| בית משפט לענייני משפחה בירושלים | |
| 04 מרץ 2014 | |
|
תמ”ש 8760-01-13 צ.ש. נ’ ת.ר.
|
|
| בפני | כב’ השופט נמרוד פלקס | |
|
התובעת |
צ.ש. |
|
|
נגד
|
||
| הנתבעים | ת.ר. ואח’ | |
| פסק דין חלקי |
פסק דין חלקי
- בפני תביעת אם, היא התובעת (להלן – “האם”) כנגד בתה, היא הנתבעת מס’ 1 (להלן – “הבת”), בה מבקשת האם כי בית המשפט יצהיר שהאם ביטלה כדין, או לחלופין זכאית לבטל, את הסכם “הבן הממשיך”, אשר נכרת בין הצדדים. כן מבקשת האם להורות לנתבעים מס’ 2-4, הם המושב בו נמצא המשק נשוא ההליך דנן, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל, למחוק מרישומיהם את היות הבת משום “בן ממשיך” במשק נשוא ההליך. כמו כן מבקשת האם, כי בית המשפט יורה לבת לסלק את ידה מהמשק.
- העובדות הצריכות לעניין אינן שנויות במחלוקת, ובדיון שהתקיים בפני ביום 23.5.13 הגיעו הצדדים (האם והבת) להסכמה דיונית לפיה, בית המשפט יכריע בסוגיית זכות האם לבטל את הסכם “הבן הממשיך”, על פי מספר מוסכמות עובדתיות שתפורטנה להלן. אקדים ואפרט בקצרה את הרקע העובדתי הרלבנטי לפסק דין חלקי זה.
- האם היא בעלת זכויות בר הרשות במשק מס’ XX במושב YY (לעיל ולהלן – “המשק”). בהסכם “בן ממשיך” שנכרת בין האם לבין הבת בחודש XX (להלן – “ההסכם”), הקנתה האם לבת את זכויות “הבן הממשיך” במשק. בהסכם התחייבה בין היתר הבת כלפי האם לאפשר לאם להמשיך ולהתגורר במשק באותם התנאים בהם גרה שם קודם לכריתת ההסכם, וכן לתמוך באם תמיכה כספית, לפי צרכי האם, כמקובל במושב בו נמצא המשק. הבת עברה להתגורר במשק, יחד עם משפחתה, והיא מתגוררת שם מזה זמן רב. כן נרשם ואושר ההסכם אצל הגורמים ההתיישבותיים הרלבנטיים (ממ”י, הסוכנות היהודית והמושב).
- מספר שנים לאחר כריתת ההסכם, התגלע סכסוך בין האם לבין הבת, אשר בעטיו פנתה האם אל בית משפט זה (כב’ השופטת מימון) בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, כי ההסכם בטל, וכן ביקשה סעדים נוספים (תמ”ש 18451/07) [פורסם בנבו]. בקליפת אגוז יאמר, כי טענות האם בתביעתה היו: הפרת הסכם על ידי הבת (ובעלה, אשר הלך לימים לבית עולמו); התנהגות מחפירה, כמשמעותה בסעיף 5 לחוק המתנה, התשכ”ח – 1968 (להלן – “חוק המתנה”), אשר הצדיקה לטענת האם את ביטול ההסכם; זכות לביטול ההסכם מחמת אי קיום תנאי מתנאי המתנה; הטעית האם בכריתת ההסכם.
- בפסק דינה מיום 30.1.11 דחתה כב’ השופטת מימון את טענות האם האמורות לעיל, אחת לאחת, למעט הטענה בדבר אי קיום תנאי מתנאי המתנה, שכן האם זנחה טענה זו בסיכומיה. ראו: ש’ 13-18 בעמ’ 5 לפסק הדין בתמ”ש 18451/07 [פורסם בנבו]. יחד עם זאת קבעה כב’ השופטת מימון, כי לעתיד על הבת לשלם לאם סך 1,400 ₪ לחודש, וזאת במסגרת התמיכה הכספית לה היא מחויבת לאם כבת ממשיכה מכח ההסכם. ראו: עמ’ 27 לפסק הדין בתמ”ש 18451/07 [פורסם בנבו]
- האם והבת ערערו על פסק הדין האמור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ”ש 28346-04-11; עמ”ש 14306-05-11) [פורסם בנבו]. שני הערעורים נדחו, תוך שבית המשפט דחה אף את טענת הבת, כי מפאת מצבה הכלכלי הקשה של הבת, היא רשאית שלא לשלם את סכום התמיכה החודשי שנקבע כאמור. הבת שבה וערערה, כעת אל בית המשפט העליון (בע”מ 6822/11), [פורסם בנבו] אשר בפסק דינו מיום 29.2.12 דחה את בקשת רשות הערעור אותה הגישה הבת, ואף הבהיר, כי אין דופי בקביעת כב’ השופטת מימון שעל הבת לשלם לאם סך 1,400 ₪ לחודש, כתמיכה חודשית מכח ההסכם.
- דא עקא, שלמצער מאז פסק דינה של כב’ השופטת מימון, לא פרעה הבת את התשלום החודשי אותו היה עליה לשלם לאם כאמור, ומכאן התביעה דנן. לוז המחלוקת בין הצדדים הוא נפקות אי הפירעון האמור. לשיטת האם עסקינן בהפרה יסודית של ההסכם, המקנה לה זכות לבטל את ההסכם, ואילו לשיטת הבת, אין ההפרה האמורה מקנה לאם זכות לביטול ההסכם, ובפרט ביטול מינוי הבת “כבת ממשיכה”.
- לשם השלמת הדברים יאמר, כי המוסדות המיישבים לא הביעו עמדה לגופה של מחלוקת, ולמעשה הסכימו לכבד כל הכרעה של בית המשפט. האם והבת הסכימו, כי ראשית יכריע בית המשפט בסוגיית זכות האם לבטל את ההסכם, ובפרט את מינוי הבת “כבת ממשיכה”, נוכח אי פירעון התשלום החודשי. ככל שבית המשפט ידחה את עמדת האם, תדחה התביעה, ואילו ככל שיקבל את עמדת האם, תינתן לה הזכות להשלים טיעוניה באשר לסעדים האופרטיביים אותם היא מבקשת, והבת תהא זכאית להשיב לטיעון זה.
- מפאת חשיבות הדברים אביא להלן את חלקיו הרלבנטיים של ההסכם, כלשונם:
” … 4. מוצהר ומוסכם בזאת במפורש בין צד א’ (האם – נ.פ.) לבין צד ב’ (הבת – נ.פ.) כי מיום חתימת הסכם זה מקבל צד ב’ מעמד של “בן ממשיך” כמשמעו בתקנה.
- מוצהר ומוסכם בזאת במפורש כי מיום 13.5.01 בכפוף לאישור הסוכנות היהודית לא”י ומנהל מקרקעי ישראל על פי שיקול דעתם, יקבל צד ב’ מאת צד א’ חזקה במשק או בחלקו יחד עם צד א’ ובכפוף לכך שצד א’ הנו בעל מלוא זכויות השימוש והחזקה במשק מאת הסוכנות היהודית לא”י על כך הנובע והמשתמע מכך ללא זכות כלשהי לצד ב’ למנוע מצד א’ או להפריע לצד א’ לפעול במשק כבעל מלוא זכויות השימוש והחזקה בו בכפוף לאמור בהסכם זה.
- מוצהר ומוסכם בזאת במפורש כי החזקה הבלעדית במשק תעבור לידי צד ב’ – במועד המוסכם ומפורט כאן או בפטירת שני בני הרשות במשק. …
- צד ב’ מתחייב בזאת כלפי צד א’ כי מיד עם התקבלו כחבר באגודה לנהוג כלפי צד א’ כדלקמן: א. לאפשר לצד א’ ולכל אחד מיחידי צד א’ וכן לבן זוג עתידי של צד א’ להמשיך ולהתגורר במשק באותה צורה ובאותו מבנה ובאותם תנאים וללא כל הפרעה וללא כל פגיעה לא בזכויותיהם ולא בנוחיותם ולא ברווחתם והכל בהתאם למקום המגורים ששימש את צד א’ וזה לפי רצונם של צד א’ וללא הגבלה בזמן והכל עד אחרית ימיהם של כל אחד מיחידי צד א’ או בן זוגו החוקי. ב. צד ב’ מתחייב בזאת לתמוך תמיכה כספית בצד א’ ו/או בכל אחד מבני זוגו החוקי גם אם אינו הוריהו הביולוגי וזה לפי צרכיו המקובלים של צד א’ וכמקובל במושב ביחס להורים בני מעמדם. ג. ההתחייבויות בסעיפים דלעיל הינן התחייבויות מהותיות וצד ב’ או מי מיחידיו לא יוכלו להשתחרר מהם אלא בהסכמה בכתב ומראש של צד א’ כאמור לעיל. …
- במידה וצד ב’ יפר התחייבויותיו על פי ההסכם כלפי צד א’ יהיה צד א’ זכאי לפנות בתביעה לביטול מינוי צד ב’ כבן ממשיך לביהמ”ש המוסמך”.
10.בפתח הדברים אסלק מן הדרך את טענת הסף של הבת בדבר קיומו של מעשה בית דין, מכוחו יש לדחות את התביעה. עילת התביעה דנן היא הפרת חיובה של הבת לשלם לאם את התשלום החודשי בסך 1,400 ₪, לאחר שניתן פסק הדין בתמ”ש 18451/07 [פורסם בנבו]. מטבע הדברים, סוגיית אי פירעון התשלומים האמורים כלל לא נידונה בפסק הדין האמור. בנסיבות אלה פשיטא, כי אין בפסק הדין האמור כדי להקים מעשה בית דין, בין השתק עילה ובין השתק פלוגתא, באשר לנפקות אי פירעונם של אותם תשלומים, אשר כלל לא נועדו להיפרע קודם למתן פסק הדין האמור.
לא זו אלא אף זו, שכאמור סוגיית נפקות הוראת סעיף 4 לחוק המתנה לא נדונה בפסק הדין האמור, הואיל וטענה זו נזנחה בסיכומי האם. בנסיבות אלה אף לא הוכרעה לגופה כל פלוגתא בעניין זה.
11. עסקינן בהסכם “בן ממשיך”. מה טיבו של הסכם זה ? שמא עסקינן בהסכם מתנה ? שמא עסקינן במתן זכות כנגד תמורה, אשר אינו מהווה מתנה ? שני הצדדים טענו בסיכומיהם על סמך הנחת מוצא, כי עסקינן בהסכם מתנה. הצדדים חלוקים ביניהם האם עסקינן במתנה על תנאי, או במתנה בחיוב, כמשמעות מונחים אלו בסעיף 4 לחוק המתנה. כשלעצמי סבורני, כי אין בפנינו הסכם מתנה כלל ועיקר, אלא הסכם של מתן זכות “בן ממשיך” ורשות לחזקה ושימוש במשק מחד, אל מול התחייבות לתמיכה כספית מאידך. עסקינן איפוא בחוזה “רגיל”, להבדיל מחוזה מתנה. השוו: ע”א 1662/99 חיים נ’ חיים, פ”ד נו(6) 295, 320 (2002).
12. יחד עם זאת, כפי שיובהר להלן, בין אם אבחן את המקרה דנן לאור הוראות חוק המתנה, ובין אם אבחנו בהנחה שעסקינן בחוזה “רגיל”, אגיע לאותה התוצאה – הבת הפרה את ההסכם, באופן המזכה את האם לבטלו. אבחן איפוא את המקרה דנן הן באספקלריה של דיני המתנה, והן באספקלריה של חוזה “רגיל”. אפתח בדיון בדיני המתנה.
13. עלינו לבחון בגדרה של איזו חלופה בסעיף 4 לחוק המתנה בא ענייננו. האם במתנה על תנאי מפסיק, כטענת האם, או שמא במתנה בחיוב, המטילה נטל על מקבל המתנה, כטענת הבת. חשיבות האבחנה לענייננו היא, כי מקום בו מתקיים תנאי מפסיק, זכאי נותן המתנה להפסיקה, קרי – לבטלה, ואילו מקום בו עסקינן במתנה בחיוב, והחיוב מופר, זכאי נותן המתנה לפעול לשם אכיפת החיוב, אך אין הוא זכאי לבטל את המתנה. ראו: ע”א 495/80 ברקוביץ נ’ קלימר, פ”ד לו(4) 57 (1982) (להלן – “עניין ברקוביץ”); בע”מ 8366/07 קופפרברג נ’ קופפרברג [פורסם בנבו] (2007); ע”א 36/86 מני נ’ מני, פ”ד מא(1) 248, 251 (1987) (להלן – “עניין מני”); ע”א 343/87 פרי נ’ פרי, פ”ד מד(2) 154, 159 (1990).
14.עסקינן איפוא בסוגיה של פרשנות הסכם, כאשר הדין הנוהג הוא, כי מקום בו קיים ספק פרשני, יעדיף בית המשפט את הפירוש לפיו הענקת המתנה מלווה בחיוב, על פני פירוש לפיו עסקינן במתנה על תנאי. ראו: עניין מני בעמ’ 252. יחד עם זאת סבורני, כי הפרשנות ברורה, ואין די בעצם העלאת טענה לפיה, עסקינן במתנה בחיוב, כדי לעורר ספק בפרשנות הברורה, כי עסקינן במתנה בתנאי מפסיק. אבאר.
15. הדין הוא, כי חוזה מפורש על פי אומד דעת הצדדים. מקורות הפרשנות הם לשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות. נוכח הסכמתם הדיונית של הצדדים, לא הובאו ראיות נוספות על כתבי הבי דין. בכל כתבי הבי דין לא נכתב דבר המלמד על נסיבות חיצוניות ללשון ההסכם, מהן ניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים. נותרנו איפוא עם לשון ההסכם, כמקור פרשנות בלעדי למעשה לשם התחקות אחר אומד דעת הצדדים, באשר לסיווג המתנה קא עסקינן.
16. לשון ההסכם חד משמעית ולפיה (סעיף 14 להסכם) הפרת התחייבות הבת על פי ההסכם מזכה את האם בזכות לפנות אל בית המשפט לשם ביטול מינוי הבת “כבן ממשיך”. אילו הייתה בפנינו מתנה בחיוב, לא הייתה יכולה לקום לאם הזכות לבטל את מינוי הבת “כבן ממשיך”, בין אם הייתה הבת מפרה חיוב כלשהו ובין אם לא. מקום בו על פי הוראות ההסכם, בהתקיים תנאי מסוים, עומדת לאם האפשרות לבטל את המתנה, הרי שעסקינן במתנה בתנאי מפסיק.
17. מהאמור עולה איפוא, כי ככל שעסקינן בהסכם מתנה הרי, שבפנינו מתנה על תנאי מפסיק, הניתנת לביטול עם התקיים התנאי. מאידך גיסא, ככל שבפנינו חוזה “רגיל” הרי, שבהתאם להוראת סעיף 7(א)-(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א – 1970 (להלן – “חוק התרופות“), זכאית האם לבטל את החוזה אם זה הופר בידי הבת, בין הפרה יסודית ובין הפרה “רגילה”.
18. נזכיר, כי בפסק דינה בתמ”ש 18451/07 [פורסם בנבו] יצקה כב’ השופטת מימון תוכן קונקרטי להתחייבות הבת לתמוך באם תמיכה כספית. התחייבות המעוגנת בס”ק 9(ב) להסכם. אין חולק, כי הבת הפרה התחייבותה זו. בס”ק 9(ג) להסכם נקבע, כי ההתחייבויות האמורות בסעיף 9, אשר בגדרן אף באה ההתחייבות למתן תמיכה כספית כאמור, הן התחייבויות “מהותיות”. לשון ההסכם מלמדת אותנו איפוא, כי עסקינן בהתחייבות יסודית של הבת כלפי האם. מקום בו מופרת התחייבות כגון דא, עומדת לאם הזכות לבטל את ההסכם, מכח הוראת סעיף 7(א) לחוק התרופות, וכן מכח הוראת סעיף 14 להסכם עצמו.
19. אף אם תמצי לומר, כי הפרת התחייבות הבת לתמיכה כספית באם, ונוכח פסק דינה של כב’ השופטת מימון, הפרת חובת הבת בתשלום חודשי בסך 1,400 ₪, אינה הפרה יסודית של ההסכם. הרי שהבת לא תיקנה את ההפרה חרף התראת האם, ואף חרף הגשת התביעה דנן. הבת למעשה אף הביעה דעתה, כי אין בכוונתה לתקן את ההפרה כלל ועיקר, מפאת העדר יכולתה לעשות כן. בנסיבות אלה זכאית האם לבטל את ההסכם, מחמת אי תיקון ההפרה וגילוי דעתה של הבת שלא תתקן את ההפרה, ותמשיך להפר את ההסכם בעתיד. השוו: סעיף 17 לחוק התרופות.
20. בחינת ההסכם כמתנה על תנאי מובילה לאותה התוצאה. מקום בו הפסיקה הבת לתמוך כספית באם, קמה לאם הזכות, בהתאם להוראת סעיף 14 להסכם, ואף בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק המתנה להפסיק את המתנה, קרי – לבטל את מינוי הבת “כבן ממשיך”. השוו: עניין ברקוביץ.
21. בטרם סיום אפנה לשני עניינים נוספים. איני מקבל את פרשנות הבת, כי זכות האם לבטל את ההסכם עשויה לקום אך באם תפר הבת את כלל התחייבויותיה כלפי האם, ולא רק את ההתחייבות לתמוך בה כספית (סעיף 62 לסיכומי הבת). פרשנות זו אינה הגיונית ועשויה להוביל לידי אבסורד. באם נלך על פיה נמצא, שדי לה לבת שתמלא אחר התחייבות כלשהי מהתחייבויותיה בהסכם, זניחה ככל שתהא, ותפר את כל יתר ההתחייבויות. בהתאם לפרשנות זו אף במקרה מעין זה לא תהא האם רשאית לעשות שימוש בזכות הביטול העומדת לה בהתאם לסעיף 14 להסכם. זכות, אשר על פי גישת הבת לפיה, עסקינן במתנה בחיוב, לא תוכל ממילא האם לעשות בה כל שימוש לעולם.
22. עניין נוסף הוא שיקולי הצדק אותם יש להביא בחשבון עת שוקלים ביטול הסכם מכח הוראת סעיף 7(ב) לחוק התרופות. כאמור לטעמי עסקינן בהפרה יסודית של ההסכם, הבאה בגדרי סעיף 7(א) לחוק התרופות, ואין כלל צורך לשקול את אותם שיקולי צדק. אף אם אביא בחשבון שיקולי צדק דומני, כי אין הם מטים את הכף לטובת שלילת זכות הביטול העומדת לאם, נוכח הפרת ההסכם בידי הבת, וזאת אף אם אניח, כי הבת הסתמכה על ההסכם והוציאה בגינו הוצאות ניכרות. דומני כי ניתן להביא בחשבון את השקעות הבת במשק, הסתמכותה על ההסכם, ומאידך התועלות שהפיקה מההסכם משך השנים, בעת שקילת השיקולים אותם יש לשקול בגדרי סעיף 9 לחוק התרופות.
אשר על כן מתקבלת בזה טענת האם, כי היא זכאית לבטל את ההסכם.
הבת תישא בהוצאות האם בסך 5,000 ₪.
האם תגיש בתוך 30 יום השלמת טיעון באשר לסעד האופרטיבי אותו היא מבקשת נוכח פסק דין חלקי זה. הבת תגיב להשלמת הטיעון האמורה, ואזי יקבע בית המשפט את המשך סדרי הדיון.
לעיוני ביום 1.6.14.
ניתן היום, ב’ אדר ב תשע”ד, 04 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר