תמ”ש 26189-07-14 פלוני נ’ פלונים

בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
תמ”ש 26189-07-14 פלוני נ’ פלונים בפני כב’ השופט יהורם שקד

 

התובע:	פלוני ע”י ב”כ עו”ד גלעד שילה
נ ג ד
הנתבעים:	פלונים ע”י ב”כ עו”ד יאיר צדוק

פסק דין

 

האם הוראת הורשה של ‘יורש אחר יורש’ ביחס לנכס מסוים חלה גם על נכס אחר שנרכש, לפי הטענה, מתמורת אותו נכס מסוים? 

 

א’ – העובדות הצריכות לעניין:

 

1. המנוח מ’ ז”ל (להלן: “המנוח”) היה נשוי למנוחה י’ ז”ל (להלן: “המנוחה”). למנוחים לא היו ילדים משותפים. התובע הינו בנו של המנוח, בעוד שהנתבעים הינם אחייניה ויורשיה של המנוחה (למנוחה לא נולדו ילדים).
2. המנוחים היו בעלים בחלקים שווים של דירת מגורים בשדרות נורדאו…, תל אביב (להלן: “הדירה בנורדאו”).
3. ביום 10.5.1995 חתם המנוח על צוואה (להלן: “הצוואה”) ובה נרשם, בין היתר, כי:” 2.      כל זכויותיי בדירה הידועה כחלקה… בגוש… המצויה בשד’ נורדאו… תל אביב (להלן – “הזכויות בדירה”) הני מצווה לרעייתי י’ [המנוחה]….            בהתאם לסעיף 42(א) לחוק הירושה, תשכ”ח-1965 הנני מצווה כי לאחר מות רעייתי י’ [המנוחה], יירש בני [התובע] את הזכויות בדירה….”
4. ביום 11.11.1996 נפטר המנוח לב”ע וביום 25.2.1997 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב צו לקיום צוואתו (ת”ע 10073/96). בהתאם לצו קיום צוואתו של המנוח, ירשה המנוחה את זכויותיו של המנוח בדירה בנורדאו, ואילו בלשכת רישום המקרקעין (‘טאבו’) נרשמה הערה בדבר קיומו של ‘יורש אחר יורש’.
5. ביום 18.6.2001 חתמה המנוחה על הסכם לרכישת דירה ברחוב…, שיכון בבלי, תל אביב (להלן: “הדירה בבבלי”) תמורת סך של 265,000$ וביום 21.10.2001 מכרה המנוחה את הדירה בנורדאו תמורת 230,000$.
6. המנוחה נשאה בתשלומים לרכישת הדירה בבבלי, בסך כולל של 265,000$, במועדים ובסכומים הבאים:
   1. ביום 18.6.2001 שולם סך של 85,000$.
   2. ביום 12.8.2001 שולם סך של 150,000$.
   3. ביום 2.12.2001 שולם סך של 30,000$.
7. להשלמת התמונה יוזכר כי ביום 21.10.2001 מכרה המנוחה את הדירה בנורדאו תמורת 230,000$, כך שאין עוררין שסך השווה ל 235,000$ מתוך תמורת רכישת הדירה בבבלי שולם טרם מכירת הדירה בנורדאו וקבלת כספי תמורתה.
8. מן המקובץ עולות המסקנות הבאות:
   1. סך השווה לכ 88.7% ממחיר הדירה בבבלי שולם על ידי המנוחה ממקורותיה שלה ובטרם מכרה את הדירה בנורדאו.
   2.  
   3. הסך אשר שולם ע”ח הדירה בבבלי עלה על התמורה שהתקבלה בסופו של יום ממכירת הדירה בנורדאו
9. ביום 17.10.2013 נפטרה המנוחה לב”ע וביום 29.1.2014 ניתן צו לקיום צוואתה (תיק רשם מ’ 183633), אשר בהתאם לצו ובהתאם להסכם בין יורשיה, נרשמו הנתבעים כבעלי הזכויות בדירה בבבלי.
10. במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 25.2.15 נרשמה הסכמה דיונית מפי ב”כ הצדדים, לאמור: “אנו מודיעים כי אין בינינו מחלוקת עובדתית לעניין השנוי במחלוקת. אנו מבקשים לסכם בע”פ”. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, ולאחר שב”כ הצדדים היטיבו לסכם בע”פ – ולאחר שהודיעו כי לא הגיעו להסכמות נוספות – ניתן פסק דין זה.

ב’ – טענות הצדדים:

 

1. להלן עיקר טענות התובע:
   1. הדירה בבבלי הינה חליפתה של הדירה בנורדאו ולכן עם פטירת המנוחה, יורש התובע את מחצית הזכויות בדירה זו. יוער כי בסיכומיו, טען ב”כ התובע כי הוא מעמיד את חלקו של התובע על סך השווה ל 43.4% משוויה של הדירה בבבלי (חלקו של המנוח בדירה בנורדאו [115,000$] ביחס לשווי הדירה שנרכשה בבבלי [265,000$]).
   2.  
   3. מאחר ומקובל מאוד בציבור לרכוש דירה טרם שנמכרה דירה קיימת, הרי שאין משמעות לעובדה כי הדירה בבבלי נרכשה טרם מכירת הדירה בנורדאו.
   4.  
   5. במקרה דנן קל מאוד לעקוב אחר הנכס (הדירה בנורדאו) ולזהות את צורתו החדשה (הדירה בבבלי), ולפיכך, כל זכות שהייתה למנוח בדירה בנורדאו, יש לו בדירה בבבלי ולפיכך, יש לראות בתובע כמי שיירש את חלקו זה לאחר פטירתה של המנוחה.
   6.  
2.  
3. להלן עיקר טענות הנתבעים:  
   1. לשון הצוואה ברורה ואינה דורשת פרשנות. המנוח ציווה למנוחה את הדירה בנורדאו וככל שהדירה הייתה נותרת בידי המנוחה לאחר פטירתה, רק אז, יכול היה התובע לרשת את חלקו בדירה זו.
   2.  
   3. הדירה בבבלי נרכשה כולה מכספיה של המנוחה ולא מתמורת הדירה בנורדאו.
   4.  
   5. הדין אינו מכיר בזכות של ‘יורש אחר יורש’ לזכות בנכס שהמנוח לא שייר במפורש בצוואתו.
4.  

 

ג’ – דיון:

 

1. אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות, ואנמק.
2. סעיפים 42(א)-(ב) לחוק הירושה, התשכ”ה 1965 (להלן: “החוק”), מורים: “(א)     המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
3.  

              (ב)       הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה”.

 

1. לשון החוק מלמדת כי המצווה רשאי להחליט על הנחלת עיזבונו לפלוני וכן להורות כי אלמוני יזכה בשארית עיזבונו של המצווה, ככל שפלוני אכן ישייר דבר מה. עוד אנו למדים כי החוק מאפשר למצווה להתנות תנאים בצוואתו לפי ראות עיניו, לפיהם הוא מגביל או מסייג את יכולתו של הזוכה הראשון לעשות ברכושו, ועל ידי כך יכול המצווה להבטיח, בצורה כזו או אחרת, כי עיזבונו, או יתרת עיזבונו, יפלו לידיו של היורש שיבוא לאחר פטירת הזוכה הראשון.
2. רוצה לומר, כל מצווה ומצווה רשאי לקבוע מי יירש אותו, כיצד יירש אותו, האם תחול הגבלה כזו או אחרת על כוחו של היורש הראשון לעשות בירושה עד פטירתו של היורש הראשון ועוד כהנה וכהנה.
3. במקרים מסוימים, כפי גם במקרה דנן, יכולה להתעורר לצד הסוגיה המשפטית גם סוגיה מוסרית. לעיתים החלה דווקנית של הדין עשויה לגרור אי נוחות מוסרית, כמו במקרה זה בו ניצב מצד אחד בנו יחידו של המנוח הדורש את חלקו של אביו בדירה בנורדאו (על גלגוליה) ומנגד ניצבים אחייניה של המנוחה (שאף אינם ילדיה) ועומדים על כך כי דודתם המנוחה היא-היא בעלת מלוא הזכויות בדירה בבבלי.
4. בע”א 1182/90 דורית שחם נ’ מרים רוטמן, פ”ד מו(4) 330, פירש בית המשפט העליון את דין ‘יורש אחר יורש’, לאמור:

 

“במקום שמצווה ציווה ליורש אחר יורש, רשאי יורש ראשון “לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון…”. יורש ראשון הוא איפוא בעלים לכל דבר; ובלשון הרומיים נאמר, כי קונה הוא, abutendi jus utendi fruendi: זכות לשימוש, לאכילת פירות ולהשמדה. ואולם זאת אך לימיי חייו בלבד, וכלשון סעיף 42(ב) סיפא: “…אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה”. אכן, יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו, כעיקרון, לידיו של יורש שני, אך ידיעה זו – כשהיא לעצמה – אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו: יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין.

 

כך מבחינה משפטית – לא כך מבחינה מוסרית… אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית….” (שם, סעיף 12 לפסק הדין).

 

1. אין חולק כי המנוחה ירשה את זכויותיו של המנוח בדירה וככל שזכויות אלו היו נותרות לאחר פטירתה, ניכר כי לא היה חולק על זכותו של התובע לקבל את חלקו בעיזבון אביו. יחד עם זאת, עובדות המקרה דנן אינן מאפשרות את הקביעה כי אסור היה למנוחה למכור את הדירה בנורדאו או כי חלה עליה חובה לשמור את כספי תמורת הדירה בנורדאו לטובת יורשיו של המנוח.
2.  
3. הקשבתי בקשב רב לטיעונו הרהוט של ב”כ התובע ואודה כי מצאתי בחלקו היגיון רב ואף נטיית לב ללכת אחר טיעון זה. יחד עם זאת, בשים לב לעובדותיו הבלתי שנויות במחלוקת של מקרה זה, אינני סבור כי ביכולתי להעניק לתובע סעד שיהיה רק “צודק” מבחינתו של התובע, אלא יהיה גם נכון מבחינה משפטית.
4. ככל שהמנוחה הייתה מוכרת את הדירה בנורדאו ורוכשת מיד דירה מכספי התמורה שקיבלה או ככל שהמנוחה הייתה עושה עסקת ברטר (דירה תמורת דירה) או הייתה עושה עסקת קומבינציה (זכויות במקרקעין תמורת זכויות במקרקעין) ייתכן (עם דגש על “יתכן”) וניתן היה לראות בזכויות שהוחלפו משום ‘אותה גברת בשינוי אדרת’ ועל ידי כך לזהות את הנכס החדש כגלגולו של הנכס הישן (השווה: ע”א 37/80 לורה באומן נ’ רות באומן, פ”ד לח(4) 320; להלן: “הלכת באומן”).
5.  
6. דא עקא, במקרה דנן אין חולק כי כמעט מלוא התמורה בעבור הדירה בבבלי שולמה על ידי המנוחה ממקורותיה שלה בטרם מכירת הדירה בנורדאו, ויש בעובדה זו לנתק כל קשר סיבתי בין מכירת הדירה בנורדאו לבין רכישת הדירה בבבלי. 
7.  
8. יש לזכור כי גבול הפרשנות הינו גבול הלשון והשופט הפרשן לא רשאי להוסיף לצוואה או לגרוע הימנה (ר’ ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוט’ הכללי, פ”ד נג(2) 817). מטעם זה, לא אוכל להוסיף על הצוואה דברים שהמצווה בכבודו ובעצמו נמנע מלרשום, חרף יכולתו לעשות כן (לדוגמא: רשאי היה המנוח להוסיף משפט כגון: “ככל שהדירה תימכר, הרי שמחצית תמורתה תיוחד לבני….” או כל הוראה אחרת שממנה ניתן היה להבין כי המצווה ביקש להגביל את כוחה של המנוחה לעשות ברכוש שזכתה בו).
9.  
10. בע”א 1182/90 הנ”ל, [פורסם בנבו] נקבע כי יכולתו של יורש ראשון לעשות ברכוש שקיבל הינה בלתי מסויגת, אלא אם כן סויגה על ידי המוריש, לאמור:“יורש ראשון רשאי איפוא – מבחינה משפטית – לעשות במה שקיבל כבתוך שלו; במה דברים אמורים – במקום של “יורש אחר יורש” על דרך הסתם; אך רשאי מוריש להורות אחרת, כאמור בסעיף 53 לחוק הירושה – לאמור, להגביל את כוחו של ראשון, לעשות במה שקיבל כבתוך שלו – ואם אכן הגביל כוחו של ראשון, הגבלתו תופשת, וראשון חייב לעשות כפי שציווה המצווה. הדעה המקובלת היא, כנראה, שהגבלת כוחו של יורש ראשון בידי מוריש אינה אלא הגבלה ad personam ולא הגבלה ad rem מחייבת היא, אמנם, את היורש הראשון אך אין היא גורעת מקניינו בנכס. ראה, למשל: הצעת חוק הירושה הנ”ל, בעמ’ 88-89; ג’ טדסקי, “צוואה וטעות משפטית” מסות במשפט…” (שם, סעיף 13 לפסק הדין).
11.  
12.  
13. קבלת גישתו של התובע, תוביל בהכרח לדין לפיו כל אימת שמצווה יירשום הוראה בדבר יורש אחר יורש, משמעות הדבר היא כי היורש הראשון יהיה חייב לשמור על מה שקיבל על מנת שהיורש השני יוכל לקבלו. בכל הכבוד, לא אוכל לקבל דרך פרשנות זו של החוק בכלל ושל הוראות סעיף 42 בפרט, שכן היא עומדת בניגוד לעיקרון-העל בדבר החופש לצוות, וכן עומדת בסתירה להלכות בית המשפט העליון, שחלקן הובא לעיל.
14.  
15. הדירה בבבלי נרכשה מכספה של המנוחה ולמצער הוכח כי סך השווה לכ 89% משווי הדירה שולם על ידי המנוחה שלא מתוך תמורת מכירת הדירה בנורדאו. כיוון שכך, ובכל הכבוד, אין לדבר על זכות עקיבה ואין לדבר על תחלוף נכסים, כפי שמכוון לכך התובע.    
16.  
17. באופן מפתיע, שני הצדדים מבקשים לסמוך ידיהם על העולה מהלכת באומן הנ”ל וללמד ממנה על המקרה דנן.כך לדוגמא, ביקש התובע להסתמך על הדברים הבאים: “בבואנו לאמוד את דעתו של מצווה בצוואת יורש אחר יורש איני רואה מקום להניח, כי כוונתו של מצווה כזה לזכות את היורש השני רק בשיור נכסיו בעין אלא גם בשיור תחליפיהם. ההבחנה, דרך משל, בין כסף הירושה, שנותר בידי היורש הראשון, לבין הרכוש, שקנה בכסף זה, הינה הבחנה מלאכותית, שאינה מתיישבת עם ההיגיון שבצוואה כזאת. לפיכך יש לפרש את שיור הירושה לא במובנו הצר “המטריאליסטי”, אלא במובנו ה”מטפיזי”, “המופשט” וכמושג הבעלות בדיני היושר, אשר לא השלימו “עם כך שבאין סימון, מפאת חוסר אפשרות של זיהוי, תתבטל כליל זכות הקנין של אלמוני”… מסקנה זו מביאה אותנו לומר, כי גם אם “תורת העקיבה”, הבאה למנוע עשיית עושר ולא במשפט, אינה חלה במקרה זה, בידינו להיעזר בעקרונותה. וכשם שמוסמך בית המשפט לתת צו עקיבה לגבי רכוש שפשט צורה ולבש צורה, כל עוד “אפשר לזהות את הרכוש בעין או לעקוב אחריו ולגלותו בגלגוליו השונים”…, כן יראה בית המשפט בשיור עיזבונו של המצווה לא רק נכס שבעין אלא גם כל רכוש שבידי היורש הראשון, שניתן לזהותו כ”גלגולו” של הרכוש שירש… כל שאמרנו יפה, לדעתי, גם כשערבב היורש הראשון נכס שירש ברכוש אחר שאינו מן הירושה ורכש נכס בקרן המעורבת, ובלבד שניתן לזהות את נכס הירושה בגלגולו בנכס החדש. במקרה זה יהא חלקו של היורש השני בנכס האמור בהתאם ליחס שבין השקעה כולה בקרן המעורבת ובין ההשקעה שנעשתה מתוך נכס הירושה…” (שם, עמ’ 328).
18.  
19.  

 

וכך לדוגמא, ביקשו הנתבעים להסתמך על אותם דברים ממש, תוך ציון ההבחנה שעשה בית המשפט העליון, לאמור:

 

“… וכשם שמוסמך בית המשפט לתת צו עקיבה לגבי רכוש שפשט צורה ולבש צורה, כל עוד “אפשר לזהות את הרכוש בעין או לעקוב אחריו ולגלותו בגלגוליו השונים”…, שניתן לזהותו כ”גלגולו” של הרכוש שירש… כל שאמרנו יפה, לדעתי, גם כשערבב היורש הראשון נכס שירש ברכוש אחר שאינו מן הירושה ורכש נכס בקרן המעורבת, ובלבד שניתן לזהות את נכס הירושה בגלגולו בנכס החדש.” (שם; הדגשה לא במקור).

 

1. הינה כי כן, הצדדים עצמם אינם חלוקים על מסקנת פסק דין זה, אלא בעוד שהתובע טוען כי הוכיח שהדירה בבבלי הינה חליפתה של הדירה בנורדאו, טוענים הנתבעים כי לא כך הם פני הדברים.
2. בטרם אוסיף ואפרט בעניין זה, אזכיר כי בהלכת באומן דחה בית המשפט העליון את הערעור הנסוב על דרישה לביצוע עקיבה בנכסים, שכן לא הוכח כי מטבעות הזהב שהיו למנוח אכן שימשו לרכישת חנות נשוא הערעור. בדחותו את הערעור, ציין בית המשפט העליון כי: “עדיין אין לפנינו כל ראיה, מה סכום ההשקעה בחנות מתוך אותן מטבעות… לפיכך… אין בידינו לקבוע, מהו חלקן של המטבעות ברכישת החנות ואם אכן הגיע חלקן כדי מחצית ההשקעה…” (שם, עמ’ 329 לפסק הדין).
3.  
4. ואם בהלכת באומן דחה בית המשפט העליון את הדרישה לעקיבה מחמת שלא הוכח סכום ההשקעה בחנות מתוך המטבעות הנ”ל, הרי שבמקרה דנן – ומקו”ח – אין עלי אלא לדחות את התביעה מחמת זאת שהנתבעים הוכיחו כי הדירה בבבלי לא נרכשה מכספי מכירת הדירה בנורדאו, אלא ממקורותיה של המנוחה.
5.  
6. כאמור לעיל, ביום 21.10.2001 מכרה המנוחה את הדירה בנורדאו וביום 17.10.2013 נפטרה המנוחה לב”ע. מה עשתה המנוחה עם כספי התמורה, לא מעניינו של התובע, וסביר להניח כי אלו שימשו אותה למחייתה משך כ 12 שנים. כך או כך, וכפי שפורט לעיל, אין ולא יכול היה לרבוץ על המנוחה מעין ‘שיעבוד צף’ לטובת התובע ובגובה מחצית הזכויות שירשה מאת המנוח בדירה בנורדאו.
7.  
8. חרף העובדה כי רק 89% משווי הדירה בבבלי שולמו על ידי המנוחה בטרם מכירת הדירה בנורדאו, לא עלה בידי התובע להוכיח או להביא כל ראיה כי יתרת הסכום שולמה מתוך כספי חלקו של המנוח בדירה בנורדאו. יוזכר כי מתוך הסך של 230,000$ שקיבלה המנוחה בעבור הדירה בנורדאו, מחצית הסכום שייכת לה ללא כל עוררין ולפיכך, גם אם שילמה המנוחה את התשלום האחרון בסך של 30,000$ מתמורת הדירה בנורדאו (ועניין זה לא הוכח. ר’ בהרחבה על נטל ההוכחה המוגבר שיש על התובע בהלכת באומן, עמ’ 329), עדיין לא עלה בידי התובע להוכיח מעבר למאזן ההסתברויות הרגיל כי תשלום זה היה מתוך חלקו של המנוח ולא מתוך חלקה של המנוחה.

 

לפיכך, לא אוכל לזכות את התובע בכל חלק בדירה בבבלי.

 

ד’ – סיכומם של דברים:

 

1. לאור כל האמור לעיל, הריני להורות כדלהלן:
   1. התביעה נדחית בזאת.
   2. לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
   3. ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
   4. תואיל המזכירות לסגור את התיק.
2.  

 

5129371

54678313ניתן היום,  ב’ ניסן תשע”ה, 22 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

 

---

שיתוף: