תאמ (חי’) 52254-01-13 סמר (קדור) אבו מפלח נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ

 

בימים אלו התפרסם ע”י משרד האוצר דו”ח המתייחס למידת היענות חברות הביטוח לתביעות המוגשות אליהן ע”י מבוטחיהן, בענפי הביטוח השונים.

תיק זה הוא אחד מאותם מקרים שלא היה צריך להגיע לבית המשפט ובוודאי לא להתנהל עד סופו, כפי שכתבתי בהחלטתי מיום 16.3.14 – המהווה חלק מפסק הדין.

מכוניתה של התובעת עלתה באש ונשרפה כליל בתאריך 23.2.12 לפנות בוקר (04:00). השריפה היתה בחצר בית הוריה של התובעת וגרמה נזק גם לבית. הנתבעת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בטענה כי מדובר בתביעת תרמית, התוצאה היתה הגשת כתב התביעה וניהול המשפט עד סופו.

לאחר ההחלטה מיום 16.3.14 הנתבעת 1 הסכימה לשלם לתובעת את כל תביעתה, אך סברה כי אין מקום להשית עליה ריבית מיוחדת או הוצאות עונשיות ופיצוי בגין עגמת נפש כטענת התובעת, שכן הנתבעת 1 ניהלה לדעתה את התביעה בתום לב.

לאחר החלטתי מיום 19.6.14 הגישה הנתבעת 1 הוספת טיעונים, והתובעת הגישה תגובה לכך.

תוספת טיעוני הנתבעת 1

 

בתוספת הטיעונים מיום 3.7.14 טענה הנתבעת 1 באשר ליחסים עם הנתבע 2, סוכן הביטוח: התנהלותו הבלתי מקצועית של הנתבע 2 היא זו אשר הביאה להגשת התביעה ואשר עוררה את חשדה של הנתבעת 1 לתביעת מרמה:

1.         הסוכן הזמין שמאי פרטי ולא של הנתבעת.

2.         הסוכן לא דיווח בזמן אמת על האירוע.

3.         למרות טענתו כי שלח פקס למחרת האירוע, הרי אין זה נכון ויתר על כן, הוא לא עשה דבר על מנת לברר מה עלה בגורלה, במשך שבועות רבים, כפי שמעיד מכתבה של פקידת הנתבעת מיום 3.5.12 השואל שאלת תם: “מדוע רק היום נפתחה תביעה?”

            במילים אחרות, רק ביום 3.5.12 נודע לנתבעת על האירוע.

בשלב זה כבר לא היה מה לבדוק והנתבעת עמדה בפני עובדה מוגמרת.

חשדות הנתבעת בנסיבות אלו היו סבירים, וטעמיה לדחיית התביעה היו אמיתיים.

הלכה היא, טוענת הנתבעת 1, כי שימוש בסעיף 28 יעשה רק כאשר המבטח נוקט הליכי סרק, וכאן זה לא המקרה.

הנתבעת 1 הפנתה ל – ע”א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ ישר פד”י מט‘ (2) 749, בעמ’ 777, וכן מאמרו של יוסי הלוי “הטלת ריבית מיוחדת על מבטח” בכתב העת “ביטוח” כרך 66 49,50.

גם את קבלת הצעת בית המשפט מיום 12.3.14 ללא הסתייגות יש לראות כהתנהלות בתום לב.  לכן אין מקום לחייבה בפיצוי בגין “אבדן הנאה”, “עגמת נפש” וריבית עונשית.

תגובת התובעת

 

ב”כ התובעת השיב בתגובתו בציטוט מאותו פסק דין בע”א 4819/92 הנ”ל המותח ביקורת על התנהלות חברות הביטוח, עת משתדלות להשתחרר מעול קיום חבויותיהן למבוטחיהן.

לגופו של עניין טען ב”כ התובעת בתגובתו, כי הודעת התובעת לנתבע 2 מהווה הודעה לנתבעת 1 עצמה שהיא שלוחה על פי סעיף 35 לתיק חוזה הביטוח.

הנתבע 2 התרשל באופן טיפולו, וכך גם החוקר מטעם הנתבעת 1 אשר למרות שקיבל את כל הנתונים מהתובעת לא חקר: עדי ראייה, מי שפינה את הרכב, משטרת ישראל, מכבי אש והנתבע 2 עצמו.

ב”כ התובעת סבור, כי לו היה החוקר מבצע עבודתו כראוי, לא היה כל מידע נמנע מן הנתבעת 1 וזו האחרונה לא היתה דוחה את דרישת התובעת וממילא לא היתה מוגשת התביעה.

הנתבעת היתה צריכה לדעת שהחוקר לא עשה עבודתו כראוי והיה עליה להמשיך ולחקור ולא לשלום מכתב דחייה סתמי, ולכן יש לקבוע כי כבר בשלב זה התנהלה הנתבעת בחוסר תם לב.

חוסר תם הלב נמשך כאשר התקבל כתב התביעה וכל המסמכים הנדרשים לבירור החבות והשלמת החקירה, שוב יכלה הנתבעת לבדוק ולבחון עצמה, אך לא עשתה כן.

הנתבעת בחוסר תם לב ניצלה את הלכת “סויסה” לצורך חיסיון ולמעשה לא היו בידיה כל ראיות שהיו אמורות להיות חסויות. ניצול זה מהווה מעשה מרמה, אשר נמשך גם בהגשת הבר”ע 12861-05-13 על החלטת כב’ הרשם זיתוני. במשפט עצמו התברר כי למעשה לנתבעת לא היו כל ראיות שהיה צריך לחסות אותן.

המשך התנהלות חסרת תם הלב היה בניהול המשפט עצמו ולכן יש להטיל עליה הוצאות לדוגמא או ריבית מיוחדת כדי שלא יצא החוטא נשכר והפנייה היא למאמרו של השופט ברעם “הליכי סרק אזרחיים” מאת משה ברעם, אשר פורסם ב”עלי משפט” ו’, תשס”ז 137-138.

גם מכח חוק החוזים תרופות סעיף 13 זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני.

בע”א 4819/92 אליו הפנו ב”כ התובעת והנתבעת 1 אשר פסק הדין בו ניתן לפני 22 שנים נקבעו אמות מידה להחלת סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח.

דיון והחלטה

 

נדמה כי בית המשפט העליון בדבריו בע.א 4819/92 הנ”ל השחית דבריו לריק. חוק חוזה הביטוח הוא חוק אשר נועד להגן על המבוטחים. חברות הביטוח חייבות לנהוג בתום לב ולא להתיש את מבוטחיהן. עשרות ואולי מאות פסקי דין מוכיחים את חברות הביטוח על התשת מבוטחים, על התנהלת שלא בתום לב, משיכתם לבית המשפט כדי “שיאלצם” להתפשר וכו’, אך “הכלבים נובחים והשיירה עוברת” וכאילו כלום.

היות והנתבעת הסכימה כי יש לקבל את התביעה, אין צורך לנתח את כל העדויות והמסמכים אשר הוגשו לבית המשפט, ולמעשה אכן מדובר בהליך סרק שלא היה צריך להתנהל, בוודאי לא כאשר הוכח כי הנתבע מס’ 2, סוכן הביטוח, הודיע לנתבעת מס’ 1 על האירוע יום לאחר התאונה.

אני מקבלת את טענת הנתבעת 1 כי התנהלותה היתה בתום לב עד אשר קיבלה את דו”ח החוקר. אכן, הזמנת השמאי הפרטי יכולה לעורר חשד והעובדה כי לא יכלה לבדוק בעצמה את המכונית או שרידיה יכולה להגביר חשד והיתה הצדקה לא לשלם מיד, ולשלוח חוקר. דא עקא, החוקר נשלח רק אחרי פנייה שנייה של עו”ד טראבוני בשם התובעת מיום 17.4.12. המכתב הראשון נשלח אל התובעת ב- 3.5.12, שם נכתב מדוע רק עתה נפתחה התביעה – מה שהתברר כלא נכון בעליל.

משהתקבל דו”ח החוקר הנתבעת ראתה או היתה חייבת לראות, ואם לא ראתה התרשלה בכך כי הדו”ח חלקי מאוד, חסר, ולא מקצועי ולא ניתן לגבש לגביו כל מסקנה, ועל כן היה עליה או להשלים חקירה או לשלם את תגמולי הביטוח ולייתר את הצורך בתביעה זו.

עוד ניתן לומר כי מלכתחילה, התנהלות הסוכן אשר לו ולתובעת היתה טבעית ואנושית, בנסיבות אירוע טראומטי של שריפת מכונית בחצר הבית, נראית לנתבעת היושבת הרחק מהמקום מחשידה וזאת ניתן לקבל. ניתן בדוחק רב לומר כי עדיין לא חצתה את הגבול שבין אטימות ואדישות לחוסר תום לב כאשר החלו ההליכים והוגשה התביעה.

אך מאז שקיבלה את כתב התביעה על כל המסמכים לעומת חוסר כל ראיות למרמה, והנתבעת המשיכה בהליכים, נחצה הקו. ה”מלחמה” המשפטית אותה ניהלה הנתבעת 1, כאשר בידיעתה כבר כי אין לה כל ראיות למרמה היא ניצול הליכי המשפט לרעה, ובהתנהלות בחוסר תם לב גם כלפי בית המשפט.

בשלב זה, אכן ניצלה הנתבעת 1 לרעה את הלכת סויסה, כפי שהתברר במהלך המשפט, ולכן חומרה יתרה להגשת הבר”ע 12861-05-13 וניצול לרעה של הליכי המשפט.

אין כל רבותא בקבלת הצעת בית המשפט מיום 16.3.14. הנתבעת 1 כבר היתה אמורה לדעת עם הגשת המסמכים הנלווים לכתב התביעה ודו”ח החקירה בידיה, כי אין בידה כל ראיה שהיא לתביעת מרמה מצד התובעת, ובוודאי ככל שהמשפט התקדם, ולא להגיע לסופו כולל הצורך בהגשת סיכומי התובעת.

התנהלות מתישה זו של הנתבעת גרמה לתובעת לנזקים כספיים ולעגמת נפש. יש לזכור כי התאונה התרחשה ב- 23.12.12 ורק עתה תזכה התובעת לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים לה כדין.

אדם מבטח את רכושו על מנת שבעת צרה תהיה לו עזרה ותרופה, אך נדמה כי חברות הביטוח רואות במבוטחיהן “אויב” שיש להלחם בו בכל האמצעים ולא כמי שהן אמורות להתייצב לצידו בעת צרה.

אני ערה לכך כי רבו הרמאים והנוכלים המנסים להונות את חברות הביטוח ולהוציא מהן כספים שאינם מגיעים להם וכי בגללם סובל ציבור שלם והגון אשר שם יהבו ומבטחו בחברות הביטוח, ופעם אחר פעם נכזב (אלמלא כן לא היו בתי המשפט מוצפים בתביעות רבות כל כך כנגד חברות הביטוח).

יש הצדקה מלאה בתיק זה לחייב את הנתבעת 1 בתשלום ריבית על פי סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח, אכן הנתבעת 1 ניהלה הליכי סרק וזה המקרה בו יש לחייבה.

יש הצדקה מלאה לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש לתובעת אשר על לא עול בכפה, עד היום, לא זו בלבד שניזוקה כספית, גם הושפלה וכבודה נרמס בהטיח הנתבעת 1 בה אשמת מרמה ללא בסיס.

ויתורו של ב”כ הנתבעת על עדות החוקר והצגת הדו”ח מטעמו מעידה כאלף עדים כי מלכתחילה לא היה ממש בהגנת הנתבעת.

טענות התובעת מתקבלות בעיקרן אך לעניין הפיצוי הכספי יש דרישת כפל פיצוי בדרישה גם עבור אבדן הנאה ושימוש ברכב, וגם בדרישה עבור עגמת נפש, אבדן השתכרות וכו’, וגם ריבית על פי סעיף 28 א’ בכתב התביעה.

בסיכומיו השאיר ב”כ התובעת נושא זה לשיקול דעת בית המשפט.

על כן, הנני פוסקת כדלקמן, התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת והנתבעת 1 תשלם לתובעת:

א.         בגין הנזק הישיר בהפחתת 5% – 35,656 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.2.12 ועד ליום התשלום בפועל.

ב.         בגין שכ”ט השמאי מר חמזה – 1,584 ₪ אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.12.

ג.          סך 567 ₪ בגין התשלום למכבי האש.

            סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.1.13 ועד ליום התשלום בפועל.

ד.         שכר הוצאות העדים בסך 1,410 ₪.

            סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ה.         החזר אגרות בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו שולמו.

אשר לדרישה להחזר הוצאות בסך 2,500 ₪ בגין בר”ע 12861-05-13, אין לעיל ידי להיענות לבקשה זו, גם אם היא נראית צודקת בנסיבות העניין. אכן מדובר היה ב”תרגיל” ציני, אך משקבעה כב’ סגן הנשיאה, השופטת וסרקרוג כי ההוצאות תשולמנה מבלי להתחשב בתיק העיקרי והחלטה זו לא שונתה, אין בסמכותי לשנות זאת.

אני מחייבת את הנתבעת 1 בתשלום ריבית מיוחדת על פי סעיף 28 א’ לחוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981, פי 3 מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית על תגמולי הביטוח שהיתה צריכה לשלם, דהיינו – על סכום של 37,807 ₪. המועד יחושב מיום 1.4.13 ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעת בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, כמתואר לעיל, 6,000 ₪ (סכום זה נקבע באופן יחסי לסכומים הנקבעים כפיצוי בגין עגמת נפש בתיקי בנייה. בתיקים בנושאים אחרים כמו למשל תיקי ליקויי בנייה).

הנתבע מספר 2

התביעה כנגד הנתבע 2 מבוססת על כך כי הנתבע מס’ 2 לא הודיע במועד על אירוע השריפה לנתבעת מס’ 1, ובכך הכשיל את התובעת וגרם לנתבעת מס’ 1 לדחות את דרישתה.

הנתבע מס’ 2 הכחיש טענה זו וטען כי מיד ביום האירוע, עם קבלת ההודעה בשעה מוקדמת, התייצב בביתה של התובעת וטיפל בתביעתה במקצועיות וללא רבב והתביעה נגדו קנטרנית. יתר על כן, סירובה של הנתבעת מס’ 1 לייצגו למרות שהוא פעל מטעמה גרם לו להוצאות מרובות.

הזמנת שמאי פרטי ולא שמאי “הבית” היתה מכיוון שמוקדם בבוקר לא היתה לו אפשרות לגשת לרשימת שמאי “הבית”, וכן משום שהשמאי התבקש לשום גם את הנזק שנגרם לבית ולא רק למכונית. היה גם צורך להרחיק את שלד הרכב השרוף מפתח הבית ולסלק שאר הריסות ופיח במקום.

בבוקר יום המחרת שלח הנתבע מס’ 2 את ההודעה. דהיינו – ב- 24.2.12 כפי שעולה מאישור הפקס אשר צורף לכתב ההגנה (נספח ו’). הנתבעת מס’ 1 היא זו אשר לא עשתה דבר למרות שקיבלה את ההודעה.

בחלוף 3 שבועות בלבד מאז קבלת חוות הדעת, נשלחה הדרישה ע”י עו”ד טראבני בשם התובעת. גם מכתביו של עו”ד טראבני לא זכו לתשובה של הנתבעת מס’ 1 ורק ביום 3.5.12, דהיינו 3 חודשים לאחר האירוע, התקבל מכתב תשובה ראשוני של הנתבעת מס’ 1 ודרישות מסמכים אשר מולאו.

הנתבעת מס’ 1 עמדה בתוקף על כך כי הנתבע מס’ 2 לא העביר הודעה בזמן, וזאת על אף שהוצג בפניה אישור הפקס של הודעת התובעת מיום 24.2.12, דהיינו יום לאחר התאונה כפי שהעיד הנתבע מס’ 2. הנתבעת 1 המשיכה לעמוד על טענה זו לא רק בעדותו של מר צור אלא גם בתוספת לטיעונים, למרות שכבר ברשותה היה אישור בזק (בנוסף לאישור הפקס) כי אכן ממשרדו של הנתבע 2 נשלח אליה פקס, מה שמוסיף חומרה על התנהלות בחוסר תום לב.

משכך הדבר, והוכח כי הנתבע מס’ 2 פעל כשורה בהמצאת ההודעה על האירוע לנתבעת מס’ 1, אישור הפקס אצלו ואישור חברת בזק, איני רואה מה עילת תביעה שיש לתובעת כנגד הנתבע מס’ 2 והיא נדחית.

התנהלותה של הנתבעת מס’ 1, אין בה כדי לחייב את הנתבע מס’ 2, אשר להבנתי פעל כשורה כדין ואף למעלה מכך באנושיות ומקצועיות כלפי התובעת.

טענות הנתבע מס’ 2 בסיכומיו כלפי הנתבעת 1 הן נכונות ואין צורך לחזור עליהן. אינני רואה פסול בהזמנת השמאי מר חמזה, כל שאר הטיעון נגדו נובע מהטענה הלא נכונה כי לא שלח הודעה בזמן ויש לדחותה מכל וכל.

אני מסכימה כי בשלב המשפט משהתבררו הדברים היה מקום שהתובעת תחזור בה מהתביעה כנגד הנתבע 2. יחד עם זאת, איני סבורה כי יש לחייבה בהוצאות בגין כך מכיוון שהנתבעת 1 היא שגררה אותה לצורך בהגשת תביעה מלכתחילה ולאור טיעוניה של הנתבעת 1 כלפי נתבע 2.

נכון לעומת זאת לחייב את הנתבעת 1 בהוצאותיו ושכ”ט עו”ד של הנתבע 2, ועל כן הנני מחייבת את הנתבעת 1 בנוסף, לשלם לנתבע 2 סך של 5,000 ש”ח.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב הגנתו ועד ליום התשלום בפועל.

בגין המשך המשפט וניהול הליכי סרק תשלם הנתבעת 1 הוצאות לאוצר המדינה בסך 10,000 ₪.

ניתן היום,  ט”ו תמוז תשע”ד, 13 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

---

שיתוף: