בית משפט השלום בבאר שבע
ת”א 16493-02-13
30 ספטמבר 2014
בפני סגן הנשיא, כב’ השופט עידו רוזין
התובע: עטאלה אבו מדיעם
ע”י ב”כ עו”ד עאמר אלעתיקה
נגד
הנתבעת: מנורה מבטחים חברה לביטוח בע”מ
ע”י ב”כ עו”ד אסף גולן
פסק דין
לפניי תביעה כספית בסכום של 71,747 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו שלהתובע, מסוג טיוטה “לנד קרוזר” מ.ר. 7500714 (להלן: “הרכב”), בתאונת דרכים מיום 04.08.10 (להלן: “התאונה”).
הנתבעת ביטחה את הרכב במועד התאונה על פי פוליסת ביטוח מקיף שמספרה 00-33-618298-10-13,מיום 13.05.10 ועד ליום 30.04.11 והתובע מצוין בפוליסה כמבוטח.
עיקר המחלוקת בתיק זה נסובה על טענת הנתבעת להעדר קיומו של כיסוי ביטוחי, הואיל ולטענתה במועד התאונה נהג ברכב מר אבו פארס יחיא (להלן: “הנהג”) ללא רישיון נהיגה בר תוקף, מכיוון שרישיונו הוגבל, בשל חוב כספי (אזרחי) על פי חוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז – 1967(להלן: “חוק ההוצאה לפועל”).
משעסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.
אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד התאונה רישיונו של הנהג הוגבל בשל חוב אזרחי בהוצאה לפועל.בסיום הדיון מיום 16.02.2014 הצדדים הסכימו לסכם את טיעוניהם בכתב על בסיס הראיות הקיימות בתיק.
הצדדים הגישו עיקרי טיעון בכתב ובמסגרת דיון מיום 27.04.14 השלימו סיכומים גם בע”פ.
טענות התובע
לטענת התובע, הוא השאיל את הרכב לנהג, שהינו בן דודו. לדבריו, טרם התאונה הנהג הראה לו את רישיונו, הוא בדק אותו וראה שהרישיון בתוקף (פרו’ מיום 16.02.14 עמ’ 2 ש’ 13-18).
לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי לפיה הנזק הישיר שנגרם לרכב הינו בסכום של 71,147 ₪.
לטענת ב”כ התובע בעיקרי טיעוניו, התביעה הוגשה בחודש פברואר 2013, בחלוף כשנתיים ומחצה מיום התאונה וזאת מכיוון שסוכן הביטוח הודיע לתובע “באופן סופי” שהתביעה נדחתה ע”י הנתבעת. עוד נטען כי יש להחיל במקרה דנן, הנוגע לנזקי רכוש, את ההלכה שנפסקה בבית משפט העליון בהתייחס לתביעה לנזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה – 1975 (להלן: “חוק הפיצויים”) לפיה הזכאות לפיצויים אינה נשללת מכוח סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, במקרים של הפרת תנאים או הגבלות אחרות שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב.
משפנייתו של התובע לנתבעת בדרישה לפצותו בגין הנזקים נדחתה, עותר ב”כ התובע לפצותו על הנזקים שנגרמו לרכב בתאונה.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה כנגדה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי.
במישור העובדתי, לשיטת הנתבעת, התובע לא הוכיח את קרות התאונה. בנקודה זו הפנה ב”כ הנתבעת לגרסאות שונות שנטענו ע”י התובע וכן לכך שהתובע לא צירף דו”ח פינוי, דו”ח בית חולים או דו”ח משטרה, על מנת לתמוך בגרסתו להתרחשות התאונה.
במישור המשפטי, טענה הנתבעת כי משאין מחלוקת שבמועד התאונה הנהג היה ללא רישיון תקף, אזי התובע הפר את הפוליסה ולכן אין מקום לפצות את התובע. באשר לטענת ב”כ התובע כי יש להחיל את הכלל החריג הקבוע בנזקי גוף גם בנזקי רכוש, נטען כי אילו המחוקק היה סבור שיש מקום לעשות כן היה פועל לחוקק זאת בחקיקה ראשית ומפורשת ומשלא עשה כן אין מקום להחיל את החריג האמור לעיל.
עוד נטען כי מועד הגשת התובענה “תמוה מאוד”, בשים לב לכך שהתובע טוען כי התאונה התרחשה ביום 04.08.10.
הנתבעת לא העלתה כל טענה של ממש בעניין גובה הנזק.
דיון והכרעה
אכריע להלן בשלוש שאלות העומדות לדיון.
א. התרחשות התאונה.
ב. העדר כיסוי ביטוחי.
ג. נזק.
התרחשות התאונה
כאמור, במסגרת דיון מקדמי העיד התובע בתמצית כי מסר את הרכב לנהג. במסגרת סעיף 1לעיקרי הטיעון שהגישה הנתבעת עולה כי דווח לנתבעת על התאונה. כך נרשם: “ביום 4/8/2010 סמוך לשעה 23:00 דווח לנתבעת כי רכב התובע התהפך בכביש המוליך מצומת להבים לכיוון צומת שוקת”.
לכתב התביעה צורף מסמך שכותרתו “הודעה על תאונת דרכים”. בתיאור נסיבות המקרה צויין “רכב צד ג’ בא ממול בעקיפה, ברחתי ימינה והרכב התהפך בתוך התהום”.
במסגרת כתב ההגנה טוענת הנתבעת שתי טענות עובדתיות חלופיות. מחד – הכחישה, באופן כללי, את עצם התרחשות התאונה; ומאידך נטען, כי “הנהג ברכב בזמן התאונה היה תחת שלילה עקב קנסות…” (סעיף 2 לכתב ההגנה). כאמור מדובר בשתי טענות עובדתיות חלופיות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. עצם העלאת הטענה, לפיה בזמן התאונה נהג אדם ללא רישיון תקף, מחזקת את טענת התובע בדבר עצם התרחשות התאונה.
תמיכה נוספת לעמדת התובע מצאתי גם בחוות הדעת של השמאי ברוך גבריאלי, אשר בדק את הרכב סמוך לאחר התאונה והגיע לממצאים שהנזקים נגרמו במהלך התאונה והנתבעת לא ביקשה לחקור אותו אודות חוות הדעת.
סופו של יום נראה כי אין מחלוקת של ממש בעניין עצם התרחשות התאונה, שכן גם במכתב הנתבעת מיום 2.1.2011, הנתבעת דחתה את התביעה מחמת אי שיתוף פעולה, ולא בטענה כי התאונה לא התרחשה. בהקשר זה יצוין, כי במסגרת ההסדר הדיוני מיום 16.2.14 הנתבעת חזרה בה מהטענה בדבר אי שיתוף פעולה (עמ’ 2 לפרוטוקול שורה 23).
יוצא מכל האמור, כי גרסתו של התובע הנתמכת בנדבכים נוספים נותרה בעינה ולא נסתרה. הנתבעת לא ביקשה לחקור את התובע על גרסתו ולכן הנני קובע כממצא עובדתי שהתאונה התרחשה כנטען על ידי התובע ביום 4.8.10.
העדר כיסוי ביטוחי
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת קרות התאונה נהג הרכב נהג ללא רישיון בתוקף, בשל הגבלה שהוטלה עליו לפי חוק ההוצאה לפועל.
על פי סעיף 19, פרק ד’ שכותרתו “תנאים כללים לכל פרקי הפוליסה” לפוליסת הביטוח שהפיקה הנתבעת לרכב נקבע כי בני אדם הרשאים לנהוג ברכב הם כדלהלן:
“בני אדם הרשאים לנהוג ברכב, יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שפורט במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חודשים שקדמו לנהיגה ברכב, ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על – פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת” [ההדגשה שלי ע.ר.].
במקרה דנן, צירפה הנתבעת לכתב ההגנה שאילתא שהופנתה למשרד הרישוי שהוצאה ביום 16.08.10 (כשבועייים לאחר התאונה). מהשאילתא עולה כי רישיונו של הנהג היה בתוקף עד ליום 27.06.2010, היינו 37 ימים לפני התאונה. כך נרשמו בשאילתא ההגבלות שהוטלו על הנהג לפי חוק ההוצאה לפועל:
“תנאי לרישיון קבוע – תשלום קנסות
ביטול רשיון נהיגה – חוק ההוצאה לפועל”
מכאן עולה כי הנהג שנהג ברכב שהיה מבוטח בפוליסה מקיפה אצל הנתבעת וגרם לנזקי רכוש, נהג ללא רישיון בתוקף שכן הוטלה עליו הגבלה בשל אי תשלום קנסות.
למקרא ראשוני, סוגיית כיסוי ביטוחי בתיק זה מעוררת שאלה משפטית מאתגרת. ניתן להגדיר את השאלה באופן הבא:
האם יש תחולה לכיסוי ביטוחי במקום שבו אירעה תאונת דרכים, נגרם נזק לרכוש, והרישיון של הנהג פג עקב הגבלות שהוטלו עליו לפי סעיף 66א (6) לחוק ההוצאה לפועל, שעה שעל פי תנאי הפוליסה יש כיסוי ביטוחי רק אם הנהג החזיק ברישיון נהיגה תקף.
עיון בהלכה הפסוקה של בית משפט העליון בייחס למקרים של תאונות בהם נגרם נזק גוף מלמד כי נהג שמפר את הגבלת הרישיון, כאשר ההגבלה אינה נוגעת למאפיינים הפיזיים של הרכב, עובר עבירה על דיני התעבורה, אולם אין מקום לשלול את הפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. בע”א 8183/01 סיפאשוילי נ’ מנורה חברה לביטוח [פורסם בנבו], (להלן: “הלכת ספיאשוילי”) נדון עניינה של נהגת שנהגה ברכב ללא מלווה ונפגעה בתאונה שגרמה לה נזקי גוף.
השאלה שהועמדה להכרעה בהלכת ספיאשוילי, האם עצם הפרת חובת הליווי שוללת את זכותה של הנהגת לפיצויים. בית משפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים קבע שאין בהפרה כדי לשלול את הפיצויים. מפיו של כב’ השופט ת’ אור נאמר:
“אכן לפי דיני התעבורה, תוקף הרישיון של נוהג חדש מותנה בליווי בעת הנהיגה. נוהג חדש שמפר הגבלה זו חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו בעניין זה פקודת התעבורה, אולם מבחינת חוק הפיצויים, אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רישיון, שכן הוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב שבו נהג. לשון אחר, ההגבלה בנוגע לדרישת הליווי אינה נוגעת לממדיו הפיזיים של הרכב אשר משליכים על דרגת רישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. לאור זאת סעיף 7 (3) לחוק אינו חל על המקרה דנן, והמערערת זכאית לפיצויים לפי החוק”.
למען שלמות התמונה, נזכיר כי סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים קובע כי את הגבלת זכאותם של נפגעים לפיצויים בגין נזקי גוף. וכך קובע הסעיף:
“7. הגבלת זכאותם של נפגעים
נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:
…
(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו’1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז – 1967”
יוצא אפוא, כי מי שנהג ברכב כשהוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב בו נהג אולם הרישיון פקע מחמת אי תשלום אגרה או שהוטלה עליו הגבלה לפי חוק ההוצאה לפועל (המכנה המשותף לכולם שמדובר בהגבלה טכנית ולא מהותית), הרי שחוק הפיצויים אינו שולל את זכאותו לפיצויים בגין נזקי גוף. עם זאת הוא “חשוף” לסנקציות לפי פקודת התעבורה.
השאלה המתעוררת הנוגעת לעניינינו, האם הלכה זו חלה גם ביחס לנזקי רכוש.
סוגייה זו נדונה בע”א 1958/05 (מחוזי חיפה) מרי אבו נ’ אריה חברה לביטוח [פורסם בנבו], שם דן כב’ השופט י’ כהן האם הלכת ספיאשוילי חלה גם ביחס לנזקי רכוש. השאלה שהתעוררה שם, האם חברת ביטוח שהפיקה פוליסה לביטוח מקיף לרכב פרטי או ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, מופטרת מאחריותה בשל כך שהנהג הפר את החובה לנהוג כשלצידו נהג מלווה. ברוב דעות, של כב’ השופטים כהן ושפירא נגד דעתה החולקת של כב’ השופטת וסרקרוג החליט בית המשפט המחוזי שאין מקום לאבחן בין נזקי גוף לנזקי רכוש וזאת בשל הרמוניה חקיקתית. כך נאמר שם:
“דינו של מי שנהג בהפרת חובת הליווי לעניין סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, יהיה זהה לדינו של מי שנהג בהפרת חובת הליווי לעניין נזקי הרכוש שנגרמו. המדיניות השיפוטית הראויה, צריכה לשאוף להתאמה בין הפרשנויות השונות היכולות להינתן למצב עובדתי זהה, בזיקה לתחומי משפט שונים. ולפיכך טעמיה של הלכת ספיאשוילי יפים אף לעניינו וההלכה שנקבעה מחייבת אף לעניין שלפנינו”.
על פסק דין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון. בית משפט העליון מפי כב’ הש’ א’ ריבלין דחה את הבקשה בציינו כי זו פרשנות ראויה ואין מקום לאבחן בין נזקי גוף לבין נזקי רכוש(רע”א 2605/07 אריה חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ מרי אבו [פורסם בנבו]).
יוצא אפוא כי הלכת ספיאשוילי חלה הן ביחס לנזקי גוף והן ביחס לנזקי רכוש.
במקרה דנן, כאמור אין מחלוקת כי לא מדובר במי שרשיונו נשלל בזמן התאונה עקב ביצוע עבירת תעבורה, אלא במי שהוטלה עליו הגבלה טכנית, על פי חוק ההוצאה לפועל.
כאמור, ההגבלה הוטלה 37 ימים לפני התאונה ולנוכח סמיכות הזמנים למועד התרחשות התאונה, מתחזקת עמדת התובע, לפיה הוא לא ידע על הטלת ההגבלה ויצא מנקודת הנחה שלנהג היה רישיון נהיגה בתוקף. למותר לציין, כי הנתבעת כלל לא ביקשה לחקור את התובע בעניין זה, כך שטענה זו לא נסתרה כלל.
סעיף 66א (6) לחוק ההוצאה לפועל מאפשר לרשם ההוצאה לפועל להטיל הגבלות על חייבים, בין היתר, מלקבל או לחדש רישיון נהיגה. עם זאת הסעיף הנ”ל קובע מפורשות:”… לעניין זה יראו את מי שהוטלה עליו הגבלה מהחזיק רישיון נהיגה כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי – תשלום אגרה”.
מכאן אנו למדים, כי הגבלה על יסוד חוק ההוצאה לפועל נחזית כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי תשלום אגרה. לפיכך, ברור שאין בהטלת ההגבלה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי הן כאשר מדובר בנזקי גוף והן כאשר מדובר בנזקי רכוש.
על משמעותו של הסייג לשלילת הזכאות לפיצויים, שעניינו פקיעת רישיון מחמת אי – תשלום אגרה, עמד השופט אור בע”א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ’ נאוה יחיאל [פורסם בנבו]:
“המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקלי – פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים”.
כך גם בענייננו, על סמך הראיות שהונחו בפניי, ההגבלה באה לעולם רק בגין חוב כספי (אזרחי). בוודאי שאין בכך כדי לאיין את זכאותו של התובע לפיצויים בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב, שכן הדבר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג ברכב.
הנזק
כעת נותר לבחון את שאלת הנזק.
כאמור, לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי לפיה הנזק הישיר שנגרם לרכב הינו בסכום של 71,147 ₪. בחוות הדעת צויין כי הנזק מהווה 41.56% מערך הרכב. ערך הרכב המשוערך הועמד על סכום של 132,509 ₪.
הנתבעת לא הגישה מטעמה חוות דעת נגדית, וגם לא ביקשה לחקור את השמאי שמסר את חוות הדעת מטעם התובע. מכאן שחוות הדעת לא נסתרה ויש בה כדי להוכיח את הנזק הישיר שנגרם לרכב.
זאת ועוד, הנתבעת לא העלתה כל טענה של ממש ביחס לסכום הנתבע בתביעה ולנזק שנגרם לרכב, למעט טענה בעניין קיזוז דמי השתתפות עצמית בסך של 2,289 ש”ח.
סוף דבר
מכל המקובץ, התביעה מתקבלת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
א. סך של 71,147 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (10.2.13) ועד לתשלום המלא בפועל, בהפחתה של דמי ההשתתפות העצמית הנקובים בפוליסה.
ב. הוצאות משפט בגין סכום האגרה ששולמה וההוצאות בגין חוות הדעת מטעם התובע.
ג. שכ”ט עו”ד בסכום של 14,000 ₪ (כולל מע”מ).
ניתן היום,ו’ תשרי תשע”ה, 30 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר