בשנת 2010 היא אמרה לי שבשום פנים, הם היו שניהם בבית, ישבתי עם שניהם, היא אמרה שבשום אופן היא לא מוכנה ושהיא רוצה להשאיר את הכל אך ורק לאחיין שלה שלא אף אחד אחר לא א’ וגם לא אח שלה, אבא של מ’ שלא יקבלו. אני דיברתי עם ב’, ב’ הסביר לי שאם הוא הולך לעולמו לפני פ’ הכל יעבור לפ’ ומאוחר יותר הסברתי את זה גם לא’ ואחרי שזה נפטר הסברתי לו שבצוואה אכן מופיע השם שלו, אכן ב’ ביקש ממני לשנות ולהוסיף את שמו, אבל זה במקרה שהוא ילך לעולמו לאחר פ’. “(עמ’ 13 שורות 3-23).
ובהמשך חקירתו הנגדית:
“ש. מדוע לא צוין בצוואה מ- 2010, צוואה של ב’ אותה מחאה של פ’ אשתו, כלומר למשל, שהוא מציין שהוא עושה זאת על אף רצונה של אשתו או משהו בסגנון הזה?
ת. אני לא ראיתי לנכון, ב’ היה ער לעובדה שפ’ חתמה על צוואה, הוא היה ער וידע בדיוק מה כתוב בצוואה של פ’, אני כמו שאמרתי שאלתי אותה אם פ’ מעוניינת לשנות גם הצוואה ושניהם אמרו שלא, פ’ אמרה בשום אופן לא וב’ הסביר לי שהוא מרגיש קצת לא בנוח מול אחיו ושהוא רוצה שהשם שלו גם יהיה בצוואה, אני הסברתי לו שהמשמעות שאם הוא הולך לעולמו לפני פ’ ואז הכל עובר לפ’ ואח שלו לא יקבל כלום, אז הוא הבין את זה וזה מה שהוא רצה.” (עמ’ 14 שורות 24-31)
ש. באיזה שלב ב’ הצהיר בקשר לצוואה של 2010, כי זו הצוואה שלו?
ת. הוא ביקש מס’ ימים לפני שהוא חתם שהייתי אצלו בדירה, זה מה שהוא ביקש, ישבתי אצלו, הסברתי לו את המשמעות, וגם כשהגענו אליו שוב להחתים אותו, הקראתי לו, הסברתי לו את השינוי שנעשה, והוא אמר שזה מה שהוא רוצה.
ש. עורכת הדין גמיל הקשיבה ושמעה את ההסבר שלך, שאם הוא ילך לעולמו לפני פ’, א’ לא יקבל דבר?
ת. נכון.
ש. הוא אמר שזה מה שהוא רוצה בצורה מפורשת?
ת. הוא אמר במלים שלו, הכל לפ’, ופ’ תעשה מה שהיא רוצה, אם פ’ תלך לפני, אז זה ילך לא’ ולמ’ חצי חצי. ככה הוא אמר. ” (עמ’ 16 שורות 14-27).
כשנשאל העד באם ניתן למנוח הסבר אודות הסדר של “יורש אחר יורש” השיב:
“אני לא השתמשתי במילים יורש אחר יורש, אבל הסברתי לו שבמנגנון הזה שהוא ביקש, הכל הולך לפ’ והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והוא אמר “היא תעשה מה שהיא רוצה, אם אלך לפניה, הכל שלה”. הם רצו להבטיח אחד את השני, שאם אחד הולך לפני השני, האחר מקבל את הכל. הסברתי לו שאם הוא הולך לפניה, א’ לא מקבל כלום, ואולי הוא רוצה לעשות משהו שא’ כן יקבל משהו, הוא אמר “לא, הכל לפ’ והיא תחליט מה לעשות” ואם הוא יישאר אחריה, הוא ירצה לחלק חצי לא’ וחצי למ’, זה היה מאוד ברור. “(עמ’ 19 שורות 8-16).
27. עדותו של עוה”ד פרומוביץ מתיישבת עם עדותה של עוה”ד גמיל לעניין נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת. וכך סיפרה העדה:
“לפי מה שב’ רצה, שהרכוש שלו, לא זוכרת מה היה הרכוש, חצי ילך לאחיין שלו מ’ וחצי לאשתו, אבל זה בתנאי שהוא יהיה בחיים, כמובן שאם הוא נפטר לפניה, היא תחליט מה היא עושה בחלק שלה. ראיה לכך שכשישבנו במרפסת, היא עשתה פרצוף והלכה לסלון, כאילו היא לא הייתה מרוצה מהמהלך, כאילו זה חוסר שביעות רצון. היא דיברה ברומנית משהו והלכה. זה הובהר שהיא כביכול תעשה בחלק שלה מה שהיא רוצה. אם היא הייתה רוצה לשנות את הצוואה שלה. היא הייתה עושה את זה בהתאם.” (ר’: מעמ’ 27 לפרו’ מיום 11.2.2014 שורה 30 עד עמ’ 28 שורה 4).
בהמשך חקירתה הנגדית ציינה העדה כי הוסבר למנוח שהמנוחה לא משנה את צוואתה וכי: “אם היא הולכת אחריו, החלטה שלה היא לעשות ברכוש שלה מה שהיא רוצה” (עמ’ 31 שורות 12-16).
28. יתרה מכך, גם העדות החיצוניות מטעם המבקש – גב’ ד’ וגב’ מ’ – מסרו בחקירתן הנגדית כי על אף שהמנוח שינה את צוואתו ורצה לחלוק את רכושו בין המבקש ובין המשיב, המנוחה התעקשה כי היא רוצה להוריש הכל למשיב (ר’: בעמ’ 42 לפרו’ מיום 18.5.2914, ובעמ’ 49 שורות 1-2).
יתרה מכך, גב’ ד’ העידה שהמנוח רצה לחלק את רכושו חצי חצי בין המבקש למשיב, אך אישרה כי הדבר נכון רק אם רעייתו נפטרת לפניו. וכך העידה בבית המשפט:
“ת. הוא רצה הכל לחלק לחצי, הוא חשב שככה זה יהיה נכון. חצי למ’ וחצי לא’.
ש. אבל זה רק אם פ’ מתה לפניו?
ת. כן”
(עמ’ 17, שר’ 29-31 לפרוט’ מיום 10.2.2014).
גב’ ד’ העידה שפ’ רצתה שכל הכסף ילך למשיב (עמ’ 21, שר’ 15-17 לפרוט’ מיום 10.2.2014). מעדותה עולה כי המנוח ידע שרעייתו מעוניינת שכל הרכוש ילך למשיב ((עמ’ 42 לפרוט’ מיום 18.5.2014).
נוכח זאת, אין לקבל את דברי המבקש לפיה “אם היה זוכר במצבו שלאשתו יש צוואה תקפה, הוא היה משכנע את אשתו לשנות את הצוואה שלה. הוא בטוח לא זכר והיא בטוח לא זכרה (עמ’ 29, שר’ 23-25 לפרו’ט).
נמצא, כי על אף רצונה המוצהר של המנוחה ועל אף שהמנוח היה מודע לעמדת המשיבה לפי כל עזבונה ילך למשיב (אם המנוח ימות לפניה) לא מצא המנוח לנכון לציין הגבלה או הסתייגות כלשהי בצוואה באופן שמקנה למבקש חלק בעזבונו באם המנוחה תלך לעולמה אחריו.
יצוין כי גם סעיף 4(ד) לצוואה מלמד על כך שהמנוח ייעד חלק למבקש רק אם אשתו תמות לפניו.
29. המבקש מבסס את עמדתו בדבר פרשנות הצוואה על כך שהמנוח אמר לו באוגוסט 2010 שהוא מתכוון לשנות את הצואה והוא יקבל סכום גדול. בכך אין די כדי להתגבר על לשון הצוואה ועדויות בדבר אומד דעתו של המצווה, כפי שפורטו לעיל. גם אם הדברים אכן נאמרו, מדובר באמירה כללית ביותר. המנוח לא שיתף את המבקש בתוכן הצוואה שבכוונתו לערוך וכלל לא הזכיר את המשיב, אשר לפי כל פרשנות זוכה בנתח נכבד מהעזבון. נמצא, כי המנוח לא שיתף את המבקש בפרטי הצוואה ולא עמד על החלופות השונות. ייתכן שאמר את שאמר כדי להפיס את דעתו של המבקש, במסגרת ההתפייסות ביניהם וכדי לשקם את היחסים ביניהם. אך אמירה כללית זו אינה יכולה לגבור על לשון הצוואה ועל הנסיבות האחרות המלמדות על אומד דעתו של המנוח.
סיכומו של דבר, מתוכן הצוואה ומהעדויות שהובאו בפני שוכנעתי כי רצונו של המנוח היה כי רכושו יתחלק בין המשיב ובין המבקש בחלקים שווים, אך ורק אם המנוחה תלך לעולמה לפניו. ככל שילך לעולמו לפניה, ביקש המנוח לזכות אותה בכל רכושו, ללא הסתייגויות וללא מגבלות.
דיני הטעות
29. המבקש מבסס את תביעתו גם על דיני הטעות, הוא מבקש להורות על החלפת הלשון המוטעית בצוואת המנוח בלשון המשקפת את אומד דעתו הברור (כך נטען) של המצווה, מכח סעיף 30(ב) לחוק הירושה. וכך מורה הסעיף:
“הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה”.
לניתוח דיני הטעות בצוואה ועל המשוכה הגבוהה שיש לעבור בתביעה בעניין טעות בצואה ר’ בע”מ 4990/12 מ’ ז’ נ’ ח’ ז’ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 13.11.2012).
30. המבקש טוען לטעות בשתי הצוואות, כאשר בצוואה המוקדמת נפלה טעות במצב העובדתי, אשר מקורו בעלילות שהעלילה עליו המנוחה בפני המנוח. ואילו בצוואה המאוחרת נפלה, לטענתו, טעות משפטית מלפני המנוח, אשר לא ראה נכוחה את המצב המשפטי לפיו באם המנוחה תלך לעולמה אחריו, מלוא הרכוש יועבר למשיב.
כן טוען המשיב כי קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המנוח וכי אפשר לקבוע בבירור מה היה המנוח מורה אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו. ולכן, לטענתו, יש להחליף את הלשון המוטעית בצוואה בלשון המשקפת את אומד דעתו של המנוח.
31. מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני, ואשר פורטו לעיל, עולה כי לא נפלה טעות בצוואה. על פי התשתית שנפרשה לפניי ושפורטה לעיל, בעת עריכת הצוואה המאוחרת היה המנוח מודע לאפשרות כי אם רעייתו תאריך ימים אחריו, היא רשאית לנהוג בעזבון כרצונה. המנוח גם ידע על רצונה של רעייתו כי המשיב יזכה במלוא הרכוש באם תאריך ימים לאחר המנוח. הוא ידע אפוא כי אם ילך לבית עולמו לפני רעייתו, הרכוש יחולק בהתאם לרצונה של רעייתו, והמבקש לא יזכה בדבר. הדבר הובהר לו עובר לעריכת הצוואה המאוחרת, ובכל זאת בחר המנוח שלא לקבוע בצוואה הסדר של “יורש אחר יורש”.
כפי שקבעתי לעיל, המנוח ידע על צוואתה של המנוחה וידע כי אין בכוונת המנוחה לשנותה. למרות זאת לא מצא לנכון לקבוע בצוואתו הוראות המגבילות את חופש הפעולה של רעייתו ביחס לרכוש שתקבל ממנו. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענה כי הוראות הצוואה נעשתה מחמת טעות, ובוודאי שלא ניתן לקבוע בבירור כי המנוח היה מצווה אחרת אלמלא הטעות. הטעות במובן סעיף 30 לחוק היא טעות סובייקטיבית. אין מדובר בטעות בשיקול דעת המצווה ביחס להעדפותיו האישיות.
יש לזכור כי אין עסקינן בצוואה תמוהה מבלי כל הסבר על המניעים לה. מהעדויות לפני עולה כי הייתה מערכת יחסים מורכבת בין המנוח לבין המבקש והיה ביניהם נתק ממושך. גם מערכת היחסים בין המנוחה למבקש לא הייתה חפה ממשקעים. כן עולה מהעדויות כי המנוח דאג בראש וראשונה לרעייתו וכיבד את יחסה המיוחד למשיב.
על מנת לבוא בשערי בית המשפט בעילה של טעות, נדרש להוכיח כי נסיבות המקרה מצביעות בבירור על כך שכוונתו האמיתית של המצווה שונה מן הביטוי שניתן לכך בצוואה עצמה. על בית המשפט לנהוג בריסון בעניין תיקון “טעות” שאם לא כן יפתח פתח לכתיבה מחדש של הצוואה. “מצב כזה איננו רצוי. אל לבית המשפט להיכנס לנעליו של המצווה ולכתוב במקומו את הצוואה” (דברי כב’ השופט נ’ הנדל בבע”מ 8300/11) [פורסם בנבו].
32. באשר לטענת המבקש לעניין נוכחות המנוחה בעת עריכת הצוואה המאוחרת, לא מצאתי מהעדויות שהובאו בפני כי אכן נכחה המנוחה בעת עריכת הצוואה.
עוה”ד פרומוביץ ועוה”ד גמיל העידו בחקירתם הנגדית כי בעת עריכת הצוואה לא נכחה המנוחה בחדר (ר’: חקירתו של עוה”ד פרומוביץ בעמ’ 17 לפרו’ מיום 11.2.2014 שורות 14-20 ועדותה של עוה”ד גמיל בעמ’ 30 לפרו’ שורה 31).
33. אין חולק כי נפל פגם צוואת המנוח משנת 2010, שהינה “צוואה בעדים”. בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, “צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת-ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור”.
בצוואה אין אישור של העדים, בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו.
סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה. ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.
מרכיבי היסוד של צוואה בעדים הם צוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים.
לא נטען כי מרכיבי היסוד של הצוואה לא התקיימו במקרה דנן. כמו כן, על פי תצהירו של עו”ד פרומוביץ, המנוח הצהיר בפניו ובפני עוה”ד גמיל כי הצוואה הינה צוואתו. על פי תצהירה של עו”ד גמיל, המנוח הצהיר בפני העדים כי זוהי צוואתו וזו רצונו והעדים חתמו כעדים להצהרתו זו ולחתימתו של המנוח מרצונו. כן מצאתי, ממכלול העדויות שהובאו לפניי ופורטו לעיל, שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. אשר על כן, אני מורה על קיום הצוואה על אף הפגם שנפל בה.
יצוין כי המבקש טוען לפגמים בצוואה רק לעניין נטלי ההוכחה. הסעד לו עותר המבקש הוא קיום הצוואה בהתאם לפרשנות לה טען. הוא אינו מבקש כי הצוואה כלל לא תקוים. הוא לא עתר לקיומה של צוואה אחרת או לירושה על פי דין.
בסיכום הדברים, אני מורה על קיום צוואתו של המנוח מיום 20.9.2010. בהתאם לצוואה כפי שהיא מתפרשת לפי אומד דעתו של המנוח, הזוכה בכל רכושו וזכויותיו היא רעייתו, אשר האריכה ימים אחריו. למבקש אין כל חלק בעזבון המנוח.
ההתנגדות שהוגשה בתיק ת”ע 18337-03-12 נדחית.
ב”כ המשיב יגיש צו קיום צוואה פורמלי לחתימת בית המשפט.
המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪.
פסק הדין יישלח לב”כ הצדדים.
מתירה פרסום פסק הדין ללא שמות ופרטים מזהים.
ניתן היום, ל’ אב תשע”ד, 26 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר