ע”א 21495-10-13 סולואגה ואח’ נ’ שטינברגר ואח’

ע”א 21495-10-13 סולואגה ואח’ נ’ שטינברגר ואח’

 

 

בפני כב’ השופט ישעיהו שנלר, ס”נ-אב”ד, השופט ד”ר קובי ורדי-ס”נ, השופט חגי ברנר
המערערים:	1. סולואגה אנדרס פליפה 2. עיזבון המנוחה סולואגה ויויאן גריחלבה ז”ל 3. אריק גריחלבה ע”י  ב”כ עו”ד נווה ועו”ד זילבר
נגד
המשיבים:	1. דוד אהרן שטינברגר   2. שומרה חברה לביטוח בע”מ   ע”י ב”כ עו”ד זיו מנדלוביץ     3. “הפול”- המאגר הישראלי לביטוח רכב   ע”י ב”כ עו”ד יעקב רהט     4. קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים   ע”י ב”כ עו”ד אלון בלגה

פסק דין

 

 

השופט חגי ברנר:

 

רקע עובדתי

1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בתל אביב (כב’ השופטת זהבה אגי, סג”נ) בת.א. 14085/06 [פורסם בנבו] מיום 1.9.2013. בפסק דינו דחה בית המשפט קמא את תביעת המערער 1 (להלן: “המערער”) נגד הפול – המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: “הפול“) ונגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: “קרנית“), לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת אופנוע שבה היה מעורב.
2. ביום 24.6.2005 לפנות בוקר, רכב המערער על אופנוע בכביש החוף כשהוא מרכיב מאחוריו את אשתו. בצאתם מן המנהרה שבצומת כפר שמריהו ארעה תאונת דרכים (להלן “התאונה“). בתאונה הייתה מעורבת משאית ובה נהג המשיב 1, שנהיגתו היתה מבוטחת על ידי המשיבה 2, שומרה חברה לביטוח בע”מ (להלן: “שומרה“). כתוצאה מהתאונה נהרגה אשת המערער (להלן: “המנוחה“), שעזבונה הוא המערער 2. המערער 3 הוא בנם הקטין של המערער והמנוחה.
3. בעת קרות התאונה המערער נהג עם רישיון קולומביאני תקף, ורישיון בינלאומי תקף, אך מבלי שהיה בידו רישיון נהיגה ישראלי תקף לפי הוראות פקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנות התעבורה, התשכ”א-1961 (להלן בהתאמה: “פקודת התעבורה” ו”תקנות התעבורה“).

הפול טען כי איננו חייב לפצות את המערער בגין נזקיו, לנוכח הוראת ס’ 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים” או “החוק“), השוללת זכאות של:

“מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו’1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967;“

1. האופנוע עליו רכב המערער היה שייך למעסיקו, גדעון שכני (להלן: “שכני” או “המעביד“) שהעיד בבית המשפט קמא מטעם המערער. הפוליסה שהוצאה לאופנוע הייתה פוליסה “נקובה על שם”, שמשמעותה כי רק המערער הוא שרשאי לרכוב על האופנוע. הפוליסה חודשה שלוש פעמים. סוכן הביטוח שטיפל בהפקת פוליסת הביטוח לאופנוע וחידושה מעת לעת הוא אליהו איש שלום, שהעיד בהליך זה מטעם הפול (להלן: “סוכן הביטוח“). אתי דוד, שגם היא העידה מטעם הפול, היא הגורם שריכז את נושא ביטוחי האופנוע במשרדו של איש שלום. כמו כן מטעם הפול העידה טובה סמנה, מנהלת מחלקת חיתום בפול (להלן: “סמנה“).
2. השאלות שעמדו לפני בית המשפט קמא הן השאלות העומדות לדיון גם לפנינו: האם בנסיבות המקרה חל סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, לפיו נשללת זכותו של המערער לפיצויים מכח החוק; האם הפול חב בפיצויים למערער מכוח עילת הרשלנות או מחמת מניעות, החלה עליו משום שלא יידע את המערער בדבר הבעייתיות שיש בנהיגה בישראל עם רישיון נהיגה זר. לחלופין, האם מחויבת קרנית לפצות את המערער בגין נזקי התאונה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

1. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא קיים אחר התנאים המנויים בתקנה 567 לתקנות התעבורה בנוגע לנהיגה עם רישיון נהיגה זר, ולכן נהג ללא רישיון תקף בישראל. בעקבות כך, ובהתאם להוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, נשללה זכאותו לפיצויים לפי החוק.

בית המשפט קמא קבע כי “גם בהנחה כי בעצם נהיגת התובע עם רישיונו הזר, שהיה בתוקף במשך כל השנים, לא יצר התובע סיכון תחבורתי של ממש, ולכאורה, לאור התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, לא היה מקום לקבוע כי נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף. אלא שכאן, מוצאת אני עצמי כבולה ומחויבת להלכה הפסוקה, כפי שנקבעה בעניין רביבו, כי ‘את המסננת לבחינת מעמדו של רישיון זר צריכה לספק מערכת הרישוי, ואין הדבר יכול להיות תלוי ברצונותיו של כל איש ואיש’, והתובע לא עבר במסננת זו” (ס’ 73 לפסק הדין).

בית המשפט קמא קבע כי פרק הזמן הממושך של שמונה השנים שבהן שהה המערער בארץ והסתמך על הרישיון הזר “הופך את הפגם, לפגם מהותי, מה גם שלצורך המרת רישיון הנהיגה הזר לרישיון נהיגה ישראלי, היה על התובע לעמוד בבדיקות רפואיות ולבצע מבחן שליטה, כעולה מנ/6, ואין מדובר בדרישה טכנית בלבד” (שם).

1. בנוסף קבע בית המשפט קמא כי טענות המערער, המייחסות מניעות והשתק לפול מלטעון כל טענה בדבר העדר רישיון נהיגה בר תוקף, לא היוו הרחבת חזית, שכן הן נטענו בכתב ההגנה מטעם קרנית, המצויה ביריבות עם הפול, וכן בכתב התשובה מטעם המערער, כמענה לכתבי ההגנה מטעם הפול ומטעם קרנית. יחד עם זאת, בית המשפט קמא קבע כי טענות המערער בדבר רשלנות סוכן הביטוח ואחריותו השילוחית של הפול מהווים נימוקי תביעה חדשים ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
2. באשר לטענת המניעות דחה בית המשפט קמא את טענת סוכן הביטוח כי לא ידע שהמערער נוהג עם רישיון נהיגה זר. בית המשפט קמא קבע כי “סוכנות הביטוח ידעה באופן ממשי, או שהייתה צריכה לדעת מתוך המסמכים שנדרשו לשם עריכת הפוליסות, אילו קיימה את הנהלים כלשונם, כי התובע – ששמו נקוב בתעודות החובה כנהג היחיד, איננו אזרח ישראלי, אלא אזרח קולומביאני וכי אין ברשותו רישיון נהיגה ישראלי, והוא מסתמך בנהיגתו על רישיון נהיגה בינלאומי ורישיון זר מקולומביה” (ההדגשה במקור – ח.ב.; ס’ 78 לפסק הדין).

בנוסף קבע בית המשפט קמא כי “על חברת הביטוח מוטלת חובת גילוי של כל התנאים וההגבלות החלות על הכיסוי הביטוחי. חובת גילוי זו כוללת גם חובה לוודא כי המבוטח ער לכל הסייגים והמגבלות והוא פועל במסגרתם. במסגרת חובת הווידוא, על חברת הביטוח היה, באמצעות סוכניה, להפנות את המבוטח, המסתמך על רישיון נהיגה זר, לרשויות המוסמכות, ולהסב תשומת ליבו לכך, כי אין בקיום רישיון נהיגה זר תקף לכשעצמו, כדי להעמידו בחזקת מי שנוהג ברישיון בר תוקף בישראל, ועליו לנקוט בצעדים לוודא כי נהיגתו תחת הרישיון הזר מוכרת על פי הדין” (ס’ 88 לפסק הדין).

בית המשפט קמא קבע כי “הפרת חובה זו יכולה לעלות כדי רשלנות, אך מאחר והתובע לא כלל בתביעתו עילת תביעה ברשלנות כלפי הנתבעת 3 ו/או כלפי סוכן הביטוח, וטענה זו הועלתה לראשונה במסגרת כתב התשובה, אין התובע זכאי להסתמך על טענת הרשלנות” (ס’ 89 לפסק הדין).            

בית המשפט קמא הוסיף כי הפרת החובה כאמור, עשויה גם ליצור מחסום בפני חברת הביטוח מלהסתמך על העובדה שהמערער נהג ללא רישיון ישראלי תקף כדי להימנע מתשלום פיצויים, אך זאת רק בהנחה “שגילויו של אותו תנאי לכיסוי או סייג, היה גורם למבוטח לפעול באופן שונה מזה שבו פעל, ולהסיר את המגבלה או התנאי לכיסוי” (שם). בית המשפט קמא קבע כי במקרה זה ההנחה האמורה אינה מתקיימת, והוא לא שוכנע כי לו היו מסבים את תשומת ליבו של המערער לקיומו של הסייג, והיה מסתבר למערער כי רישיונו אינו תקף בישראל – היה פועל המערער אחרת משפעל.

1. נוכח האמור לעיל דחה בית המשפט קמא את תביעת המערער נגד הפול.

בנוסף דחה בית המשפט קמא את תביעתו החלופית של המערער נגד קרנית שנסמכה על סעיף 7א’ לחוק הפיצויים, אשר קובע:

“על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב).“

 בית המשפט קמא קבע כי “סעיף 7א’ לחוק הפיצויים מגביל עצמו אך ורק כלפי מי שהוראת סעיף 7(5) חלה לגביו“.

יצויין כי ס’ 7(5) לחוק איננו עוסק במי שנהג ללא רשיון נהיגה תקף, אלא רק במי:

“שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;“

לבסוף הזכיר בית המשפט קמא כי למערער תביעה חלופית ברשלנות נגד המשיבים 2-1, וכן ציין כי לאחר שנקבע כי המערער נהג ללא רישיון תקף, הרי שגם לעיזבון המנוחה ולתלוי בה אין עילת תביעה נגד הפול. עם זאת, הוסיף בית המשפט קמא כי אם ייקבע שהתאונה הייתה ‘תאונה מעורבת’, כמשמעותה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, תהיה לעזבון המנוחה ולתלוי (המערערים 2 ו-3) עילת תביעה נגד חברת שומרה, המבטחת של המשאית (הרכב הנוסף); ואם ייקבע כי לא מדובר ב’תאונה מעורבת’ אז תהיה מחויבת קרנית לפצות את תלויי המנוחה (המערער 1 והמערער 3), ויהיה מקום לדון בזכות החזרה של קרנית כלפי המערער. בית המשפט קמא הוסיף כי השאלה האם מדובר בתאונה מעורבת, אם לאו, חורגת ממסגרת פסק הדין, ותידון על ידי המותב שימשיך לדון בתביעה.

טענות המערער

1. המערער טען כי לאור נסיבות המקרה לא ניתן לומר כי מתקיימים בעניינו תנאיו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. לטענת המערער לא ניתן לומר כי הוא נמנע בזדון או במתכוון מהמרת רישיון הנהיגה הזר שלו לרישיון נהיגה ישראלי. עוד טען כי מעולם לא נאמר לו או למעסיקו כי הפוליסה אינה תקפה ללא רישיון נהיגה ישראלי. כמו כן טען כי בשנת 2003, כשנעצר על ידי המשטרה בעקבות תאונה קודמת שבה היה מעורב, לא נאמר לו דבר לגבי תוקף הרישיון הבינלאומי שהציג למשטרה. המערער טען כי לא היה מקום לשלול ממנו פיצויים לפי הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, שכן בפועל נהג לפי רישיון נהיגה תקף, הגם שהוא רשיון זר, ועל כן לא היווה סיכון בטיחותי.
2. המערער טען כי לאחר שהוכח כי סוכן הביטוח ופקידתו כלל לא ידעו אודות הסייג בדבר רישיון נהיגה זר, לא ניתן לצפות ממנו, בהיותו עובד זר שאינו בקיא בשפה העברית, לדעת זאת. עוד טען המערער כי בנסיבות העניין ראוי היה לתת מקום מרכזי לתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים ולפסוק לו פיצוי, חרף העדרו של רישיון נהיגה ישראלי.
3. המערער טען כי בית המשפט קמא טעה כשקבע כי לא הוכח שלו היה נאמר למערער כי קיימת בעיה עם רישיון הנהיגה שלו, היה פועל המערער אחרת משפעל. המערער הסביר כי במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה נמנע מרכיבה על אופנוע, מחמת הטראומה ממנה סבל בעקבות התאונה, ועל כן לא הוציא רישיון ישראלי ובחר להתנייד בתחבורה ציבורית. המערער ציין כי רק שנה לפני הגשת הערעור, לאחר שקיבל תעודת זהות של תושב ישראלי, פעל להוצאת רישיון נהיגה ישראלי, ורק ממועד זה חזר באופן הדרגתי לרכוב על קטנוע.
4. בנוסף לאמור טען המערער כי בית המשפט קמא שגה כשקבע שלא ניתן לדון בטענת הרשלנות שהועלתה על ידו. המערער טען כי טענה זו הועלתה בכתב התשובה, והפול לא התנגד להעלאתה, ועל כן היא הפכה לחלק מיריעת המחלוקת שבין הצדדים. המערער טען כי הוכחה טענת הרשלנות ועל כן הפול מחוייב לפצותו.
5. המערער גם טען כי אם ייקבע שבמקרה זה חל סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, הרי שקרנית היא הגורם המחויב לפצותו, שכן הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שקיימת בעיה כלשהי בקשר לתוקף הרישיון שלו או לתוקף הכיסוי הביטוחי. לחלופין טען המערער כי ככל שייקבע כי חוק הפיצויים לא חל ביחס לתביעתו, אזי חבים המשיבים 2-1 כלפיו בנזיקין בגין רשלנותם שגרמה לתאונה.

טענות המשיבים 1 ו- 2

1. המשיבים 1 ו- 2 הגישו עיקרי טיעון, למרות שטענות המערער בדבר החבות הנזיקית שלהם כלפיו לא נדונה בפסק הדין, שכן פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן רק בשאלת הכיסוי הביטוחי בפול.
2. המשיבים 1 ו- 2 טענו כי התאונה שבה ניזוק המערער, היא למעשה ארוע תאונתי נפרד מן התאונה בעטייה נהרגה אשתו. עוד טענו המשיבים 1 ו- 2 כי ככל שיתקבל הערעור, ובעקבות זאת תידחה התביעה נגדם, יהיה ראוי להשית לטובתם הוצאות משפט על הפול בגין ניהול ההליך בבית המשפט קמא.

טענות הפול

1. הפול טען כי אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, וטענות המערער אינן מדויקות מבחינה עובדתית. כך למשל ציין הפול כי בניגוד לטענת המערער, פוליסת הביטוח חודשה רק שלוש פעמים אצל הסוכן. הפול טען כי לא הוכח שהמערער היה בעל רישיון נהיגה בינלאומי בר תוקף. עוד טען הפול כי המערער הציג צילום חלקי בלבד מדפי הרישיון הבינלאומי ללא תרגום, וגם המעביד נמנע מלצרף את תיק הרכבים של החברה שניהל, שם לטענתו נשמר תיעוד באשר לרישיון הבינלאומי של המערער.
2. הפול טען כי אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא לפיה המערער לא עמד בדרישות הדין והפסיקה על מנת להמלט מתחולתו של סעיף 7(3) לחוק. לטענת הפול אי עמידה בדרישות תקנות התעבורה לעניין תוקף הרישיון הזר בישראל מהווה פגם מהותי. הפול טען כי פסק הדין שניתן בע”א 5631/94 לביא נ’ סהר – חברה ישראלית לביטוח בע”מ, פ”ד מט(5) 820 (1996) (להלן: “עניין לביא“), מהווה הלכה מחייבת, ולפיה לא זכאי המערער לפיצויים לפי חוק הפיצויים.
3. עוד טען הפול כי בית המשפט קמא טעה כשבחן לגופה את טענת המניעות שהעלה המערער נגד הפול. לטענת הפול צריך היה בית המשפט קמא, לאור פסק הדין בע”א 5405/10 אסף תאסירי נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע”מ (מאגר נבו, 11.3.2012) (להלן: “עניין תאסירי“), לדחות על הסף את טענת המניעות.

לטענת הפול לא ניתן לקבוע כי קיימת חובת גילוי מצד חברת הביטוח בקשר לבעייתיות שבנהיגה עם רישיון זר; קל וחומר שלא ניתן לקבוע כי הפרת החובה האמורה יוצרת הסתמכות של המבוטח על תעודת הביטוח.

הפול אף טען בהקשר זה כי קיימת חזקה בדבר ידיעת הדין, ואין זה מתפקידה או חובתה של המבטחת לתת יעוץ משפטי למבוטחים או ליידע אותם בדבר הדין הקיים. הפול טען גם כי חובתו של המעביד הייתה לברר האם למערער, שהיה עובדו, יש רישיון לנהוג בישראל.

1. הפול טען כי אין זה סביר שחברת ביטוח או סוכנות ביטוח תערוך בדיקות אחר הנתונים הנדרשים ביחס לתוקפו של הרישיון בכל זמן נתון. הפול טען כי הצגת רישיון נהיגה בעת עריכת הביטוח לא משקפת בהכרח את תוקפו של הרישיון במועד עריכת הביטוח או במועד התאונה. בנוסף טען הפול כי גם כיום אין הוראה המחייבת בדיקת תוקפו של רישיון נהיגה של עובד זר, מאחר שבדיקה כזו כרוכה בפרוצדורה מסובכת.
2. עוד טען הפול כי צדק בית המשפט קמא כשדחה את טענת המערער כי הפקת הפוליסה לא הייתה בבחינת מכירה של “נייר חסר כל ערך”, שכן בכל רגע נתון חוקיות רישיון נהיגה הזר הייתה יכולה להשתנות, כך למשל, אם היה יוצא המערער את הארץ לתקופה מסוימת.
3. הפול טען כי המערער המשיך לנהוג ללא רשיון ישראלי תקף גם לאחר התאונה, שכן המערער הודה כי הועסק על ידי חברת גדעון ברק בע”מ בין השנים 2009-2007 והיה לו קטנוע בעבודתו.      
4. לבסוף טען הפול כי המערער מנוע מלהסתמך על עילת הרשלנות הואיל וזו לא נטענה בכתב התביעה. לגופה של טענת הרשלנות טען הפול כי לא הופרה כל חובה מצד חברת הביטוח או הסוכן, והמעביד הוא שצריך היה לוודא כי העובד שהוא מעסיק נוהג עם רישיון נהיגה בר תוקף בישראל.

 

טענות קרנית

1. קרנית טוענת כי גם אם בהמשך ההליכים תתקבל תביעת התלויים של המערער בכובעו כתלוי במנוחה, הרי שבכל מקרה תוכל קרנית לקזז מכל סכום המגיע למערער כתלוי באשתו, את הסכום “המקביל” אותו הוא חב לה מכוח זכות השיבוב המוקנית לקרנית בסעיף 9 לחוק הפיצויים נגד כל נהג חסר ביטוח.
2. קרנית טוענת כי אין תקדים לפיו הוכרה עילת תביעה נגד קרנית בידי נהג חסר רישיון נהיגה בר תוקף. לדידה לא ניתן להתגבר באמצעות סעיף 7א’ לחוק הפיצוים, עליו נסמך המערער בתביעתו נגדה, על אי עמידה בדרישות סעיף 7(3) לחוק.
3. קרנית טענה כי טעה בית המשפט קמא במסקנתו, כי לו הייתה חברת הביטוח או הסוכן מיידעים את המערער בדבר הבעייתיות בנהיגה עם רישיון נהיגה זר, לא היה פועל המערער אחרת ממה שפעל. קרנית ציינה כי לאחר התאונה היה המערער מאושפז תקופה ארוכה, ולא הוכח כי המשיך לנהוג בישראל עם רישיונו הזר. קרנית טענה כי במקרה של נהג זר, חייבת הייתה חברת הביטוח להפנות את תשומת ליבו של המערער לבעייתיות בנהיגה עם רישיון נהיגה זר, בייחוד כאשר בשנת 2007 קבע הפול הוראות מיוחדות לעניין זה.
4. קרנית טענה כי המסקנה המשפטית הראויה היא כי די בכך שהמערער נהג כשברשותו רישיון נהיגה קולומביאני כדי שיהיה לו כושר נהיגה ויהיה זכאי לפיצויים לפי החוק, הגם שעבר עבירה פלילית לפי תקנות התעבורה כשנהג ללא רישיון נהיגה ישראלי תקף. לדידה של קרנית, מסקנה זו מתחייבת מהלכת דנ”א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ (מאגר נבו, 2.6.2004) (להלן: “עניין קרנית“).

 

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת חומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לפול, וכי יש לקבוע שהפול מנוע מלכפור בכיסוי הביטוחי שיש למערער בגין התאונה, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. יצויין כי פסק דיננו מתייחס למערער בלבד, ולא למערערים 2 ו-3, שכן עיון בערעור מגלה כי הטענות הנטענות הן של המערער בלבד, למרות שבהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון נרשמו גם שמותיהם של המערערים 2 ו- 3.

 

סעיף 7(3) לחוק הפיצויים

1. אין מחלוקת כי המערער נהג ללא רישיון נהיגה ישראלי תקף לפי הוראות פקודת התעבורה ותקנותיה.
2. התקנה הרלוונטית לעניין זה היא תקנה 567 לתקנות התעבורה, הקובעת כי בעל רישיון זר יוכל לנהוג בישראל בתנאים המנויים בתקנה, שעיקרם הגבלת תקופת הנהיגה בישראל עם רישיון נהיגה זר. בתקופה הרלוונטית לתאונה נוסח התקנה היה כדלקמן:

“מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה:

• תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190.

• אם הוא נוהג רכב כאמור:

• בתקנות 176 עד 181 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר.

• בתקנות 182 עד 185 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר.”

 

1. לעניין נהיגת המערער על אופנוע – רלוונטית תקנה 567(2)(א) ולפיה נדרש, כאמור, כי שהותו של המערער בישראל, מיום כניסתו האחרונה, לא עלתה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר. אין חולק כי המערער, ששהה בישראל ברציפות משנת 1997 ועד למועד התאונה בשנת 2005, לא עומד בתנאי התקנה, ועל כן לא היה רשאי לפי התקנה לנהוג בישראל תוך הסתמכות על רישיון נהיגה זר.
2. סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימה של מקרים שבהם לא יהיה זכאי נפגע לפיצויים לפי החוק. מטרתה העיקרית של ההוראה האמורה היא להרתיע נהגים מפני התנהגות פגומה, על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים. יחד עם זאת, למרות שלילת הזכאות לפי החוק, עדיין יתכן ותעמוד לנפגע זכות תביעה לפי דיני הנזיקין הרגילים (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: “אנגלרד“), בעמ’ 261).

בין המקרים שבהם לא יהיה זכאי נפגע לפיצויים לפי החוק, נכלל ענינו של “מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה לפי פרק ו’1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ה-1967” (סעיף 7(3) לחוק).

1. המונח “רישיון לנהוג בו” נבחן בעניין לביא, לפי הוראות פקודת התעבורה והוראות תקנות התעבורה. נקבע כי נהג שנהג בהסתמך על רישיון נהיגה זר, שלא בהתאם להוראות תקנות התעבורה, נחשב כמי שנהג ללא רישיון ברכב, לפי סעיף 7(3) לחוק, הגם שרישיון הנהיגה הזר שלו היה בתוקף.       נקבע כי הדיבור “רישיון נהיגה” שבסעיף 7(3) יפורש ככזה המתכוון לרישיון נהיגה שהוצא על פי פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו לפיה.
2. בספרו, התייחס כב’ השופט ריבלין לתוצאה הקשה של פסק דין לביא:

“התוצאה המתבקשת מהוראת החוק, כפי שפורשה בפרשת לביא היא קשה מקום בו הנפגע רכש מיומנות לנהיגה בארצות חוץ וסבר בטעות כי רישיונו תקף. בעניין זה מעיר, באותה פרשה, השופט י’ טירקל כי לכאורה אין זה מן הצדק לשלול את הזכאות לפיצויים מאדם שהחזיק ברישיון התקף במדינת חוץ אך אינו בר-תוקף בישראל וסבר בטעות שהוא בר-תוקף בישראל. עם זאת הבהיר כי תיקונו של מצב זה, על מנת להיטיב עם נפגעים כאלה, צריך שיעשה בדרך של חקיקה מפורשת ולא בדרך של פרשנות” (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: “ריבלין“), עמ’ 519-518).

1. התייחסות דומה מובאת גם בספרו של אנגלרד:

“התוצאה של שלילת זכאות מבעל רשיון זר, כגון עולה חדש שלא המיר, בתום התקופה הקבועה בדיני התעבורה, את רישיון הנהיגה שלו לרשיון ישראלי – תוצאה זו נראית קשה בעינינו. הוא הדין לגבי שלילת זכאות מנהג-נפגע שעל פי הוראות הפוליסה עדיין נהנה מכיסוי ביטוחי. ספק רב בעינינו אם בנסיבות אלה יש צידוק להחיל את הסנקציה העונשית של שלילת זכאות” (שם, בעמ’ 281).

1. דיון מורחב בסעיף 7(3) לחוק ותכליותיו נערך בענין קרנית שנזכר לעיל. שם נדרש בית המשפט העליון לקבוע האם יש להחיל את סעיף 7(3) על נהג שנהג בהגה רגיל, כשמחויב היה לפי תנאי הרישיון לנהוג בהגה כוח, וכן על נהג שהסיע מספר נוסעים יותר מהמספר שהותר.

בפסק הדין עמד בית המשפט העליון, מפי כב’ השופט אור, על ההתנגשות שבין התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעה בחוק, ללא קשר למידת אשמתו לקרות התאונה, לבין התכלית ההרתעתית – למניעת סיכונים מיוחדים בדרכים והענשת אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים שכאלה. בית המשפט העליון קבע כי נקודת האיזון בין שתי התכליות האמורות, בפרשנותו של סעיף 7(3), תימצא בפירוש מצמצם ודווקני לסעיף 7(3) “כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו, תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק – שלילת פיצוי מן הנפגע – לבין ההפרה” (שם, בפסקה 17 לפסק הדין).

בית המשפט קבע כי סעיף 7(3) לחוק “יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרשיון שעניינה סוג הרכב בו נוהג הנהג. במונח “סוג הרכב”, כוונתי להגבלות או תנאים המתייחסים למימדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרשיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה….. לעומת זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים, שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה בו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק” (פסקאות 21-20 לפסק הדין).

עוד התייחס בית המשפט העליון למידת הסיכון הנגרמת כתוצאה מהפרת תנאי הנוגע ל”סוג הרכב”, לבין כזה שלא נוגע למאפייניו הפיזיים של הרכב:

“ככלל, בכל המקרים בהם נהג מפר תנאי או מגבלה הקבועים ברשיון הנהיגה שלו, או במרביתם, מגדיל הדבר, במידה זו או אחרת, את מידת הסיכון למשתמשים בדרך הכרוכה בנהיגה. אולם, כפי שהובהר לעיל, לאור הסנקציה החריפה הקבועה בסעיף 7(3) לחוק, אין זה ראוי להחילו על כל קשת המקרים בהם מתעורר סיכון בטיחותי פוטנציאלי כלשהו מהפרת התנאי או ההגבלה ברשיון, אלא רק על מקרים בהם הסיכון הבטיחותי הוא, ככלל, חריף במיוחד“.

על יסוד האמור נקבע כי נהג שנהג בהגה רגיל, למרות שבתנאי הרשיון שלו הייתה מצויה הגבלה לנהוג ברכב עם הגה כוח, בשל מחלת שרירים ממנה סבל, זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. כך גם הוכרה זכאותו לפיצויים של נהג ברכב מסוג אוטובוס זעיר אשר הסיע ברכב שני נוסעים נוספים מעבר למותר. כמו כן בפסקי דין אחרים שניתנו לאחר פסק הדין בעניין קרנית נקבע כי לא ישללו הפיצויים מנהג חדש אשר נהג ברכב ללא מלווה, בניגוד לתנאי הרישיון, שכן הוא מחזיק ברישיון המתאים לסוג הרכב שבו נהג (ע”א 8183/01 ספיאשוילי נ’ מנורה חברה לביטוח (מאגר נבו, 17.6.2004); עוד נקבע כי סעיף 7(3) לא יחול גם על מי שנהג ברכב ידני על אף שרשיונו הוגבל לנהיגה ברכב אוטומטי בלבד (ע”א 5308/09 הפניקס הישראלי – חברה לביטוח נ’ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (מאגר נבו, 19.12.2010).

יחד עם זאת, הלכת קרנית אינה מתייחסת  למצב שלפנינו, בו עסקינן בנהיגה על יסוד רשיון נהיגה זר, שכמוה כנהיגה ללא רשיון כלל. לפיכך, יש לדחות את טענת קרנית בערעור שלפנינו, כאילו הלכת קרנית שינתה את ההלכה שנקבעה בפרשת לביא בקשר לנהיגה עם רשיון נהיגה זר.

ואכן, בפסק הדין בעניין קרנית התייחס כב’ השופט אור לפסק דינו בעניין לביא וציין:

“אך יש להדגיש, שבמקרה שנדון בע”א 5631/94, לא היה בידי המערערת רשיון ישראלי תקף לפי פקודת התעבורה, ומעולם לא היה בידה רשיון כזה. לעומת זאת, במקרים שלפנינו, החזיקו הנהגים רשיון שניתן להם “על פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה” באותו רכב בו נהגו בעת התאונה.” (פסקה 24 לפסק הדין).

1. בפסקי דין שונים ניסו בתי המשפט בערכאות הנמוכות לאבחן את פסק הדין בעניין לביא או לפרשו מחדש, בהתאם לתכליות הסוציאליות שביסוד חוק הפיצויים וברוח פסק הדין בעניין קרנית.

כך, בע”א (מחוזי, ב”ש) 1012/04 סהר חברה לביטוח בע”מ נ’ צישיבילי, פ”ד תשס”ד(1) 577 (2004), התייחס כב’ השופט הנדל לכך שביסוד חוק הפיצויים עומדות מטרות שונות: “סוציאלית מזה והרתעתית מזה. משקלה של המטרה הראשונה גדול משל השניה, אך יש וידיה של השנייה על העליונה” (בעמ’ 585). כב’ השופט הנדל החליט כי יש להעדיף את השיקול הסוציאלי ולפצות את הנהג בפיצויים לפי החוק, גם אם במועד התאונה לא עמד בדרישות תקנה 567. זאת על יסוד ההבחנה שבין מצב של העדר רישיון נהיגה בכלל לבין מצב של חסר יחסי או פורמאלי. כב’ השופט הנדל קבע כי “בשני המצבים אין בידי הנהג רישיון נהיגה, אך אין זה צודק שחסר פורמאלי בבסיסו יביא לשלילת הזכאות לפיצויים על פי החוק. אי צדק נוסף יוותר מיישום הכלל האמור באופן שמפלה בין נהג ישראלי לנהג זר” (בעמ’ 587).

עוד הוסיף כב’ השופט הנדל: “התוצאה המשפטית האמורה ראוייה וצודקת. אף זה שיקול בבוא שופט לפרש חוק” (שם, בעמ’ 588).

לפיכך קבע כי “אין באי-עמידה בתנאי תקנה 567 בכדי להביא באופן אוטומטי לשלילת הזכאות לפיצויים לפי החוק. כאמור, אין להסתפק באי-עמידה בתנאים, אלא יש לבדוק אם מדובר בחסר פורמאלי בלבד. באפשרות של פיצוי בכגון דא מחייבת בדיקה קונקרטית של המקרה על-פי נסיבותיו” (שם, בעמ’ 589).

 ראו גם בר”ע 1003/06 (מחוזי חיפה) אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (מאגר נבו, 20.5.2007).

גם אנגלרד ציין בספרו, כי בתי המשפט בערכאות הנמוכות ניסו בדרך של פרשנות ליברלית להימנע מלהחיל את התוצאה הקשה של שלילת פיצויים מנהגים זרים:

“התחושה הבלתי נוחה מן התוצאה הקשה מורגשת גם בפסיקתם של בתי המשפט. ניתן להבחין במספר טכניקות שתכליתן למנוע את שלילת הזכאות. דרך אחת היא מתן פירוש ליברלי מאד לתקנות התעבורה, פירוש המאפשר את המסקנה כי בידי הנוהג היה רישיון נהיגה ישראלי. דרך אחרת, אשר בעינינו יכולה להיות גם היא יעילה למניעת התוצאה הקשה של שלילת זכאות, היא דרישת המודעות … קבלת רעיון זה באופן כללי היתה מביאה לידי כך שאי-מודעותו של עולה חדש לפקיעת התוקף של הרשיון הבינלאומי או הלאומי הייתה מונעת את תחולתו של סעיף 7(3) לחוק … דרך נוספת לריכוך ההוראה הנזכרת נמצאת בהבחנה בין היעדר רשיון בשל עניין טכני לבין היעדרו בשל פגם מהותי. יצוין כי מבחן המהותיות הוא חשוב ביותר במסגרת ההבחנה הנוספת, בה נדון בסמוך, בין הפרת רשיון לבין היעדרו, הבחנה שגם היא משמשת אמצעי לצמצום תחולתו של סעיף 7(3) לחוק. לבסוף נעיר כי ניתן למצוא בפסיקה רמזים להסתייגויות מן ההלכה שנפסקה בפרשת לביא” (שם, עמ’ 282-281). 

1. לכאורה, בהתאם לביקורת שנשמעה על פסק הדין בעניין לביא, וכן לפי גישת בית המשפט העליון שהוצגה בפסק הדין בעניין קרנית, ורוח פסיקת בתי המשפט בערכאות הנמוכות, יש משקל לטענה לפיה לא יהיה זה ראוי להחיל את סעיף 7(3) במקרה של המערער. זאת מאחר שהמערער לא היה מודע לחובה להמיר את רשיונו הזר לרישיון נהיגה ישראלי תקף; וכן הגם שלמערער לא היה רישיון נהיגה ישראלי, הוא נהג לפי רישיון נהיגה זר תקף לסוג הרכב שבו נהג, כך שהיה בעל כושר נהיגה ולא ניתן לומר שיצר סיכון תעבורתי שיש להעניש בגינו.

ברם, דומה כי הגולל על טענה זו נסתם לעת עתה בפסק דין שניתן ברע”א 4874/04 יצחק רביבו נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ (מאגר נבו, 8.2.2007) (להלן: “פס”ד רביבו“), שם נשלל פיצוי מנהג שהשתמש ברשיון נהיגה זר, וזאת תוך הסתמכות על הלכת לביא, ומכאן שזו עודנה שרירה וקיימת. יתר על כן, גם כב’ השופט רובינשטיין, שהתלבט בדעת יחד בסוגייה זו, הגיע לבסוף לכלל מסקנה כי ההלכה בעניין לביא נותרה על כנה, גם לאחר פסק הדין בעניין קרנית:

“התלבטתי בתיק זה נוכח המדיניות השיפוטית הנוטה לנהוג זהירות וריסון בהפקעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת על פי פסיקה בהקשרים שונים, מטעמי התכלית החברתית הנודעת של החוק. שאלתי עצמי האם יש מקום לשוב ולהרהר בהלכת ע”א 5631/94 לביא נ’ סהר, פ”ד מט(5) 821, שייחדה את ה”רישיון” הנזכר בסעיף 7(3) לחוק לרישיון נהיגה שהוצא על פי פקודת התעבורה (נוסח חדש) ותקנותיה (השופט – כתארו אז – אור בעמ’ 830). האם במהות היה המשיב כשיר נהיגה נוכח הרישיון בקליפורניה, מקום מתוקן, שהיה ברשותו – ודבר זה ראוי להביאו בחשבון? האם היה מקום לצרף לכך את העובדה שלימים ניתן למבקש 1 רישיון בישראל בלא מבחן? אכן, על פי תקנה 567 לתקנות התעבורה אין לראות את הרישיון הזר כרישיון תקף בארץ, והדבר גם לא נטען; ואולם, כך הירהרתי, שמא על פי תכלית סעיף 7(3), שהיא להבטיח את בטיחות הנוסעים בכביש על-ידי הרתעה בדמות מניעתו של הכיסוי הפיצויי ממי שנעדר רישיון, אין כאן “נסיבות מקלות אזרחיות” העשויות להטות את הכף בהתדיינות אזרחית? שמא אין לומר שהמשיב היה נטול רישיון מעבר לכשל טכני, כמות שכתב בית משפט השלום? בכך התלבטתי, בדומה לשופט טירקל בפרשת לביא (עמ’ 832-831), אף שלבסוף צירף דעתו לדעת השופט אור. ואולם, לאחר העיון באתי לכלל מסקנה שאין ללכת בדרך זו. גישתו של המחוקק באשר לאי תקפותו של רישיון נהיגה זר אינה גחמה; היא באה להבטיח, בראש וראשונה, את שלום הציבור שבכבישים, שלום עוברי דרכים. הכרח איפוא לעבור את מסננת הרישוי הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי בישראל ישורת כהלכתו. בקרת רישיון הנהיגה על-ידי מערכת הרישוי היא בקרה ברף מינימלי – אך אין לרדת מתחת לרף זה, בחינת “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” (דברים ד’,טו). את המסננת לבחינת מעמדו של רישיון זר צריכה לספק מערכת הרישוי, ואין הדבר יכול להיות תלוי ברצונותיו של כל איש ואיש. אמנם, ישנם רישיונות נהיגה המוכרים במדינות זרות, וכן ישנם רשיונות בינלאומיים המבוססים על רישיון מקומי תקף, אך לא זה הוא שאירע כאן” (פסק דינו של כב’ השופט רובינשטיין).

ראה גם ריבלין עמ’ 520-519.

1. לאור פסק הדין בעניין לביא והקביעות בפסק דין רביבו, נראה שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא בעניין תחולתו של ס’ 7(3) לחוק הפיצויים על מי שנהג בהסתמך על רשיון נהיגה זר וללא רשיון ישראלי.
2. מכאן לטענות החלופיות שהעלה המערער נגד הפול – הן הטענות כי הפול מנוע מלהסתמך על כך שלמערער לא היה רישיון ישראלי תקף, לאחר שלא יידע אותו בדבר הבעייתיות שבנהיגה עם רישיון זר, וכן הטענה כי הפול, באמצעות סוכן הביטוח שהיה שלוח שלו, התרשל כלפיו בעניין זה.

 

 

שינוי חזית

1. בכתב התביעה תבע המערער תחילה את נהג הרכב הפוגע ואת חברת הביטוח שומרה שביטחה את הנהג, הם המשיבים 1 ו- 2. בכתב התביעה ציין המערער כי “על פני הדברים נראה כי במועד התאונה לא היתה ברשות התובע פוליסת ביטוח חובה בת-תוקף וזאת מחמת טעות. לעניין זה יודגש כי התובע טרם השלים עם התנערות מבטחת הקטנוע בו נהג והוא שומר על זכותו לצרפה כנתבעת נוספת ו/או לתובעה בנפרד” (סעיף 7 לכתב התביעה).

לאחר מכן הגיש המערער כתב תביעה מתוקן ובו תבע גם את הפול ואת קרנית. המערער הבהיר כי תביעתו מוגשת נגד הפול כגורם שביטח את האופנוע עליו רכב, וכנגד קרנית, ככל שייקבע כי לאופנוע לא היה כיסוי ביטוחי כדין. עוד הובהר כי התביעה נגד המשיבים 1 ו- 2 היא לחלופי חלופין, אם ייקבע כי חוק הפיצויים לא חל על המקרה.

1. בכתב ההגנה שהגיש הפול נטען כי דין התובענה להידחות על הסף באשר במועד התאונה נהג המערער ללא רשיון נהיגה ישראלי תקף.
2. בכתב ההגנה מטעמה טענה קרנית כי הפול מנוע מלטעון כי פוליסת הביטוח אינה מכסה את השימוש שנעשה באופנוע, שכן הפול “ידעה ו/או יש לראותה כמי שידעה כי התובע הינו בעל רשיון נהיגה לאומי ו/או בינלאומי, בעת שהתבקשה להוציא ביטוח מתאים המכסה את השימוש שנעשה ברכב, ביטוח ל”נהג נקוב בשם”, הוא התובע. יצויין כי במשך מספר שנים עובר לתאונה ביטחה המבטחת את הרכב המעורב בתאונה (או רכב אחר) בפוליסה ל”נהג נקוב בשם” שהוצאה על שם התובע ולכן ידעה במפורש כי התובע הוא זה העושה שימוש ברכב המבוטח על ידה“.
3. בכתב התשובה התייחס המערער לטענה כי לא היה בידו רישיון נהיגה ישראלי תקף, כך שחוק הפיצויים לא חל לגביו. בין השאר טען המערער כי סוכן הביטוח מטעם הפול הנפיק לו פוליסה תוך שידע כי הוא מחזיק ברישיון נהיגה בינלאומי, ומעולם לא הנחה אותו לפעול לקבלת רישיון נהיגה ישראלי. המערער טען כי בנסיבות אלה, אם התרשל הסוכן, הרי שהפול חב כלפיו מכוח רשלנותו, וכן מנוע מלטעון טענות להעדר כיסוי ביטוחי. כתב התשובה הוגש ביום 11.6.2007.
4. רק כשלוש שנים מאוחר יותר, ביום 2.5.2010, בד בבד עם הגשת התצהירים מטעם הפול, צירף הפול לתצהיריו הודעה כללית ובה התנגד באופן כללי לכל עדות שמיעה ולכל הרחבה או שינוי חזית, וציין כי אין בתצהיריו כדי להכשיר עדות שאינה קבילה, או כל שינוי חזית. רק בחקירות שהתנהלו, בחודש יוני 2010, במסגרת חקירת גב’ סמנה, מנהלת מחלקת פוליסות בפול, התנגד הפול התנגדות ספציפית לחקירת העדה בסוגיות של מצג שווא, רשלנות ומניעות, וטען באופן ספציפי כי המדובר בהרחבת חזית. בית המשפט קמא התיר את חקירת העדה בסוגיות אלו, וקבע כי הצדדים יטענו לעניין זה בסיכומים.
5. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא כי טענות המערער בדבר רשלנות סוכן הביטוח ואחריותו השילוחית של הפול נחשבות ל”נימוקי תביעה חדשים”. מנגד קבע בית המשפט קמא כי טענת המניעות לא עולה כדי הרחבת חזית, שכן היא נטענה כמענה לטענות שהועלו בכתב ההגנה מטעם הפול, וגם כמענה לטענות שהעלתה קרנית, המצויה ביריבות מול הפול, בכתב ההגנה מטעמה. מסקנות אלה של בית המשפט קמא מקובלות עליי.

מטרתו של כתב תשובה היא להעלות לפני בית המשפט עובדות חדשות, הנותנות מענה עובדתי להגנת הנתבע, ולנטרל תוצאה משפטית העלולה לנבוע מהגנת הנתבע אם טענותיו יוותרו ללא מענה כזה (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה, תשע”ג-2013) (להלן: “גורן“) בעמ’ 141).

בכתב התשובה התייחס המערער לטענת הפול כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה מאחר שהמערער נהג ללא רישיון ישראלי תקף, וטען כי הפול מנוע מלהעלות טענה זו לאחר שלא יידע אותו כי קיימת בעייתיות בנהיגה עם רישיון נהיגה זר. רוצה לומר, טענת המניעות שהעלה המערער הועלתה כמענה לטענת ההגנה שנטענה על ידי הפול. אין המדובר בעילת תביעה חדשה של המערער, אלא בטענה משפטית שנועדה לשלול מן הפול את האפשרות להתגונן בטענה מסויימת. במילים אחרות, טענת מניעות אינה עילת תביעה, ולכן אין כל מניעה להעלותה לראשונה במסגרת כתב תשובה.

1. שונים הדברים לגבי טענת הרשלנות שהעלה המערער כלפי הפול.

תקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כי “אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין“. אם לאחר שהוגש כתב ההגנה של הנתבע נוצר צורך לשנות או להוסיף על עילת התביעה שהעלה התובע, צריך התובע לבקש רשות לתקן את כתב התביעה (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן:”זוסמן“) בעמ’ 283); על כן, הכלל הוא כי “בית המשפט יחמיר עם תובע אשר ינסה “להגניב” עילה חדשה לתוך תשובתו, ולא ידון בה, אפילו לא דרש הנתבע את מחיקת התשובה” (שם, שם).

לפיכך, גם בענייננו, הגם שהפול לא עתר למחיקתה של טענת הרשלנות מכתב התשובה, וראוי היה כי יעשה כן ולא ימתין שלוש שנים תמימות בטרם יתנגד להרחבת החזית, אין מקום לדון בעילת הרשלנות שהעלה המערער. מדובר בעילת תביעה חדשה שמקומה הראוי היה מלכתחילה בכתב התביעה, או בכתב תביעה מתוקן אם היה עותר המערער לתקן את כתב התביעה והיה מקבל רשות לכך, ולא בכתב התשובה כפי שנעשה בפועל. 

השתק ומניעות

1. פוליסת הביטוח בין המערער לבין הפול מהווה חוזה שחל עליו חוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981 (להלן: “חוק חוזה ביטוח“). סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח מטיל על חברת הביטוח חובה להבליט הגבלות לכיסוי הביטוחי, וזו לשונו:

“תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם“.

1. על תחולת דיני ההשתק, באשר לתקיפת תנאים או סייגים לחבות המבטח, מרחיב המלומד ירון אליאס בספרו דיני ביטוח (כרך א’, 2008) בעמ’ 654:

“דרך נוספת שננקטה בפסיקה לתקיפת תנאים או סייגים לחבות המבטח מבוססת על דיני ההשתק מחמת מצג. על-פי דיני ההשתק, מי שהציג בפני הזולת מצג עובדתי בהתנהגות, בדיבור או במחדל המתבטא באי-גילוי (חובת הגילוי עשויה לקום נוכח יחסי הצדדים, במיוחד כאשר יחסיהם מושתתים על אמון), בנסיבות שבהן אפשר היה לצפות שהזולת יפעל על סמך המצג, והלה אכן עשה כן ושינה את מצבו לרעה – יהיה מנוע מלכפור בנכונות העובדה שהציג. מכאן שמבטח אשר הציג בפני המבוטח מצג שלפיו חוזה הביטוח מכסה את הסיכונים הצפויים לו, והמבוטח פעל על-סמך המצג ושינה את מצבו לרעה, כגון שלא רכש ביטוח אצל מבטח אחר או לא נמנע מביצועה של הפעילות המבוטחת – יהיה מנוע מלכפור בנכונות העובדה שהציג בפני המבוטח (תקפות הפוליסה). כך, למשל, נקבע כי אין המבטח רשאי להעלות טענת פטור כשעילת הפטור התגבשה כבר בעת כריתת החוזה והמבטח ידע או יכול היה לדעת על כך“.

כלומר, על מנת שתתקבל טענת המניעות שהעלה המערער, היה עליו להוכיח כי הפול באמצעות שלוחו, סוכנות הביטוח, צריך היה ליידע אותו בדבר העדר כיסוי ביטוחי בעת נהיגה עם רישיון נהיגה זר, ואי עשותו כן, בזמן הוצאת הפוליסה לאופנוע שהייתה נקובה על שמו של המערער בלבד, וחידושה מעת לעת, עלה כדי מצג לפיו קיים כיסוי ביטוחי לאופנוע, עליו הסתמך המערער. 

1. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא כי הגם שהחובה האישית לנהוג עם רישיון נהיגה תקף מוטלת בראש ובראשונה על הנהג, וגם על המעסיק שמוסר לו רכב לשימושו, עדיין מחויבת חברת הביטוח ליידע את מבוטחיה – באמצעות אלה העוסקים בעריכת ביטוחים בפועל – על הבעייתיות שבנהיגה עם רישיון נהיגה זר, ולהפנותם לבדיקת תוקפו של הרישיון ברשות המוסמכת, קרי, משרד הרישוי.

הפול טען כי קביעותיו אלה של בית המשפט קמא מנוגדות לפסק הדין שניתן בעניין תאסירי. עוד טען כי אין זה מתפקידו או מחובתו לתת יעוץ משפטי למבוטחים, ואין זה סביר ומעשי לדרוש ממנו לערוך בדיקות אחר הנתונים הנדרשים ביחס לתוקפו של רישיון הנהיגה של המבוטח בכל זמן נתון. אינני מקבל טענות אלה.

בפסק דין בעניין תאסירי, צוין בפוליסה כי “בתנאי שהאדם הנוהג הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב הנקוב בתעודה“. כלי הרכב הנקוב בתעודה היה אופנוע שנפח מנועו היה עד 1000 סמ”ק ואילו למערער שם היה רשיון לנהוג על אופנוע שנפח מנועו אינו עולה על 500 סמ”ק. בית המשפט העליון קבע כי חברת הביטוח לא הייתה צריכה לבדוק האם רישיון הנהיגה של המבוטח מתאים לכלי הרכב שנקוב בתעודה, ואת השינויים שחלים ברישיון מעת לעת. גם בעניננו, בית המשפט קמא לא הטיל על הפול ועל סוכני הביטוח מטעמו את החובה לוודא כי המבוטחים מקיימים אחר התנאים הקבועים בתקנות לנהיגה עם רישיון נהיגה זר, לא בעת הפקת הפוליסה, לא כל שכן בכל זמן נתון, כטענת הפול, אלא כל שנקבע הוא כי “די היה בכך, שחברת הביטוח תדרוש חתימת המבוטח על הצהרה כי הודע לו שעליו לנהוג בכל עת עם רישיון נהיגה תקף בישראל, ושנהיגתו עם רישיון זר או רישיון בינלאומי עלולה, בתנאים מסוימים, לא להיות מוכרת כנהיגה עם רישיון בר תוקף בישראל, ולהפנותו לגורמים המקצועיים המתאימים להסדרת הרישיון. בעשותה כן, הייתה חברת ביטוח מקצועית וזהירה, יוצאת ידי חובתה, באמצעות הנחיית סוכני הביטוח הפועלים בשמה, לעשות כן, והקפדה כי יפעלו על פי ההנחיה האמורה” (עמ’ 34-33 לפסק דינו של בית המשפט קמא). קביעה זו של בית המשפט קמא מקובלת עליי. כדי שהפול וסוכן הביטוח יצאו ידי חובתם די היה בהוספת הערה בפוליסה והחתמת המבוטח לצדה, בבחינת אזהרה למבוטח – כי הנהיגה עם רישיון נהיגה זר מוגבלת בתנאים שבדין, שבהעדרם אין תוקף לפוליסה, וכי מוטלת על המבוטח חובה לבדוק עם רשות הרישוי התקיימותם של תנאים אלה. מעבר לכך, לא מוטלת על הפול והסוכן מטעמו חובה לוודא שהמבוטח אכן מחזיק ברשיון נהיגה תקף, שכן לא מדובר בחובת וידוא, אלא אך ורק בחובת יידוע, בבחינת אל תשים מכשול בפני עיוור. כפי שנראה בהמשך הדברים, הסוכן ידע ולפחות צריך היה לדעת שמדובר בעובד זר המסתמך בעת נהיגתו על רשיון נהיגה זר, ומכאן שהיתה מוטלת עליו החובה לנהוג בהתאם וליידע את המערער בדבר הצורך לברר שנהיגתו באמצעות רשיון נהיגה זר אכן מותרת.

יצויין כי בענין תאסירי כלל לא נדונו נסיבות הדומות לאלו שבעניננו, קרי, נסיבות בהן סוכן הביטוח יודע או שהוא צריך לדעת כי מדובר בתושב זר שאין ברשותו רשיון נהיגה ישראלי,  ועל כן נהיגתו עלולה להיות אסורה. אינני סבור כי יש לפרש את הלכת תאסירי כפי שמציע הפול, קרי, באופן שלעולם לא תישמע טענת מניעות נגד חברת ביטוח כאשר סוכן הביטוח מטעמה נהג כפי שנהג סוכן הביטוח בעניננו.

• ודוק – לאחר שהוגשה תביעת המערער, הוציא הפול הנחיות המתייחסות באופן ספציפי לעריכת ביטוח לתושב זר – תייר. כך, בהנחייה שהוצאה ביום 12.7.2007 צוין כי בכל פניה לעריכת ביטוח לתושב זר – תייר “יש לנהוג בזהירות מרבית ולבדוק את הפרטים הבאים:

• האם רישיון הנהיגה שמוצג בפנינו, הוצא במהלך השנה האחרונה והאם הוא תקף בארץ. לשם כך יש ליצור קשר עם משרד התחבורה…

• האם תקף רישיון הנהיגה – הכוונה לתום תוקף התאריך המוטבע בו.

• האם תאריך הוצאת רישיון הנהיגה הינו מעבר לשנה מיום הפקתו, במקרה כזה לרישיון הנהיגה אין תוקף יותר. על התייר לנקוט באמצעים העומדים לרשותו כגון פניה לשגרירות, לקונסוליה ומשרד הרישוי לשם חידוש רישיון הנהיגה, זאת כדי לאפשר לו לערוך ביטוח“. כמו כן, בשנת 2010 הועברה הנחייה בה צוין כי הואיל והדרישה לבדוק תוקף רישיונות זרים תלויה בנתונים רבים, מוצע להחתים את התושב הזר המבקש ביטוח לנהג יחיד על הצהרה ובה הוא מאשר את מעמדו בישראל כתושב זר, וכי בידו רישיון נהיגה המאפשר לו לנהוג כחוק בישראל. לא זו אף זו, בחקירתה אמרה גב’ אתי דוד, פקידה שעבדה בסוכנות הביטוח, כי:ש. כלומר, היום השתכללתם, אתם המבטחים מונעים מהסוכן להפר את הנוהלים?

 

1. ת. נכון” (עמ’ 89 לפרוטוקול בית המשפט קמא).
2. “כיום אנו לא יכולים להפיק תעודת חובה למי שמגיע עם רשיון זר. המערכת הממוחשבת חוסמת אותנו.
3. בנוסף, בחודש פברואר 2010 הובהר כי יש להקפיד כי המבוטח יחתום על הצהרה זו “בשפה המובנת למבקש הביטוח” (הנהלים צורפו לתצהירה של גב’ סמנה).
4. בהמשך להנחיה אמורה הוציא הפול הנחייה נוספת, ביום 24.7.2007, שעיקרה הבהרת ההנחייה הקודמת ומתן מידע באשר לתוקף רישיון נהיגה זר.
5. במקרים אלה נבקשכם להימנע מהפקת תעודות ביטוח.

1. הנה כי כן, בשנת 2007 עמד הפול על הבעייתיות שבהפקת פוליסות לנהגים הנוהגים עם רישיון נהיגה זר, מבלי שהובהרה להם חובתם לבדוק את תוקפו של רישיון הנהיגה שלהם. בהחלט יתכן כי לו בזמן אמת היה מוחתם המערער על הצהרה כמו זו המופיעה בנוהל הנוכחי, היה המערער מסדיר את רשיונו לנהוג והייתה נמנעת “התאונה המשפטית”, או למצער, הפול היה יוצא ידי חובתו כלפיו.
2. אינני סבור כי קביעת בית המשפט קמא, המחייבת את חברת הביטוח להביא לידיעת המבוטח את הבעייתיות שבנהיגה עם רישיון נהיגה זר והחתמתו על הערה בעניין זה, מטילה על חברת הביטוח נטל בלתי סביר. כך גם אינני סבור שיש בכך כדי לפטור את הנהגים הזרים מהחובה המוטלת עליהם לוודא כי הם נוהגים עם רישיון נהיגה תקף, ולפטור מעבידים מהחובה לוודא עניין זה, עת הם מעמידים לשימושם רכב של המעביד. החובה המוטלת על חברת הביטוח היא חובת יידוע בלבד, להבדיל מחובת וידוא כי הנהג הזר עומד בתנאי הדין לנהיגה עם רישיון נהיגה זר. נטל היידוע הוא פחוּת באופן משמעותי מחובת הוידוא, וקל לעמוד בו. לא זו בלבד שהבאת המידע לתודעת הנהגים הזרים תעודד אותם להסדיר את רישיון הנהיגה שלהם, אלא שהיא גם תמנע מצבי מחלוקת בדיעבד בדבר שאלת הכיסוי הביטוחי.
3. יתר על כן, הטלתה של חובת יידוע על חברת הביטוח, שאין בה כדי להטיל עליה חובה לבצע בדיקות אקטיביות, היא הוגנת בשים לב ליחסי הכוחות הבלתי שווים שבין חברת ביטוח וסוכניה, בעלי הידע המקצועי והמומחיות בתחום, לבין נהגים זרים, שאינם דוברי עברית על בוריה ובודאי שאינם מתמצאים ברזי פקודת התעבורה והתקנות. היא גם הוגנת בהתחשב בתוצאות הכלכליות הקשות הצפויות לנהגים אלה שנהגו בלי להסדיר את הרישיון הזר שלהם, אשר עלולות להיות הרות אסון מבחינתם, למול העלויות השוליות הכרוכות במסירת המידע הדרוש, למשל, באמצעות הוספת הערה כאמור בפוליסה והחתמת המבוטח לצדה (להרחבה על שיקולים אלה ראו: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981 (כרך ראשון, תשס”ה-2005) 253-250). משיקולים אלה גם לא מצאתי להחיל בנסיבות המקרה את “חזקת ידיעת הדין”, ככזו שפוטרת את חברת הביטוח וסוכנות הביטוח מלהביא לידיעת המערער כי נהיגתו בישראל, בהסתמך על רישיון נהיגה זר, מותנית בתנאים, שאם לא יתקיימו, אין לפוליסה כל תוקף. כאמור, מדובר בנהג, עובד זר, שיכול היה לסמוך בתום לב על מקצועיותו ומומחיותו של סוכן הביטוח, כשלוחה של חברת הביטוח, ויכול היה להניח הנחה סבירה, בנסיבות המקרה, כי הפוליסה שהוצאה לו כנהג זר הייתה תקפה.

בעניין ההמנעות מהחלת החזקה בדבר ידיעת הדין בעניינים מורכבים, ראה דברי כב’ השופט בן יאיר, שנאמרו בהקשר אחר, בע”א 119/86 קני בתים בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה, פ”ד מו(2) 727 (1992):

“ובאשר לדרישות הדין, כבר נאמר למעלה מכאן, שמדובר בתחום הסבוך של דיני התכנון והבנייה לפרטיהם, ועל-כן אין להחיל על המערערת את חזקת ידיעת הדין. ”  (בעמ’ 749).

1. ודוק, כבר נקבע כי במערכת הכללים המיוחדים החלה על חוזה ביטוח חובה, כבענייננו, חלות על המבטח, ביתר שאת, חובות מיוחדות כלפי המבוטח, ובכלל זה חובות אמון, תום לב, גילוי, והבלטה מיוחדת של הגבלות על הכיסוי הביטוחי שרכש. ראה ע”א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע”מ נ’ סיגלית קדוש (מאגר נבו, 25.6.2007) שם נקבע:

“חשיפתו של נהג רכב לאפשרות כי הוא יניח בתום לב שיש לו כיסוי ביטוחי מלא לפגיעה בתאונה, וימצא עצמו לאחר תאונה במצב שבו הביטוח אינו מכסה את הפגיעה, בעוד ציפייתו הטבעית לקיומו של כיסוי ביטוחי תתבדה, עלולה להיות הרת-אסון עבורו. הדבר עלול להותירו בלא פיצוי כלל – בין מהמבטח ובין מקרנית” (פסקאות 49-48 לפסק הדין).

ועוד ראה ע”א 420/83 חליל אבו סקייק אשור נ’ “מגדל” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מ(2) 627 (1990) – שם ערך בית המשפט הבחנה בין הגבלות בפוליסה שאינן בשליטת בעל הפוליסה (“הקטגוריה השנייה” – כפי שכונתה על ידי בית המשפט העליון שם) לבין הגבלות המצויות בשליטת בעל הפוליסה (“הקטגוריה הראשונה“). באשר לאלה האחרונות – ציין בית המשפט העליון:

“בטרם אסיים ברצוני לציין, כי מצב הדברים הקיים אינו מניח את הדעת. נהג הרוכש פוליסה סבור, לתומו, כי הוא מקבל כיסוי מלא לכל נזק שייגרם בתאונת דרכים. הנהג אינו מעלה על דעתו, כי הכיסוי שבידו הוא חלקי בלבד. בפרשה שלפנינו העיד המערער כך: “הסוכן לא אמר לי שום דבר בקשר לכך שיש דברים שהביטוח לא תופס” (עמ’ 6). אני מניח, שרבים מהנהגים בישראל מצויים במצב דומה. בפרשה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה, כי ההתנאה נופלת לקטיגוריה (השנייה) של מקרים שאינם בשליטת בעל הפוליסה, ועל-כן ההתנאה אינה תופסת. אך נותרה הקטגוריה הראשונה של מקרים, בהם ההתנאה מצויה בשליטתם של בעלי הפוליסה, ועל-כן היא תופסת. אך רבים מהם אינם מודעים כלל לקיומה של ההגבלה, וממילא אין הם נוקטים את האמצעים הדרושים כדי למנוע תחולתה של ההתנאה. משמתרחשת תאונת דרכים, מתברר להם לתדהמתם, כי אין חוזה הביטוח מכסה את הנזק, וכי “נסתחפה שדהו, ואין לו ממי לתבוע פיצויים על-פי החוק” (כדברי השופט י’ כהן בע”א 595/80 [8], בעמ’ 466) ובנוסף לכך, עם ביצוע התאונה הם גם ביצעו עבירה פלילית. נראה לי כי יש למנוע מצב דברים קשה זה בקטגוריה זו של המקרים. לשם כך יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא להטיל על חברת הביטוח את החובה שתעמיד את המבוטח על כך, שאין בידו כיסוי “מלא”. לכאורה, נראה כי דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייבת זאת” (ההדגשה אינה במקור- ח.ב., עמ’ 650-649).

עוד הוסיף בית המשפט:

“על-כן ניתן, לכאורה, להסמיך על הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תביעת מבוטח לפיצויים כנגד המבטח, על הנזק שנגרם לו בשל הביטוח “החלקי” (ראה נ’ כהן, “דפוסי החוזים ותום לב במשא  ובמתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק” הפרקליט לז (תשמ”ז) 13, 34)” (שם, בעמ’ 650).

הדברים מקבלים משנה תוקף לענייננו – עבור נהיגתו של המערער, עובד זר, נרכשה פוליסת ביטוח, והמערער, הן ברכישתה לראשונה, והן בחידושה (שלוש פעמים) התבקש להציג רישיון נהיגה. לפיכך, יכול היה להניח לתומו, לאחר שהציג את המסמכים הרלוונטיים, לרבות רשיונו הזר, והפוליסה חודשה פעם אחר פעם, מבלי שנאמר לו דבר וחצי דבר לגבי רישיון הנהיגה הזר, כי הפוליסה אכן תקפה. ואדגיש, הפוליסה שהוצאה הייתה פוליסה “נקובה על שם”, כך שלא היה לה כל כיסוי כלפי נהג אחר מלבד המערער.

1. בהקשר זה יש להדגיש כי בית המשפט קמא דחה את גרסת הפול, לפיה המערער לא הציג את רישיונו הזר ואת דרכונו הזר לסוכנות הביטוח וכי מעולם לא ביקר בעצמו אצל הסוכן, וקבע כי המערער עצמו נסע לסוכנות הביטוח בשנתיים הראשונות, ומסר שם לפקידה את צילום דרכונו ורשיון הנהיגה שלו, ואז קיבל לידיו את תעודת הביטוח לתשלום. בית המשפט הוסיף וקבע כי “סוכנות הביטוח ידעה באופן ממשי, או שהייתה צריכה לדעת מתוך המסמכים שנדרשו לשם עריכת הפוליסות, אילו קיימה את הנהלים כלשונם, כי התובע – ששמו נקוב בתעודות החובה כנהג היחיד, איננו אזרח ישראלי, אלא אזרח קולומביאני וכי אין ברשותו רישיון נהיגה ישראלי, והוא מסתמך בנהיגתו על רישיון נהיגה בינלאומי ורישיון זר מקולומביה” (ס’ 78 לפסק דינו של בית המשפט קמא). ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה: “בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא “‘לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין… (ע”א 3601/96 עמית בראשי נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 594 (1998)).

לא זו בלבד, אלא שמסקנת בית המשפט קמא כי סוכנות הביטוח ידעה באופן ממשי, או שהייתה צריכה לדעת מתוך המסמכים שנדרשו לשם עריכת הפוליסות, שהמערער נהג בהסתמך על רישיון נהיגה זר, נתמכת היטב בעדויות שנשמעו לפני בית המשפט קמא, וגם בהתחשב בעובדה שמסמכי תיק הביטוח של האופנוע נעלמו באופן תמוה ממשרדי סוכנות הביטוח.

כך למשל, המעביד אישר כי נשלחו לסוכן הביטוח העתקים מרישיון הנהיגה הזר של המערער (עמ’ 13-14 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

כמו כן, בנוהל טיפול בביטוחים של הפול, הרלוונטי למועד התאונה, צוין כי המסמכים שיש לקבל מהמבוטח הם בין השאר צילום רשיון נהיגה וצילום תעודת זהות, הגם שלא ברור האם נוהל זה קוים על ידי הסוכנות (עמ’ 57-55 לפרוטוקול בית המשפט קמא). בתצהיר שמסרה גב’ סמנה במענה לשאלון שקיבלה, אישרה גב’ סמנה כי לפי הנוהל נדרשים המסמכים האמורים, אולם לדידה, הם נדרשים לצורך דיווח ל-ISO לפי דרישות הפיקוח על הביטוח (הנוהל ותצהירה האמור של גב’ סמנה צורפו כנספחים לתצהירי המערער).

בנוסף, כשנשאל סוכן הביטוח איך הוא בטוח שלא הוצג לו רישיון נהיגה זר אם תיק הביטוח של המערער נעלם, ענה סוכן הביטוח “אין לי תשובה לזה” (עמ’ 35 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

כמו כן נסתרו דברי סוכן הביטוח כי המערער לא היה בסוכנות, לאחר שהמערער מסר בעדותו בפרטי פרטים היכן נמצאת סוכנות הביטוח בעיר ראשון לציון (עמ’ 41-40 לפרוטוקול בית המשפט קמא), ובית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו.

באשר לאובדן תיק הביטוח, נשאלה גב’ סמנה מתי הפול ביקש לקבל את תיק החיתום של הפוליסה מהסוכן, והשיבה:

“אינני זוכרת תאריך, אבל אני ניסיתי לברר עם הסוכן ועם העובדת של הסוכן, והיא במספר שיחות טלפון שהיו לי אתה, כל פעם היא סיפרה לי סיפור, ובסוף היא אמרה לי שהתיק אבד והם אינם מצליחים למצוא אותו” (עמ’ 53 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

גב’ אתי דוד שעבדה בסוכנות הביטוח וטיפלה באופן ספציפי בפוליסה הרלוונטית, נשאלה בחקירתה בקשר לשמו הזר של המערער והשיבה:

“ת. ברור שהשם הדליק לי נורה וביקשתי יכול להיות אני לא בטוחה, שביקשתי רשיון נהיגה אך זה לא היה נדרש.

…

ש. כשקיבלת את הבקשה להפיק את הביטוח על שם הנהג הנקוב, ראית את השם שלו?

ת. ראיתי, יכול להיות שביקשתי רשיון נהיגה כי השם היה שונה ולא ישראלי. אני לא זוכרת“. (בעמ’ 85 לפרוטוקול)

וכן:

“ש. את מבינה שחלק מתפקידו של מי שמסייע בעריכת הביטוח זה להבהיר למבוטח מהם המגבלות של הפוליסה?

ת. נכון.

ש. את יודעת כמובן שפוליסת חובה מותנית בקיום רשיון נהיגה בר תוקף בישראל?

ת. כן” (עמ’ 88 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

1. אם כן, המסקנה לפיה הסוכנות ידעה כי המערער הוא עובד זר הנוהג עם רישיון נהיגה זר, או כי למצער צריכה הייתה לדעת זאת, מעוגנת היטב בחומר הראיות. אכן, המערער לא הגיש את תיק הרכב של המעביד, אך טענת הפול בעניין זה נטענה בקשר לתוקף הרישיון הבינלאומי, וברי כי היה למערער רישיון נהיגה קולומביאני תקף. מכל מקום, אין בכך כדי לרפא את מחדלו של הסוכן שלא מצא את תיק הביטוח של המערער למרות שהייתה מוטלת החובה לשמור את מסמכי הביטוח במשך שבע שנים, ולמרות שהפול וסוכנות הביטוח ידעו כי תלויה ועומדת תביעה של המערער בגין נזקי התאונה.
2. הנה כי כן, הפול וסוכן הביטוח הפרו את החובה ליידע את המערער בדבר הבעייתיות שיש בנהיגה עם רישיון נהיגה זר. כאמור הפול או הסוכן לא נדרשו לוודא שהמערער אכן מקיים אחר דרישות הדין בנוגע לנהיגה עם רישיון נהיגה זר, אלא אך ורק ליידעו שיש צורך לברר את העניין ולהבהיר כי אי עמידה בדרישות אלה תאיין את הכיסוי הביטוחי של הפוליסה. זאת לא נעשה. יצוין כי לעניין זה אין נפקות לציון הסייג בפוליסה: “בתנאי שהאדם הנוהג הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל“, כטענת הפול, שכן מדובר באמירה כללית וסתמית שאינה מועילה למי שאיננו מצוי ברזי תקנות התעבורה.
3. על אף האמור לעיל, בית המשפט קמא דחה בסופו של דבר את טענת המניעות שהעלה המערער, וקבע כי לא הוכח שלו הפול היתה מקיימת את חובת הגילוי ותשומת לבו של המערער היתה מופנית לאיסור החל על נהיגתו עם רישיון נהיגה זר, היה פועל המערער אחרת משפעל. בית המשפט קמא נימק מסקנתו זו בכך שעל אף שמאז הגשת התביעה ועד לעדותו התבררה למערער הבעייתיות שבנהיגה עם רישיון נהיגה זר, לא פעל המערער להוצאת רישיון נהיגה בישראל. מסקנה זו של בית המשפט קמא אינה מקובלת עליי.

בחקירתו נשאל המערער:

“ש. ב-2007 אתה פה בארץ, חזרת ב-2009 לקולומביה, מה עשית עד אז?

ת. לא נהגתי.

ש. אתה שנתיים עובד בניקיון, יש לך קטנוע ואתה לא נוהג?

ת. לא, לא לא.

[…]

ש. האם בשנים 2007 וב-2009 עבדת אצל גדעון?

ת. כן.

ש. האם ב-2007 ועד 2009 היה לך קטנוע?

ת. כן

ש. לא יכול להיות מצב שאתה שנתיים עובד בניקיון אצל גדעון, כמו שעבדת 10 שנים לפני, יש לך קטנוע ואתה לא נוהג עליו?

ת. לא נהגתי. קודם כל התחלתי לעבוד אצלו הייתי עוזר של מישהו שהיה נוהג, לא הייתי צריך לנהוג, הייתי לוקח אוטובוסים כדי להגיע הביתה. אחרי שלמדתי וראיתי איך עובד העבודה, הבנתי את השפה, הכרתי את המדינה…

ש. אני אומר לך שלא יכול להיות אדם שרגיל 10 שנים לנסוע בקטנוע בעבודה, לא יכול להיות שהקטנוע יעמוד ליד הבית שנתיים והוא לא ינהג בו. אני אומר שאתה נהגת מ-07 עד 09 בקטנוע?

ת. ב-2007 באיזה חודש. אחרי שחזרתי מקולומביה.

ש. חזרת ב-2009 ולא ב-2007.

ת. לפני שנתיים אני הייתי בכלא, איך הייתי נוהג.

ש. מתי ישבת בכלא?

ת. ב-2007. ישבתי שנה וחצי, כבר אמרת. נסעתי לקולומביה במאי.

ש. ממאי 08 ועד מאי 09 היית מחוץ לכלא, נהגת?

ת. לא. לא נהגתי שנה שלמה. איזה קטנוע בכלל, הלך הקטנוע בתאונה. עם הפינים והרגליים השבורות איך אני אחזור לעבוד? ניסיתי אבל לא קיבלו אותי” (עמ’ 24-23 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

ועוד:

“ש. אם היו אומרים לך שהרישיון הבינלאומי לא שווה כלום. היית בודק?

ת. בטח, אני לא יכול לנהוג בלי ביטוח” (בעמ’ 28 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

עינינו הרואות, המערער טען בחקירתו כי לא נהג בקטנוע לאחר התאונה, ועדותו זו לא נסתרה. אין איפוא בסיס ראייתי לטענתו של הפול כי המערער נהג על קטנוע. מדובר בהשערה גרידא שאינה נתמכת בראיות. עצם העובדה שלא דאג מיד לאחר התאונה להוצאת רישיון נהיגה ישראלי אין בה כדי להוכיח שאם היה מובהר לו עוד טרם התאונה על ידי סוכן הביטוח, שנהיגתו בהסתמך על רשיון נהיגה זר טעונה בירור, הוא היה מתעלם מאזהרה זו וממשיך לנהוג על יסוד הרשיון הזר בלבד. מכל מקום, משלא הוכח פוזיטיבית כי המערער נהג על קטנוע לאחר התאונה, לא היה מקום לדחות את טענת המניעות שהעלה. ברור שאין לזקוף לחובתו של המערער את אי הוצאתו של רשיון נהיגה ישראלי לאחר התאונה, אם הוא כלל לא נהג, לא יכול היה לנהוג וגם לא התכוון לנהוג לאחר התאונה.

לכך יש להוסיף כי קיים גורם נוסף – הוא המעביד, שדאג לחדש את הפוליסות לאופנוע, וסביר להניח שלו היה מובא לידיעתו המידע בדבר הבעייתיות שבנהיגה עם רישיון נהיגה זר, היה פועל אף הוא על מנת לתמרץ את המערער להסדיר את רשיונו. בעניין זה אמר המעביד בחקירתו:

“ש. אם ב-2003 היו אומרים לך שהרישיון הבינלאומי לא שווה כלום, היית נותן לתובע לנהוג?

ת. לא. אף אחד לא היה נוהג עליו”. (עמ’ 17 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

כאן המקום לחזור ולהזכיר כי הפוליסה שהוצאה הייתה פוליסה “נקובה על שם”, כך שמלבד המערער אף אחד לא יכול היה לרכוב על האופנוע. לכן סביר להניח כי לו היו המערער או המעביד מודעים קודם לקרות התאונה לכך שבהעדר רישיון נהיגה ישראלי אין תוקף לכיסוי הביטוחי, הם היו פועלים להסדרת רישיון הנהיגה של המערער, שהרי מה הטעם לשלם פרמיות ביטוח עבור אופנוע שלנוהג היחיד בו אין כיסוי ביטוחי בגין נהיגה זו.

1. סיכומו של דבר, לאחר שקבע בית המשפט קמא כי סוכנות הביטוח ידעה או הייתה צריכה לדעת כי המערער נוהג עם רישיון נהיגה בינלאומי, ולאחר שנקבע כי לא הוצג למערער המידע בדבר הצורך לברר את סוגיית השימוש ברשיון כזה, דעתי היא שהיה מקום לקבל את טענת המניעות שהעלה המערער ולקבוע כי הפול מנוע מלהסתמך על העדרו של רישיון נהיגה ישראלי למערער. הפועל היוצא מכך הוא ששומה על הפול להעמיד כיסוי ביטוחי לארוע, ולפצות את המערער בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

מסקנה זו מייתרת את בירור תביעתו החלופית של המערער נגד קרנית.

סוף דבר

1. נוכח האמור לעיל, אציע לחבריי להרכב לקבל את הערעור בחלק המכוון נגד הפול, לקבוע כי הפול מנוע מלכפור בכיסוי הביטוחי כלפי המערער ולהורות על החזרת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שידון בשאלת הנזק שנגרם למערער.
2. עוד אציע לחייב את הפול לשלם למערער את הוצאות הערעור בסך 35,400 ₪. בנסיבות הענין, לא יהיה צו להוצאות לטובת המשיבים הנוספים.
3. המזכירות תחזיר למערער, באמצעות בא כוחו, את הפקדון שהפקיד.

 

חגי ברנר, שופט

 

 

 

השופט ישעיהו שנלר, סג”נ – אב”ד:

 

אני מסכים ומצטרף לאמור בפסק דינו המקיף של חברי כב’ השופט ברנר.

 

 

 

ישעיהו שנלר, שופט, סג”נ אב”ד

 

 

 

 

 

השופט ד”ר קובי ורדי, סג”נ

 

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המקיף והמעמיק של חברי השופט ברנר שבנסיבות העניין הקונקרטיות ולאור הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, הוא נותן מענה משפטי ראוי ואף צודק.

 

ד”ר קובי ורדי, שופט, סג”נ

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

 

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב”כ הצדדים.

 

ניתן היום, כ”ב כסלו התשע”ה, 14 דצמבר 2014.

 

 

---

שיתוף: