בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 44825-12-11 אספור נ’ ברקאי ואח’
לפני כב’ השופטת אורלי מור-אל
תובע:
שבתאי אספור
נגד
נתבעים:
1.אייל ברקאי
2.ליאור שניידר
3.כלל חברה לביטוח בע”מ
מטעם התובע: עו”ד צבי הרצוג.
מטעם הנתבעים: עו”ד אבי דויטש.
פסק דין
1. לפניי תביעה שעניינה פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע, ביום 27/4/2011, עת ירד התובע מרכב גרר שנמצא בבעלות הנתבע 1, בו עשה שימוש הנתבע 2 והמבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 3 (להלן: “רכב הגרר”).
כתוצאה מן האירוע נגרם לתובע קרע בגיד אכילס אשר טופל בניתוח ומומחה מטעם בית המשפט קבע, כי לתובע נותרו 10% נכות לצמיתות.
התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים”), כאשר לטענת התובע יש לסווג את האירוע כ”תאונת דרכים” כהגדרתה בחוק והאחראיים לתאונה הם הנתבעים כמי שאחראים לרכב הגרר ולביטוחו. הנתבעים חולקים על סווג האירוע כ”תאונת דרכים” ועל שיוך האחריות לרכב הגרר, וטוענים, כי ככל שמדובר ב”תאונת דרכים” כהגדרתה בחוק הפיצויים האחריות היא על הביטוח המכונית בה עשה שימוש התובע בלבד (להלן גם: “הרכב הנגרר”). כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מן האירוע.
2. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו מטעם התביעה התובע ורעייתו ומטעם ההגנה חשבת השכר בחברה בה עובד התובע.
3. נוכח מהות המחלוקות בין הצדדים, אדון תחילה, בשאלת סיווג הארוע ולאחר מכן, ככל שאמצא, כי קמה לנתבעים אחריות, בסוגיות הנדרשות לכימות הנזק.
סיווג האירוע והאחריות
4. מעדות התובע התובע ורעייתו, עולה כדלקמן:
בתאריך 27.04.11 הזמין התובע שירות גרר מנתבע 1, על מנת להעביר מכונית שהיתה בחזקתו למוסך.
הגרר, שהיה נהוג על-ידי נתבע 2, הגיע לרחוב בו חנתה המכונית, ליד ביתו של התובע.
נתבע 2 ביקש מהתובע לשבת ליד הגה המכונית בכדי לכוונה שעה שהוא מעלה את המכונית לגרר.
המכונית הועלתה לגרר באמצעות שימוש הכוח המיכני של רכב הגרר.
לאחר שסיים נתבע-2 להעלות את המכונית לגרר, יצא התובע מהמכונית, סגר את דלת המכונית ובשלב זה נותר שכל גופו על הרמפה של הגרר. התובע חיפש דרך לרדת מהגרר, שכן לדבריו היה צפוף וקשה לרדת. התובע הלך מסביב למכונית הנגררת לצד השני הפונה למדרכה, ונעמד ליד דלת הנוסע של המכונית ומשם ניסה לרדת מהגרר על ידי קפיצה.
בזמן הקפיצה נתפסה כף רגלו הימנית של התובע בדופן הגרר והוא נפל קדימה, לדבריו: “כמו שקופצים לבריכה” (עמ’ 15 לפרוטוקול מיום 19/5/14 שורות 12-24), דבר שגרם למתיחת הרגל ולנזק שארע.
לאחר נפילתו של התובע נכנסו התובע ונהג הגרר לרכב הגרר ונסעו למוסך, משם פנה התובע לקבל טיפול רפואי.
5. עדותם של התובע ורעייתו בנוגע לאופן התרחשות התאונה מהימנה עלי. התובע ורעייתו, סיפרו לתומם את אשר ארע ולא ניכרה בדבריהם או בשפת גופם מגמה של אי אמירת אמת או רצון לסדר את העובדות על מנת שיתאימו לתוצאה. בנוסף, נהג הגרר לא זומן להעיד על ידי הנתבעים ומבחינה זו כמוהם כמי שנמנעו מהבאת עד רלוונטי. מכל מקום, גרסת התובע לגבי אופן התרחשות התאונה לא נסתרה והלכה למעשה, לא חלקו הנתבעים על נכונות הגרסה ומשכך, אין לי אלא לקבוע, כי הארוע התרחש באופן שתואר לעיל על ידי התובע ורעייתו.
6. בא-כוח התובע טוען, כי הארוע עונה להגדרת “תאונת דרכים” בחוק הפיצויים, בין כשימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה ובין באמצעות שימוש בחזקה מרבה שהיא עקב הפעלת הכוח המכני של רכב הגרר. לטענת ב”כ התובע, הגרר לא שינה את ייעודו להעלאת המכונית הנגררת, כאשר העלאה של המכונית הייתה מכוח השימוש המכני של הגרר ומכוניתו של התובע סיימה את תפקידה התעבורתי והועמסה על הגרר מבלי שיעשה שימוש בכוח המכני שלה, כך שהיא בבחינת זירה. יתירה מזו, התובע יצא ממכוניתו והתנתק ממנה, וכאמור התאונה ארעה שעה שקפץ מהגרר. מכאן טוען ב”כ התובע, העלאת מכוניתו של התובע הייתה באמצעות שימוש בכוח המכני של הגרר והירידה של התובע מן הגרר מכוח ההמשך של הכוח המכני, או מכוח סעיף 1 לחוק הפיצויים, או שניהם יחדיו. בסיכומי התשובה הוסיף ב”כ התובע, כי הירידה מן הגרר הייתה על מנת שיתחילו בנסיעה של הגרר ויעשו את הפעולה התעבורתית.
7. לעומת זאת טוען בא-כוח הנתבעים, כי בהעלאת הרכב הנגרר על הגרר הסתיימה פעולת הגרר והסתיים השימוש בכוח המכני. לטענתו, כל עוד התובע נמצא על הרמפה של הגרר כאשר יצא ממכוניתו, לא נותק השימוש במכונית והירידה שלו היא מן הרכב הנגרר ולכן היה צריך להגיש את התביעה נגד מבטחת המכונית הנגררת. הרמפה של הגרר, משמשת לפי טענה זו, לזירת ארוע והיא לא חלק מהשימוש התחבורתי, כך שלא ניתן להטיל חבות על הגרר. ב”כ הנתבעים הפנה עוד לעדותו של התובע לפיה ירד מן הגרר כפי שירד כיוון שהיה צפוף ומדגיש שהיה צפוף כיוון שמכוניתו של התובע תפסה את המקום והיא זו שמהווה סיכון תעבורתי ואולם מאחר והירידה מהמכונית הפרטית הסתיימה ברגע שהוא היה על הרמפה, שהיא זירת ארוע, אין המדובר כלל בארוע שניתן להגדירו כ”תאונת דרכים” על פי החוק.
8. חוק הפיצויים מגדיר “תאונת דרכים” כ- “מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה”.
בהמשך מוגדר “שימוש ברכב מנועי” כ- “נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב… ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד”.
9. כאמור, התובע מעד במהלך ירידה מרכב הגרר, כאשר רגלו נתפסה בדופן הגרר, וזאת לאחר שסיים לסייע בידי נהג הגרר להעמיס את מכוניתו לרכב הגרר באמצעות שימוש בכוח המכני של רכב הגרר, עזב את הרכב הנגרר, סגר את דלתותיו, ייצב את הליכתו והלך לצדו האחר על מנת לרדת מרכב הגרר.
אמנם פעולת העמסת הרכב הנגרר על רכב הגרר הינה פעולה של “טעינה” הנכללת בגדר החזקה הממעטת, ואולם, משירידה מרכב, נכללת בגדר “שימוש” ברכב, הרי ככל שיקבע, כי התובע היה במהלך ירידה מרכב בעת התרחשות התאונה, יוגדר הארוע כ”תאונת דרכים”.
ברע”א 418/03 אוסם נ’ סמג’ה, פ”ד נט(3) 541 (2004) (להלן: “עניין אוסם”) , נקבע, כי שעה שבמסגרת אותו ארוע עצמו מתקיימות יסודותיה של אחת מדרכי השימוש המוכרות, הרי שהארוע נופל ברשתו של חוק הפיצויים אף אם יש בעובדותיו כדי לקיים “הוראת המעטה” (שם, בעמ’ 560-561). לפיכך נקבע, כי אדם היורד מרכב לאחר סיום פעולת הטעינה ונפגע במהלך הירידה יחשב כנפגע בתאונת דרכים, מאחר ופעולתו אירעה אגב “ירידה מרכב”.
על הלכה זו שב בית המשפט העליון פעמים מספר, בקובעו, כי ירידה מיצול עגלה אליה עלה הנהג לצורך חיבורה למשאית כמוה כירידה מרכב, וזאת אף כאשר “אין בפנינו תיאור מדוייק של נסיבות הארוע” (רע”א 11043/05 אלטורי מאג’ד נ’ אריה [פורסם בנבו] (26.9.06)), וכי אף ירידה מגלגל רכב עליו טיפס הנפגע לצורך ביצוע פעולה כמוה כירידה מרכב וחלות עליה הוראות החוק, וזאת גם במקום בו ספק אם הפעולה לשמה עלה לרכב עולה כדי “פריקה” (רע”א 10262/04 דימיטרי גפן נ’ אליהו [פורסם בנבו] (3.2.05)).
10. בענייננו, קשה לחלוק, כי התובע ביצע פעולה של “יציאה” ו”ירידה” מרכב הגרר בעת שנפגע, לאחר שעלה לצורך ביצוע פעולה הנדרשת להמשך נסיעתו של רכב הגרר, ומכאן שפגיעתו נופלת בגדר “שימוש ברכב מנועי” ככל שהדברים נוגעים לרכב הגרר. מכאן, כי התובע נפגע ב”תאונת דרכים” בה מעורב הרכב שהנהיגה בו בוטחה על ידי הנתבעת 3.
די בקביעה זו כדי לסתום את הגולל על הטענה, כי לא מדובר בארוע המהווה “תאונת דרכים” וכי רכבו של התובע מעורב אף הוא בתאונה.
כפי שעלה מן העובדות, התובע עזב את מכוניתו שלו, ייצב את הליכתו, ושהה בחלק הקדמי של רכב הגרר בעת נפילתו לאחר שהילך על משטח ההרמה בכוונה לרדת ממנו, בכך ניתק הקשר הסיבתי בין התובע לבין הרכב הנגרר.
אין גם חולק, כי בעת הירידה, התובע שהה בתוך רכב הגרר ומשכך לא מתקיימת הוראת סעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים, שתנאי לתחולתה ולחלוקת האחריות בין הרכבים הוא כי “נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב”.
אשוב ואדגיש, כי נפילתו של התובע ארעה כאמור במהלך אותה ירידה מרכב הגרר ולא במהלך היציאה מהרכב הנגרר, כאשר בשלב זה יציאתו של התובע מהרכב הנגרר הושלמה ופעולת היציאה לא הייתה גורם ממשי בנפילה שכן התובע התרחק מרכבו וייצב את הליכתו, משכך נותק הקשר הסיבתי בין יציאתו של התובע מהרכב הנגרר, לבין הפעולות שביצע התובע על מנת לרדת מרכב הגרר לשם המשך הנסיעה, שהם אלה שהביאו להתרחשות התאונה.
בספרו, תאונת דרכים (מהדורה 4 (2011), עמ’ 179 ואילך), עומד כב’ השופט (בדימוס) ריבלין, על המקרים בהם ירידה מרכב תהווה “תאונת דרכים”, בקובעו: “היורד מן הרכב ונפגע “בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב” עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו מחוץ לרכב”. בהתאם לתפיסה זו, קבעה הפסיקה, כי מי שירד מרכבו וצעד מספר צעדים לעבר מכסה המנוע ובדרכו לשם החליק על כתם שמן ונפל, אין לראות בנפילתו חלק אינטרגלי מן הירידה שכן נפילתו אין לה כל קשר לירידה מן הרכב (רעא 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע”מ נ’ איילון חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] (30/8/04).
מכאן, נקל לקבוע, כי התובע השלים את ירידתו מהרכב הנגרר ואולם הירידה מרכב הגרר לא נשלמה והתאונה ארעה בשל תנופת הירידה מרכב הגרר, כאשר תנופת הירידה ופעולתה הם גורם ממשי בנפילה.
האמור עד כאן, מתיישב גם עם פסיקת בתי המשפט בנסיבות דומות, כך לדוגמא בבת.א. 9828/03 ליאוניד בלינקוב נ’ עבד אלרחמאן סבח [פורסם בנבו] (27/3/2008), קבע בית המשפט, כי ארוע של ירידה מרכב גרר שאל חלקו האחורי עלה התובע כדי לסגור את חלונות רכבו אשר הועלה קודם לכן הגרר, מהווה תאונת דרכים, אשר האחראי לה הוא רכב הגרר, זאת בשים לב לקביעות בפסק הדין בעניין אוסם ולעובדה שהירידה מרכב הגרר נעשתה לצורך המשך נסיעתו.
בעניין 29078-05-10 דיאנה סלוצקי נגד אי.אי.ג’י [פורסם בנבו] (26/1/14), כוונה התובעת את רכבה על רכב הגרר והחליקה על כתם שמן בעת שירדה ממנו. בית המשפט חייב את נהג הגרר והמבטחת בקובעו, כי רשימת דרכי השימוש המוכרות בחוק כוללת כניסה לתוך רכב וירידה ממנו, דבר המהווה שימוש לוואי הן על פי המבחן הייעודי והן על פי הגישה התחבורתית.
בעניין 11517/07 מור יצחק נ’ שירביט חברה לביטוח [פורסם בנבו] (23/10/08), נפל התובע מרכב גרר, בעת שביקש לצאת ממכוניתו שהועמסה על הגרר, כאשר דלת מכוניתו פתוחה ורק רגלו האחת מצויה על רכב הגרר. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, כי המדובר בתאונת דרכים בנוגע למכונית התובע וכי באשר לרכב הגרר חלה ההחרגה של פריקה וטעינה. נסיבות אלה, שונות מענייננו שלנו, שכן שם לא השלים התובע את היציאה ממכוניתו וטרם החל בפעולות הירידה מרכב הגרר, ומשכך לגבי רכב הגרר חלה החזקה הממעטת של “פריקה וטעינה” ולגבי רכבו שלו הגדרת החוק הכוללת ירידה מרכב במסגרת הגדרת תאונת דרכים.
העולה מן המקובץ, משהתאונה ארעה במהלך הירידה מרכב לאחר סיום פעולת הטעינה, בכדי לאפשר את המשך נסיעת הרכב, מדובר באחד מגדר המקרים שבית המשפט העליון סיווג כתאונת דרכים, בשל ירידה מרכב (ראה: עניין אוסם).
11. אשר לטענת הנתבעים, כי הנפילה ארעה בשל כך שהרכב הנגרר צמצם את מקום ההליכה ברכב הגרר והווה סיכון תעבורתי, הרי שבשלב בו התובע נפל, הרכב הנגרר הווה מטען ככל מטען אחר, התובע כאמור נפל כתוצאה מהיתקלותו בדופן רכב הגרר ולא בשל פגיעה שנבעה ממכוניתו שלו ומשכך אין לי אלא לחזור ולקבוע, כי הנפילה קשורה קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לירידה מרכב הגרר, ירידה שניתן לסווגה כ”תאונת דרכים” בשים לב להגדרה בחוק ולהלכה בעניין אוסם, הקובעת העדר תחולה לחזקה הממעטת של “פריקה וטעינה” בנסיבות אשר כאלה.
12. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי הנתבעים הם אלה האחראים לשאת בנזקיו של התובע. משכך, אדון להלן בשיעור הנכות של התובע ובכימות הנזק.
הפגיעה והנכות הרפואית
13. לאחר התאונה טופל התובע בבית חולים “קפלן”, שם אובחן כסובל מקרע בגיד אכילס. התובע זומן למחלקה האורתופדית לצורך ניתוח אלקטיבי לתיקון הקרע. (ר’ דו”ח חדר מיון מיום 27/04/10). בתאריך 08.05.11 אושפז התובע בבי”ח קפלן לצורך ניתוח לתיקון הקרע בגיד והוא שוחרר לביתו בתאריך 09.05.11 (ר’ דו”ח סיכום מחלה מיום 09.05.11).
14. ד”ר לידור, מומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו, כי בהתאם למסמכים הרפואיים ולבדיקתו, הקרע בגיד התחבר בהותירו עיבוי של הגיד, דלדול קל של שרירי השוק והגבלה ביישור הקרסול.
הוסיף המומחה, כי הגיד נתפר בעזרת חוט שזור שאינו נספג, ומבין הסיכונים האפשריים בגין כך, זיהומים ותגובה לגוף הזר ומשכך במקרים אלה, קיימת הוריה להוצאה של החוט בניתוח נוסף.
המומחה קבע עוד, כי מאחר ומשך הזמן שחלף מאז התפירה ועד שנבדק על ידו הינו שנה אחת, הרי שהמצב יכול להשתנות בעקבות התקדמות בריפוי, כמו: עליה במסה של שרירי השוק, הפחתה בעובי הגיד, שיפור בטווחי התנועות של הקרסול והמיפרקים הסובטלריים.
בנסיבות שתוארו, קבע המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה בשיעור 10% כמותאם לסעיף 51(8)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956, בגין תוצאות הפגיעה בגיד ותפירתו. כמו כן, קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 100% למשך 4 חודשים.
15. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. יחד עם זאת, בסיכומיו חלק ב”כ התובע על חוות הדעת בכל הנוגע לצלקת שנותרה על רגלו של התובע. לטענתו מדובר בצלקת גדולה יחסית, מכערת רגישה אשר היה ראוי שתקנה לתובע אחוזי נכות נוספים בשיעור שבין 5% – 10% ולמצער לראש הנזק כאב וסבל.
בתגובה משיבים הנתבעים, כי הייתה לתובע ההזדמנות לפנות אל המומחה בשאלות הבהרה בכל הנוגע לצלקת או כל עניין רפואי אחר ומשבחר שלא לעשות כן, יש לקבל את חוות הדעת כפי שהוגשה.
16. בחוות דעתו, התייחס המומחה לצלקת וציין, כי מדובר בצלקת פארא-מדיאנית לגיד האכילס מימין באורך של 14 ס”מ וברוחב משתנה של עד 7 מ”מ. צוין, כי הצלקת מעט קלואידית במרכזה, אינה רגישה למישוש ואינה דבוקה לרקמות העמוקות.
לאחר שבחנתי את קביעת המומחה בנוגע למהות הצלקת, איני מוצאת לנכון לקבוע אחוזי נכות בנוגע לצלקת בניגוד לדעת המומחה שסבר שלא מגיעה נכות כזו.
כפי שטוענים הנתבעים, לו ביקש התובע לחלוק על קביעת המומחה בנוגע לצלקת, היה עליו למצער לשלוח למומחה שאלות הבהרה ולבקש את התייחסותו לטענה, כי יש להקנות לתובע אחוזי נכות בגין הצלקת. אדגיש, כי התובע לא טרח להציג תמונה של הצלקת או להציג את הצלקת עצמה, על מנת שניתן יהא להתרשם האם מדובר בצלקת שעשויה להקנות אחוזי נכות ולו בשל הפן האסטטי. הימנעות התובע מלעמת את המומחה עם טענותיו ולאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצלקת באופן בלתי אמצעי, מהווה במידה מסויימת הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלבנטית ופועלת כנגדו.
בנוסף וכידוע, קביעתה של הנכות הרפואית לצורך חוק הפיצויים נעשית על ידי מומחה רפואי מטעם בית המשפט (סעיף 6א לחוק הפיצויים; א’ ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 615-613 (מהדורה רביעית, 2012), להלן: “א’ ריבלין: תאונת הדרכים”). ככלל, חוות דעתו של המומחה הרפואי לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע”א 9598/05 פלוני נ’ חברת ביטוח “המגן” בע”מ, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 28.3.2007)). כך ככלל ובפרט בענייננו, שעה שהמומחה לא נחקר בנוגע לחוות דעתו.
בנסיבות אלה, בשים לב לקביעות המומחה בנוגע לצלקת, לעובדה, כי מדובר בצלקת שאינה רגישה למישוש ואינה דבוקה לרקמות ולחסר בראיות מצד התובע בעניין, איני מוצאת הצדקה לחרוג מקביעת המומחה, כי הצלקת אינה מקנה אחוזי נכות.
17. לאור האמור לעיל, עומדת נכותו הרפואית של התובע על 10%, כפי שקבע המומחה.
הנכות התפקודית
18. התובע, טוען בתצהירו, כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים ורגישות בקרסול, הגבלה בתנועות הקרסול, הגבלה בעמידה והליכה ממושכות, קושי בעליה וירידה במדרגות וצליעה המגבילים אותו בתפקוד יומיומי, כמו כן טוען, כי מאז התאונה אינו יכול לעשות פעילות גופנית ועלה במשקלו. כן טוען התובע, כי הוא מוכר כנכה על ידי הביטוח הלאומי במסגרת נכות כללית בשיעור של 74% אולם קצבת הנכות אינה מספיקה לפרנס את משפחתו והוא חייב לעבוד, כאשר התאונה פגעה חמורות בכושר השתכרותו. מוסיף התובע, כי לפני התאונה עזר לאשתו בעבודות משק הבית ובטיפול בילדיהם אולם לאחר התאונה הוא מוגבל ומתקשה לעזור.
19. בתצהירה ציינה אשת התובע, כי לפני התאונה סייע לה התובע בעבודות משק הבית ובטיפול בילדיהם ואחרי התאונה הוא מתקשה לעשות כן.
20. בעדותם, לא חלקו התובע ואשתו על הבעיות הרפואיות האחרות הנפשיות והפיזיות מהן סובל, למרבה הצער, התובע, שהקנו לו נכות כללית כאמור לעיל ואף לא חלקו, כי בעיות אלה מקשות על תפקודו, אולם לטענתם מאז התאונה נעשה לו קשה יותר.
אשתו של התובע, תארה לדוגמא, כי התובע מתעייף כאשר הוא מחזיק את הילד, וקשה לו לעלות באוטובוס עם העגלה וכן תארה בהגינותה, כי את מירב עבודות הבית, היא זו שעושה לפני ואחרי התאונה, אף שהתובע עוזר לה בדברים שקשים לה כמו הוצאת הכביסה מהמייבש.
בעדותו, תאר התובע את אופי עבודתו וציין, כי בשל מגבלותיו הרפואיות הוא לא יכול לעבוד כל יום ומשתדל לתת כמה שאפשר בין פעמיים לשלוש בשבוע, כך לפני התאונה וכך לאחריה, אולם לפני התאונה היה יכול לעבוד גם בסקרי שטח (עמ’ 12 לפרוטוקול מיום 19/5/14 שורה 6(. לשאלת ב”כ הנתבעים אישר התובע, כי הפעם האחרונה שעשה סקרי שטח הייתה ב- 2008, ומעבר לכך עד התאונה לא עשה סקרי שטח שכן לא מצא עבודה כזו. באשר להשפעת בעיותיו הרפואיות הסביר התובע: “כל הבעיות הרפואיות משפיעות עלי ועל היכולת שלי להגיע לעבודה והרבה פעמים אני מאוד חולה ובטל כלל מכירים אותי הרבה זמן, מקבלים את זה אבל במקום אחר אני בספק. אני משתדל לעשות הכל כדי לעבוד כמה שאני יכול במסגרת האילוצים שלי כי יש לי ילדים ואני גם צריך לשמור על הילד, הרבה סיבות שלא קשורות רק למצב הרפואי אבל אני משתדל. יש לי הרבה בעיות של כאבי ראש שמשפיעות עלי להגיע לעבודה וגם הגב קשור למצבי הנפשי. כל הבעיות האלה משפיעות על התפקוד שלי” (שם, עמ’ 13, שורות 24-18). התובע הוסיף, כי בשל התאונה החמירו כאבי הגב והוא מתקשה להרים את הילדים במצב ממושך או לרוץ אחריהם, לשמור עליהם ולעשות מטלות בבית.
בסיכומיו הוסיף ב”כ התובע, כי מאז התאונה ועד היום נמצא התובע בטיפולים רפואיים אינטנסיביים אשר מונעים ממנו, לעיתים, להיענות לקריאה לסקר ובכך נפגע גם כושר השתכרותו.
21. לטענת הנתבעים אין לתובע כל פגיעה תפקודית בשל נכותו. לטענתם, משנת 2009 ועד היום התובע עובד באותו מקום עבודה, מוקד טלפוני בחברת טלכלל, כאשר העבודה מתבצעת בישיבה. יתירה מזו, מעדויות התובע ואשתו ניתן לראות שהתובע אכן סובל תפקודית מנכויותיו הכלליות אולם לא הוכח עקב התאונה החריפה נכותו התפקודית.
לגבי טענת הפגיעה ביכולת התפקודית של התובע להשתתף בסקרי השטח, משיבים הנתבעים, כי בהתאם לעדותו מאז שנת 2008 לא עשה התובע סקרי שטח והחברה בה עובד אינה מבצעת סקרים אלה. לכן, על בית המשפט לדחות טענה זו.
22. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע”א 3049/03 גירוגיסיאן נ’ רמזי, פ”ד נב(3)792 [1995]; ע”א 2113/90 אדלר נ’ סוכנויות דרום בע”מ [פורסם בנבו] [1992]; ע”א 6601/07 אבו סרחאן נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] [2010]).
23. במקרה דנן, מדובר בתובע כבן 47, בעל נכות כללית בשיעור 74% אשר ללא ספק היא בעלת השפעה תפקודית משמעותית יותר מזו שניתן לייחס לתאונה וזאת עוד בטרם ארעה התאונה וללא קשר לתאונה. אמנם אופי עבודת התובע לפני התאונה ולאחריה לא השתנה, אך לא ניתן לקבוע כפי שמבקשים הנתבעים, כי לתאונה אין כל השפעה. התאונה והניתוח שעבר התובע ברגלו הותירו את אותותיהם והם מכבידים על התנהלות התובע ומקשים עליו את התפקוד אשר קשה ממילא בשל בעיותיו האחרות.
24. יישום ההלכה על נסיבות המקרה הנוכחי מצדיק לטעמי קביעת נכות תפקודית בשיעור הנכות הרפואית של 10%. במקרה הנוכחי שוכנעתי, כי הפגיעה ברגלו של התובע, גורמת להחמרה מסויימת בהשפעות הנכויות מהן סבל התובע עוד לפני התאונה ומקשה על תפקודו. אכן עיקר עבודתו של התובע בישיבה והתובע לא הצליח להניח את הדעת, כי נגרעו הימנו עבודות ספיציפיות של סקרי שטח, אולם המגבלה ברגלו של התובע מקשה על התנהלותו, מוסיפה על מגבלותיו הקיימות ומשכך מהווה מגבלה תפקודית.
25. בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, מצאתי לקבוע כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי היא כגובה נכותו הרפואית ובשיעור 10% נכות.
26. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.
ראשי הנזק
27. למען הנוחות אחזור על נתוני היסוד –
התובע יליד: 6/11/67.
מועד התאונה: 27/4/2011.
גיל התובע בעת התאונה: 43.7 שנים.
גיל התובע כיום: 46.8 שנים.
שיעור נכות רפואית ותפקודית: 10%.
ימי אשפוז: 2 ימים.
הפסדי שכר בעבר
28. התובע טוען, כי מאז התאונה נגרם לו הפסד שכר גלובלי לעבר בסך של 10,000 ₪. את תביעתו מבסס התובע על קביעת מומחה בית המשפט, כי נגרמה לו נכות זמנית בשיעור 100% במשך 4 חודשים וכן על טענתו לנכות תפקודית המקשה עליו להיענות להזמנה לבוא לעבודה באותה התדירות כבעבר.
התובע טוען לשכר חודשי ממוצע בסך של כ- 2,000 ₪ לחודש בהסתמך על תלושי השכר של החודשים פברואר ומרץ 2011 בהם הרוויח שכר ממוצע של כ- 1,400 ₪.
29. לטענת הנתבעים, התובע ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה בו עבד עובר לתאונה ובשכר ממוצע זהה. יתירה מזו טוענים הנתבעים, מתלושי השכר שהציג התובע ניתן לראות כי עובר לתאונה התובע לא עבד בחודשים אפריל-מאי 2011, ולא הוכיח, כי היה חלק מפרויקט במועד התאונה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי השכר לארבעת חודשי אי הכושר אותם קבע מומחה בית המשפט.
הנתבעים מתייחסים גם לשכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה. לטענתם, מסקירה של תלושי השכר עובר לתאונה שכרו הממוצע של התובע לשנת 2010 עמד על פחות מ 1,000 ₪ לחודש וכך גם בשנים שלאחריה. לפיכך, סבורים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח את נזקיו בשל הפסדי שכר לעבר אשר נחשבים נזק מיוחד שיש להוכיחו. משכך, אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.
30. התאונה ארעה באפריל 2011, לפיכך מדד טוב לבחינת שכרו של התובע היא שנת 2010. בהתאם לדו”ח רציפות ביטוח במל”ל המתיישב גם עם טפסי 106 שהציג התובע, בשנת 2010, התובע עבד אצל מספר מעבידים ושיעור הכנסותיו הכולל היה 17,903 ₪, דהיינו 1,492 ₪ לחודש ובהצמדה להיום כ- 1,600 ₪ (במעוגל). בשנת 2011, שנת התאונה, עבד התובע בהתאם לתלושים שהציג אצל שני מעבידים, טלכלל, שם הרוויח שכר כולל של 7,120 ₪ וסקרי רייטינג בחודשים נובמבר ודצמבר 2011, שם הרוויח שכר כולל של 4,807 ₪, כך ששכרו הכולל של התובע בשנת 2011 היה 11,927 ₪ ושכר ממוצע לחודש של 994 ₪ ובהצמדה להיום כ- 1,030 ₪ במעוגל (בשיעורים אלה של שכר אין תשלום מס הכנסה ולכן מס לא הופחת). בחודש התאונה 4/11 לפי הנתונים, התובע לא עבד.
31. מטעם הנתבעים העידה חשבת השכר בחברת טלכלל, החברה המרכזית בה עבד ועובד גם היום התובע לאורך השנים. העדה הסבירה, כי מדובר בעבודה במוקד טלפוני, בפרויקטים טלפוניים שנעשית בישיבה במשרד, עבודה שתלויה בקיומם של פרוייקטים, כך שיכולה להיות תקופה בלי פרוייקטים. השכר נקבע בהתאם לפרוייקט, כאשר השכר הגבוה ביותר לשעה הוא 24 ₪ והנמוך ביותר 23.12 ₪.
מתלושי השכר שהביאה עמה העדה שהוגשו וסומנו (נ/1) עולה כי בשנת 2012, הרוויח התובע בחברת טלכלל שכר כולל של 9,654 ש”ח, בנוסף בהתאם לתלושי שכר שהמציא התובע הוא עבד בחברת חקר רייטינג, שם הרוויח שכר כולל של 10,634, ומשכך שכר כולל של 20,288 ממוצע לחודש של 1,690 ש”ח.
בשנת 2013, הרוויח התובע בטלכלל 14,593 ₪, כן עבד התובע בחברת מדגם למשך חודש 648 ₪, דהיינו שכרו החודשי הממוצע של התובע היה 1,270 ₪.
32. העולה מן המקובץ, כי הנתונים בכללותם מצביעים על ירידה מסוימת בשכר, מאז התאונה ועד כה (למעט בשנת 2012), מכל מקום, לא ניתן להתעלם מכך, ששכרו של התובע מאופיין בתנודתיות שנובעת מאופי התעסוקה שבה הוא מועסק.
ראש הנזק של הפסדי השתכרות לעבר הינו ראש נזק ספציפי המוכח בראיות. במקרה דנן, קשה לאמוד את כל הפסדי שכרו לעבר וזאת מאחר ועבודתו של התובע בחברות הסקרים הינה עבודה גמישה, המתחשבת במגבלותיו ובמצבו הרפואי של התובע המונע הימנו עבודה רציפה, כפי שגם עולה מעדותו. גם גובה שכרו של התובע לחודש משתנה, הכל בהתאם ליכולת עבודתו של התובע ביחס לחודש מסוים ולזמינות העבודה, שוב דבר שאינו קשור לתאונה.
יחד עם זאת, ניתן להתרשם, כי התובע מנסה להשתלב בעבודה כמידת יכולתו ואינו נתלה במצבו הרפואי על מנת להימנע מעבודה. הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע עקב התאונה מהווה מכשול נוסף בהיקף העבודה שיכול התובע לעבוד.
כפי שעולה מעדויות התובע ואשתו, עובר לתאונה תפקד התובע במסגרת מוגבלויותיו וזאת בעזרת הטיפול התרופתי והתאמת מסגרת עיסוקו ליכולותיו. התובע על אף מגבלותיו הלא פשוטות מנהל אורח חיים נורמטיבי, יוצא לעבודה מספר פעמים בשבוע ואף עוזר בניהול משק הבית במידה מסויימת וזאת ככל העולה בידו. אף אם, התובע לא הצליח להוכיח ירידה משמעותית בהיקף עבודתו דווקא בגין נזקיו מהתאונה, ניתן לקבוע, כי בניגוד לעבר – לשנים 2008 – 2010 בהם עבד התובע אצל מספר מעבידים, לאחר התאונה עובד התובע בעיקר בחברת טלכלל, ושכרו ירד במידה מסויימת.
אדגיש, כי איני רואה לשלול מהתובע פיצוי כלשהו אך ורק בשל כך שבחודש התאונה לא עבד, שעה שמדובר בעבודה שעיקרה בפרוייקטים, וכפי שעולה מהיסטוריית העבודה של התובע, גם אם הוא לא עובד במשך חודש או חודשיים מסויימים, הוא משתלב לאחר מכן בעבודה, אם באותה חברה ואם בחברה אחרת. ניתן להניח, כי לולא התאונה היה התובע משתלב בעבודה סמוך לאחר מכן, אם בחברת טלכלל ואם בחברה אחרת.
33. בהתחשב בטיבעה של הפגיעה, מקובלת עלי חוות דעתו של מומחה בית המשפט אשר העניק לתובע נכות בשיעור 100% למשך 4 חודשים ואני מאמינה, כי אכן התקשה התובע לתפקד ולעבוד כבעבר וזאת בתקופה הסמוכה לתאונה.
34. לאור האמור לעיל, מעיון במכלול הראיות והנסיבות, אופי הפגיעה ועדויות התובע ואשתו, אני קובעת כי אכן נגרמו לתובע הפסדי שכר אותם יש לגלם בסכום גלובלי של 10,000 ₪, כפי שמבקש התובע, סכום שמתיישב גם עם הנתון האקטוארי בשים לב לאי כושר של 4 חודשים, ולירידה מסויימת בשכר מאז ועד היום. סכום זה כולל את הפרשי הפנסיה.
הפסדי שכר בעתיד
35. התובע טוען להפסדי שכר לעתיד באומדנה ע”ס 40,000 ₪. סכום זה מתבסס, בין השאר, על טענת התובע כי עקב פגיעתו לא יכול להשתתף יותר בסקרי שטח המגלמים הכנסה בשיעור של כ- 200 ₪ לחודש. בנוסף, מבקש התובע, הפסדי פנסיה בסך 7,000 ₪ לעבר ולעתיד.
36. הנתבעים משיבים, כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד מאחר ולא נגרמו לו הפסדים. התובע ממשיך לעבוד בחברת טלכלל בע”מ בה עסק עובר לתאונה באותו אופן והיקף עבודה. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי בהתאם לעדותם של התובע ושל חשבת השכר בחברת טלכלל בע”מ, תפקיד הסוקר בחברה אינו כולל עבודת שטח. ועל כן לא יכול התובע לדרוש פיצוי מכוח טענה זו.
על אף כל האמור לעיל, מציעים הנתבעים לפצות את התובע על הפסדי שכרו לעתיד בסך גלובלי של 15,000 ₪.
37. אכן קביעה גלובלית מתאימה בנסיבות העניין, שכן לאחר תקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה, קשה לאמוד את הפסדיו של התובע, אף שיש להניח שיגרם לו הפסד מסויים.
לאחר שקלול טענות הצדדים, גילו של התובע, טיבו וטבעו של עיסוקו ומגבלתו התפקודית, אני סבורה כי יש לקבוע את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך גלובלי של 25,000 ₪, הכולל גם הפסד בגין הפנסיה. קביעה זו מתחשבת גם במספר שנות העבודה שנותרו לתובע ובסיכון, כי יפלט לשוק העבודה.
אדגיש, כי אמנם הטענה שהתובע הפסיד הזדמנויות עבודה ספציפיות בסקרי שטח לא הוכחה כדבעי, שכן כפי שאישר התובע עצמו הפעם האחרונה שעבד בסקרי שטח הייתה בשנת 2008, אך לא נשלל, כי התובע יכל באופן כללי להשתלב בסקרים כאלה לולא מגבלתו בתאונה, כפי שעשה בעבר. מהנתונים עולה, כי התובע נכון לחפש עבודות בתחום עיסוקו אצל מעבידים שונים, כך שלו הייתה נקראת ההזדמנות לפניו, יכול וגם היה נדרש לביצוע סקרי שטח.
עזרת הזולת
38. כתוצאה מהתאונה עבר התובע ניתוח לתיקון הקרע בגיד ונקבעה לו נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של 4 חודשים, במהלכם ללא ספק ואף בתקופה סמוכה נזקק לעזרת מיטיבים.
39. בתביעתו לעזרה בעבר, מתייחס התובע לעזרת אשתו כלפיו ולעניין עזרה בעתיד מתייחס לעזרה לה הוא ייזקק עבור טיפול ב- 9 ילדיו הקטינים. על כן, מבקש התובע פיצוי לראש נזק זה בסך 78,000 ₪, 8,000 ₪ לעבר ו 70,000 ₪ בגין עזרה לעתיד.
40. הנתבעים טוענים, כי מדובר ב”נזק מיוחד” אשר יש להוכיחו והעזרה אשר קיבל התובע מאשתו הינה במסגרת הטיפול המקובל במקרי מחלה. בנוסף טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח את הצורך בעזרה בבית כאשר מעדתו ומעדות אשתו עולה שהם מבצעים את מטלות משק הבית במשותף גם לאחר התאונה.
41. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ”ח 1997, בעמ’ 424, ראה גם ע”א 93/73 שושני נ’ קראוז ואח’, פ”ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג’, אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה אכן זקוק לעזרת צד ג’, במובן זה שאשתו הייתה צריכה לטפל בו, טיפול החורג מעזרה סבירה, בעיקר בתקופת אי הכושר ובתקופה הסמוכה לתאונה.
42. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ”ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע”א 315/83 עגור נ’ איזנברג ואח’, פ”ד לט(1) 197, 205, וכן ע”א 663/84 עטיה נ’ עטיה, פ”ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
43. בענייננו, אין ספק, כי התובע נפגע בתאונה ולאחריה שהה בתקופת אי כושר מלא של למצער 4 חודשים ויש להניח, כי גם לאחר מכן לא שב לאיתנו באופן מוחלט. סביר, כי בתקופה שלאחר הניתוח, נדרש התובע לעזרה מוגברת של אשתו ובוודאי שלא היה בידו לעזור לה ולילדים. בגין עזרה זו הוא זכאי לפיצוי המוערך על ידי ב- 6,000 ₪.
44. גם לגבי חישוב עזרת צד ג’ לעתיד יש מקום לפסוק סכום גלובלי, תוך התחשבות בטיעוני הצדדים, וזאת בין היתר בהתחשב בתכונותיו של התובע וביכולתו להתגבר על מגבלותיו, הגם שאין להתעלם מנכותו הכללית שאינה קשורה לתאונה ושיש לה השפעה בלתי מבוטלת.
בענייננו, קיימת השפעה תפקודית מסוימת לנכותו של התובע בגין התאונה, כפי שעולה מעדויות התובע ואשתו, אולם זו נבלעת במידה רבה מוגבלויותיו ונכותו הכללית. מכלל העדויות והראיות נראה, כי התובע ואשתו מנהלים בצוותא את משק הבית והכל בהתאם ליכולותיו של התובע כפי שעשו עובר לתאונה אם, כי כעת מתקשה התובע יותר בביצוע פעולות שעשה בעבר, בעיקר אלה הקשורות בטיפול ממושך בילדים.
משפחתו של התובע מונה 9 ילדים קטינים ואין ספק, כי התובע נדרש לטיפול אינטנסיבי בילדיו כאשר מגבלתו התפקודית מקשה עליו. אולם בניגוד לטענות בא-כוח התובע, גודל המשפחה כשלעצמו, אינו מצדיק פסיקת פיצוי בראש נזק זה החורג מאמת מידה סבירה בהתחשב בשיעור הנכות והמגבלה התפקודית. טענה זו אף לא נתמכת בפסיקת בתי המשפט. אכן, יש להתאים את הפיצוי לתובע הספציפי ולעזרה לה יזקק, בין היתר בהתאם לתפקודו במשפחה, אך לא ניתן לחרוג מגדר פיצוי סביר ולהעמיד את התובע במצב טוב יותר לולא הייתה מתרחשת התאונה, אך בשל כך שמשפחתו של התובע גדולה. כפי שעלה מן העדויות קודם לתאונה ולאחריה אשתו היא זו המחזיקה את משק הבית והיא זו המטפלת בילדים, עזרתו של התובע בבית היא במידה רבה מינימלית והוא ממשיך לעשות את אותם הדברים גם לאחר התאונה, אף שהדבר מכביד בשל מוגבלותו עקב התאונה. אציין, כי בהתאם לחוו”ד המומחה מטעם בית המשפט, מצבו של התובע אינו עתיד, חלילה להחמיר, אלא לכל היותר להשתפר.
לא שוכנעתי שרק בשל מצבו הנובע מהתאונה יזקק התובע לעזרה משמעותית, אותה יש לכמת בחישוב אקטוארי של עזרה שבועית או חודשית. התובע לא נזקק לעזרה כזו בעבר ואין זה סביר לקבוע, כי יזקק לה בעתיד. מעדות התובע ואשתו עלה בעליל, כי הם מצליחים לקיים את המשפחה ואת משק הבית באופן סביר מבלי להיזקק לעזרה חיצונית בוודאי לא כתוצאה מן התאונה.
במכלול נסיבות העניין, בהתחשב בפגיעה התפקודית ממנה סובל התובע בשל התאונה, בגודל משפחתו ובשיעור העזרה לה יזקק כתוצאה ממצבו הנובע מן התאונה ותוך שאני לוקחת בחשבון שיתכן והתובע יזקק לניתוח נוסף כמפורט בחוות דעת מומחה בית משפט, אני פוסקת פיצוי בגין עזרה בעתיד בסכום של – 20,000 ₪.
הוצאות רפואיות
45. התובע מבקש פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד על דרך האומדנה סך 5,000 ₪ במסגרת מוצגיו צרף התובע קבלות בסכום של כ- 100 ₪, המעידות על הוצאות שנגרמו לו ברכישת תרופות שלפחות את חלקן ניתן לשייך לתאונה. הנתבעים מפנים לחוות דעת מומחה בית המשפט אשר לא קובעת, כי התובע זקוק לטיפולים רפואיים לעתיד. משכך, טוענים כי אין מקום לכל פיצוי לתובע בגין הוצאות רפואיות.
46. התובע מטופל בקופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועיקר הוצאותיו מכוסות שם. מעבר לקבלות שהוצגו, התובע גם לא הציג ראיות לגבי הוצאות מיוחדות שאמורות להיגרם לו בעתיד ואף לא הציג שאלות הבהרה למומחה בית משפט בהקשר של טיפולים ושאר הוצאות רפואיות. על אף האמור, ניתן להניח, כי לאחר התאונה נזקק התובע לתרופות, לבדיקות רפואיות ואף קיבל טיפולים פיזיותרפיים ונגרמו לו הוצאות. ניתן אף להניח, כי יכול ובעתיד יגרמו לתובע הוצאות מסויימות בשל מצבו הנובע מן התאונה. בנסיבות אלה, ועל מנת שהתובע שהפרוטה אינה מצויה בכיסו לא יצא חסר, אני פוסקת סכום גלובלי לעבר ולעתיד של 3,000 ₪.
ניידות
47. התובע מבקש הוצאות ניידות גלובליות לעבר ולעתיד בסך 8,000 ₪. הנתבעים משיבים, כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעה כלשהן.
48. בהתחשב בתקופת אי-הכושר של התובע, לאחר הניתוח שעבר, משך כ- 4 חודשים ולטיפולי הפיזיותרפיה שעבר, סביר לקבוע כי נגרמו לו הוצאות ניידות. כמו כן, התובע העיד, כי קשה לו לעמוד באוטובוס ומשכך יכול ואף יגרמו לו הוצאות ניידות מסויימות בעתיד, כך במיוחד אם יאלץ לעבור ניתוח נוסף. אשר על כן, אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 3,000 ₪.
נזק לא ממוני
49. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל”ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית) ול- 2 ימי אשפוז, מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 16,676 ₪.
סוף דבר
50. התביעה מתקבלת.
סה”כ נזקי התובע הם כדלקמן:
הפסד שכר בעבר – 10,000 ₪
הפסד שכר בעתיד – 25,000 ₪
עזרת הזולת בעבר – 6,000 ₪
עזרת הזולת בעתיד – 20,000 ₪
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 3,000 ₪
ניידות לעבר ולעתיד – 3,000 ₪
נזק לא ממוני – 16,676 ₪
סה”כ – 83,676 ₪
51. הנתבעים ישלמו לתובע, באמצעות הנתבעת 3, סכום של 83,676 ₪ בתוספת שכ”ט עו”ד כדין וכן אגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, א’ אלול תשע”ד, 27 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר