בית המשפט קבע שמבוטחת ששיקרה לחברת הביטוח למרות זאת תקבל כ-140,000 שקלים
בתי המשפט אינם נמנים על אוהדי חברות הביטוח והם נוקטים, היכן שניתן, גישה לטובת מבוטחים. פסקי דין היוצאים בשנים האחרונות תחת ידיהן של הערכאות השונות מלמדים על מגמה ברורה של בתי המשפט לעשות כל שניתן, ולעתים אולי אף מעבר לכך, כדי לזכות מבוטחים בתגמולי ביטוח. מקרה שהגיע לבית המשפט לאחרונה, שבו מבוטחת שיקרה לחברת הביטוח שקר גס ומובהק, מדגים את המגמה.
אישה ביטחה את רכבה בביטוח רכב מקיף בחברת הביטוח איי.די.איי. בנובמבר 2011 בנה נהג ברכב המבוטח ונקלע לתאונה שגרמה לרכב אובדן מלא (total loss). כיוון שהבן היה מצוי בהליך משפטי אחר בגין נהיגה בשכרות ובאמתחתו עבירות תעבורה נוספות, הוא שכנע את הוריו, כיוון שחשש שרישיונו יישלל, למסור דיווח שקרי לחברת הביטוח ולטעון כי מי שנהג ברכב בעת התאונה היא האימא.
חברת הביטוח סירבה לשלם, והתובעת עתרה לבית משפט השלום בחיפה. בתביעתה הודתה שאמנם היא, בעלה והבן מסרו מידע כוזב למבטחת, אך עשו זאת שלא במטרה להונות את חברת הביטוח ולהוציא ממנה כספים שלא כדין, אלא מתוך החשש שהבן יסתבך במישור הפלילי ושרישיונו יישלל. 
לפי חוק חוזה הביטוח (סעיף 25), כאשר מבוטח מוסר לחברת הביטוח עובדות כוזבות או מעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח, ועושה זאת בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו. בתי המשפט פירשו את הסעיף לטובת המבוטח וקבעו שלצורך תחולתו ומתן פטור לחברות הביטוח מחובת תשלום תגמולים יש להוכיח 3 יסודות מצטברים: 1) מסירת מידע כוזב; 2) מודעות המבוטח כי המידע כוזב; 3) כוונה להוציא כספים שלא כדין על-יסוד המידע הכוזב. אלא שכמה פסקי דין שניתנו באחרונה צמצמו אפשרות זאת וקבעו כי שכאשר מבוטח משקר שלא במטרה להוציא כספים מחברת הביטוח אלא מסיבה אחרת – ועליו רובץ הנטל להוכחת המניע – חברת הביטוח לא תהנה מפטור.
עמדה זו, שלאחרונה התגבשה בפסיקה, חשובה ואינה מובנת מאליה. בדיני ביטוח בעבר רווחה התפיסה כי מבוטח שנתפס במסירת שקר לחברת הביטוח ראוי להיענש בחומרה על-ידי שלילת תגמולים; ואילו כיום, כחלק ממגמת הטיית דיני הביטוח, במידת-מה, לטובת המבוטח – הצרכן, חל משום ריכוך בעמדה, ולכן לא כל שקר יביא על המבוטח שלילת הזכות לקבלת תגמולים.
במקרה זה איי.די.איי טענה שהתובעת (האם) פעלה במתכוון כדי להונות אותה ולהוציא ממנה כספים שלא כדין; ואילו התובעת גרסה ששיקרה ממניע אחר – כאמור, כדי להגן על בנה. השופטת אספרנצה אלון ביקרה בחריפות וגינתה את התנהלות המבוטחת ומשפחתה על שבחרו לנקוט דרכי עורמה, אך בסופו של דבר קבעה שהטענה הכוזבת לגבי זהות הנהג בעת התאונה נמסרה שלא במטרה להונות את חברת הביטוח. התביעה התקבלה ואיי.די.איי חויבה לשלם כ-140,000 שקלים. העיצום היחיד שהוטל על התובעת בפסק הדין הייתה הימנעות פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לצד הזוכה, כמקובל במרבית תביעות שמתקבלות. [ת.א. (שלום – חיפה) 7263-02-12 בוכריס נ’ איי.די.איי חברה לביטוח בע”מ (פסק דין מיום 4/4/14)].
על-אף שמפסק הדין, שכאמור פוסע בשביל שנסלל באחרונה, אפשר שעולה מסר שאינו “פדגוגי” במיוחד, עדיין אין מדובר בהכשר וברישיון לשקר לחברות הביטוח ומוטב למבוטחים שלא להתגרות בגורל ולהיצמד לאמת.
מאת עו”ד ארתור בלאייר ועו”ד יצחק איתן (פרנלדס)
alina.k.adv@gmail.com
*רשימה קצרה זו אינה ממצה ואינה מהווה ייעוץ משפטי; אין להסתמך עליה בשום אופן ויש לקבל ייעוץ משפטי המתאים לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה.
תגובות למאמר