בבית המשפט העליון
רע”א 2993/14
לפני: כבוד השופט צ’ זילברטל
המבקש: מרדכי רוטמן
נ ג ד
המשיבה: הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת”א 7251-11-11 שניתנה ביום 28.1.2014 על-ידי כב’ השופטת א’ דודקביץ’
בשם המבקש:
בשם המשיבה: עו”ד מ’ רוט
עו”ד מ’ א’ הרציג
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופטת א’ דודקביץ’) מיום 28.1.2014 בת”א 7251-11-11, [פורסם בנבו] בגדרה קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל”ל).
1. כעולה מן הבקשה, ביום 22.12.2010 נקלע המבקש לתאונת דרכים שלאחריה איבד את הכרתו למשך כחודש. תאונה זו הוכרה גם כתאונת עבודה. המבקש נבדק על-ידי ועדה רפואית של המל”ל אשר קבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100 אחוזים. המבקש השיג בפני הוועדה הרפואית לערעורים על כך שנקבעה לו נכות זמנית בלבד, וזו קבעה לו נכויות צמיתות בשיעורים ובתחומים הבאים: 100 אחוזים בתחום הנוירולוגי, 25 אחוז בתחום הקרדיולוגי ו-5 אחוז בתחום האורתופדי.
2. המשיבה הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית לערעורים “המתייחסות לקשר הסיבתי בין הנכויות בתחום הנוירולוגי ובתחום הקרדיולוגי לאירוע התאונה”. לטענת המשיבה, בפני הוועדות הרפואיות לא עמד מידע משמעותי שיש בו כדי לשפוך אור על שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין נזקיו הנטענים של המבקש בתחום הנוירולוגי והקרדיולוגי. בקצרה ייאמר, כי לטענת המשיבה לא התאונה גרמה לנזקי המבקש, אלא שהתאונה נגרמה בשל אירוע לבבי שפקד את המבקש במהלך נסיעתו ואירוע זה הוא האחראי לנזק. לטענת המשיבה, הדברים נלמדים מהגרסאות השונות שהציג המבקש ביחס לאופן שבו התרחשה התאונה ומעדויותיהם של אנשים שנכחו במקום בזמן התאונה וסייעו לחלצו מרכבו, אך מידע זה כלל לא עמד בפני הוועדות הרפואיות. לטענת המשיבה, בפני הוועדות הרפואיות גם לא עמדו דברים שמסרה רעיית המבקש למשטרה אחרי התאונה, לפיהם המבקש נהג לעשן וחודש עובר לתאונה הוא התלונן על כאבים בכתף ויד שמאל, אך סירב להיבדק על-ידי רופא.
בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיבה בקבעו כי: “התובע [המבקש – צ.ז.] מסכים בתגובתו לבקשה שאין קביעה על פי דין בשאלת הקשר הסיבתי. משעסקינן בתביעה עפ”י חוק הפיצויים [לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975], יש למנות מומחה מטעם בית המשפט שיתן חוו”ד בשאלה רפואית עובדתית זו”.
כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.
3. בבקשה נטען, כי לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיבה, אשר לא הצביעה על פגם בעבודת הוועדה הרפואית לערעורים, אשר יהיה בו להצדיק קבלת בקשה להביא ראיות לסתור. לטענת המבקש, גרסתו העובדתית בדבר אופן התרחשות התאונה נבדקה על-ידי פקיד תביעות של המל”ל וגם על-ידי רופא מטעמו ואלה מצאו שהוא זכאי לתקבולים והרי ברי שאין “המל”ל ‘מתנדב’ לשלם תקבולים אשר אינם מגיעים למבוטח”. לבסוף טוען המבקש, כי הפסיקה קבעה את גדר המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור את קביעתן על-פי דין של הוועדות הרפואיות, וטענות המשיבה אינן באות בגדר אותם מקרים.
4. בתשובתה חוזרת המשיבה על עיקר טענותיה בבקשה להביא ראיות לסתור. בכלל זאת, מפרטת המשיבה את המידע שלא עמד בפני הוועדות הרפואיות ועומדת על חשיבותו להכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נכויותיו של המבקש בתחום הנוירולוגי והקרדיולוגי.
דיון והכרעה
5. לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. כידוע, “בית המשפט לערעורים יתערב רק במקרים חריגים בהחלטתה של הערכאה הדיונית בבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור” (א’ ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) 788); רע”א 330/14 פלוני נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ [פורסם בנבו] (21.1.2014)), וכאמור, לאחר העיון איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
6. תחילה ייאמר, כי איני סבור שיש בעובדה שבהחלטת הוועדה הרפואית לא נכללה קביעה מפורשת בדבר קיומו של קשר סיבתי, כדי ללמד שהוועדה לא נדרשה לנושא או שלא נקבע דבר בשאלה זו. בהחלטתו של בית משפט זה ברע”א 3289/96 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ אנקווה, פ”ד נ(1) 556 (1996) (להלן: עניין אנקווה), אליה גם הפנתה המשיבה בתשובתה, נקבע כדלקמן:
“קביעת דרגת הנכות על-ידי הוועדה הרפואית, לעניין תביעתו של המשיב [התובע] לקצבת נכות כנפגע עבודה, יש עמה קביעה גם של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. תפקידה של הוועדה הרפואית הוא לקבוע הן אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה והן את שיעורה … כשקבעה ועדה את נכותו של נפגע עבודה בשיעור 100%, משתמע מקביעתה שזו הנכות שנותרה לתובע כתוצאה מתאונת העבודה אשר בה נפגע. וכבר נקבע, שקביעת דרגות על-פי כל דין יש בה לחייב לא רק לעניין שיעור הנכות אלא גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות” (שם, 560).
כלומר, בעניין אנקווה, כמו גם בענייננו, נדרשו הוועדות הרפואיות שדנו במצבו של הניזוק-התובע, לקבוע את דרגת הנכות שנגרמה לו עקב תאונת העבודה (שהיא גם תאונת דרכים). מכאן, מקום שבו לא מתקיים קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה גם אין מקום שהוועדה תקבע לתובע דרגת נכות, זאת כמובן כשמדובר בתביעה לקבלת קצבת נכות מעבודה. לשון אחרת, ועדות רפואיות הדנות בתאונות עבודה אינן נדרשות לקבוע את דרגת נכותו הכללית של התובע, אלא אך את דרגת הנכות שנגרמה בעקבות תאונת העבודה, ומכאן שעצם קביעת דרגת הנכות מקפלת בתוכה, ולו מכללא, גם קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי.
ואולם, יתכנו מקרים, בהם אף שהוועדה הרפואית קבעה לתובע דרגת נכות מעבודה, יהיה מקום להתיר להביא ראיות לסתור את קביעותיה בעניין הקשר הסיבתי. כך אירע, למשל, בעניין אנקווה, שם עלה חשש שקביעת הקשר הסיבתי לא נעשתה על-ידי הוועדה הרפואית עצמה אלא זו הסתמכה על הערות בית הדין לעבודה אשר דן בנושא זה, וזאת אף שקביעותיו אינן מהוות “קביעה על-פי דין” לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). בעניין זה יצוין, כי בניגוד לאמור בבקשה, החלטת פקיד התביעות של המל”ל לשלם לתובע דמי פגיעה אף היא אינה מהווה קביעה על-פי דין לפי חוק הפיצויים (עניין אנקווה, 559).
מצבים נוספים בהם ייתכן שיהיה מקום לשקול להתיר להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לנפגעי עבודה בדבר הקשר הסיבתי, עשויים להתעורר כאשר בגדרם של הליכים קודמים בעניינה של התאונה הובאו נתונים רפואיים סותרים בשאלת הקשר הסיבתי והוועדה לא נתנה דעתה למחלוקות אלה, או כאשר בעברו של התובע הייתה תאונה נוספת, או שיש לו עבר רפואי רלבנטי והוועדה לא התייחסה להשפעות אפשריות של אירועים אלה על סוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו (רע”א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע”מ נ’ מזרחי, פ”ד מו(2) 107 (1992); רע”א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע”מ נ’ ברוך, פ”ד מט(5) 198 (1995)). מצבים אלה אינם שונים, במהותם, ממקרים אחרים בהם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור כיוון שהוועדה הרפואית לא נתנה דעתה לחומר רפואי שיכולה להיות לו השלכה על מסקנותיה. כבר נפסק כי במצב דברים בו לא הונחו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות וחשובות הקשורות במצבו של הנפגע קודם לתאונה או אחריה, יכול הדבר להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעתה (רע”א 6073/10 גבאי נ’ אילייב, [פורסם בנבו] פסקה 5 (3.11.2010)).
7. בענייננו, ועל פני הדברים, נראה כי בפני הוועדות הרפואיות לא עמד מידע רלבנטי, אשר ייתכן שהיה בו כדי להשפיע על התשובה לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין נכותו של המבקש לבין התאונה, והדברים אמורים בעיקר ביחס לדברי רעיית המבקש, כפי שהובאו בבקשה, לפיהם המבקש, אשר נהג לעשן, לא חש בטוב במשך תקופה מסוימת לפני התאונה, כאביו התרכזו בזרועו השמאלית והוא סירב להיבדק על-ידי רופא. נראה שהמדובר במידע בדבר עברו הרפואי האפשרי של המבקש, שעשויה להיות לו חשיבות לצורך שלילת או אישור קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו (ראו, למשל, רע”א 4377/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ אחמד, [פורסם בנבו] פסקה 4 (31.12.1990)).
לסיכומם של דברים: נראה כי אין ללמוד מכך שבהחלטות הוועדות הרפואיות לא נקבע מפורשות קיומו של קשר סיבתי כדי להסיק שהוועדות הרפואיות לא נדרשו לשאלה זו או שלא נקבע הלכה למעשה קיומו של קשר סיבתי. זאת נוכח האמור לעיל, לפיו, בנסיבות בהן נבדקת דרגת הנכות במסגרת תביעה לנכות מעבודה, הרי שהשאלה העומדת לפתחן של הוועדות הרפואיות היא מהי דרגת הנכות שנגרמה בעקבות התאונה, ומכאן שמעצם קביעת דרגת נכות משתמעת גם קביעה באשר לקיומו של קשר סיבתי. על אף האמור, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא בענייננו, הן לנוכח הכלל שערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת הערכאה הדיונית להתיר להביא ראיות לסתור אלא במקרים חריגים, והן מאחר שנראה, כי בפני הוועדות הרפואיות לא עמד מידע רלבנטי אודות המבקש שייתכן שנודעת לו חשיבות בכל הנוגע לקביעת קיומו של קשר סיבתי.
סוף דבר הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש”ח.
ניתנה היום, ט”ז באלול התשע”ד (11.9.2014).
תגובות למאמר