גירושין הפכו למחזה נפוץ במחוזותינו, עד כדי ששליש מהזוגות מתגרשים. רובם של הנפרדים עושים זאת באמצעות הסכם המסדיר את ענייני הגירושין, כגון חלוקת רכוש ומשמורת ומזונות הילדים. יש כמובן לברך על כך אך עדיין יש די זוגות מתקוטטים כדי למלא את בתי המשפט למשפחה, כמו גם בתי הדין הרבניים, בהררי תיקים.
מתוך כוונה למנוע מלחמה בין בני הזוג המתגרשים, על השלכותיה האפשריות, וכנראה כדי להפחית מהעומס על הערכאות השיפוטיות, לאחרונה ממש נכנסו לתוקף החוק והתקנות הקובעים שלפני שהצדדים פותחים בהליכים קמה חובה להגיש “בקשה ליישוב סכסוך” ולהגיע לארבע ישיבות גישור עם עובדת סוציאלית. רק כאשר מתחוור שהגישור לא הועיל והצדדים כשלו מלהגיע להסכמות, יעבור התיק לדיון בבית המשפט.
במבט ראשון נראה שמדובר בחוק טוב: מלחמות מרות ויקרות ימנעו, מתגרשים יגיעו להסכמות מבלי להוציא הון על עורכי-דין, וגם ילדי המתגרשים ירוויחו. אכן, לחוק מטרות טובות וראויות לרוב ויש לעודד כל ניסיון להביא פתרון סכסוכים בהסכמה. אלא שבצד הכוונות הטובות קיימים חששות כבדים בקשר לכשלים המובנים בכפיית הליך גישור כפי שקובע החוק החדש.
אולי הכשל המשמעותי ביותר הוא החשש שהרצון להציג הצלחה ולקצור הישגים במסגרת אותם גישורים יגרום לכך שיופעל לחץ כבד על צד שייראה כחלש, בדרך כלל נשים, להתפשר ולוותר ולחתום על הסכם בו קיפוח זכויות. יש לזכור שבחדר הגישור ישבו הצדדים ללא עורך דין שמייצג, מסביר, מזהיר, נלחם ומנהל משא ומתן עבור זכויות מרשו. ככלות הכול, לא בכדי פונים לעורכי דין בעת צרה: תפקידם להגן על זכויות שולחיהם. כל הסכם לאחר הפעלת לחץ על הצדדים, יהיה קשה מאוד להתכחש לו ולהחזיר את הגלגל לאחור וההסדרים המקפחים יעמדו בתוקפם שנים ארוכות.
עולה כאן גם השאלה האם עובדת סוציאלית שתהיה אמונה על הליך הגישור יכולה באמת לעשות זאת שעה שמדובר בהליכים מורכבים, למשל כאשר מדובר בחלוקת רכוש מסובכת? האם נציג רשויות הרווחה הוא באמת האדם המתאים שאוחז בידע מתאים? התקנות מאפשרות אמנם לקרוא לעורך דין מיחידת הסיוע, אולם גם הוא מבלי שהוצגו ראיות מתאימות ונפרשו מלוא הטענות לא יכול לוודא שזכויותיו הרכושיות של מי מהצדדים לא יקופחו.
כשל לא פשוט נוסף שלכאורה טמון בחובת הגישור הוא ההנחה הגלומה בחוק שיתנהלו ישיבות ברוגע שבמהלכן כל צד ינהג באופן שקול ויכבוש את רגשותיו. אלא שגירושין מטבעם מציבים את בני הזוג בתוך קונפליקט רגשי ובתקופה קשה מאוד מבחינה אמוציונלית. לא מדובר בסכסוך שמהותו כספית גרידא, שאז הגעה לפתרון באמצעות גישור יכולה בהחלט להיות אפשרית. לדוגמא ניתן לקחת מקרה שבו אישה מגלה בגידה מצד בעלה עם חברתה הטובה: האם בנסיבות כאלה באמת ניתן לכפות עליה לשבת בחדר אחד עם הבעל ולנהל בנחת שיחת גישור?
עוד נוסיף שמלכתחילה לא סביר שצד יכנס להליך כזה שלו השפעות מרחיקות לכת בלי עורך דין מייעץ, וכנראה לפני כל ישיבת גישור, או לאחריה, הצדדים יתייעצו עם עורך דין ויוציאו כספים רבים לשם כך. ניתן אפוא להניח שלמרות שעורך הדין לא יהיה בחדר הוא עדיין יהיה נוכח ברקע. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
בעיה קשה נוספת היא שהתקופה שבה אמור להתנהל הליך הגישור ובה מוקפאים ההליכים המשפטיים יכול להיות מאוד שתנוצל לרעה לנקיטת פעולות חד-צדדיות, כגון הברחת והעלמת נכסים על-ידי אחד הצדדים. אמנם התקנות מאפשרות עת שקיים חשש לפעולה חד צדדית להגיש בקשה דחופה לצו לשמירה על זכויות, אבל אם בקשה כזאת תוגש פירוש הדבר שהסכסוך הגיע לבית המשפט על כל המשמעויות, וזאת בניגוד למטרת החוק, וסביר שעצם הגשת הבקשה תחסל סיכויי ההצלחה של מפגשי הגישור.
אכן כוונות טובות לחוק, אך גם חששות וכשלים בצדו – לכן מומלץ להיכנס להליך זה לאחר היוועצות בעורך דין מנוסה.
תגובות למאמר