רע”א 444/87 אלסוחה נ’ עזבון המנוח דוד דהאן ז”ל

1אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה
.2המאגר הישראלי לביטוחי רכב (“הפול”)
נגד
.1עיזבון המנוח דוד דהאן ז”ל
.2משה דהאן
.3דינה דהאן רע”א 444/87
.1עיזבון המנוח דוד דהאן ז”ל
.2משה דהאן
.3דינה דהאן
נגד
.1אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה
.2המאגר הישראלי לביטוחי רכב (“הפול”)
רע”א 452/87 .1חיתאם זידאן ג’יזמאווי
נגד
.1עיאש ג’מאל
.2אריה חברה לביטוח בע”מ ע”א 80/88
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[12.1.88, 30.7.90]
לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים א’ ברק, ד’ לוין

 

פסק-דין

 

הנשיא מ’ שמגר: .1לפנינו שתי בקשות רשות ערעור הדדיות, שעניינן פסק
-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעת נזיקין ובתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה- 1975(להלן – חוק הפיצויים); החלטנו לדון בהן כאילו ניתנה הרשות וכאילו הוגשו הערעורים על-פי הרשות שניתנה.
כן יידון, בכפיפה אחת, ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת.
שני פסקי הדין שבערעור מעוררים שאלה זהה, שהיא זו של האחריות – על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) ועל-פי חוק הפיצויים – בגין נזקים נפשיים שנגרמו לקרובים של מי שנפגע בתאונת דרכים. מכאן מדוע החלטנו לדון בערעורים במאוחד.
.2רע”א 444/87 ו-452/87
העובדות הצריכות לעניין נסקרו בפסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום בירושלים, שלפניו נתבררה תביעתם של המבקשים ברע”א 452/87 (שהם המשיבים ברע”א 444/87).

אלו העיקריות שביניהן:
ביום 8.1.82נפגע הילד דוד דהאן על-ידי מכונית שהייתה נהוגה בידי המשיב הראשון ברע”א 452/87 (המבקש הראשון ברע”א 444/87). דוד נולד ביום 11.9.76, וביום התאונה טרם מלאו לו שש שנים. הוא הובא לבית החולים “הדסה” עין כרם, ולאחר 24ימים נפטר. הוריו של דוד לא היו עמו בשעת התאונה, וכשנודע להם על כך, הם נסעו לבית החולים, וכדברי הערכאה הראשונה – “ראו אותו במצבו הקשה וביסוריו הנוראים וישבו לידו במשך כל התקופה עד שנפטר”.

לאחר שנפטר דוד ז”ל הגישו הוריו ועיזבונו תביעה על-פי חוק הפיצויים לבית -משפט השלום בירושלים, בה נתבע, בין היתר, פיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו להוריו של דוד ז”ל, שהם המשיבים השני והשלישי ברע”א 444/87. הנזקים הוגדרו כדלהלן:
” .9כתוצאה מהתאונה, הפגיעה הקשה במנוח, השהייה לצידו בבית החולים, הצפיה האחרונה בגסיסתו עד לפטירתו, התערער מצבם הנפשי והפיזי של התובעים 2ו-.3
.10התובעים 2ו- 3שוב אינם מתפקדים כבעבר. הם סובלים ממתח, דיכאונות, פחדים ועצבנות. הם מרבים להיעדר מעבודתם וזקוקים הן לעזרה פיזית והן לעזרה נפשית”.
.3טענת המבקשים ברע”א 444/87, כביטויה בכתב ההגנה שהוגש לבית-משפט השלום, הייתה, שהנזק שנתבע על-ידי ההורים אינו בר-תביעה לפי חוק הפיצויים.
בפסק-דין חלקי קבע בית-משפט השלום כדברים האלה: ראשית, להורים יש עילת תביעה בנזיקין כנגד הנהג המזיק בגין הנזק הנפשי “שנגרם כתוצאה מאותה טראומה שנגרמה להורים כתוצאה מהנזק שנגרם לבנם, טראומה הכוללת בתוכה גם כאב וסבל”. שנית, להורים יש עילה גם על-פי חוק הפיצויים בהיותם “נפגעים”, אשר נגרם להם “נזק גוף” ב”תאונת דרכים”.
.4הנהג ומבטחו (הם המבקשים ברע”א 444/87 והמשיבים ברע”א 452/87) ערערו על פסק הדין החלקי, על שני עיקריו הנ”ל.
בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי הנזק איננו נכנס לגדרו של חוק הפיצויים, שכן לא מתקיים התנאי, כי נזק הגוף נגרם ב”תאונת דרכים”. בית המשפט גרס, כי –
“בתאונת הדרכים נפגע בנם של המשיבים ולא המשיבים עצמם. הם נפגעו בזמן מאוחר יותר ומדבר אחר – מייסורי בנם. אם קיים קשר בין הנזק ובין תאונת הדרכים, הרי זה קשר רחוק. ואילו על פי ההגדרה ‘נפגע’ הוא אדם שהנזק נגרם לו בתאונת הדרכים. אות היחס ‘ב’ מורה על פגיעה ישירה בתאונה, בשעתה ובמקומה ומכוחה”.
אשר לעילה שנתבססה על פקודת הנזיקין, מצא בית המשפט המחוזי, כי להורים עילה ברשלנות כנגד הנהג המזיק. בית המשפט מצא, כי המזיק חב חובת זהירות כלפי קרובו של הנפגע הישיר, שכן נזקיו הנפשיים של הלה צריכים להיות צפויים על -ידיו, בין אם הקרוב נכח בזירת התאונה וחזה בה, ובין אם תוצאותיה הובאו לידיעתו בשלב מאוחר יותר.

כדברי בית המשפט המחוזי:
“לא סמיכות הזמן והמקום לתאונה גורמת, אלא הסבל הנפשי גורם, ומה לי סבל שהחל בשעת התאונה ומה לי סבל שנגרם כאשר ראה הקרוב לראשונה את קרבן
התאונה? … משנכלל נזק נפשי משני בגדר הצפיות, הרינו אומרים בזה שהרשלן חב חובת זהירות לא רק כלפי קרבנו המיידי אלא גם כלפי קרוביו הניזוקים מיסוריו. ואם כן, מה לי קרובים הנוכחים בשעת האירוע ומה לי שאינם נוכחים?”.
על קביעת האחריות בנזיקין הוגש ערעורם של הנהג ומבטח (רע”א 444/87); ועל החלק בפסק הדין הקובע היעדר עילה על-פי חוק הפיצויים הוגש ערעורם של ההורים ושל העיזבון (רע”א 452/87).

.5ע”א 80/88
עובדותיו של תיק זה סוכמו על-ידי בעלי הדין, אשר הגיעו לנוסח מוסכם של הפלוגתא בשאלה המקדמית, שהובאה להכרעת בית המשפט:
” .1הנתבע מספר 1פגע במשאית באמה של התובעת שעה שהאם חזרה מחנות המכולת בכפר ופצע אותה אנושות.
.2האם אושפזה בבית החולים הלל יפה בחדרה ביום 18.6.82ונפטרה שם מפצעיה ביום .26.6.82
.3האירוע המתואר לעיל הוא אירוע על פי חוק הפיצויים.
.4התובעת לא נכחה בזירת התרחשות התאונה, אך דבר פציעת האם הובא לידיעתה זמן קצר לאחר מכן בביתה הסמוך.
.5התובעת ביקרה את אימה בבית החולים תוך כדי אישפוזה שם, ולאחר מכן חזתה בגוויית האם שעה שגופת האם הובאה הביתה לצורך הקבורה.
.6בהנחה, כי כתוצאה מן הידיעה על הפציעה וראיית הגופה חלתה התובעת במחלת נפש – האם המחלה הנ”ל היא נזק גוף בר פיצוי לפי חוק הפיצויים”.
בבית המשפט המחוזי תבעה התובעת פיצוי על מחלת הנפילה בה לקתה, ועל כל נזקיה עקב כך.
.6מסקנתו של בית המשפט המחוזי בנצרת הייתה, כי אין לבת עילת תביעה בנזיקין בנסיבות העניין שלפנינו. הטעם לכך היה היעדר קשר סיבתי משפטי בין הנזק לבין התאונה. בלשונו של בית המשפט:
“הנזק הקשור קשר סיבתי משפטי לתאונה (להבדיל מהקשר הסיבתי העובדתי), והנזק הצפוי במישרין מהתאונה, הינו זה שנגרם עקב התאונה ולא זה הנגרם בשל או בעקב נזקו של אחר בתאונה… מרגע שיפתח פתח לתביעת נזק שאינו קשור במישרין לתאונה עצמה, והקשר אליה יהיה משני בלבד – שוב אין המדובר בנזק שסיבתו מבחינה משפטית קשור בתאונה”.

אשר לעילה על-פי חוק הפיצויים, נטה בית המשפט לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, כפי שנכללה בפסק הדין הנוסף הנ”ל העומד לערעור לפנינו, לפיה התובעת איננה באה בגדר המונח “נפגע” ב”תאונת דרכים”. בית המשפט הוסיף ואמר:
“החוק בא לענות על נזקיהם של נפגעי תאונות דרכים, בהטילו חבות אבסולוטית לפיצויים. לכאורה, כוונת המחוקק היתה לענות על נזקיהם של מי שמעורבים ממש בתאונה”.
בתה של המנוחה – היא התובעת – מערערת על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, על שני ראשיו (ע”א 80/88).

.7השאלה המשפטית
במסגרת הדיון בתיקים שלפנינו נבקש להשיב על כל אחת משתי השאלות הבאות: האחת, האם קיימת אחריות על-פי פקודת הנזיקין לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה, אשר אדם יקר לו נפצע, נהרג או הועמד בסכנת פגיעה כאמור, בגין מעשה או מחדל רשלני של הנתבע, מקום שאותו נזק נפשי נגרם בעטיין של אותה פגיעה או של תוצאותיה.
השנייה, האם מי שנגרם לו נזק נפשי כאמור הוא בגדר “נפגע” ב”תאונת דרכים” על-פי חוק הפיצויים.
“הקרוב” בו מדובר בעניינינו הם ההורים בתיק האחד והבת בתיק האחר; הנזק הנפשי בו מדובר הם “מתח, דיכאונות, פחדים ועצבנות”, במקרה האחד, ו”מחלת נפש” במקרה האחר. בשני המקרים המדובר בנזק נפשי אשר הסב לתובעים נזקים ממוניים ושאינם ממוניים כאחד.

.8הפסיקה בישראל
בתי המשפט בישראל נתנו דעתם לשאלה שלפנינו בהזדמנויות שונות, אם כי לא רבות, תוך בחינת ההלכה המשפטית באנגליה ואימוץ הלכה זו בשיטתנו.
(א) בע”א 294/54 [1] נתבעו פיצויי נזיקין על-ידי הוריו של קטין אשר טבע בבור שופכין. בין היתר, נתבעו פיצויים בגין הזעזוע הנפשי שנגרם לאם בשומעה על מות בנה והדיכאון הנפשי בו הייתה שרויה מאז המקרה. מצב זה שלל ממנה, לפי הטענה, את היכולת לעסוק במקצועה (תפירה).
בית המשפט, בעמ’ 443, מפי השופט אגרנט (כתוארו אז), סירב לפסוק פיצויים בראש נזק זה, וזאת מטעם כפול: “ראשית, בתי-המשפט באנגליה לא הרחיקו לכת, באף אחד מפסקי-הדין האמורים, עד כדי לקבוע כי השמיעה על-ידי אדם לאחר מעשה, מפי אחר, על האסון שאונה לשאר בשרו ושמקורו ברשלנות הנתבע, תוכל לשמש עילה לפיצוי בנזיקים”. הטעם השני מתייחס לסוג הנזק שנגרם. בית המשפט חזר ואישר את שנקבע בע”א 4/57 [2], בעמ’ 1467, כי
“הפרעות רגשיות, כגון זעזוע נפשי והלם שכלי שנגרמו לו לאדם כתוצאה מרשלנותו של חברו, אינם מזכים אותם לדמי נזק אלא כשתוצאתם היא פגיעה או מחלה ניכרת לעין”. בעובדות המקרה נקבע, כמימצא עובדתי, שהסבל הנפשי אשר נגרם לאם כתוצאה מן האסון שאירע לבנה לא התבטא במחלה כלשהי.
ניתן לומר איפוא, כי סברת בית המשפט בעניין זה הייתה, כי, מחד גיסא, לא היתה קיימת – וממילא לא הופרה – כל חובה שלא להתרשל כלפי האם בשל ריחוקה של זו מזירת האסון; ומאידך גיסא, נזקה של האם איננו בר-פיצוי בהיותו נזק נפשי גרידא, שאינו מלווה בביטוי חיצוני הנראה לעין.
(ב) בעניין שנדון בת”א (י-ם) 583/66 [10] התבררה תביעתו של בעל, אשר אשתו וצעיר בניו קיפחו חייהם בתאונה. התובע טען, בין היתר, כי בשל שברון הלב ועוגמת הנפש שהיה שרוי בהם מאז האסון שכח להאכיל את סוסתו, וזו מתה כתוצאה מכך. תביעתו הייתה, כי יושבו לו דמיה של הסוסה. בית המשפט, מפי השופטת מ’ בן -פורת (כתוארה אז), נדרש בעניין זה לשאלת חובת הזהירות שהמזיק חב לבעל ומצא, שהבעל אינו שייך לחוג האנשים כלפיהם חב המזיק שלא להתרשל (שם, בעמ’ 164):
“אכן, כאשר אם רואה במו עיניה כיצד נדרס בנה, בהיותה בקירבת מקום התאונה, יש לה עילת תביעה בנזיקין נגד המזיק, אם נגרם לה זעזוע נפשי כתוצאה מכך. בנסיבות כאלה היא נמצאת בתחום האנשים שהמזיק חב להם חובת זהירות 152, . 141K.b 1(1925) . ,hambrook v. Stock brosשכן צריך נהג סביר לצפות את האפשרות שהאם תיפגע למראה עיניה ברם, שונה המצב כאשר ההורה או הבעל של הנפגע(ת) לא היה בו במקום ולא חש באירוע באורח בלתי אמצעי, אלא שמע על המתרחש מפי אדם אחר. במקרה כזה שוב אין הוא נמצא בתחום הצפיות של הנהג הסביר, ולפיכך אין זה האחרון חב לו חובת זהירות”.
באופן דומה נפסק הדין בהמ’ (ב”ש) 109/78 [11]. באותו עניין תבע בן, אשר לקה בזעזוע עצבים עקב מות אמו בתאונת דרכים, פרטי נזק שונים (ובהם כאב וסבל, הוצאות טיפול והפסד שכר בעתיד). התובע לא נמצא בזירת התאונה ושמע עליה לאחר מכן מכלי שני. בית המשפט סבר, כי בקביעת חובת הזהירות –
“… הזיקה הגיאוגרפית, הזיקה של זמן או הזיקה של קשר עין של התובע אל הארוע, הן בבחינת שיקולים לענין הממצא אם הזעזוע היה בגדר תוצאה צפויה בארח סביר של התנהגות הנתבע…
ברצף זה, שוב אין צורך בנוכחות התובע במקום בו ממש אירעה ההתנגשות; אבל עדיין צריך שהתובע יהיה עד ראייה לאסון או לתוצאתו המידית…” (שם, בעמ’ 510).
תביעתו של הבן נדחתה מחמת אי-מילויה של אף לא אחת מן הזיקות הנ”ל.

(ג) הרחבה מסוימת של הדרישה, כי הקרוב יימצא פיסית בזירת האירוע על-מנת שהמזיק יחוב בנזיקין כלפיו, נקבעה בעניין שנדון בת”א (חי’) 910/69 [12]. באותו עניין ביקרו התובעת ושני ילדיה בחוף הים, התובעת הייתה בחוף והילדים רחצו בים. שני הילדים טבעו, והתובעת חזתה בהבאתם של הילדים לחוף ובניסיונות להנשימם. בנוכחותה הועברו לבית החולים, שם נמסרה לה ההודעה על מותם. התובעת טענה, כי חלתה במחלת נפש כתוצאה מן הזעזוע הנפשי שנגרם לה ותמכה את הטענה בתעודה רפואית.
גם בעניין זה השאלה שעל בית המשפט היה להשיב עליה הייתה, אם, בנסיבות העניין, הפרו הנתבעים “חובה שחבו לאם בדיני נזיקין לדאוג שתישמר בפני זעזוע נפשי”. בית המשפט, מפי השופט שאל, סבר, כי המבחן שיש להחילו הוא מבחן הצפיות, המקובל כמבחן אשר על פיו יש לקבוע את גבולותיה של חובת הזהירות ברשלנות. מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי יש לאם עילת תביעה ברשלנות בגין הזעזוע הנפשי שנגרם לה. ואלו דבריו, בעמ’ 166:
“התקדימים שסקרתי מראים, כי כיום זעזוע נפשי אשר נגרם ע”י פחד או אימה יכול להיות עילת תביעה נגד זה אשר ברשלנות גרם למצב שהסב את הזעזוע לא רק כאשר נוצרה סכנה של חבלה גופנית באיש עצמו אלא גם כאשר הסכנה נשקפת לילדיו… עילת התביעה תהיה שלמה גם כאשר האם לא היתה נוכחת במקום התאונה ולא ראתה במו עיניה את האסון. מספיק שהיה צפוי כי תימצא בקירבת מקום התאונה, ושם יוודע לה על האסון שפגע בילדה או יאחוז אותה הפחד שמא קרה לו אסון… אם הנתבעים חבו לילדים חובה לדאוג לבטיחותם בשעת הרחיצה בים, היו גם חבים לאם, שנמצאה בחוף בקרבת המקום אליו הובאו הילדים אחרי שנמשו, חובה לשמור אותה בפני זעזוע נפשי שראייתה את ילדיה הטבועים עשויה היתה לגרום” (ההדגשות שלי – מ’ ש’).
(ד) על-פי העקרונות שהותוו בפסקי הדין האמורים, קרובים שהיו מעורבים בתאונה או עדים לתאונה, שאירעה ליקירם בשל רשלנותו של הנתבע, ואשר סבלו עקב כך נזק נפשי בדמות הלם, זעזוע עצבים או מחלת נפש, זכו בפיצויים בגין נזקיהם. בת”א (ת”א) 582/72 [13] הייתה התובעת נוכחת בתאונה שאירעה לבנה ואשר גרמה למותו. מומחה רפואי קבע לה נכות נפשית לצמיתות בגובה % .10בית המשפט, בעמ’ 80, פסק לאם פיצויים בגין כאב וסבל, “הן בגלל הסבל עצמו והן בלל שיתכן והנכות גורמת לכך שקשה לה יותר לבצע את עבודותיה מאשר אלמלא הנכות…”; נזקים ממוניים אחרים לא הוכחו.
גם במסגרת עניינים שנתבררו על-פי חוק הפיצויים הוחלו אותם העקרונות.
בת”א (י-ם) 907/81, 908, 909[14], בעמ’ 458, נדונה תביעתה של אישה, אשר בעלה ושניים מילדיה נהרגו בתאונת דרכים, שבה הייתה מעורבת אף היא. נתבעו פיצויים בגין “ההלם ועוגמת הנפש שנגרמו לה בחזותה לנגד עיניה את התוצאות הטרגיות של התאונה, ואובדן יקיריה בתאונה זו”. לא הוכחה כל נכות נפשית מוגדרת. בהסתמכו על העיקרון שתואר בדבר נוכחותו של הנפגע במקום התרחשות הנזק, פסק בית המשפט פיצויים בגובה % 5מן הסכום המאקסימאלי על-פי
תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל”ו- 1976(השווה: ע”א 4/75 [2], בעמ’ 1467, שהוזכר לעיל, לפיו נדרשת הוכחתה של “פגיעה או מחלה ניכרת לעין”).
(ה) בבית-משפט זה אושר הקו שנקטו בתי המשפט המחוזיים בשאלת פיצוי הקרוב בגין נזקיו הנפשיים. בע”א 813/81 [3], התבררה, בין היתר, תביעתה של אלמנה לפיצוי בגין סבה הנפשי כתוצאה ממות בעלה בתאונת דרכים. האלמנה עצמה הייתה מעורבת בתאונה וישבה לצד בעלה שנהג במכונית.
המשנה לנשיא, השופטת מ’ בן-פורת, אמרה בהקשר זה, בעמ’ 793:
“הטענה, שאין לפצות את האלמנה בגין סבלה הנפשי כתוצאה ממות בעלה, דינה, לדעתי, להידחות. היא הייתה נוכחת ברכב בעת האירוע, ואובדן הכרתה נבע גם הוא מאירוע זה ולא במנותק ממנו. בנסיבות אלה די, לדעתי, בהלכה הפסוקה בישראל כדי להעניק לה עילה לפיצויים על סבלה מחמת מות בעלה: ת”א (חי’) 910/69; ת”א (ת”א) 582/72. אין גם סיבה שלא לפרש את המונח ‘נזק גוף’ בסעיף 1לחוק הפיצויים ככולל הלם נפשי, הנגרם לנפגע בשל הפגיעה הממשית (ואולי אף האפשרית) באדם קרוב אחר, אך לפנינו כלל לא נטען אחרת. יצוין, כי בפסיקה באנגליה בשנים האחרונות מסתמנת סטייה מדרישת הנוכחות המיידית כעד ראייה ממש )1982) mcloughlin v. O’brian). מכל מקום, עובדה היא, שהאלמנה קיבלה הלם מעצם האירוע, שהיה משותף לה ולבעלה. לפיכך יהא זה מלאכותי לפצל בין סבלה, הנובע מהלם זה מחמת האירוע גופו, לבין סבלה מחמת מות בלה בשעת האירוע”.
(ו) סיכומם של דברים, בתי המשפט בישראל נעתרו לתביעתו של קרוב משפחה מן המדרגה הראשונה ופסקו לו פיצויים בגין נזק נפשי שנגרם לו, כאשר היה עד לביצוע מעשה או מחדל רשלני על-ידי הנתבע כלפי אדם היקר לו, אשר גרם לאותו אדם פגיעה ממשית או מוות; הוא הדין כאשר הקרוב היה לפחות בקירבת מקום לאירוע.
בקשר לעילה על-פי פקודת הנזיקין נקבע, כי בנסיבות אלה חייב הנתבע כלפי הקרוב התובע חובת זהירות, שלא לגרום לו זעזוע נפשי, שכן אדם סביר, בנסיבות אלה, צריך היה לצפות, שהתובע, אשר לנגד עיניו מתרחש אסון לאדם היקר לו, יינזק בשל כך מבחינה נפשית. צפיות הנזק הייתה המפתח לקביעתה של חובת זהירות כלפי הקרוב, וזאת כחובה עצמאית ונפרדת מן החובה שחב המזיק כלפי הניזוק הישיר, אשר נפגע בגופו עקב הפרתה של חובת הזהירות באותו אירוע.
אשר לעילה על-פי חוק הפיצויים, הרי הקרוב הנוכח הוכר, על-פי אותם עקרונות, כ”נפגע” ב”תאונת דרכים”, הזכאי לפיצויים על-פי חוק הפיצויים והתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון)).

.9 הפסיקה באנגליה
בשאלה שלפנינו הזכירו בתי המשפט בישראל את ההלכה באנגליה. לכן, לא למותר לבחון לשם השוואה את המגמות בהתפתחותה של הלכה זו.
(א) במשפט האנגלי נבחנה שאלת הנזק הנפשי לסוגיו מתוך מגמה של זהירות יתר.

האיפוק האמור מקורו בשני שיקולים מרכזיים:
האחד, החשש, שטיפול בנזקים למערכת הנפשית של האדם באותם כלים ומסגרות משפטיות כפי שהדבר נעשה לגבי נזקי גוף יביא להצפת בתי המשפט בתביעות סרק, שמקורן בהתחזות מכוונת או בדמיונות שווא. הייתה גם ספקנות לגבי יכולת ההסתמכות על חוות-דעת רפואיות בהקשר זה, הן לגבי עצם קיומו של נזק נפשי והן לגבי שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק לבין רשלנות הנתבע. נטיית בתי המשפט באנגליה הייתה לראות בנזק הנפשי נזק נספח, הנלווה לנזק גוף, ומכאן הרתיעה מפני ההכרה בנזק נפשי גרידא, העומד בגפו, כנזק בר-פיצוי. הדרישה הייתה, כי לנזק הנפשי יתלוו תוצאות פיסיולוגיות חיצוניות (כגון, הפלה או התקף לב), או שיהא מדובר בפגיעה נפשית קשה (כגון, היסטריה או חרדה נוירוטית).
השני, החשש, כי אם תוכר אחריות בגין נזקים נפשיים כשלעצמם, יהא בכך משום נטל כבד מדי על התנהגות האדם, שממנו נדרשת הימנעות מהסבת נזקים מעין אלה לזולת (ראה: . H; 145( 1987,.th. Ed 7,sydney) j.g. fleming, the law of torts 177( 1988,th ed., by m. Brazier 8,london) street, the law of torts).
עמדה זו מצויה ביסודו של פסק-דין, שניתן על-ידי מועצת המלכה בשנת 1888
([22] (1988) victorian railways commissioners v. Coultas). במקרה האמור תבעה אישה בגין זעזוע עצבים שנגרם לה עקב רשלנותו של הממונה על מחסום רכבת, אשר איפשר למרכבה בה נסעה לחצות פסי רכבת, רגע לפני שעברה במקום הרכבת.
כתוצאה מן הזעזוע שנגרם לה הפילה התובעת את הוולד שנשאה בבטנה. מועצת המלכה קיבלה את ערעורו של הנתבע, אשר חויב בפיצויים בערכאות הקודמות. בפסק הדין נאמר, בעמ’225: According to the evidence of the female plaintiff her fright was caused” by seeing the train approaching, and thinking they were going to be Actual physical injury, but occasioning a nervous or mental shock, killed. Damages arising from mere sudden terror unaccompanied by any A consequence which, in the ordinary course of things, would flow from cannot under such circumstances, their lordships think, be considered .”keeper-the negligence of the gate (ב) בפסק הדין בעניין [23] (1901) sons& dulieu v. Whiteנזנחה הגישה הנ”ל לראשונה, ובית המשפט ניאות להכיר באחריות לנזקה של אישה בהריון, אשר הפילה את ולדה
כתוצאה מזעזוע עצבים אשר נגרם לה כאשר עגלה רתומה לסוס הוסעה ברשלנות אל תוך הפונדק בו שהתה אותה עת. נאמר שם, כי כדי שיהיה בר-פיצוי, על הזעזוע לנבוע מפחד, סביר בנסיבות העניין, לנזק גוף שייגרם לאדם עצמו.
בפסק הדין בעניין [24] (1925) . Hambrook v. Stokes brosהכיר בית המשפט לערעורים בזכותה של אם לפיצוי בגין זעזוע עצבים ממנו סבלה כתוצאה מכך שראתה משאית מתדרדרת לכיוון המקום בו היו ילדיה מצויים אותה עת. בסופו של דבר התברר, שאכן אחד הילדים נפגע. לאחר מספר חודשים נפטרה האם. התביעה הוגשה כנגד הנהג, אשר ברשלנותו החנה את המשאית כך שהחלה מתדרדרת מאליה מורד הגבעה. יודגש, כי האם עצמה לא הייתה בטווח של סכנת פגיעה פיסית כתוצאה מנסיעת המשאית, אלא רק ילדיה. נקבע, כי אין כל היגיון ואחיזה במציאות להבחנה בין חרדתה של אם לסכנת פגיעה בילדה לבין חרדתה לפגיעה בה עצמה. ובלשונו של השופט ,bankesבעמ’ 151: Assume two mothers crossing this street at the same time when this” .lorry comes thundering down, each holding a small child by the hand Thinks only of the damage to the child, and not at all about herself. The one mother is courageous and devoted to her child. She is terrified, but Other woman is timid and lacking in the motherly instinct. The also is Her child. The health of both mothers is seriously affected by the mental terrified,but thinks only of the damage to herself and not at all about Shock occasioned by the fright. Can any real distinction be drawn Will the law recognize a cause of action in the?Case of the less deserving mother, and none in the case of the more between the two cases Does the law say that the defendant ought reasonably to?Natural feeling of the timid mother, and not the deserving one- have anticipated the non .” i think not?Natural feeling of the courageous mother בהמשך, מונה השופט את הגורמים, שאותם על בעלה של האם הנפגעת להוכיח כדי לזכות בתביעת הפיצויים (שם, בעמ’ 152): …That the death of his wife resulted from the shock occasioned by the” running away of the lorry, that the shock resulted from what the Plaintiff’s wife either saw or realized by her own unaided senses, and not A reasonable fear of immediate personal injury either to herself or to her from something which some one told her, and that the shock was due to .(ההדגשה שלי – מ’ ש’) “children משמע, התנאים המצטברים הם: (1) הלם שנגרם בשל הסיכון לאישה או לילדיה;
(2) תחושה ישירה של האירוע, היינו ראייה או שמיעה של הפגיע, להבדיל מקבלת מידע על הפגיעה מפיו של אחר; (3) פחד סביר מנזק לעצמה או לילדיה.
(ג) המקרה הראשון בסוגיה שלפנינו אשר הגיע לדיון בבית הלורדים היה עניינה של אישה, אשר במהלך ירידתה מחשמלית (tram) הייתה עדה לתאונה בה התנגש רוכב אופניים, שנהג ברשלנות, במכונית. רוכב האופניים נהרג. התובעת שמעה את מכת ההתנגשות וראתה את הדם ברחוב לאחר הרחקת הגופה מן המקום. כתוצאה מן ההלם הפילה התובעת, שהייתה בהריון, את ולדה. המדובר בפרשת .bourhill v. Young[25] (1942)בית הלורדים דחה את ערעורה על יסוד הקביעה, כי רוכב האופניים לא חב כל חובת זהירות כלפי מי שלא היה צפוי כי ייפגע בגופו או בנפשו כתוצאה מהתנהגותו הרשלנית. נקבע, כי אדם סביר לא היה צופה, בנסיבות העניין, כי עובר אורח בעל עמידות וחוסן נפשי מקובלים היה סובל מזעזוע עצבים כתוצאה מן הקולות והמראות שחוותה התובעת. בפסק-דין זה הונח היסוד להלכה, כי שאלת הפיצוי בגין זעזוע עצבים צריכה להיחתך בכל מקרה ומקרה על-פי מבחן הצפיות, היינו, פיצוי יינתן רק מקום שאדם סביר במקומו של המזיק היה צופה, כי לתובע ייגרם נזק מסוג זעזוע עצבים כתוצאה ממעשהו הרשלני.
וכך נאמר, שם, בעמ’ 409, על-ידי lord porter: The question whether emotional disturbance or shock, which a” defender ought reasonably to have anticipated as likely to follow from His reckless driving, can ever form the basis of a claim is not in Have be foreseen. The driver of a car or vehicle even though careless is issue. It is not every emotional disturbance or every shock which should Entitled to assume that the ordinary frequenter of the streets has Sufficient fortitude to endure such incidents as may from time to time be Sight of injury to others, and is not to be considered negligent towards expected to occur in them, including the noise of a collision and the .”one who does not possess the customary phlegm פסקי הדין שניתנו לאחר מכן אימצו את המבחן שנקבע על-ידי בית הלורדים בפרשת [25] bourhillהנ”ל. כך, למשל, קיבל אב פיצוי בגין זעזוע עצבים שנגרם לו, כאשר הנתבע, בהסיעו את רכבו לאחור עלה על הרגל של בנו. האב לא ראה את התאונה, אלא שמע את צעקותיו של בנו מקירבת מקום keel) boardman v. Sanderson [26] (1964) ( .and block third partyמאידך גיסא, בעניין אחר סורבה תביעתה של אם, אשר, בשומעה צעקות, הביטה מן החלון וראתה את בנה שרוע מתחת לגלגלי מונית ([27] (1953) king v. Phillips). נאמר, שם, בעמ’ 442: The taxicab driver cannot reasonably be expected to have forseen that” .”… Yards away 70his backing would terrify a mother
על פסק הדין הנ”ל בפרשת [27] kingנמתחה ביקורת רבה, בעיקר מן הטעם, כי לנוכח ההלכה שנפסקה בעניין [24] hambrookלא היה כל מקום להבחין בין שני המקרים (ראה, למשל: liability for negligently inflicted” h. Teff 79 . N 149fleming, supra, at; 101, 100(1983). L.q.r 99″.nervous shock (ד) ניתן לסכם ולומר, כי עד לפסק הדין המנחה של בית הלורדים בעניין [28] (1982) ,mcloughlin v. O’brianאשר יוזכר להלן, ההלכה אשר הנחתה את בתי המשפט באנגליה בסוגיית הפיצוי בגין זעזוע עצבים הייתה כדלקמן: (א) הזכות לפיצוי קמה רק לקרוב משפחה שקירבתו לנפגע גדולה מאוד; (ב) המדובר אך ורק בקרוב משפחה שהיה נוכח במקום הפגיעה או היה בקירבה יתרה למקום האמור.

כדברי 179street, supra, at:
The limits on liability established by analysis” 1982law up to-of the case Accident, or very near to it, so that with his unaided senses he realised appeared to be that the plaintiff should be present at the scene of the The person suffering physical injury. Indeed the vast majority of cases what had happened, and that generally he must be very closely related to (ההדגשות שלי – מ’ ש’) “the plaintiff has been the parent of a young child .10(א) פסק-דין מנחה בסוגיה שלפנינו הוא פסק-דינו של בית הלורדים בעניין [28] .mcloughlin התובעת, הגב’ מקלפלן, הייתה בביתה בעת שבעלה ושלושה מילדיה נסעו לטיול במכונית המשפחתית. במרחק שני מייל מן הבית התנגשה משאית במכונית בה נסעו בני המשפחה. נקבע, כי התאונה אירעה בגין רשלנותו של נהג המשאית. כתוצאה מן התאונה נהרגה בתה של הגב’ מקלפלן, והבעל ושני הבנים נפצעו בדרגות חומרה שונות. גב’ מקלפלן קיבלה את הידיעה על התאונה לאחר שעה, והגיעה מיד לבית החולים אשר אליו פונו הנפגעים. התובעת ראתה את בני משפחתה הפצועים, במצב בו היו עת הובאו מזירת התאונה לבית החולים, ועמדה על האסון שפקד אותה. כתוצאה מן החוויה הטראגית בה נתנסתה נגרמו לתובעת (בתרגום חופשי) “זעזוע חמור, דיכאון אורגני ושינוי באישיות, המלווים בתופעות פיסיולוגיות” (היינו, נזק נפשי בעל ביטוי פיסי-חיצוני): שם, בעמ’ .301
הערכאה הראשונה סברה, כי הנתבעים לא חבו כלפי הגב’ מקלפלן חובת זהירות, שכן היפגעותה מהלם לא הייתה צפויה באותן נסיבות. בית המשפט לערעורים סבר, כי הנזק שנגרם היה צפוי, אך סירב להכיר בקיומה של חובת זהירות בנסיבות אלה, מאחר שהגב’ מקלפלן לא
הייתה נוכחת בזמן התאונה, ולא היה יסוד בהלכה הקיימת, אשר על פיו ניתן היה לקבוע קיומה של אחריות בנסיבות כאלה. לשון אחר, שיקולי מדיניות משפטית הניאו את ערכאת הערעור מלהכיר באחריות נזיקין, על-אף המימצא בדבר הצפיות.
(ב) בבית הלורדים נהפכה הקערה על פיה, וערעורה של הגב’ מקלפלן נתקבל. ההלכה שעוצבה שם היא, כי קרוב, אשר סבל זעזוע נפשי עקב כך שחזה בתאונה או בתוצאותיה המיידיות, יזכה בפיצוי מן המזיק הרשלן, ובלבד שההלם אשר נגרם לו היה צפוי באורח סביר בנסיבות העניין. בפסק הדין, אשר נחשב עד עתה לפסק הדין המנחה בסוגיה זו, נסקרה ההלכה האנגלית הקיימת עד כה והותוו הכללים המרכזיים בסוגיה שלפנינו.
Lord wilberforceסבר, כי את עניינה של הגב’ מקלפלן ניתן לבחון באספקלריה של הפסיקה שהתגבשה באנגליה עד אותה עת, ולראותו כחוליה נוספת בשרשרת, היינו, כהמשך ישיר וטבעי בהתפתחות ההלכה. לדבריו, על-פי המשפט המקובל האנגלי, ניתן לתבוע פיצויים בגין “זעזוע עצבים” (nervous shock) אשר נגרם ברשלנות, והתובע אינו נדרש להוכיח, כי נפגע פיסית או כי יש חשש לפגיעה כאמור בגופו, ודי בפגיעה או בחשש פגיעה לאדם קרוב (בן-זוגו של התובע או ילדו). עד אותו שלב הכירו בתי המשפט באחריות לנזק כאמור, שנגרם כאשר התובע ראה או שמע, היינו, כאשר נכח בעת התאונה בה נפגע רובו, או אף כאשר לא ראה או שמע כאמור, אולם הגיע למקום מייד ונוכח בתוצאותיו המיידיות של האירוע (immediate aftermath).

אשר-על-כן סבר lord wilberforce:
If one continues to follow the process of” logical progression, it is hard Present at the accident, but she came very to see why the present plaintiff also should not succeed. She was not ,soon after on its aftermath. If Yards… She had found her family by the 100above. Can it make from a distance of some 4roadside, she would have come within principle A nearby hospital, when, as the evidence shows, they were in the same any difference that she comes on them in an ambulance, or, as here, in .”?Condition, covered with oil and mud, and distraught with pain בהמשך פסק-דינו חזר lord wilberforceעל העיקרון (אותו הניח בפסק הדין [29] (1978) , anns v. Merton london boroughכי לא די בצפיות הנזק כדי לבסס חובת זהירות ואחריות בנזיקין, אלא יש לתחום את גבולות האחריות מוח שיקולים של מדיניות משפטית ולבחון, אם גם מבחינה זו ראוי שתוטל אחריות לגבי כל מי שנזקו צפוי באורח מסתבר בנסיבות העניין. לשון אחר, צפיות הנזק היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק; זאת במיוחד מקום שהמדובר בנזק נפשי מסוג הלם או זעזוע, אשר יכול, מטבע הדברים, להיגרם למספר רב של “נפגעים משניים”; על-כן, קיים צורך של ממש להגביל את היקף הנזקים בני התביעה.

Lord wilberforceסקר את השיקולים המנחים לטעמו בקביעת גבולות האחריות (כמו, למשל, החשש בדבר הצפת בתי המשפט בתביעות (“the floodgates argument”), החשש מהתחזות ומרמאות, הכבדת נטל הביטוח על ציבור המשתמשים בדרך ועוד), ומנה שלושה גורמים, אותם יש לשקול בעת בחינת האחריות לנזק מסוג זעזוע עצבים. לדידו, המדובר בשלושה חישוקי מדיניות, אשר יש הכרח להפעילם לצד מבחן הצפיות המקובל ובנוסף לו, והם: סוג האנשים שתביעותיהם יוכרו; מידת קירבתם במקום ובזמן למקום התאונה; האמצעים בהם נגרם הזעזוע.
אשר לנושא הראשון, הבחירה היא בין הקשרים המשפחתיים הקרובים ביותר (הורה ¬ילד) לבין פתיחת שערי בית המשפט בפני עובר אורח שנקלע אקראי לזירת התאונה וסבל זעזוע עצבים עקב כך. בית הלורדים לא נזקק להכרעה לגופו של עניין, שכן קירבתה של הגב’ מקלפלן למי שנפגעו בגופם בתאונה הייתה מן הסוג הראשון; הובעה העמדה, בעמ’ 304, כי: The greater(not merely in relationship but in care) the closer the tie” the claim for consideration. The claim, in any case, has to be judged in To the scene in time and the light of the other factors, such as proximity .”place, and the nature of the accident בשאלת הקירבה למקום התאונה נקבע, כי יש בהחלט צורך בקירבה במקום ובזמן, שהרי אין לשכוח, כי על התובע להוכיח שרשלנותו של הנתבע היא אשר גרמה לזעזוע העצבים ולא התפתחויות מאוחרות יותר. עוד נאמר, כי ניסיון החיים מלמד, כי עמידה על דרישת הנוכחות הפיסית במקום התאונה איננה מעשית ואף איננה מוצדקת; לכן, גם מי שהגיע מייד לאחר האירוע הטראומטי ועמד על תוצאותיו המיידיות, לא יידחה. זוהי דוקטרינת ה- ,aftermathאשר באמצעותה התגברו בתי המשפט, עובר לפסק הדין בעניין [28] mcloughliעל דרישת הנוכחות הפיסית. בסיכומה של נקודה זו נאמר, בעמ’ 305: Finally, and by way of reinforcement of ‘aftermath’ cases, i would” accept, by analogy with ‘rescue’ situations, that a person of whom it Could be said that one could expect nothing else than that he or she(normally a parent or a spouse) would come immediately to the scene There is not immediate presence, account must be taken of the possibility could be regarded as being within the scope of foresight and duty. Where . Of alterations in the circumstances, for which the defendant should not”be responsible אשר לשאלת האמצעים בהם נגרם הזעזוע, הרי לא היה מקרה בו הוכרה זכאותו של מי שסבל מזעזוע, שנגרם רק כתוצאה ממידע שנמסר על-ידי צד ג’, ולכן (שם, בעמ’ 305)-
The shock must come through sight or hearing of the event or of its” .immediate aftermath. Whether some equivalent of sight or hearing, e.g
. Through simultaneous television, would suffice may have to be(ההדגשה שלי – מ’ ש’) .”considered יוער, כי הגב’ מקלפלן שמעה על התאונה מצד ג’, אשר בישר לה על האסון בביתה, אך חובת הזהירות שהוכרה כלפיה התייחסה אך למה שראתה במו עיניה, היינו, לחזות של תוצאות התאונה בבית החולים ולא לאינפורמציה שקיבלה מכלי שני לפני כן.
(ג) שופט שני ,lord bridgeנפנה גם כן לשאלה בדבר המדיניות המשפטית הראויה, ואלו דבריו בהקשר זה, בעמ’ 319: On the one hand, if the criterion of liability is to be reasonable” foreseeability simpliciter, this must, precisely because questions of ,causation in psychiatric medicine give rise to difficulty and uncertainty Number of arguable claims which a more precisely fixed criterion of introduce an element of uncertainty into the law and open the way to a Important factor. I believe that the floodgates’ argument, however, is, liability would exclude. I accept that the element of uncertainty is an To me inescapable that any attempt to define the limit of liability by as it always has been, greatly exaggerated. On the other hand, it seems Claiming damages for psychiatric illness should have witnessed the requiring, in addition to reasonable foreseeability, that the plaintiff It happened, should have come on its aftermath and thus have some relevant accident, should have been present at or near the place where Event, should be related in some particular degree to the accident victim direct perception of it, as opposed to merely learning of it after the To draw a line by reference to any of these-criteria must impose a largely Factors indicated in the guidelines suggested by tobriner i in dillon v arbitrary limit of liability. I accept, of course, the importance of the . Legg as bearing on the degree of foreseeability of the plaintiff’s”psychiatric illness (ד) בספרות המשפטית מקובל לראות את עמדותיהם של lord wilberforceו- bridge lordכמייצגות את עמדת הרוב בפרשת [28] lord scarman .mcloughlinהעיר, כי אין מקום לשיקולי מדיניות בהקשר זה וכי על המחוקק להביע את דברו בעניין; davies- lord edmundבחן את הסיטואציה שלפניו באספקלריה של סוגיית ה”מציל” (rescuer), אשר כלפיו הוכרה זה מכבר חובת זהירות שלא לגרום לו זעזוע עצבים (ראה: u.w. aust 15″ mcloughlin v. O’brian:shock and policy” , p. Handernon 401, 398(1983) .l. Rev). עם זאת, מקובל לציין את ההבחנה בין עמדותיהם של שני השופטים הנ”ל בשאלת הפעלת שיקולי מדיניות משפטית במלאכת קביעת האחריות ברשלנות בנזיקין. בעוד
שעמדת: lord wilberforceנתפסת כמי שמוסיפה על מבחן הצפיות הטהור תנאים נוספים שהם חיצוניים לו, הרי עמדת lord bridgeהיא, כי אותם תנאים הם אך שיקולים בקביעת דרגת הצפיות בנסיבות העניין. דומה, כי הגישה הראשונה נוקשה ודוגמאטית יותר, בעוד השנייה נחשבת גמישה, שכן היא אינה מונעת את האפשרות להכיר באחריות במקרה עתידי בו תוכח צפיות אף שלא יתמלאו כל שלושת התנאים שהוזכרו בדבר הקירבה והבלתי אמצעיות. דוגמה לכך מובאת בדברי lord bridgeעצמו, אשר מוכן להשאיר בצריך עיון תביעה אפשרית של אישה, אשר קראה בעיתון (הכולל גם צילומים), כי נשרף בית המלון בו מתארחת משפחתה, וקיבלה לאחר מכן ידיעה כי כל משפחתה נספתה וכתוצאה מכך לקתה בנפשה. בנסיבות אלה, אומר הלורד, מחלת הנפש בהחלט צפויה, ולכן, האם יימנע הפיצוי רק בשל היעדר הנוכחות בזירת האסון ובשל השלמת פסיפס האירועים הטראגיים באמצעות הדמיון (בעמ’ 319- 320לפסק הדין [28])? בשאלת משקלם המכריע של שיקולי מדיניות בקביעת גבולות האחריות בגין זעזוע עצבים ישנו רוב דעות לשיטתו של ,lord wilberforceאליו הצטרפו, בנקודה זו, Davies- edmundו- lord lord russell(ראה בעניין זה גם attia v. British 464- 463, at[30] (1987) gas plc).
בקרב המחברים, ישנם המבכרים את גישתו של ,lord wilberforceהמביאה, לפי הטענה, ליתר ביטחון ולוודאות משפטית. כך, למשל, r.a. buckley, the modern 23( 1988,london) law of negligence: Nevertheless it is submitted that it is likely to remain true that the” Qualification in this area. Accordingly lord wilberforce’s overt application of the foreseeability test is subject to some degree of It is .recognition of this in mcloughlin v. O’brian is to be welcomed Degree of certainty and predictability than insistence that assertion of specifically identified, likely in this unusual area to produce a higher both more convincing and, insofar as the special factors can be .”the foreseeability test leaves nothing further to be said לעומתם, ישנם המעדיפים לסמוך על מבחן הצפיות כמבחן בלעדי. כך, למשל, 102teff, supra, at: The key consideration is whether or not the plaintiff ought to have been” . In the contemplation of the defendant as someone who might suffer”psychiatric illness, given the particular circumstances .11פסק-דין נוסף אשר פירש את הלכת [28] mcloughlinוהתייחס להיבטיה השונים ניתן לאחרונה בבית המשפט לערעורים בעניין [30] .attiaבעניין זה תבעה אישה חברת גז, אשר
ברשלנותה בהתקנת מיתקן הסקה בביתה גרמה לשריפת הבית. התביעה התייחסה לנזקי הרכוש שנגרמו וכן לנזק פסיכיאטרי בגין זעזוע עצבים. בית המשפט לערעורים נדרש לשאלת האחריות בגין נזק נפשי שמקורו בנזק לרכוש, במובחן ממוות או מנזק גוף שנגרם לאחר. זכאותה של התובעת לפיצוי הוכרה (ראה שם, בעמ’ 458מול אות השוליים D). עובדותיו של תיק זה שונות מן הסוגיה שלפנינו: בעוד שבמקרים שנסקרו עד כה נבחנה האפשרות המשפטית להכיר בחובת זהירות כלפי מי שלקה בנפשו בנוסף לחובה שהייתה קיימת כלפי הקורבנות הישירים של התאונה ואשר הופרה; הרי הוכרה כאן חובת זהירות שלא לנהוג ברשלנות כלפי התובעת בנוגע לרכושה; והשאלה הייתה, אם הנזק לנפשה של התובעת אינו רחוק מדי ואם הוא כלול גם כן במסגרת אותה חובה שהופרה.
בשאלת המחלוקת שבין lord wilberforceו- lord bridge- היינו שיקולי מדיניות מול מבחן צפיות טהור – נאמר מפי 461lord justice woolf, at: …Differing views were taken by the members of the house of lords in” mcloughlin v. O’brian and by the members of the high court of Coffey on the question whether, if the injury was .australia in jaensch v .foreseeable, liability could be excluded as a matter of policy Necessary to resolve this divergence of opinion. Even assuming that the fortunately, for the purposes of this appeal i do not consider that it is ,i cannot conceive that, test is not confined to being one of foreseeability Foreseeable consequence of the defendants’ negligence, if the injury which the plaintiff alleges that she suffered was a There could be any As i .overriding policy reason for preventing her recovering damages As well as the psychiatric injuries of which she complains when she would have already pointed out, she could well have sustained physical injuries . Have been entitled to damages and in my vie there can be no reason of”policy for distinguishing between the two types of injury .12בדבריו הנ”ל של lord justice woolfהוזכר פסק-דינו של בית המשפט לערעורים באוסטרליה בעניין [15] (1984-1983) coffey ..jaensch v באותו עניין תבעה אישה, אשר בעלה נפגע בתאונת דרכים, שנגרמה ברשלנותו של הנתבע. התובעת, אשר הייתה בביתה בזמן התאונה, לא הגיעה לזירת התאונה אלא הובאה לבית החולים מיד לאחר מכן, שם ראתה את בעלה במספר הזדמנויות כאשר הוא מוכנס לחדר הניתוח ומוצא ממנו. מאוחר בלילה עזבה התובעת את בית החולים ופנתה לביתה. במשך הלילה קיבלה מספר שיחות טלפון, בהן נמסר לה, כי מצבו של הבעל הורע. בבוקר המחרת הגיעה לבית החולים, ובמשך אותו יום לא היה ברור אם בעלה יישאר בחיים. סופם של דברים, הבעל החלים ועזב את בית החולים לאחר מספר שבועות, ואילו אצל התובעת התגלתה בסמוך מחלת נפש, אשר
התבטאה בדיכאון ובחרדה בדרגה גבוהה. נקבע כמימצא, כי הדברים שראתה ושמעה בבית החולים בליל התאונה וביום המחרת גרמו להופעתה של מחלת הנפש. בית המשפט לערעורים, בהסתמכו, בין היתר, על ההלכה שנפסקה באנגליה בעניין [28] ,mcloughlinזיכה את התובעת בפיצויים, תוך יישומם של הכללים הבאים: (א) על התובע בגין זעזוע עצבים להוכיח, באמצעות עדות של מומחים רפואיים, כי הוא סובל ממחלת נפש של ממש (“a recognized psychiatric illnes”).
(ב) מחלת הנפש צריכה להיות ,shock inducedהיינו, היא צריכה להיגרם על
-ידי זעזוע פתאומי, ולא להיות תוצאה של תהליך מתמשך של חשיפה לסבלו של אחר ומעורבות בסבל זה, למשל, על-ידי טיפול.

כך, בלשונו של השופט ,brennanבעמ’ 565:
A plaintiff may recover only if the psychiatric illness is the result of” physical injury negligently inflicted on him by the defendant or if it is Damages, though it is reasonably foreseeable that psychiatric illness induced by shock’. Psychiatric illness caused in other ways attracts no Might be a consequence of the defendants’s carelessness. The spouse A parent made distraught by the wayward conduct of a wife and who suffers psychiatric illness as a result goes without who has been worn down by caring for a tortiously injured husband or; compensation Damaged child and who suffers psychiatric-illness as a result has no brain (ההדגשה שלי – מ’ ש’) “claim against the tortfeasor liable to the child (ג) על הנזק הנפשי לנבוע ממעשה רשלני של הנתבע, אשר גרם לאחר נזק גוף או סכנה לנזק כאמור. מעשה או מחדל של הסתכנות עצמית, אשר גורם נזק נפשי לזולת, אינו יכול להקים זכאות לפיצוי.
לגבי כל הכללים שנמנו לעיל הייתה בבית המשפט תמימות דעים. בכללים הנוספים, שיימנו בהמשך הדברים, תמך רוב השופטים בבית המשפט לערעורים של אוסטרליה.
(ד) כאמור לעיל, הייתה הסכמה כללית, כי התובע לא יזכה לפיצוי בגין זעזוע עצבים שנגרם ברשלנות, אלא אם כן –
…Some recognisable psychiatric illness induced by shock was” .( 566ibid, at) “reasonably forseeable דעת המיעוט הייתה, כי מבחן הצפיות הוא המבחן הבלעדי אותו יש להפעיל בקביעת האריות, ואילו דעת הרוב (בדומה לעמדת הרוב בפרשת [28] mcloughlin) הייתה, כי אין די
במבחן הצפיות כשלעצמו, אלא יש להוסיף עליו מספר מגבלות חיצוניות, שמקורן בשיקולי מדיניות משפטית. על-פי גישת הרוב, אם כן, צפיות הנזק כתוצאה מסתברת מהתרשלותו של הנתבע היא תנאי הכרחי אך לא מספיק.
(ה) לפי דעת הרוב, יסוד נוסף אשר הוכחתו נדרשת לגיבושה של חובת הזהירות הוא, כי קיימת קירבה בין התובע לבין מי שנהרג, נפצע או הועמד בסכנה כתוצאה מרשלנותו של הנתבע. על היחסים להיות .ibid) .close and intimate ( 555, at[15] (ו) כמו כן נדרש, כי התובע יהא נוכח ויחווה בחושיו את התאונה או תוצאותיה המיידיות (השופט ,deaneכמו ,lord bridgeבפרשת [28] ,mcloughlinהשאיר בצריך עיון את השאלה בדבר ההכרה בנזק נפשי אשר נובע באורח סביר וצפוי ממידע שנמסר לתובע מכלי שני).
(ז) על התובע להוכיח קירבה, מבחינת המקום והזמן, בין התאונה ותוצאותיה המיידיות, מחד גיסא, לבין הנזק הנפשי שנגרם לו, מאידך גיסא.
.13לא למותר לציין, כי באחדות מן המדינות באוסטרליה קיימת חקיקה מפרשת, המזכה בפיצוי קרוב (הורה או בן-זוג) של מי שנהרג, נפצע או הועמד בסכנת פגיעה כאמור, אשר סבל זעזוע נפשי. הפיצוי אינו מותנה בביסוסה של חובת זהירות עצמאית כלפי הקרוב ובעמידה במבחן הצפיות. כמו כן, לא נדרשת כל קירבה לאירוע במובן המקום והזמן. אשר לבני משפחה אחרים של הקורבן הישיר, שלא בדרגת הקירבה הנ”ל, יזכו הללו בפיצוי, אם התאונה אירעה בטווח ראייתם או שמיעתם (ביתר הרחבה, ראה: 602- 601, at[15] jaensch;151- 150fleming, supra, at).

.14סיכום ביניים
מבחינת שיטת הבדיקה המיושמת כאן, יש משום תועלת בעריכת סיכום ביניים של העקרונות המנחים, אשר התגבשו במשפט המקובל האנגלי, במשך השנים, בסוגיית הפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם ברשלנות.
(א) על התובע בגין נזק נפשי להוכיח, כי הוא סובל “זעזוע עצבים” nervous). ( shockהמונח האמור פורש כמכוון למחלת נפש ממשית מוכרת (illness psychiatric) ,any recognisableבמובחן מצער, עצב או כל פגיעה נפשית אחרת, שאינם בני פיצוי. המדובר איפוא בתגובה נפשית חולנית, אותה יש להוכיח באמצעות עדות רפואית מתאימה: The plaintiff’s right of action depends on proof of ‘nervous shock’. It” is clear from the the cases that, for legal purposes, this term implies ,whether physical, such as a heart attack or miscarriage, or mental distress which results in an acknowledged medical condition Morbid depression. Psychopathological, as with various neuroses, hysteria, schizophrenia or
Mere temporary sensations of fright, tension or anger, and feelings of emotional distress without objective symptoms will not suffice. Thus ,teff) “. Grief, anguish or sorrow without more cannot ground an action( 105supra, at אשר להיבטים הרפואיים של הנושא (כולל ההבחנה בין תגובות “ראשוניות” ו”משניות” אירוע טראומטי), אוסיף עוד בהמשך הדברים (וראה גם בפרשת 601- 600, at[15] jaensch).
(ב) דרישה נוספת מתייחסת לתהליך הגרימה, הינו לאופן התהוותה של מחלת הנפש, ותוכנה הוא, כי על המחלה להיגרם על-ידי חוויה פתאומית של הלם או זעזוע, היינו, שתהא .shock inducedכפי שהוסבר, מחלת הנפש צריכה להיות תוצאתה המיידית של חוויה רגשית קשה ופתאומית, ולא פרי השפעתן המצטברת של התאונה ותוצאותיה על התובע.
בעניין [16] (1975) goldsmith v. Pratt& prattנדחתה בבית המשפט של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה תביעתה של אם, שסבלה ממחלת נפש, אשר סימניה הגלויים הופיעו לאחר שבועות (אם לא חודשים, כלשון פסק הדין) מאז התאונה. נראה, כי הסיבה לדחיית התביעה נעוצה יותר בטעמים של היעדר קשר סיבתי וריחוק הנזק מאשר בבחינת התקיימותה של חובת זהירות, שכן על-פי עובדות המקרה נכחה התובעת בתוצאותיה המיידיות של התאונה, אלא שנכשלה בהוכחת בתנאי, כי נזקה הוא .shock induced לפי מבחנים מדעיים, התנאי האמור להטלת האחריות אינו מעוגן, ככל הנראה, במבחן הצפיות, היינו בדרישה כי מחלת הנפש בה לקה התובע תהא צפויה באורח מסתבר ממעשהו הרשלני של הנתבע: בספרות הרפואית ניתן למצוא תמיכה לתיזה ההפוכה בדבר צפיות מחלת נפש כתוצאה מלחץ ומתח ממשכים, הנובעים מחשיפה ומעורבות בתוצאותיו של נזק הגוף שנגרם לאחר. המדובר איפוא בתנאי, שהוא חיצוני לדרכי קביעתה של חובת הזהירות ומקורו בשיקולי מדיניות משפטית ובמגמה לצמצם את מעגל הזכאים לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם ברשלנות (ראה . 85N 149fleming, supra, at).
בפרשת [15] jaenschהנ”ל נאמר בהקשר זה, בעמ’ 601: There is also strong expert support for the proposition that there is a” risk that psychiatric illness may result from- and foreseeable- real ,mental stress during the period consequent upon bereavement Association and care of a badly injured spouse or other close relative particularly conjugal bereavement, or during a period of constant Injury. While it must now be accepted that any independently of any shock sustained at the time of the actual death or Realistic assessment of the Reasonably foreseeable consequences of an accident involving actual or
A wide range of persons not physically injured in the accident, the outer the possibility of injury in the form of nervous shock being sustained by threatened serious bodily injury must, in an appropriate case, include . Limits of reasonable foreseeability of mere psychiatric injury cannot b”identified in the abstract or in advance (ג) זעזוע העצבים אשר נגרם לתובע צריך לנבוע ממעשה רשלני אשר גרם פגיעה פיסית או חשש לפגיעה כאמור לאדם אחר, שאינו הנתבע עצמו. כך, למשל, אישה בהריון, אשר הפילה עקב זעזוע עצבים אשר נגרם לה בשל כך שצפתה במנקה חלונות, אשר במסגרת עבודתו מחוץ – לחלון איבד את האחיזה ונפל לקרקע, לא תזכה בפיצוי על-אף היות נזקה צפוי באורח סביר בנסיבות העניין (לדיון בנושא זה, אשר אינו נוגע במישרין לענייננו, ראה: the principle governing the recovery of” . Camb 45″f.a. trindade, damages for negligently caused nervous shock Negligently caused nervous” , f.a. trindade; 484,482- 481, 476(1986) . L.j 307, 305(1985) . Oxford j. Legal stud 5″an antipodean perspective-hock).
(ד) על התובע להראות, כי הנתבע חב כלפיו חובת זהירות שלא לגרום לו נזק בדמות מחלת נפש, שהוא נזק צפוי בנסיבות העניין. כלומר, צריכה להיות צפיות של מחלת נפש הנגרמת כתוצאה מזעזוע, אך אין צורך כי זו תתייחס למחלת הנפש המסוימת בה לקה התובע ולכל שלב ושלב בהליך הגרימה. די בהוכחת שרשרת הסיבתיות על-ידי ההתייחסות לצפיות של האדם הסביר בנסיבות העניין.
ראינו, כי על מבחן הצפיות הטהור מולבשים שיקולי מדיניות במגמה לצמצם את גבולות האחריות ולהוציא מכלל הזכאים לפיצוי את אלה אשר על אף שנזקם צפוי בנסיבות העניין נמצא, כי אינם ראויים לפיצוי מטעמים שונים (ובהם החשש להכבדת יתר על נתבעים, החשש מהצפת בתי המשפט בתביעות, בחלקן תביעות סרק, וכדומה). רק כך ניתן להסביר, למשל, את העיקרון השלישי שנמנה לעיל בדבר היעדר פיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו כתוצאה מתאונה עצמית רשלנית. זאת ועוד, דומה, כי הגבלת הנזק בר הפיצוי מעיקרא למחלת נפש (במובחן מנזקים נפשיים קלים יותר) נובעת מאותו מקור. הוא הדין בדרישה, כי מחלת הנפש תיגרם על-ידי הלם דווקא: An examination of all the decided cases on nervous shock in britain” foreseeability by the defendant of some recognised psychiatric illness and australia is more likely to lead to the conclusion that reasonable Of care is owed. If it were the sole test,it induced by shock cannot be the sole test for determining whether a duty ,would be difficult to exclude Contact with the accident or its immediate aftermath but who suffers from those owed a duty of care, the close relative of friend who has no Reasonably foreseeable nervous shock by reason of constant social
“. Contact, as loyal nurse or companion, with the injured victim( 484trindade, camb. L.j., supra, at) .15כמוזכר לעיל, נהוג לציין שלושה תנאים, בהם על התובע לעמוד כדי לבסס את זכותו לפיצויים בגין נזק נפשי, בנוסף לדרישה בדבר צפיות הנזק הנפשי בנסיבות העניין. הקו המאפיין את שלושת התנאים שיימנו להלן הוא, כי הם מתייחסים להוכחתה של קירבה (proximity) בין התאונה ותוצאותיה המיידיות המתבטאות במותו, פציעתו או העמדתו בסכנה של קורבן העוולה הישיר לבין מי שנפגע בנפשו עקב כך.
התנאי הראשון הוא, כי בין התובע לבין הקורבן הישיר של התאונה יהיו יחסים קרובים. קירבת משפחה ממדרגה ראשונה (בן-זוג, הורים, ילדים) די בה, כמובן; אך גם יחסי קירבה אינטימית ודאגה “tie of care”, שמקורם אינו בקירבה משפחתית, יכולים להצדיק הטלת אחריות. מי שלקה בנפשו ואינו נמנה עם קטיגוריות ה”קרובים”, ייראה כעובר-אורח אקראי, כלפיו אין חובת זהירות. אולם, בעבר הוכרה אחריות לנזקיו של מי שנחלץ להצלת נפגעים בתאונה מחרידה (אסון רכבות) ולקה בנפשו עקב החוויות הקשות שעבר בשל כך (ההכרה בנזקיו של ה- rescuerנובעת גם מתוך השיקול המעוגן באינטרס הציבורי לעודד התנהגות מעין זו; ראה: [31] (1967) chadwick v. British transport commission) באוסטרליה נקבע, כי יחסי עבודה הדוקים גם הם קרובים דיים לעניין זה: [17] (1970) mount isa mines ltd. V. Pusey(לדיון נרחב בנושא זה, ראה 489- 486trindade, cam. L.j., supra, at).
על-פי האינפורמציה הרפואית הידועה, הסבר החשוב ביותר לתופעה של מחלת נפש הנגרמת בשל נזקו של אחר נעוץ במידתם ובעוצמתם של יחסי הקירבה בין הנפגע הישיר באירוע הרשלני, אשר נהרג, נפצע או הועמד בסכנת פגיעה כאמור, לבין מי שסובל ממחלת הנפש: Much of the artificiality surrounding the analysis of foreseeability in” the cases could be avoided if the courts paid more Attention to what medical Absence of fear for himself, the crucial determinant of whether the science can tell us about the causes of nervous shock. Thus, in the Illness’ is almost invariably the nature of his relationship with the plaintiff is so affected as to suffer from a ‘recognisable psychiatric Victim. Since it is normally only when the relationship between plaintiff A degree of reaction that would be compensable, and victim is in fact exceptionally close that medical experience indicates Fear of the floodgates seems .( 104teff, supra, at) “misconceived וראה גם פרשת 600, at[15] .jaensch התנאי השני הוא, כי תהיה קירבה, מבחינת המקום והזמן, בין התאונה ותוצאותיה, מחד גיסא, לבין ההלם או הזעזוע אשר גרמו למחלת הנפש ממנה סובל התובע, מאידך גיסא. מקורו של תנאי
זה בדרישה, שהתובע יהיה נוכח בתאונה ויראה או ישמע את הנזק שאירע לקרובו. תנאי זה לא נשמר בצורתו המקורית, אלא רוכך בפסיקה במשך השנים, ומה שנדרש היום הוא, כי התובע יהיה קרוב לתאונה או לתוצאותיה המיידיות. כך, גם אם אינו מצוי בזירת האירוע עצמו, בעת התרחשותו, הוא עומד על האסון, בחושיו, בהזדמנות הראשונה, למשל, באמבולנס או בבית החולים אליו פונו הנפגעים: Liability cannot rationally be made to depend upon a race between a” it must depend upon what the spouse;spouse and an ambulance Effect are the reasonably foreseeable results of the defendant’s careless perceives, its effect upon her, and whether her perceptions and their .( 578ibid, at) “conduct תנאי זה כרוך בתנא השלישי, המיתוסף לעצם העמידה במבחן הצפיות, והוא, שהתובע יעמוד על התאונה ותוצאותיה בחושיו הוא. משמעות הדבר, כי לא די בקבלת האינפורמציה באמצעות כלי שני, אפילו זו נמסרת בסמוך לאירוע מבחינת המקום והזמן. מה שנדרש הוא, כי התובע יחווה בחושיו את האסון או את תוצאותיו המיידיות.
מקורם של שני התנאים האחרונים בדבר המגע הישיר ומידת הקירבה במקום ובזמן בין התובע לבין האירוע הטראומטי הוא בסברה, כי ככל שהתובע קרוב להתרחשות האסון, כך הפגיעה הנפשית שנגרמה לו צפויה יותר כתוצאה מסתברת מרשלנותו של הנתבע. התיזה היא, כי ככל שמתרחקים ומתנתקים מזירת התאונה, התהוותה של פגיעה נפשית בגין מוות או נזק גוף שנגרם לאחר צפויה פחות באורח סביר. עוצמת האירוע הקשה מתרככת ומתקהה, ולכן לא ניתן לומר עוד, כי על הנתבע היה לצפות כי התובע יסבול זעזוע אשר יגרום לו למחלת נפש (שהרי, כזכור, הדרישה היא כי מחלת הנפש תהיה induced shock); ודוק, חשיפה לתוצאותיה המאוחרות של התאונה (כגון, באמצעות טיפול בנפגע הישיר) יכולה להסב נזקים נפשיים. ואפילו מחלת נפש, אך זו תהיה פרי תהליך מתמשך של עימות עם עלו של האסון. כפי שהוסבר לעיל, הדרישה היא, שמחלת הנפש תנבע מזעזוע נפשי פתאומי. ההנחה היא, כאמור, כי אירוע המאוחר מן האסון עצמו ומתוצאותיו המיידיות לא יכול לגרום לזעזוע כה קשה אשר יתפתח לכדי מחלת נפש: When the scene of an accident is left behind, and the perception of” some later phenomenon induces a psychiatric illness in a plaintiff, the Nervous shock are greatly increased though the principles are factual difficulties in the way of establishing negligence occasioning Sudden perception by the plaintiff and the inducing of the plaintiff’s unchanged. The occurrence or existence of the later phenomenon, its Foreseeable results, of the defendant’s conduct. But the separation in psychiatric illness must be proved to be the results, and the reasonably Time and distance of the later phenomenon from the immediate
The elements of causation and reasonable foreseeability as they apply in consequences of the defendant’s conduct may make it difficult to prove ,the cry of distress which summons a rescuer .cases of nervous shock Later visits by a spouse spouse or parent to the scence of an accident may lose some of its; urgency as time passes after the initial injury Not be so distressing as to or parent to the injured person in hospital may Induce psychiatric illness in a spouse or parent of a normal standard of Especially if the injured person’s- condition and treatment susceptibility Foreseeable that the perception of the injured spouse proceed without dramatic fluctuations. It may not be reasonably Or child in hospital .( 570ibid, at) “might induce a psychiatric illness על הצבתם של שני התנאים האחרונים כתנאים נוספים להטלת אחריות, בנוסף למבחן הצפיות, נמתחה ביקורת רבה. יסודה בדבריו של lord bridgeבפרשת ,mcloughlin[28] אשר השאיר בצריך עיון את האפשרות לפצות בגין מחלת נפש שנגרמה למי ששמע על האסון שאירע ליקירו מכלי שני. גם בפרשת 15] .jaenschהשאיר השופט deaneאת השאלה האמורה בצריך עיון (שם, בעמ’ 608).
בספרות המשפטית שראתה אור לאחר פסקי הדין הנ”ל מובאות דוגמאות רבות לכך, שעמידה על קיומם של שני התנאים הנ”ל תביא לתוצאות בלתי הגיוניות, ויתרה מכך, אף בלתי צודקות. כך, למשל, אישה, אשר רואה בשידור טלוויזיה את מכוניתו של בעלה המשתתף במירוץ מכוניות נשרפת כשהוא בתוכה ובעקבות הזעזוע שנגרם לה היא סובלת מחלת נפש, על-פי ההלכה הקיימת, זכאותה לפיצויים לא תוכר. האם התשובה צריכה להשתנות, אם התחרות מועברת בשידור ישיר ממקום קרוב למקום בו היא נמצאת, כך שלכאורה מתקיימת דרישת הקירבה במקום ובזמן? דוגמה נוספת היא של בעל, אשר אשתו נפגעת בתאונה, ובשל היותו מרותק למיטת חוליו אינו יכול לבקרה, אך כתוצאה מתמונות ומפרטים שנמסרים לו על-ידי צד ג’ הוא לוקה בנפשו. כמו כן מובאת הדוגמה בדבר סב עיוור וחירש, אשר ממתין לנכדתו מעבר לרחוב, ואינו יכול לראות או לשמוע שבעת חציית הכביש נפלה לבור שנכרה במקום ברשלנות (וראה ביתר פירוט 493- 490trindade camb. L.j., supra, at) דוגמאות אלה מובאות להמחשת הביקורת על שני התנאים האחרונים בדבר “הקירבה” לאירוע הטראומטי. התיזה המונחת ביסוד אותה ביקורת היא, כי החלתם של התנאים האמורים עלולה להיות שרירותית בנסיבות מסוימות, אשר בהן, אף-על-פי שלא התקיימו אותם תנאים, ניתן לומר, כי נזק נפשי היה צפוי, ומבחינת שיקולי הצדק והאינטרס הציבורי – ראוי היה להטיל אחריות באותם מקרים.

.16הפסיקה בארצות-הברית
(א) גם בארצות-הברית הייתה התנגדות עקבית בפסקי הדין של המדינות השונות להכרה
באחריות בנזיקין בגין נזק נפשי גרידא. הנימוקים לכך כבר הוזכרו על-ידינו לעיל, ונחזור עליהם עתה אך בקצרה: There are at least three principal concerns, however, that continue to” The problem of permitting legal redress for harm foster judicial caution and doctrinal limitations on recovery for(1) : emotional distress ; the danger that claims that is often temporary and relatively trivial(2) The perceived(3) and;unfairness of imposing heavy and disproportionate financial burdens of mental harm will be falsified or imagined W.l. prosser and w.p. upon a defendant, whose conduct was only negligent, for consequences) “which appear remote from the wrongful’ act ( 1984,th ed., by w.p. keeton 5,st. Paul) . Keeton, on the law of torts(361-360
בתי המשפט בארצות-הברית עיגנו את ההסתייגות היחסית מהענקתה של הגנת הדין לאינטרס שלא להיפגע או להיות מוטרד מבחינה נפשית באמצעות שני הכללים הבאים. אלו “כללי סף”, בהם היה על התובע לעמוד בטרם תיבחן זכאותו לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו: הכלל האחד היה, שניתן לתבוע בגין נזקים נפשיים רק כאשר הם התלוו כנזקים טפלים לנזקי גוף שנגרמו ברשלנות. כאשר נזק הגוף איננו מיידי, אלא נובע בשלב מאוחר יותר כתוצאה מן הפגיעה הנפשית (כמו במקרה של הפלה בעקבות חוויה נפשית קשה), התנו רוב בתי המשפט, כי יתקיים מגע פיסי (impact) בין הנתבע לבין הנפגע. דרישת ה- impactמולאה גם בפגיעות פיסיות קלות, כגון דחיפה קלה, אבק בעין או שאיפת עשן. אולם בשנים האחרונות המגמה בפסיקה של המדינות היא להכיר בעילת תביעה ברשלנות בגין גרימת נזק נפשי רציני (serious emotional distress). ללא הבחנה אם התובע חלה או נפגע בשל כך (365- 364ibid, at).
הכלל השני היה, כי מקום שהנזק הנפשי איננו תוצאה של חרדת התובע לביטחונו, אלא מקורו בצפייה בגרימת נזק גוף או בסיכון חייו או בריאותו של אחר, נדרש, כתנאי להכרה באחריות, כי התובע יימצא – הוא עצמו – במיתחם הסיכון הפיסי אשר נוצר כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע (the zone of danger rule). תנאי זה נזנח בשנת 1968בפסק הדין של בית המשפט העליון של מדינת קליפורניה בעניין dillon v. Legg[18] (1968). אגב, פסק-דין זה שימש אחת מאבני הפינה, שעל יסודן נבנתה הילכת [28] .mcloughlin (ב) בפרשת [18] dillonהנ”ל הוכרה זכאותה של אם לפיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה כתוצאה מכך שחזתה בתאונת דרכים בה נהרגה בתה. בעניין זה נקבע במפורש, כי האם צפתה בתאונה ממקום בו הייתה בטוחה לחלוטין מבחינה פיסית. העיקרון אשר הונח בפסק הדין היה, כי אחריות הנתבע צריכה להיגזר על-פי מבחן הצפיות. לשון אחר, חובת זהירות שלא לגרום לתובע נזק נשי תקום, מקום שנתבע סביר היה צופה, כי מעשיו הרשלניים יגרמו לתובע או
לאנשים מסוגו נזק נפשי כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין (ראה, ,[18] dillon).
919atעוד נקבע שם, כי בקביעת הצפיות המסתברת יש לקחת בחשבון שלושה מדדים של קירבה: “relational proximity” ;”temporal proximity” ;”physical proximity” (ראה: 366prosser and keeton, supra, at).
וכך נאמר שם [18], בעמ’ 920-921:
We note, first, that we deal here with a case” in which plaintiff suffered We confine our ruling to that a shock which resulted in physical injury and Reasonably foresee the injury to plaintiff, or, in other terminology, case. In determining, in such a case, whether defendant should Whether plaintiff was whether defendant owes plaintiff a duty of due care, the courts will take(1) :into account such factors as the following Whether the shock resulted from a direct located near the scene of the accident as contrasted with one who was a(2) .distance away from it Observance of the accident, as contrasted with learning of the accident emotional impact upon plaintiff from the sensory and contemporaneous Whether plaintiff and the victim(3) . Were closely related, as contrasted with an from others after its occurrence Absence of any relationship or .the presence of only a distant relationship The degree of the defendant’s the evaluation of these factors will indicate Obviously defendant is more likely to foresee that a: mother who observes an accident affecting her child will suffer harm foreseeability .than to foretell that a stranger witness will do so Of foreseeability of the third person’s injury is far greater in the case similarly, the degree Anticipate that someone distant from the accident will suffer more than shock to the nearby, witnessing mother will cause physical harm than to subsequently learns of it. The defendant is more likely to foresee that of his contemporaneous observance of the accident than that in which he The fixing of obligation, intimately a temporary emotional reaction. All these elements, of course, shade; into each other ,tied into the facts .(ההדגשות שלי – מ’ ש’) “depends upon each case (ג) פסק הדין בפרשת [18] dillonאומץ במספר ניכר של המדינות של ארצות-הברית, בעוד שמיעוטן המשיכו לדבוק בדרישה המוקדמת, כי התובע יימצא במיתחם הסיכון הפיסי.
בחלק מן המדינות אשר אימצו את הילכת [18] dillonהתפתחה ההלכה כך, שמבחן הצפיות הטהור נזנח, ונעשה שימוש בשלושת הקריטריונים שנמנו בדבר קירבה, כעקרונות של הדין
המהותי המגבילים אחריות, ולא ככלים לבחינת קיומה של חובת זהירות, כפי שהודגש במפורש בפרשת: . 18dillon(ראה בהרחבה: :the bell tolls” ,p.a. bell .l. Rev . U. Flo 36″toward full tort recovery for psychic injury 340- 338, 333(1984)). כך, למשל, ניתן לציין את פסקי הדין של בית המשפט העליון של מדינת פלורידה בפרשו brown v. Cadillac;[19] (1985) ,champion v. Gray[20] (1985) . Motor car divכמייצגים את המגמה המצמצמת את ההלכה בעניין [18] .dillonבעניין [9] championחזתה אם במותה של בתה בתאונת דרכים, התעלפה ומתה במקום. בפסק הדין נאמר, כי אמנם לא נדרש ,impactהיינו, אין צורך בפגיעה פיסית, עובר להתרחשותו של הנזק הנפשי, אך מה שנדרש הוא, כי הנזק הנפשי ילווה בתוצאות פיסיות של ממש. נזק נפשי גרידא – אין די בו. גם בעניין [18] dillonנפסקה ההלכה על בסיס ההנחה בדבר נזק נפשי המקבל ביטוי פיסי. כמו כן סבר בית המשפט, כי בנוסף למבחנים הרגילים של צפיות הנזק, על התובע להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים נוספים, כמפורט להלן. בכך צומצמה, למעשה, הילכת [18] ,dillonבה הודגש כי המדובר בקריטריונים לצפיות ולא בתנאים נוספים: Foreseeability is the guidepost of any tort claim. Because we are” dealing with an unusual and nontraditional cause of action in allowing ,damages caused by psychic injury following an injury to another Need to be placed on the pure foreseeability rule. We have already however, public policy comes into play and some outward limitations Discernible physical injury.in referred to the requirement of a significant Event causing the original injury. If such a person sees it, hears it, or addition the psychically injured party should be directly involved in the Still there, that person arrives upon the scene while the injured party is Is likely involved… Another factor in the foreseeability requirement is Emotional attachment to the directly injured person. A child, a parent, that the secondarily injured party must have an especially close Others may or may not, depending upon their;. Or a spouse would qualify( 20, at[19] champion) “relationship and the circumstances thereof (ההדגשות שלי – מ’ ש’).
לעומת זאת, ניתן לראות את פסק הדין של בית המשפט העליון של מדינת אוהיו, בפרשת [21] (1983) hanks . ,paugh vכמייצג את התיזה ההפוכה. באותו עניין התרחשו בשלש הזדמנויות שונות תאונות דרכים בסמוך לביתה של התובעת, אשר היה ממוקם מול מחלף דרכים אשר חיבר בין דרך בין-מדינתית לדרך מדינתית. בשלוש התאונות נגרם גם נזק לרכוש, בכך שהמכוניות פגעו בחצרים של התובעת. התובעת הגישה תביעה נגד שלושת הנהגים, ובנוסף לנזק לרכוש טענה, כי היא סובלת מ”דיכאון נפשי, כולל חרדה ניאורוטית עם מאפיינים דיכאוניים”. בית המשפט קבע, כי אין צורך שהנזק הנפשי ילווה בביטוי פיסי. תחת זאת נקבע, בעמ’ 765, כי על הנזק הנפשי להיות “רציני” (serious):
In delineating the standards to guide ohio courts in reviewing cases” seeking damages for the negligent infliction ,of serious emotional distress Bystander in order to sufficiently we wish to underscore the element of seriousness’ as a necessary- component required for a plaintiff Distress as being a more reliable safeguard than an ensuing physical state a claim for relief. We view the standard of serious’ emotional Injury’ requirement in screening out legitimate claims. By the term Or hurt feelings. We believe that serious emotional distress describes serious’, we of course go beyond trifling mental disturbance, mere upset Emotional distress may be found where a reasonable person, normally emotional injury which is both severe and debilitating. Thus, serious . Constituted, would be unable to cope adequately with the mental distress(ההדגשה שלי – מ’ ש’) “engendered by the circumstances of the case אשר לשלושת הקריטריונים שעוצבו בפרשת [18] dillon(קירבה במקום, קירבה בזמן וקירבת משפחה) הודגש בפסק הדין, בעמ’ 766, כי אלה עקרונות מנחים בקביעת קיומה של חובת זהירות ולא תנאים מוקדמים שעל התובע להוכיח בנוסף לצפיות הנזק: Concomitant with this test of foreseeability, we add several factors” which should be considered in order to determine the reasonable Bystander. These factors are by no means exclusive, and the foreseeability of a negligently inflicted emotional injury to a-plaintiff An aggrieved party from recovery. Thus, the term factors’ should be mere failure of a plaintiff to satisfy all of them should not preclude Underscored to alleviate any misconception that such factors are Determination of whether the serious emotional injury was reasonably requirements. The purpose of these factors is to assist and guide the Which preciptated) . Foreseeable to the defendant at the time the accidentההדגשה שלי – מ’ ש’) ” took place(the cause of action גם בספרות המשפטית שפורסמה בארצות-הברית בעקבות פרשת [18] dillonובפסקי הדין שלאחר מכן מוצגות שתי המגמות שנמנו לעיל. כך, למשל, במאמרו הנ”ל של bellמוצגת התיזה, לפיה יש לפצות בנזיקין בגין כל נזק נפשי (the full recovery). Rule) העיקרון המונח בבסיסה הוא, כי כל אדם זכאי ל- ,psychic well beingועל זכות זו יש לפרוש את הגנת הדין. המחבר תומך את גישתו בשיקולים כלכליים שונים, ולסברתו, על-ידי קבלת גישתו תופחת העלות כוללת בגין תאונות דרכים, מחד גיסא, ויקודמו עקרונות הגינות וצדק כלליים, מאידך גיסא. על גישה זו נמתחה ביקורת במאמר תגובה של liability for negligently inflicted” r.n. pearson 413(1983) .l. Rev . U. Flo 36″ a response to professor bell:phychic harm
הדין בישראל – פקודת הנזיקין .17עד כאן הסקירה של המחשבה המשפטית בנושא שלפנינו כפי שהתגבשה באנגליה, באוסטרליה ובארצות-הברית. עתה אנו שבים למשפט שלנו. ראשית דבר, נתייחס למצב המשפטי באספקלריה של דיני הרשלנות בנזיקין, ולאחר מכן נבחן את דבר חלותו של חוק הפיצויים.
.18(א) נעבור לבחינת אמות המידה המשפטיות החולשות על קביעת האחריות בנזיקין בגין נזקים נפשיים הנגרמים לראובן כתוצאה ממותו, פציעתו או העמדתו בסכנת פגיעה כאמור של שמעון (קרובו של ראובן), על-ידי מעשה או מחדל רשלני של לוי.
(ב) המפתח לפתרונה של שאלת האחריות הוא בקביעה בדבר קיומה או היעדרה של חובת זהירות, שחב לוי המזיק (אשר גרם ברשלנותו נזק גוף או סכנה לנזק גוף לשמעון, שהוא הנפגע המיידי והישיר ממעשיו) כלפי ראובן, שנפגע בנפשו בשל הפגיעה בשעון. ראינו, כי באנגליה ובארצות-הברית נקבע, כי הנתבע בנזיקין חב, בנסיבות מסוימות, חובת זהירות כלפי מי שנפגע בנפשו, שלא להסב לו פגיעה כאמור, מקום שהנזק הנפשי היה התוצאה הצפויה באורח מסתבר מהתנהגותו של הנתבע.
(ג) שלוש הן אבני המדרגה בבחינת האחריות בעוולת הרשלנות (ע”פ 6/55[4], בעמ’ 1012; ע”פ 402/75 [5], בעמ’ 570): (א) קיום חובת זהירות של המעוול כלפי הנפגע; (ב) הפרת החובה האמורה; (ג) גרם נזק כתוצאה מן ההפרה של החובה.
בשאלת קיומה של חובת הזהירות, היא המדרגה הראשונה, בוחנים שני היבטים, האחד עקרוני והשני ספציפי, הנוגע במישרין לעובדותיו של המקרה (ע”א 145/80 [6], בעמ’ 122). ההיבט העקרוני דן במה שמכונה “חובת הזהירות המושגית”; ההיבט הספציפי עניינו בחובת הזהירות הקונקרטית. כדברי j.a. jolowicz, on& p.h. winfield 67(1979) th ed. By w.v.h. rogens 11,torts london): If the .the concept of the duty of care performs two distinct functions” First that the circumstances plaintiff is to succeed it must be established Care, and, secondly, that the defendant actually owed him a duty on the in which his damage was caused were capable of giving rise to a duty of .”particular facts of the case
ההיבט הראשון עניינו, כאמור, בחובת הזהירות המושגית. כדברי חברי הנכבד השופט ברק בע”פ 186/80 [7], בעמ’ 776:
“בהיבט הראשון נידונה השאלה העקרונית-מושגית (‘חובת זהירות מושגית’), אם הסוג הכללי, אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות. עמד על כך השופט שמגר בע”א 343/74, בעמ’ 156: ‘ההתייחסות לקיומה או להעדרה של חובה, בין פלוני לרעהו, איננה מעוגנת בעיקרה בחריצת משפט אינדיבידואלית בדבר מהות היחסים הספציפיים אשר ראוי שישררו בין פלוני לרעהו האמור; שאלת קיומה או העדרה של חובה היא סוגיה שבדין, הבנויה על חלוקה ועל סיווג כלליים של סוגי פגיעות וסוגי מזיקים וניזוקים ואשר גבולותיה מושפעים בראש וראשונה ממדיניות משפטית'”.
קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות, הווה אומר, על-פי המענה לשאלה, אם דם סביר צריך היה לצפות התרחשותו של נזק. אומר חברי הנכבד השופט ברק בע”א 145/80 [6] הנ”ל, בעמ’ 123:
“הצפיות הנורמאטיבית – במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה – באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: lord reidבפרשת (1970) .home office j. Dorset yacht co. Ltd). שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות”.
בהקשר זה מוזכרים דברי lord diplockבפרשת yacht co. V. Home office Dorset 1059, at[32] (1970), לפיהם: And the choice is exercised by making a policy decision as to whether” .”…or not a duty of care ought to exist ודומים ברוחם דברי lord wilberforceבפרשת 303, supra, at[28] mcloughlin: It is not merely an issue of fact to be left” to be found as such. When it To a person or a class, the is said to result in a duty of care being owed
. Statement that there is a ‘duty of care’ denotes a conclusion into the”forming of which considerations of policy have entered (ד) האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין המעוול וקרובו של הנפגע, כמתואר לעיל? בטרם נדון בשאלה זו בפרוטרוט, אקדים ואומר, כי מקובלת עלי ההשקפה, לפיה אין המדובר במסגרת זו בחובת זהירות אחת ואחידה, אשר אחריה נגררים, כסרח עודף, ספיחים, שמספרם כמספר הנפגעים העקיפים. לו היה הדבר כך, ניתן היה להתייחס אל הבעיה שלפנינו רק על יסוד בחינתה של מידת ריחוק הנזק (ראה , j.c. smith125- 121( 1984,london) liability in negligence).
חובת הזהירות כלפי מי שנפגע בגופו (הנפגע העיקרי) וחובת הזהירות כלפי נפגעים משניים נוספים קמות ומתקיימות במקביל. המדובר בחובת זהירות עצמאית ונפרדת המוקמת בין המזיק לבין מי שנפגע בנפשו. אגב, אנו מכנים את החובה האחת “עיקרית” לא בשל משקל תוצאותיה בהשוואה לחובה “המשנית”, שהרי ייתכן שתוצאותיה של הפרת החובה המשנית תהיינה חמורות יותר מאלו של החובה העיקרית (ראה פרשת [15] jaenschלהלן), אלא בשל כך שהפרת חובת הזהירות העיקרית היא תנאי מוקדם עובדתי להפרות הנלוות, וזאת גם באותן נסיבות בהן חולפות תוצאותיה של הפגיעה העיקרית לפני שחולפות תוצאותיה של הפגיעה המשנית: Though the plaintiff’s shock in these cases is typically consequent on” action is not dependent on, or secondary’ to, the primary victim’s. The the defendant’s having injured or imperilled someone else, his cause of Plaintiff directly,not derivatively, even if it defendant’s liability arises from breach of a duty of care owed to the Is generally at once also a Defence that the primary victim breach of duty to the other. Thus it is no He was contributorily negligent or because he lost his claim for some could not himself recover, be it because he suffered no injury or because .( 150fleming, supra, at) “other reason בפרשת , supra[15] jaenschהחלים הבעל מן הפציעה, אך אשתו – התובעת –
פיתחה מחלת נפש. העובדה שהנפגע הישיר החלים לא העלתה ולא הורידה לעניין האחריות כלפי האישה בגין מחלת הנפש שנגרמה לה.
.19כאמור, השיקולים של המדיניות המשפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים. גרימת נזק גוף ברשלנות היא אירוע המתרחש בעולם המציאות. אירוע זה, מטבע הדברים, אינו מתמצה בגרימת אותו נזק בלבד, אלא יש לו השלכות משניות ותוצאות לוואי, ובהן עובדת היותו מקור לנזקים נפשיים, מסוגים שונים ובעוצמות שונות, הנגרמים לזולת. כך, למשל, גרימת נזק גוף לפלוני יכולה להסב נזקים נשיים מגוונים למספר בלתי מסוים של נפגעים, החל מבני משפחתו
הקרובים של הנפגע, דרך חוג חבריו וכלה באין ספור עוברי אורח מזדמנים, אשר חזו באירוע עצמו באופן מקרי, קראו עליו בעיתון או ראו אותו או את תוצאותיו המיידיות בשידור טלוויזיה.
קביעת גבולות האחריות בנזיקין בסוגיה שלפנינו אך ורק על-פי אפשרות הצפיות הפיסית של נזק נפשי כלשהו תביא לידי כך שהמזיק, אשר הסב לפלוני נזק גוף ברשלנות, ימצא עצמו חייב לפצות מספר רב של בני אדם, אשר האירוע הרשלני השפיע בדרך כלשהי על רגשותיהם ועל חוסנם הנפשי. תוצאה כזו אינה מתקבלת, כמובן, על הדעת, הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל, והן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט, אותה מבקשים לרתום לעניין כדי לפרוש את הגנת הדין על האינטרס שלא להיפגע מבחינה נפשית. החלה בלעדית של מבחן הצפיות תביא לריבוי תביעות, ובהן, מן הסתם, תביעות בגין נזקים קלי ערך, תביעות סרק ותביעות בדויות. מערכת משפט, המתמודדת גם כיום בקושי רב בשפעת המשפטים, בשל המגבלות המוטלות עליה, תעמוד מול הכפלה ואף שילוש של התביעות בקשר לכל תאונה; מדיניות משפטית סבירה אינה יכולה לתת ידה לכך.
.20במסגרת תהליך קביעתה של חובת הזהירות המושגית נדרשת איפוא פעולת
סינון, אשר תבור מבין כלל הנזקים הנפשיים הצפויים את אלה אשר ראוי כי ייכללו בתוך גבולות מעגל האחריות. ניתן לנסות ולמנות את מערכת השיקולים שעל פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. כמובן, אין זו רשימה ממצה, והיא תעמוד במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין.
(א) זהות התובע – המקרה שלפנינו אינו מעורר את הצורך להכריע במישרין בשאלה זו, שכן בשני התיקים המדובר בקרובים ממדרגה ראשונה (הורים; בת), אשר לקו, לטענתם, בנפשם בגין נזק הגוף שנגרם ליקירם.
מן ההיגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי, אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני-זוג). ראינו, כי על-פי האינפורמציה הרפואית הידועה, תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקירבה, שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך. היינו, יש חשיבות רבה למידת הקירבה והאינטימיות בפועל. לשון אחר, יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה, אך ייתכנו נם מידות קירבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה. לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית-משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין.
(ב) התרשמות ישירה מן האירוע המזיק – הדרישה בפסיקה הזרה (בין אם היא מנוסחת כרכיב של מבחן הצפיות ובין כתנאי מגביל מחוץ למבחן הצפיות) היא, כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. מאידך גיסא, ראינו, כי נמתחה ביקורת רבה על הצבת הדרישה בדבר התרשמות ישירה מן האירוע המזיק כמגבלה
מהותית להטלת אחריות. כנטען על-פי אותם דברי ביקורת, אין לשלול מדעיקרא את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.
ברור ומובן לכאורה, כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו צפוי יותר כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין. כאש ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה צפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. כך – דרך כלל, אולם לא תמיד. איני סבור, כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן עמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע – אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני – היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע. במסגרת זו תינתן הדעת, כאמור, לדרך קבלת המידע. כשלעצמי, לא הייתי שולל, במקרה ראוי, מתן פיצוי בגין התוצאה הנזקית שנגרמה, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי, הכול כמבואר לעיל. אגב, ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה נראית לי, על-פי הגיונם של דברים, שוות משמעות לצפייה ישירה במקום האירוע.
(ג) מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק – תנאי נוסף שגובש בפסיקה הזרה להכרה באחריות לנזקים נפשיים הוא, כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המיידיות. מבחינה זו, זירת האירועים כוללת גם את האמבולנס או בית החולים אליו פונה מי שנפגע בגופו, אך לא מעבר לכך.
בשאלה זו הבחינו בין שתי מערכות אפשריות של נסיבות: האחת, כאשר הנזק הנפשי נוצר על-ידי זעזוע או הלם, אשר נגרמו לתובע אשר נדרש להתעמת לראשונה עם האירוע המזיק על-ידי עמידה על תוצאותיו המאוחרות, הרחק מזירת האירועים (למשל, הורה אשר שהה בחו”ל בעת שנודע לו על תאונה שאירעה לבנו, והוא מגיע לבית החולים מספר ימים לאחר מכן; או כאשר גופתו של קורבן התאונה לא זוהתה במקום, אלא בבית -חולים, לאחר חלוף פרק זמן ממועד התאונה, למשל, במקרה של אסון המוני). השנייה, כאשר הנזק הנפשי הוא פרי תהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק. כאן אין המדובר בנזק נפשי הנוצר על דרך של חוויה חד-פעמית, אלא הנזק הוא תוצאה של מגע מתמיד ותממשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע המזיק, באופן הגורם בסופו של דבר להיווצרותו של נזק נפשי (למשל, נזק נפשי הנגרם לקרוב – הורה או בן-זוג – המטפל דרך קבע במי שנפגע בגופו מן האירוע המזיק).
לא למותר להביא, בהקשר זה, את הדברים הבאים של השופט deaneמתוך פרשת 607- 606, at[15] jaensch:
…It would seem reasonably clear that the requisite duty relationship” will not, on the present state of the law, exist in a ease where mere Of the accident and its aftermath, with a psychiatric injury results from subsequent contact, away from the scene Person suffering from the effects Accident contact is that which may result from the contact of the accident. An example of psychiatric injury suffered as a result of- such post Involved in the nursing or care of a close relative during a period See, e.g. pratt. There:accident treatment- ar at least two possible rationales of the distinction, for the purposes subsequent to immediate post Cases where psychiatric injury of the requisite duty relationship, between Accident and its aftermath and cases where the psychiatric injury was was sustained as a result of direct observation at the scene of the The scene of the accident and sustained from subsequent contact, away from The effects of the accident.one its aftermath, with a person suffering from Proximity,in the sense of such rationale lies in considerations of physical One hand and the injury on the other. The other lies in considerations of space and time between the accident and its immediate aftermath on the Results from the impact of matters which themselves formed part of the causal proximity in that in the one class of case the psychiatric injury Injury in the course of it, whereas, in the other class of case, the accident and its aftermath, such as the actual occurrence of death or Psychiatric injury has resulted from contact with more remote Injured person. The choice between one or other or a combination of consequences such as the subsequent effect of the accident upon an Precise identification of any essential criteria of the existence of the these two distinct rationales may obviously be of importance in the more Requisite duty relationship. On balance, i have come to the conclusion Considerations of causal proximity, is to be preferred as being the less that the second, which justifies the line of demarcation by reference to . Arbitrary and the better attuned both to legal principle and(ההדגשות שלי – מ’ ש’) “considerations of public policy בשני המצבים שתוארו המדובר בנזק נפשי שהוא מאוחר מן האירוע המזיק ומרוחק ממנו, אלא שבמקרה האחד המדובר בנזק שהוא פרי המפגש הראשון בין התובע לבין תוצאותיו של האירוע המזיק, ובמקרה השני המדובר בנזק שהוא פרי סידרה או רצף של מפגשים כאמור, הגורמים בסופו של התהליך להיווצרות נזק נפשי.

אשר למערכת הנסיבות הראשונה שתוארה, אין לדידי מקום לקביעה שרירותית מראש, מהי קירבה מספקת במקום ובזמן, כתנאי להטלת אחריות. בדרך כלל, ככל שמתרחקים במקום ובזמן מזירת האירוע המזיק, הצפיות להתהוותו של נזק נפשי הולכת ופוחתת (ראה הקטע מפרשת 601, at[15] ,jaenschשהובא בסעיף 13(ב) לעיל). לא הרי צפייה ישירה ובו-זמנית בתאונה בה נפגע אדם יקר כהרי ביקור בבית-חולים בו מאושפז אותו אדם פרק זמן לאחר מכן. במקרה הראשון המדובר בהלם פתאומי, הנובע מאירוע פתאומי ודרמטי, ובשני המדובר בחוויה, היכולה אמנם להיות קשה ומדכאת, אך נשלל ממנה מימד ההפתעה והדראסטיות המאפיין את הנוכחות באירוע המזיק עצמו. אולם, כאמור, אין מקום להכללות, ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ולשאול, אם, בנסיבות העניין, היה המעוול, כאדם סביר, צריך לצפות התהוותו של נזק כתוצאה מסתברת מן האירוע הרשלני. זאת ועוד, יש לזכור גם, כי בנוסף לעצם קביעתה של חובת זהירות, על הנזק שהתהווה להיות קשור סיבתית – הן עובדתית והן משפטית ¬לאירוע המזיק. בבחינת שאלת הסיבתיות, במיוחד מקום שהמדובר בנזקים שהתהוו במרחק של מקם וזמן מן המעשה הרשלני, יש, כמובן, לתת את הדעת להשפעתם של אירועים מאוחרים על קביעת האחריות.
בנוגע למערכת הנסיבות השנייה שתוארה, היינו, התהוות נזק נפשי כתוצאה מתהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק, הגישה בפסיקה הזרה היא, כי נזק זה איננו בר-פיצוי. הנימוק לכך איננו מעוגן בשיקולי צפיות, שכן במקרים רבים צפוי, כי מגע רצוף ומתמיד עם מי שנפגע בגופו באירוע המזיק (למשל, על דרך של טיפול בו) יוביל, בסופו של תהליך, להתפתחותו של נזק נפשי, ואפילו נזק חמור. מקורה של הדרישה, כי הנזק הנפשי יהיה ,shock inducedהוא בשיקולי מדיניות משפטית ובתחושה כי יהא זה נטל כבד מדי על המזיק לשאת בנזקים מעין אלה.
כזכור, עניין לנו בגיבושה של חובת זהירות עצמאית ונפרדת, אותה חב המזיק כלפי מי שנפגע בנפשו, שלא להסב לו נזק כאמור. היינו, הדרישה היא, כי המזיק ¬במעשיו – לא יגרום נזק לאחר.
להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה; כדוגמת דברי בית המשפט בפרשת , supra[21] paugh; הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקירבה הסיבתית (causal proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום.

(ד) מהו נזק נפשי – ראינו כי ההלכה באנגליה ובארצות-הברית היא, כי על התובע לסבול נזק נפשי קשה בטרם תקום זכות תביעה. דרישה זו מתנסחת באופנים שונים: מחלת נפש מוכרת של ממש, נזק נפשי המתבטא בתופעות פיסיולוגיות, נזק נפשי רציני וכדומה. הרעיון העומד ביסודו של תנאי זה הוא, כי יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב וכעס, הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים. בדרך כלל אין הצדקה להטיל על המזיק אחריות בגינן, מחד גיסא, ואין גם הצדקה לרתום את המערכת המשפטית לשם כך, מאידך גיסא. יש להדגיש ולשוב ולהדגיש, כי בהיעדר מאפיין ברור, קיים גם חשש ניכר לבידוי נזקים שלא היו ולא נבראו. היעדר סיווג רפואי מוכר גם מכביד ביותר על הערכת היקפו של הנזק, ואף עלול למונעה כליל.
בע”א 243/83 [8] נפסק על-ידי חברי הנכבד, השופט ברק, בעמ’ 142, כי “… נזק לא-רכושי גרידא אף הוא נזק לעניין עוולת הרשלנות, והוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות”. עוד נאמר שם: “…על-פי כל שיקול של מדיניות משפטית קיימת החובה (הנורמאטיבית) לצפות מראש נזק לא רכושי גרידא למי שנופל במעגל הסיכון הראשוני, כלומר זה שכלפיו כוונה הפעולה המזיקה… נוכל להשאיר בצריך עיון, אם ניזוקים נוספים, שנגרם להם נזק לא רכושי, נכנסים למסגרת של אלה שצריך לקחתם בחשבון כעלולים להינזק” (ההדגשות שלי – מ’ ש’). בענייננו, הניזוק הישיר מן המעשה הרשלני הוא מי שנהג, נפצע או הועמד בסכנה. כלפיו הופרה החובה שלא לגרום לו נזק גוף. קרוביו של הנפגע אשר לקו בנפשם עקב הפגיעה בו, מצויים “במעגל הסיכון המשני”, ולכן יש מקום לבחינת השאלה, אם כל נזק לא רכושי גרידא, אשר נגרם לקרוב כאמור, די בו כדי להקים אחריות כלפיו. מובן, שזו היא שאלה של חובת הצפיות מן הבחינה הנורמאטיבית, שהרי פגיעה נפשית כלשהי תהא בדרך כלל פועל יוצא אוטומאטי מן האירוע הרשלני.
מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים.

.21הדין בישראל – חוק הפיצויים
בשני התיקים שלפנינו המדובר באירועים שהם גם תאונות דרכים, כמשמעותו של מונח זה בחוק הפיצויים, ולכן שאלה נוספת עליה יש להשיב היא, האם קמה למבקשים ברע”א 452/87
ולמערערת בע”א 80/88 זכאות לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם בהיותם “נפגעים”, אשר נגרם להם “נזק גוף” ב”תאונת דרכים”.
בסעיף 1לחוק הפיצויים מוגדר “נפגע” כ”אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים”, “נזק גוף” כולל, על-פי ההגדרה, גם ליקוי נפשי או שכלי, ומכאן שהנזק בשני המקרים שלפנינו הוא “נזק גוף” השאלה היא, אם נזק גוף זה נגרם ב”תאונת דרכים”. “תאונת דרכים” מוגדרת כ”מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי…” (ההדגשה שלי – מ’ ש’). שילוב ההגדרות זו בזו מציב את התנאי, כי
“נפגע” יהא אדם שנגרם לו נזק גוף במאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי.
בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק הדין מושא רע”א 452/87 ו-444/87, סבר, כי –
“אות היחס ‘ב’ מורה על פגיעה ישירה בתאונה, בשעתה ובמקומה ומכוחה. ‘עקב התאונה’ לא נאמר ו’כתוצאה מהתאונה’ לא נאמר, אלא בתאונה, ללמדם שהמדובר בפגיעה ישירה”.
את דבריו סמך בית המשפט המחוזי גם על דעתו של פרופ’ י’ אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תשל”ט) 30ה”ש 78, ועל דברי פרופ’ ד’ קרצמר, “חוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975”, קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים תשל”ו (האוניברסיטה העברית והנהלת בתי המשפט, ש’ שטרית עורך, תשל”ז) 113, 116-117, אשר לפיהם, במקרה של הלם הקורה הרחק מזירת התאונה אין לראות בו תאונת דרכים במובן החוק. דעה זו גם הייתה מקובלת על בית המשפט המחוזי בנצרת, בפסק הדין מושא ע”א 80/88, והוא תמך אותה גם בנימוקים של מדיניות משפטית, כדבריו:
“החוק בא לענות על נזקיהם של נפגעי תאונות דרכים, בהטילו חבות אבסולוטית לפיצויים. לכאורה, כוונת המחוקק היתה לענות על נזקיהם של מי שמעורבים ממש בתאונה, וכשעל פי נוסח החוק זה אחד הפרושים האפשריים ¬ובלשון הבריות זה אף הפירוש היותר שכיח – נראה לי, שיש לאמץ פרוש זה, ולא ליתן לחוק את הפירוש המרחיב את גבולות החבות על פיו”.
.22(א) מבחינת המדיניות המשפטית רצוי, כמובן, שתהיה גישה אחידה הן בתיקי נזיקין והן בתיקי חוק הפיצויים המתייחסים לאותה תאונה. הרי אין טעם והיגיון בכך שהנפגע הישיר יתבע לפי חוק הפיצויים והקרוב שנפגע נפשית יתבע לפי דיני הנזיקין, ומה גם שבמקרה של תאונת דרכים, ההישענות תהיה על אותה פוליסה. כמובן, מאידך גיסא, ניתן להעלות את הטענה, כי בקובעו אחריות מוחלטת התכוון המחוקק לענות רק על נזקיו של מי ש”מעורב ממש” בתאונה, ואין לפרש את החוק באופן המרחיב את גבולות האחריות על פיו. התשובה לטענה זו היא, כי כוונתו העיקרית של המחוקק הייתה, כי בענייני תאונות דרכים, לאור היקפן ותדירותן, לא יהיה עוד צורך בהתדיינות סביב טענת האשם, ומבחינה זו אין, על-כן, הכרח לפרש את דברי המחוקק באופן המצמצם אותם לנפגע הישיר בלבד.

(ב) השאלה המרכזית היא, כמובן, אם חוק הפיצויים, לפי נוסחו, יכול לכסות אחריות כגון זו שנדונה כאן לפנינו.
התשובה לכך היא חיובית. חברי הנכבד, השופט ברק, דן בשאלה של פרשנות המונח “תאונת דרכים”, בין היתר בע”א 358/83 [9] כנאמר שם, מאורע, שבו נגרם לאדם נזק גוף, הוא לפי החוק הנ”ל בגדר תאונת דרכים, אם הנזק נגרם “עקב” השימוש ברכב מנועי. היינו: מקום שקיים קר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה, המדובר בתאונת דרכים. הביטוי “עקב”, אותו נוקט חוק הפיצויים, כולל בתוכו לא רק את המבחן הסיבתי-עובדתי אלא גם קשר סיבתי-משפטי, הבורר מבין הסיבות-שבלעדיהן-אין אותן סיבות, אשר מפאת תכונותיהן משמשות יסוד להטלת חבות (שם, 862-863). כפי שגם מובא שם, בעמ’ 864, מפיו של השופט אור, בעניין אחר:
“‘רבות נכתב בשאלה מהו אותו קשר סיבתי הנדרש, ובמילים אחרות, מהו אותו שימוש נדרש ברכב, שבעקבותיו יחשב נזק שנגרם כנגרם ‘עקב שמוש ברכב’ כמובנו בחוק. בתי המשפט המחוזיים התחבטו בכך רבות, בניסיון למצוא את הנוסחה הגואלת כבמקרים שונים נבחנים במגמה לבדוק, אם החוק פורש כנפיו עליהם… רובן של מחלוקות בעניין פרוש אותו קשר סיבתי משפטי נדרש מקורן בכך, שהחוק אינו מגדיר ברורות מהותו של קשר זה, ומשאיר לבתי המשפט לקבוע מהו אותו קשר סיבתי משפטי נדרש. על בתי המשפט הוטל, אפוא, להחליט בעניין זה על-פי המדיניות המשפטית הראויה, בשעה שמיגוון המקרים הדורש הכרעה קשה לצפותו, ומידי פעם נקלע בית המשפט לצורך להכריע על-פי עובדות, אשר יש להניח שהמחוקק לא צפה ואולי לא יכול היה לצפותן’ (ת”א (נצ’) 230/86 …, בעמ’ 233(לג) – 233(לד))”.
מסכם ואומר חברי השופט ברק, שם [9], בעמ’ 866-867, בכל הנוגע למהותו של הקשר הסיבתי המשפטי המשמש אותנו לפי חוק הפיצויים:
“…מבחן הצפיות משקיף על ההתנהגות, כפי שניתן היה לראותה מראש, ואילו חוק הפיצויים משקיף על ההתנהגות, כפי שהיא נראית בדיעבד. בנסיבות אלה, אין זה ראוי, בדרך כלל, להיזקק למבחן הסיבתי של צפיות, במקום שבסיס האחריות הינו אחריות מוחלטת…
שיקולים אלה לדחייתו של מבחן הצפיות כמבחן סיבתי-משפטי ראוי מצביעים, לדעתי, על מבחן הסיכון כמבחן סיבתי-משפטי שראוי לקחתו בחשבון. מבחן זה קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים, ‘… אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר’ (ע”א 576/81, בעמ’ 7). על-פי מבחני הסיכון, ‘השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע ‘מתחם של סיכון’, כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מיתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי
הנדרש…’ (ע”א 145/80, בעמ’ 146). ‘השאלה הנשאלת על-פיו היא, האם תהליך גרימה מסוים הוא בתחום הסיכונים שבגינם מעניק הדין סעדים’ (גלעד, במאמרו הנ”ל, בעמ’ 30). בהפעילנו מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. לדעתי, זהו המבחן העיקרי העולה מפירושו של חוק הפיצויים: ‘מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה. יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופיה של האחריות… שהיא אחריות ללא אשמה…’ (ע”א 804/80, בעמ’ 439)”.
בכך גם המענה לשאלה שלפנינו: הקשר הסיבתי-משפטי, כמבואר, חובק גם את הפגיעה הנפשית בקרוב ממדרגה ראשונה של מי שנפגע במישרין בתאונה גופה. הפגיעה בקרוב המשפחה היא בגדר הסיכון שראוי לקחתו בחשבון; היא מצויה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. עמד על כך גם פרופ’ אנגלרד, בספרו הנ”ל (מהדורה 2, תש”ן), 59:
“לדעתנו, עדיפה גישה המרחיבה בסוגיה זו את האחריות לפי החוק עד לגבולות האחריות לפי עוולת הרשלנות. מבחינה פורמלית, מבחן הסיכון שנתקבל בפרשת שולמן נוטה להרחבת הזכאות. לפי מבחן זה אין חשיבות לתהליך הגרימה המדויק, אלא לסוג הסיכון הכללי. דומה, כי זעזוע נפשי במקום התאונה אינו שונה במהותו מזה המתרחש בסמוך לו; שניהם הם במתחם הסיכון של שימוש ברכב מנועי. גם מבחינה עניינית אין הצימצום נראה מוצדק. הוא מחייב, כאשר נתקיימו יסודות האחריות בנזיקין, את פיצול התביעות: הנפגעים הישירים יתבעו על פי החוק; הנפגעים העקיפים על פי פקודת הנזיקין. ההפעלה-יחד של שתי מערכות הפיצויים מסבכת ללא צורך את הסדרת התביעות. הדבר בולט במיוחד נוכח העובדה שביטוח אחד מכסה את שתיהן. מכל הסיבות האלה, מן הדין לתאם בין דין הזעזוע הנפשי לפי החוק לבין זה לפי עוולת הרשלנות”.
אשר-על-כן דעתי היא, כי עניין הפגיעה הנפשית בקרוב המשפחה נכנס אף הוא לגדר חוק הפיצויים. המבחנים יהיו זהים לאלו שהובאו בפרוטרוט בדוננו לעיל באחריות לפי דיני הנזיקין.
יש להוסיף בהקשר זה, כי על-פי עקרון ייחוד העילה, מי ש”תאונת דרכים”, כמשמעותה בחוק הפיצויים, מקנה לו עילת תביעה על-פי החוק האמור, לא יוכל לתבוע פיצויים בגין נזק גוף על-פי פקודת הנזיקין (סעיף 8(א) לחוק הפיצויים); אולם, הוראותיה של פקודת הנזיקין יחולו בכל המקרים בהם יתרחש הנזק שלא ב”תאונת דרכים”, כהגדרתה בחוק הפיצויים (למשל, נזק בעקבות טביעת ילד בבריכה או אסונות דומים).
.23לאור האמור לעיל יש להחזיר את הדיון בכל התיקים שלפנינו לערכאה הראשונה, כדי שתינתן אפשרות לבקש לתקן את התובענות, וכדי שהנושא ייבדק לפי הקו שהותווה בסעיף 22סיפא לפסק-דין זה.

.24סיכומו של דבר, הערעור ברע”א 444/87 – נדחה.
אשר לדיון ברע”א 452/87 ובע”א 80/88 – יוחזרו התיקים לבית המשפט המחוזי או השלום, לפי העניין, כדי שיושלם הדיון בהם לפי הקווים שפורטו לעיל.
המבקשים ברע”א 444/87 והמשיבים בע”א 80/88 יישאו בהוצאות בסכום כולל של 000, 5ש”ח לכל צד שכנגד.

השופט א’ ברק: אני מסכים.
השופט ד’ לוין: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, ח’ באב תש”ן (30.7.90).

---

שיתוף: