בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
לפני: כב’ השופט דוד חשין, נשיא עת”מ 57260-07-14
07 ספטמבר 2015
העותרות:
1.אילונה פפוצ’יה
2.אלונה פפוצ’יה
ע”י ב”כ עוה”ד מתן חודורוב ועינב הרשקוביץ-ירום
נגד
המשיבים:
1.משרד הפנים
2.וועדת ההשגה לזרים במרחב ירושלים
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
ע”י עו”ד רנאד יעד
פסק דין
בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן לעותרות מעמד במדינת ישראל מטעמים הומניטריים. בנוסף ביקשו העותרות להורות למשיבים להעביר לידיהן את פרוטוקול הדיון המלא של הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן – הוועדה הבינמשרדית), לרבות שמות חברי הוועדה והמלצותיהם.
רקע
1. העותרות הן אחיות, שנולדו בגרוזיה, האחת בשנת 1980 והשנייה בשנת 1981. לעותרות קרובי משפחה המשתייכים לעם היהודי והן מתגוררות בארץ. לטענת העותרות אביהן יהודי וכך גם סבתן. זו האחרונה עלתה לארץ יחד עם בעלה, זה מכבר, ולדברי העותרות חיה אורח חיים יהודי. השניים נפטרו (סבתן, אך לאחרונה) והם קבורים בבית קברות יהודי בארץ. העותרת 2 (אלונה) נכנסה לישראל לראשונה בשנת 1996 באמצעות אשרת תייר של 3 חודשים, ונכנסה שוב באמצעות אשרת תייר ביום 17.7.00, שהוארכה מעת לעת במשך שנה. מאותו המועד שוהה העותרת 2 בארץ מכח צווי ביניים. בדומה, העותרת 1 (אילונה) אף היא נכנסה לארץ באשרת תייר, ביום 24.3.03, וזאת לאחר שסבתה הגישה בקשה לאשרת כניסה לצרכים רפואיים. אשרת העותרת 1 הוארכה עד ליום 17.12.03 ומאז היא שוהה בארץ מכח צווי ביניים. העותרת 1 חולה במחלה המטלוגית קשה. קודם לכניסתה לארץ, אובחנה העותרת 1 אבחון שגוי בשני מרכזים רפואיים בגרוזיה ובאוקראינה. בארץ עברה העותרת, בשנת 2003, טיפול שהציל את חייה, ונכון להיום היא מאובחנת כסובלת משילוב של גידול המטולוגי, מחלת דם כרונית ופעילה, וסיבוך של מחלה זו.
2. במהלך השנים ניסו העותרות להוכיח את יהדותן ולהסדיר מעמדן מכח חוק השבות, תש”י-1950 (להלן – חוק השבות), אך המשיב דחה את בקשותיהן. בבג”ץ 20141/07 פפוצ’יה נ’ שר הפנים (21.65.08), שהגישו העותרות, קבע בית המשפט העליון כי החלטת המשיב סבירה, בהתבסס על הראיות המינהליות שעמדו בפניו, בהוסיפו כי ככל שיהיו בידי העותרות ראיות נוספות לעניין יהדותן, יוכלו לפנות שוב לגורמים המתאימים. בבג”ץ 5360/10 פפוצ’יה נ’ משרד הפנים [פורסם בנבו] (19.5.11) נדחתה בשנית בקשתן למעמד מכח חוק השבות. עם זאת ראה בית המשפט העליון להתייחס למצבה הרפואי של העותרת 1 כלהלן:
…העותרות שוהות כבר שנים רבות בישראל, העותרת 2 משנת 2000 והעותרת 3 משנת 2003, לטענת העותרות, שלא הוכחשה, העותרת 3 סובלת ממחלה המטולוגית קשה ומטופלת בישראל בבית החולים “הדסה” עין כרם. בנסיבות אלו ראוי שהמשיב ישקול את האפשרות ליתן לעותרות מעמד ורישיון שהייה בישראל מטעמים הומניטריים. בכפיפות להמלצתנו זו העתירה נדחית.
3. ביום 15.9.11 הגישו העותרות בקשה להסדרת מעמדן בארץ מטעמים הומניטריים. ביום 7.11.12 התקבלה במשרד ב”כ העותרות הודעה בדבר החלטת הוועדה הבינמשרדית, אשר דחתה את הבקשה. זאת בהסתמך על חוות דעת של משרד הבריאות (שלא היתה בפני העותרות), לפיה הטיפול בעותרת 1 צריך להינתן לה על ידי מדינתה, בה מצוי טיפול רפואי סביר, ובאין הצדקה להשית את עלויות הטיפול בה על משלם המיסים הישראלי. כן נאמר בהחלטת הוועדה הבינמשרדית כי אין בשהותן הממושכת של העותרות כדי להקנות מעמד בארץ וכי אין להן עילה למתן מעמד מכח חוק השבות, כפי שנקבע כבר בעבר. ב”כ העותרות פנה למשיב בבקשה לקבל את ההחלטה המלאה, אך לדבריו נשלחו לו “רק ‘חלקים רלוונטיים'” (כתיאור המשיב). ביום 29.11.12 הגישו העותרות את השגה 872/12 לוועדת ההשגה לזרים במרחב ירושלים (להלן – ועדת ההשגה). במסגרת זו פנו גם העותרות לוועדת ההשגה בבקשה כי זו תורה למשיב להמציא להן את שמות חברי הוועדה הבינמשרדית, המלצותיהם הפרטניות וחוות הדעת של משרד הבריאות. המשיב התנגד לכך וטען לחיסיון המסמכים. משכך, בקשת העותרות נדחתה. לאחר מכן פנו העותרות לקבל את חוות הדעת של משרד הבריאות, בהתבססן על הוראות חוק חופש המידע, תשנ”ח-1998. אז נענו כי חוות דעת כאמור לא קיימת. ברם, מאוחר יותר זו הומצאה להם.
4. ביום 16.6.14 נדחתה ההשגה. יו”ר ועדת ההשגה החליט כי לא ניתן לפרש את הערת בית המשפט העליון, בבג”צ 5360/10, [פורסם בנבו] כנותנת רוח גבית לעותרות או כמנחה את רשויות המדינה להסדיר מעמדן בישראל. כמו כן, על פי יו”ר ועדת ההשגה לא קיים טעם הומניטרי המצדיק את הסדרת מעמדה של העותרת 2 מכח מצבה הרפואי של העותרת 1, הגם שהעותרת 2 ממנת את הטיפולים של העותרת 1. עוד בחן יו”ר ועדת ההשגה את חוות הדעת אשר הוגשו על ידי העותרות למול חוות הדעת של משרד הבריאות, והחליט כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה הבינמשרדית.
5. ביום 29.7.14 הוגשה עתירה זו בצירוף בקשה למתן צו ביניים, וביום 30.7.14 ניתן, על ידי חברי סגן הנשיא דרורי, צו ארעי האוסר על לפעול נגד העותרות בכל פעולת אכיפה, לרבות הרחקה וגירוש (להלן – הצו הארעי).
טענות העותרות
6. לטענת העותרות, המשיב התעלם מפסק דינו של בית המשפט העליון בבג”צ 5360/10 [פורסם בנבו] והמלצתו שם. כן טענו, כי המשיב התעלם מהטעמים ההומניטריים המצדיקים מתן מעמד להן. לטענתן, מירב הזיקות שלהן היא לארץ: השתיים נמצאות בארץ למעלה מעשור, כל אחת מהן; ארבעה דורות של משפחתן מתגוררים בארץ; אביהן היה יהודי; הוריו היו יהודיים; סבתן היתה ניצולת שואה; הן גדלו וחונכו כיהודיות; ואף היו פעילות בקרב הקהילה היהודית בגרוזיה. לדבריהן, אין חולק שהעותרת 1 סובלת ממחלה המטולוגית קשה, מטופלת ב”הדסה” ונתמכת על ידי אחותה. לטענת העותרות לא ניתן משקל מספיק לחוות הדעת שהציגו, ובהן חוות הדעת של ד”ר יזהר לוי (מומחה לרפואה פנימית ביחידת הכבד בבית החולים “הדסה”), פרופ’ דבורה רונד (מומחית להמטולוגיה “בהדסה”) וד”ר יובל וייס (מנהל ביה”ח האוניברסיטאי “הדסה”), לפיהן, העותרת 1 זקוקה למעקב משולב של רופאים מיחידת הכבד ומומחים המטולוגים, על מנת להביא לאיזון במצבה הבריאותי ולמנוע סכנה לחייה. על סמך חוות דעת אלו טענו כי הוצאת העותרת 1 מהארץ מהווה סיכון ממשי לחייה. העותרות טענו בנוסף, כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של משרד הבריאות. זאת, ראשית, מאחר שהכנתה הוכחשה על ידי עורכה, ושנית, נוכח לשונה הלקוני והיותה מונעת מטעמים כלכליים. מה גם, נטען, כי חוות הדעת עצמה מציינת כי היה ויוחזרו העותרות לגרוזיה, יתכן שיאלצו להתמודד עם בעיית נגישות ובעיה כספית. לבסוף, טענו העותרות כי שגה יו”ר ועדת ההשגה כאשר קבע שהן אינן זכאיות לקבל את הפרוטוקול המלא של הוועדה הבינמשרדית בעניינן.
טענות המשיב
7. המשיב חזר על ההלכות המורות כי לשר הפנים שיקול דעת רחב בשאלת מתן מעמד. כן חזר המשיב על ההלכה בדבר שיקול הדעת הרחב עוד יותר המצוי בידי הוועדה הבינמשרדית. לטענת המשיב, החלטת ועדת ההשגה היתה עניינית, מידתית וסבירה, ולא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. לשיטת המשיב, עניין העותרות אינו מעלה טעם חריג ומיוחד כלשהוא אשר בגינו יש לתת להן מעמד בישראל, חרף מחלתה של העותרת 1. מה גם, טען, שיש לדחות את בקשתן משום שהן שוהות בארץ שלא כדין. המשיב טען, על סמך חוות הדעת של משרד הבריאות, כי לעותרת 1 בית חולים משוכלל בארץ מוצאה, בו היא יכולה לקבל את הטיפול לו היא זקוקה. כן הדגיש, כי אין במצבה הבריאותי של העותרת 1 כדי להקים לעותרת 2 נסיבה הומניטארית להישאר בארץ, ואף אם העותרת 1 סמוכה על שולחנה של העותרת 2, הרי שאין כל חובה שהעותרת 2 תעבוד דווקא בארץ.
8. באשר לטענה כי המשיב התעלם מפסיקת בית המשפט העליון, ענה המשיב, כי המלצת בית המשפט היתה שהמשיב ישקול האם לתת מעמד לעותרות, וזאת אכן עשה. ברם, לאחר שבחנה הוועדה הבינמשרדית את עניינן של העותרות לא מצאה היא כי מתקיימות לגביהן נסיבות הומניטאריות חריגות ומיוחדות. המשיב שלל את הטענה כי התעלם מן התשתית העובדתית שהונחה בפניו, וטען כי לא רק שהעותרות לא הצליחו להוכיח את יהדותן, אלא שנמצא כי ניסו לבסס את זו על סמך מסמכים מזויפים, וכי אך לפנים משורת הדין לא בוטל המעמד אשר ניתן ליתר בני משפחתן.
דיון והכרעה
9. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן אלו: העותרות ילידות גרוזיה, ושתיהן בתחילת שנות ה-30 לחייהן. העותרות מתגוררות בארץ למעלה מעשור. חלק נרחב ממשפחתן המורחבת מתגורר כאן, כאשר העותרות שומרות על קשר קרוב עם בני משפחתן המתגוררים בארץ והן התערו בחברה הישראלית. כמו כן אין מחלוקת כי העותרת 1 חולה במחלה המטולוגית קשה מאוד, כי טיפול ואבחנה שגויה בארץ מוצאה כמעט והביאו למותה, וכי רק הגעתה לארץ וטיפולה בידי רופאי “הדסה” הצילו את חייה. הצדדים גם אינם חלוקים על עצם העובדה כי העותרת 2 מטפלת בעותרת 1 ודואגת לתשלום הוצאותיה הרפואיות. קיימת מחלוקת באשר לנכונות הרשום בחוות הדעת של משרד הבריאות, מאת ד”ר מיכאל דור (מיום 14.6.12), לפיה אם תגורש העותרת 1, תזכה ל”טיפול סביר” בארץ מוצאה. אשוב ואזכיר את העובדה, כי חוות הדעת של משרד הבריאות הוגשה לוועדה הבינמשרדית מבלי שהוצגה לעותרות, כך שלא ניתן להן לחלוק על תוכנה בזמן אמת. ברי שזו אינה התנהלות מינהלית תקינה.
נוכח חשיבות חוות הדעת של משרד הבריאות מזה והיקפה הקצר מזה, אביאה במלואה, כלשונה:
לגב’ פפוצ’יה יש בעיה רפואית קשה וזקוקה לטיפול רפואי. היא מטופלת עד עתה באופן פרטי ועכשיו, משנגמר כספה, הבקשה היא לממן את המשך הטיפול על חשבון מדינת ישראל.
בחוות הדעת של הצוות מהדסה נאמר שזקוקה לטיפול משולב ו”שילוב זה אינו נמצא באזור מגוריה בגרוזיה”.
אכן שירותי הבריאות בישראל נותנים שירותים ברמה גבוהה מאוד ובית חולים הדסה מוביל בתחום זה, אך כאשר מדובר בתיירות רפואית, לא יתכן שהדבר יבוא על חשבון תקציבי הבריאות המועטים.
קבלת בקשתה משמעותה שכל אדם מכל מקום יוכל להגיע לכאן, לקבל טיפול רפואי התחלתי כל עוד יש לו כסף לשלם ולאחר מכן לצפות להמשך הטיפול על חשבון מדינת ישראל.
לפני כשלושה חודשים ביקרתי בבי”ח משוכלל ומתקדם בטיביליםי [כך במקור], בירת גיראורגיה, ומצאתי שיש שם טיפול רפואי סביר.
הבעיה שם היא נגישות מבחינת מיקום (לא ידוע היכן בגיראורגיה גרה הפונה) וגמישות כספית. לשני נושאים אלה התשובה לא אמורה להיות על חשבון משלם המיסים הישראלי.
בארצות רבות בעולם, יש שירותי בריאות שנופלים ברמתם מבתי החולים בארץ, המצטיינים בפיתוח ומתן רפואה מתקדמת. לצערנו, אין בכך כדי להעמיד את הטיפול לרשות מי שלא זכאי לו על פי החוק, וזאת, על חשבון התקציב החסר כאן.
10. מנגד, העותרות הגישו חוות דעת מפורטות מאת מספר רופאים המטפלים בעותרת 1, לפיהן השבת העותרת 1 לארץ מוצאה כמוה כגזירת גזר דין מוות עליה. אחת מחוות הדעת ניתנה על ידי ד”ר יזהר לוי, ביום 16.5.12 (חלק מנספח 3 לעתירה), ובה נרשם כי ד”ר לוי מטפל בעותרת 1 משנת 2003. כן מתואר שם מצבה הקשה של העותרת באותו המועד, האבחון הלקוי של מחלתה בגרוזיה, הטיפול שניתן לה ואבחנת מחלתה. בחוות דעת זו נרשם כלהלן:
לעותרת 1 “… שילוב של מחלה המטולוגית נדירה אשר גרמה בנוסף לסיבוך נדיר של מחלה זו בכבד. מדובר בשתי מחלות שדורשות פיקוח ומיומנות ת [כך במקור] רפואית גבוהה ורב תחומית – המטולוגיה, כבד, רדיולוגיה אבחנתית ורדיולוגיה פולשנית וצנטורים חוזרים במידת הצורך. שילוב זה אינו בנמצא באזור מגוריה בגרוזיה. כפי שציינתי בעבר כבר פיספסו את מחלתה וסיכנו מאוד את חייה, ללא ספק שובה לגרוזיה (גיאורגיה) יסכן את חייה בשנית”.
למען שלמות הדברים יצוין, כי בהמשך גם נאמר כי הטיפול בעותרת 1 דורש “…מעקב שעלותו בשנה אינה זולה”, וכי “העלות נופלת על כתפי האחות המבוגרת ממנה בשנה שאיננה יכולה לעמוד בהוצאות אלו”. בנוסף, צירפו העותרות חוות דעת נוספות, כחלק מנספח 11 בעתירה, ובהן חוות דעת, מיום 15.12.12, החתומה על ידי ד”ר לוי, פרופ’ דבורה רונד (מהמחלקה להמטולוגיה) ופרופ’ דניאל שובל (מיחידת הכבד). בחוות דעת זו נרשם:
העותרת 1 “… חייבת להישאר בישראל מאחר ובגרוזיה ובאוקראינה שהן מבחינה רפואית מדינות עולם שלישי, אין ציוד רפואי ואין כח אדם מתאים להתמודד עם מצבים מורכבים [חלק מהמשפט חסר] כגון MRI או US דופלקס או פרוצדורות פולשניות כגון אנגיוגרפיה ו TIPS כבדי אינן”
כמו כן הגישו העותרות חוות דעת עדכנית (13.5.15) במסגרת עתירה זו, מאת פרופ’ רונד, בה נרשם “אני פעם נוספת מבקשת לאשר לה [לעותרת 1] להשאר הישראל [במקור] עבור טיפול רפואי שיש פה ושאין בארץ מולדתה”.
11. על סמך חוות הדעת של משרד הבריאות, שתוכנה הובא לעיל, קבע מנכ”ל רשות האוכלוסין וההגירה, במסגרת החלטתה של הוועדה הבינמשרדית, כי “לעניין הטעמים הרפואיים, עפ”י חוות הדעת משרד הבריאות הטיפול במבקשת צריך להינתן על ידי מדינתה, בה מצוי טיפול רפואי סביר ואין הצדקה להשית הטיפול במצבה על משלם המיסים הישראלי”. יו”ר ועדת ההשגה אף הוא עשה שימוש בחוות דעת זו, ודן בסתירה אשר בינה לבין חוות הדעת שהוגשו מטעם העותרות. על פי נימוקי יו”ר ועדת ההשגה, הוא העדיף את חוות הדעת של משרד הבריאות מאחר שזו ניתנה לאחר שד”ר דור ביקר בגרוזיה, בעוד שבחוות הדעת מטעם העותרות, לא נתנו הרופאים “…כל התייחסות מפורטת לביקורם שם, אם נעשה ומתי” (שם, פסקה 27). משום זאת, קבע כלהלן:
ברור לי שאולי בנסיבות המקרה, יתכן והייתי ממליץ אחרת מהוועדה הבינמשרדית, אך השיקול הנדרש ממשרד הבריאות בישראל שונה בהיקפו מזה הנדרש מאותם רופאי המרכז הרפואי “הדסה”, ומאותו שיקול רגשי שלי. המערכת הכללית והרחבה הנדרשת לשקול בכל יום עניינים הנוגעים לחיי רבים, החל מתקצוב סל הבריאות, ועד למספר מיטות האשפוז לאזרחי ישראל מחייבת נקודת השקפה ובחינה מזווית השונה באופן מובנה מזו של רופאי המרכז הרפואי “הדסה”. ההכרעות של משרד הבריאות בישראל לפיכך תהיינה שונות, ומתפקידו של המשיב להכריע גם בעניינים קשים ומורכבים כגון זו עימה אנו מתמודדים עתה.
12. סבורני כי טעות נפלה בהחלטה זו של ועדת ההשגה. לדעתי, חוות הדעת של משרד הבריאות לוקה בפגמים חמורים, כפי שיתואר מטה.
13. הקורא את חוות הדעת של משרד הבריאות, המשתרעת כל כולה על חצי עמוד, יכול להתרשם בנקל כי זו מתייחסת באופן מינימאלי, וכמעט אינצדנטלי, לאיכות הטיפול לה תזכה העותרת 1 בארץ מוצאה. לעומת זאת, עיקר חוות הדעת מוקדש לאמרות לא רלוונטיות באשר לחוסר יכולתן הכספית של העותרות לממן את המשך הטיפולים בארץ ומשמעות הדבר למשלם המיסים הישראלי, אשר ייאלץ לשאת בעלותו של המשך הטיפול בעותרת 1. בכך עולה בחוות הדעת משקלו של הטפל על העיקר, ונפגעת גם “…מראית חוות הדעת כנטולת פניות ואובייקטיבית” (כלשונו של כב’ השופט זילברטל ברע”א 1138/12 אי.די.איי חברה לביטוח נ’ פלוני [פורסם בנבו] (9.4.12) (להלן – רע”א אי.די.אי), פסקה 13; וראו גם: רע”א 7265/95 גלדשטיין נ’ בראל, נ(3) 214, עמ’ 216 (1996)).
האמור עולה כדי “פגם היורד לשורשו של עניין שיש בו לגרום לעיוות דין” (רע”א אי.די.אי , פסקה 12; רע”א 7098/10 טביבזדה נ’ שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (31.1.11), פסקה 6). דברים אלו אמורים במיוחד שעה שחוות הדעת לא עמדה בפני העותרות עת נידון עניינן על ידי הוועדה הבינמשרדית. אם לא די בכך, הרי שחוות הדעת גם אינה מפרטת מדוע ביקר ד”ר דור בגרוזיה, אילו טיפולים רפואיים סקר עת ביקר שם, באיזה בית חולים ביקר, האם בית חולים זה מציע את הטיפולים המסוימים להם נדרשת העותרת 1, ומה נכלל באותו “טיפול סביר” שהוא טוען כי יתאפשר לעותרת 1 לקבל בארץ מוצאה. אכן – כדברי ועדת ההשגה – רופאי העותרת 1 לא טוענים כי ביקרו בגרוזיה ובחנו ישירות את הטיפול הרפואי אשר יהיה זמין לעותרת 1. אולם, אין בכך לגרוע ממשקל חוות דעתם של אלו המתמחים בתחומי הטיפול הרלוונטי לענייננו, לפיהן, העותרת לא תזכה לקבל בארצה את הטיפול לו היא זקוקה, ואשר אותו היא מקבלת כאן. כן יש לציין כי חוות הדעת מטעם העותרות מפורטות באופן משמעותי יותר מזו של משרד הבריאות, ואין הן סוטות מהנושא שבגינו נתבקשו. לאור האמור, סבורני כי חוות הדעת של משרד הבריאות, עליה ביססו הוועדות דנן את החלטתן אין בה כדי לספק תשתית עובדתית ראויה, אלא אך תשתית עובדתית רעועה. נוכח זאת, מצאתי כי יש להעדיף את חוות הדעת שהוגשו על ידי העותרות לפיהן השבת העותרת 1 לארץ מוצאה תסכן את בריאותה באופן ממשי.
14. ועוד זאת. הבעייתיות העולה מהיעדר גיבוש תשתית עובדתית שלמה בעניינן של העותרות מתעצמת נוכח פסק דינו של בית המשפט העליון (בבג”ץ 5360/10), [פורסם בנבו] אשר המליץ מפורשות על בדיקת האפשרות של מתן מעמד לשתיים מכח טעמים הומניטריים שמקורם בחוליה של העותרת 1 (וזאת למרות פרשנות המשיב בעניין). כן יש להתחשב בנסיבות חייהן של העותרות: בניגוד לטענת המשיב, משניתנו צווי ביניים על ידי בתי המשפט שהתירו את המשך שהייתן בארץ לא ניתן לומר כי שהו בה שלא כדין (רע”פ 6831/09 טורשאן נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.7.11), פסקה 14; ת”פ (ת”א) 45888-02-10 מדינת ישראל נ’ בדחה [פורסם בנבו] (14.3.14)). משכך שהייתן בארץ עד עתה אינה יכולה לעמוד להן לרועץ. כמו כן, העותרות הצליחו בשנות שהותן בארץ להתערות בחברה הישראלית, והן הראו כי להן משפחה וסביבה תומכת – נסיבה חשובה נוכח מחלתה של העותרת 1. עוד אין להתעלם מן העובדה, כי כפי שהעותרת 1 תלויה בטיפול הרפואי שניתן לה בארץ, כך היא גם תלויה בעותרת 2, שבעזרתה ובמימונה היא מתמודדת עם מחלתה.
סיכום
15. לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת.
16. יש ליתן מעמד לעותרות מטעמים הומניטריים, וזאת תוך 30 יום ממתן פסק דין זה. עד למתן המעמד ימשיך לעמוד בעינו הצו הארעי.
17. המשיב ישלם לעותרות הוצאות בסך 10,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, כ”ג אלול תשע”ה, 07 ספטמבר 2015, בהיעדר הצדדים.
תגובות למאמר