משה שפיר
נגד
סם קליבנסקי
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים ש’ נתניהו, ח’ אריאל
פ’ ג’ נשיץ – בשם המערער;
כספי, ג’ שניידר – בשם המשיב
פסק-דין
השופטת ש’ נתניהו:
1. העובדות
ביום 6.5.69עשה המנוח, אריה שפיר (להלן – המנוח), צוואה, שהופקדה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן – הצוואה). הוראותיה הרלוואנטיות לענייננו הן אלה שבסעיפים 3ו-4:
“(3) אני מצווה את רכושי כולו (בכפיפות למתנה בסך -. 500ל”י הרשומה בפסקה הבאה) לאחי מאיר בן ישראל אשר שפיר מרחוב יהודה הלוי 8א, תל-אביב בעל ת.ז. .1200670אולם, אם בעת פטירתי אהיה נשוי – תקבל אשתי בעת פטירתי רבע מכל רכושי, ואילו אחי מאיר בן ישראל אשר שפיר הנושא ת.ז. 1200670יקבל שלושה רבעים מכל רכושי.
“(4) אינני משאיר דבר לאחי משה שפיר ולגיסי ארוין קליבנסקי בגלל
התנהגותם ביחס אלי. אני משאיר סך 500ל”י לסמי קליבנסקי בנה של אחותי אוה (חוה) קליבנסקי ז”ל”.
משה שפיר הוא המערער בערעור זה, וסמי קליבנסקי הוא המשיב, וכך ייקראו להלן. להוראת סעיף 4הנ”ל אפנה להלן כאל “הוראת ההדרה”.
האח מאיר, הזוכה על-פי סעיף 3של הצוואה, נפטר ב-1970, ערירי לא אישה או ילדים.
המנוח נפטר ב-1982, אף הוא ערירי. הוא לא שינה את הצוואה. נמצאו אומנם שתי טיוטות בלתי חתומות, כתובות במכונת כתיבה, המתיימרות להיות צוואות. באחת (מוצג ל/4) נאמר, כי המנוח מצווה לידיד נעוריו, ד”ר כהנא, סך 000, 159ל”י לשם הוצאת ספרי אביו, ועל יתר רכושו יסדר צוואה נוספת. בשנייה (מוצג ל/4א) נאמר, כי הוא מצווה לאחיו משה (המערער) סך 000, 6ל”י, לבן אחותו סמי קליבנסקי (המשיב) סך 50ל”י, לד”ר כהנא 000, 150ל”י (צמוד לאינדקס), וביתר רכושו הוא מצווה להקים קרן לעידוד מוסדות חינוך וכו’. אין חולק, שהטיוטות הללו אינן מהוות צוואות, וכי הצוואה האחרונה והתקפה שעשה המנוח הייתה זו שהופקדה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשמעות האפשרית היחידה שיכולה להיות לטיוטות הללו היא לעניין אומד דעתו של המנוח לצורך פרשנותה של הצוואה.
לאחר פטירת המנוח הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לקיום הצוואה ולמתן צו ירושה, המצהיר שהוא הינו היורש היחיד של העיזבון.
2. טענות המתדיינים
את טענתו לזכות בכל העיזבון בנה המשיב שלושה נדבכים:ב
הראשון – עם מותו של האח מאיר, התבטלה הוראת סעיף 3של הצוואה.
על טענה זו אין חולק. היא מעוגנת בסעיף 49לחוק הירושה, תשכ”ה- 1965, לפיו:
“זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו… בכל מקרה אחר (דהיינו כשהזוכה לא השאיר בן זוג או צאצאים – כנוסח החוק במועד הרלבנטי לפני תיקונו בחוק הירושה (תיקון מס’ 7), תשמ”ה- 1985- וזה המקרה שלפנינו – ש’ נ’) הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת”.
הנדבך השני – בטלותה של הוראת סעיף 3אינה מבטלת את יתר הוראות הצוואה.
טענה זו מסתמכת על סעיף 38(ב) של חוק הירושה:
“בטלים… הוראה… של צוואה… אין בכך כדי לבטל שאר… הוראותיה… אלא
במידה שנראה לבית המשפט שהם קשרוים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו”.
הטענה היא, כי בנסיבות המקרה לא מתקיים החריג של סעיף זה:ב אין שר בל-יינתק בין סעיף 3לבין סעיף 4של הצוואה, ואין מקום למסקנה, פי אומד הדעת של המנוח, שהוא לא היה רוצה בהוראת ההדרה שבסעיף 4ללא הוראת ההענקה שבסעיף 3.
שאלה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים. הערכאה הראשונה קבעה, כי מדובר בשתי הוראות עצמאיות שאינן כרוכות ואינן תלויות זו בזו, וכי בנסיבות המקרה יש לייחס למנוח את הרצון להשאיר את ההוראה המדירה בעינה, אף שהתבטלה הוראת ההענקה.
הנדבך השלישי – תוצאת ההדרה היא, שיתרת העיזבון, לאחר ניכוי המנה של 500ל”י שהמנוח ציווה למשיב בסעיף 4, נשארת בלתי מחולקת. על-פי דין היורשים הם שניים, המשיב והמערער, בחלקים שווים, ואין מחלוקת שאין בלעדיהם. אך, כך הטענה, ההדרה פועלת גם על הירושה על-פי דין. המערער אינו זכאי לכן לכל חלק בעיזבון, לא על-פי הצוואה ולא על-פי הדין. המשיב, לעומת זאת, זוכה במנה על-פי הצוואה, והמנה, על-פי סעיף 47לחוק הירושה, באה בנוסף לחלקו על-פי דין, ולא במקומו. באין למערער, שהודר בצוואה, כל חלק בעיזבון, זוכה בו המשיב במלואו.
הערכאה הראשונה קיבלה גם טענה זו וקבעה, כי המשיב –
“יורש את כל עזבון המנוח… בשלמות, מכח הצוואה ומכח היותו יורשו היחיד של המנוח על פי דין”.
על כך חולק המערער, הטוען לזכות במחצית העיזבון (לאחר ניכוי המנה), וזאת בין כזכאי על-פי הצוואה ובין כיורש על-פי דין:ו
על-פי הצוואה – מהטעם שהוראת ההדרה בטלה עם התבטלותה של ההוראה שבסעיף 3
המזכה את האח מאיר שנפטר. המנוח לא היה רוצה בראשונה בלעדי השנייה, ולחילופין, יש קשר בל-יינתק ביניהן, ולכן מתקיים החריג לתחולתו של סעיף 38(ב).
על-פי דין – מהטעם שלאחר התבטלותה של ההוראה המזכה את האח מאיר נותרה בצוואה (פרט למנה) רק הוראה שלילית. עם זאת, אין לשלול את זכות הירושה על-פי דין על-ידי הוראה שלילית בצוואה, הוראה העוקרת זכות על-פי דין ללא הוראה חיובית המעניקה אותה זכות לאחר. לחילופין, נותרו בצוואה שתי הוראות חיוביות, הכלולות בסעיף 4, לפיהן המערער יורש אפס והמשיב את המנה של 500ל”י. את יתרת העיזבון יש לחלק בין שניהם כיורשים על פי דין.
3. עמדת היועץ המשפטי
הזמנו את התייצבותו של היועץ המשפטי בשל חשיבותה של שאלה אחרונה זו והשלכותיה על זכות אפשרית של המדינה על-פי סעיף 17של חוק הירושה כיורשת על-פי דין, באין יורשים אחרים.
עמדתו של בא-כוח היועץ המשפטי, כפי שהועלתה בסיכומיו בכתב, היא, כי הוראת ההדרה לא התבטלה והיא עומדת בתוקפה; כי צוואה שיש בה רק הוראה מדירה ואין בה הוראה מעניקה הינה צוואה תקפה; וכי בנסיבות המקרה, המנה שצוותה למשיב באה במקום חלקו על-פי דין ולא בנוסף לו. באין הוראה מקנה בצוואה, שני הצדדים אינם יורשים על-פי דין, והמדינה היא היורשת היחידה על-פי סעיף 17לחוק. אך בטיעונו בעל-פה נסוג למעשה מעמדתו זו והצטרף לעמדת המערער, כי יש לחלק את יתרת העיזבון, לאחר ניכוי המנה, בין שני הצדדים בחלקים שווים.
אדון בשאלות המתעוררות אחת לאחת.
4. הוראת ההדרה
האם מתקיים, בנסיבות המקרה, החריג שבסיפא לסעיף 38(ב), שאז הוראת ההדרה אינה מתבטלת עם פטירתו של האח מאיר? מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה כי החריג אינו מתקיים, מנימוקיה:נ לא בשל רצונו להקנות את כל רכושו לאחיו מאיר הדיר את הצדדים לערעור, אלא משום שלא רצה להקנות להם מאומה (להוציא המנה למשיב); שתי ההוראות אינן כרוכות ואינן תלויות זו בזו; העובדה שהמנוח לא שינה את צוואתו במשך 12השנים שחלפו מאז מותו של מאיר ועד פטירתו הוא, גם היא מלמדת על כך; משתי הטיוטות הבלתי חתומות אין ללמוד אחרת; ייתכן שבשלב מסוים עלתה בדעתו של המנוח מחשבה שבוטאה בטיוטות אלה, אך עובדה היא שהוא לא חתם עליהן ולא ביטל את הצוואה; לפי עדותו של עורך-דין בלום, הסכומים שנרשמו שם לזכות הצדדים לערעור לא באו מתוך רצון להשאיר להם אותם סכומים סמליים הנקובים שם אלא מתוך מטרה לתת על-ידי כך תוקף על-פי הדין העברי להדרתם מכל יתרת העיזבון.
מסקנותיו אלה של בית המשפט קמא מבוססות כהלכה, ואין מקום שנתערב בן. אם אמנם הערכתו של המנוח את הוראות הדין העברי נכונה הייתה, אם לאו – אין זה רלוואנטי לענייננו. חשיבותה היא רק באור שהיא שופכת על כוונתו של המנוח.
5.המנה
כאמור, ציווה המנוח בסעיף 4של הצוואה מנה של 500ל”י למשיב. על-פי סעיף 47לחוק:
“ציווה המצווה מנה למי שיורש על פי דין… תבוא המנה בנוסף על החלק בעזבון ולא במקומו”.
בהסתמכו על הוראה זו החליט השופט קמא, כי המנה שצוותה למשיב באה בנוסף על חלקו כיורש על-פי דין. בכך התעלם מקביעתו שלו עצמו, שכוונת המנוח הייתה להדיר את המשיב מכל רכושו פרט לאותה מנה. ככל הנראה סבר, שנוכח הוראת חוק כה חד-משמעית אין להתייחס לכוונת המוריש. אך האם אמנם גוברת הוראת סעיף 47על רצון אחר של המצווה אשר עולה מלשון הצוואה או מראיות חיצוניות? רעיון העל של חוק הירושה הוא, שיש לתת תוקף לרצון המת. בבסיס הצוואה מונחת ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו. דברים אלה מעוגנים בסעיף 53ו-54(א) לחוק:
” .53הוראות הסעיפים 41עד 52(ובכלל זה כמובן גם סעיף 47הנ”ל הדן במנה – ש’ נ’) חלות במדה שאין בצוואה הוראות אחרות (ההדגשה שלי – ש’ נ’).
.54(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.
עמד על כך השופט ח’ כהן בע”א 869/75 [1], בעמ’ 102:
“כללו של דבר:ב ‘קו-היסוד’ של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת:ו כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושתו אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק)…”.
מכאן, כי אם משתמע מלשון הצוואה או מוכח מראיות חיצוניות, שכוונת המנוח הייתה לתת למשיב מנה, במקום חלקו בירושה על-פי דין ולא בנוסף לו, כי אז יש לתת תוקף לרצון זה. הוראת סעיף 47כפופה לסעיפים 53ו-54, כך שכל משמעותו של סעיף 47היא קביעת הדין באין כוונה אחרת של המצווה. אין בהוראתו אלא הנחה הניתנת לסתירה על-ידי הוכחה, שרצון המצווה היה אחר.
אותם נימוקים עצמם, שפורטו לעיל ואשר הביאו את השופט קמא למסקנתו כי המנוח רצה להדיר את שני הצדדים לערעור מכל רכושו (להוציא המנה למשיב), הם גם אלה המוליכים למסקנה, כי המוריש התכוון לצוות למשיב את המנה בלבד ולא יותר. הדבר ברור גם מכך שהמנה של 500ל”י היא סכום סמלי מתוך העיזבון. לוא התכוון המנוח, שהמשיב יקבל את חלקו (מחצית) על-פי דין, מה טעם ראה להוסיף לו סכום פעוט זה? הרי אין מדובר בחפץ בעל אופי אישי או ערך רגשי, שאז, למרות שוויו האפסי, ניתן להבין מדוע ירצה להעניקו למשיב, בנוסף לחלק המגיע לו על-פי דין. הפירוש ההגיוני היחיד של סעיף 4לצוואה, כפי שהוא משתמע מתוכה ומתוך הנסיבות, הוא, שהמנה באה במקום החלק בעיזבון ולא בנוסף לו. אישור לכוונה זו נמצא גם בעדותו של עורך-דין בלום, שנתקבלה כמהימנה על-ידי השופט קמא.
6. צוואה שלילית
תוצאת הדברים היא, שיתרת העיזבון אינה מחולקת על-פי הצוואה. פרט למנה, מכילה הצוואה (לאחר התבטלות הוראת ההענקה שבסעיף 3) רק הוראה שלילית, המדירה את שני הצדדים – את שני היורשים היחידים על-פי דין. אין בצוואה כל הוראה הקובעת באופן חיובי, במפורש או במשתמע, מי יהיה זכאי ליתרת העיזבון.
השאלה המתעוררת היא, אם הוראה כגון זו, שכולה שלילית, הינה צוואה במובן חוק הירושה, או שמא על-אף העובדה שהיא עונה על כל הדרישות הצורניות שבחוק והיא כלולה במסמך, שבעבר, לפני פטירתו של הזוכה על פיה, היה לכל הדעות צוואה כשרה ותקפה, אין היא מהווה עתה צוואה על-פי החוק? המונח צוואה אינו מוגדר בחוק הירושה. יש לפרשו, לכן, על-פי התפיסה הכללית שביסוד חוק הירושה, כפי שהיא עולה מלשון החוק ומההיסטוריה החקיקתית שלו.
אחד הסעיפים הרלוואנטיים לעניין זה הוא סעיף 40:
“אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים –
(1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו;
(2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו (בחוק זה – מנה)”.
סעיף זה מלמד, שהחוק רואה כצוואה הוראה חיובית המעניקה זכויות בנכס, טובת הנאה או חלק בעיזבון.
הסעיף האחר הוא סעיף 54(ג) לחוק:
“צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת”.
על סעיף זה נאמר מפי השופט ברנזון בבר”ע 43/76 [2], בעמ’ 300:
“אמת, סעיף 54(ג) לחוק אינו מחייב נקיטת לשון מסויימת בצוואה, ואומר שהיא יכולה להיות ‘בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת’ אבל ברור שתהא הלשון שנוקט בה המצווה כאשר תהא, חייבת היא להצביע על כוונתו לתת או להעניק בצורה מחייבת, ולא בלשון בקשה גרידא”.
וראה גם ע”א 202/85 [3], בעמ’ 770מול אותיות השוליים ה-ו.
פרשנות זו שניתנה לסעיף 54(ג) מלמדת, כי הוראה שלילית, העוקרת זכויות על-פי הדין, אינה מהווה צוואה. הצוואה חייבת להצביע על כוונה לתת או להעניק זכויות בעיזבון.
הדבר עולה גם מסעיפים רבים אחרים של החוק המדברים על “זוכה על פי צוואה”, “הזוכה” ושאר הטיות של השורש “זכה” (סעיפים 29, 38, 39, 41, 42, 43, 44, 49, 50, 51, 52ועוד רבים אחרים). מלשון זו ברור, כי החוק רואה בצוואה הוראה המזכה אנשים בנכסים או בזכויות. זכייה אשר כזאת לא ניתן למצוא במסמך שלפנינו.
יתירה מזו, מקובל עלינו, כי על פרשנותו של חוק ניתן ללמוד לא רק מלשונו אלא גם מההיסטוריה החקיקתית שלו, ובכלל זה מהצעות החוק ומדברי יושב-ראש ועדת כנסת שהציג את החוק לפני הכנסת.
על חשיבות ההיסטוריה החקיקתית ראה דברי השופט ברק בע”א 165/82 [4], בעמ’ 74-75:
“מקור חשוב ללימוד בדבר מטרת החקיקה הוא ההסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית. אכן, על מטרת החוק ניתן ללמוד מכל מקור אמין”.
עמדתי על זאת בד”נ 36/84 [5], בעמ’ 639:
“…כונת מנסחיה, מגמתם ומטרתם… עולות בבירור מההסטוריה
התחיקתית שב- travaux preparatoires(ניירות העבודה – ש’ נ’) שקדמו לניסוח… זהו, לדעתי, חומר עזר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה להגיע לחקר המטרה שביסוד סעיף 29של האמנה. בפרשנותם של חוקינו הלאומיים מונחים אנו על-פי המטרה והתכלית הגלומות בם… מטרה ותכלית אלה אנו מחפשים לגלות לא רק מהחוק עצמו אלא גם ממקורות שמחוצה לו…”.
על דברי יושב-ראש ועדת כנסת, המציג הצעת חוק לפני המליאה, כמקור לפרשנותו של חוק עמד השופט ברנזון בבג”צ 144/72 [6], בעמ’ 723:
“…במקרה של אי-בהירות, כשניתן לפרש את החוק לכאן או לכאן, יכולה הצהרה מוסמכת מפי יושב-ראש הוועדה בכנסת אשר עסקה בהכנתו ובעריכתו להועיל בבחירת הפירוש הנכון, המתאים לרצונו ולכוונתו של המחוקק”.
הצעת חוק הירושה, תשי”ח-1958, הכילה סעיף מפורש, סעיף 50, לפיו:
“המצווה רשאי לשלול את זכות הירושה מיורשיו על פי דין – פרט למדינה ¬מבלי להעניקה לאחר”.
הוראה זו הושמטה, ובמתכוון, מנוסח החוק עצמו. וכך הסביר זאת יושב-ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, בפני הכנסת:
“בפרק השלישי, בטלנו את סעיף 50שהיה בהצעת החוק… מצאנו שזו לא צורה של צוואה, לשלול סתם מאדם זכות הירושה, מבלי לקבוע בידי מי יפול העזבון, כי סעיף כזה מניח הנחה של יחסים בלתי תקינים שאין לקבוע להם מקום בחוק” (ד”כ 42(תשכ”ה) 954).
מסעיפי חוק הירושה ומההיסטוריה החקיקתית שלו המתוארת לעיל עולה, אם כן, בבירור, כי החוק מכיר בזכותו של אדם להעניק בצוואה את נכסיו לאחר מותו, באופן שונה מהוראת הדין. זו משמעותה של צוואה – הענקת זכות בעיזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין, ולא עקירת זכות ממי שהיא מוקנית לו בדין, ללא הענקתה לאחר.
נראה, כי גישה זו מקובלת גם במשפט העברי, בו הצוואה נושאת אופי מובהק של הענקת מתנה. ראה מ’ אלון, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (י”ל מאגנס, מהדורה 3, תשמ”ח) .1404
גם המשפט האנגלי רואה בהענקה את יסוד הצוואה. הצוואה חייבת לכלול הוראת הענקה, בין מפורשת ובין משתמעת. צוואה, המדירה את כל היורשים על-פי דין, איננה תקפה, שכן אין היא מלמדת על הענקה (ולוא במשתמע). אולם צוואה, המדירה רק יורש אחד או יורשים אחדים על-פי דין, תהיה תקפה. צוואה כזו פועלת לטובתם של היורשים האחרים על-פי דין, ורואים אותה כמתנה מכללא הניתנת להם. היא תקפה, כי קיים בה יסוד של ההענקה.
הלכה זו יושמה בפסק הדין 240, at[7] (1984) ,in re wynnתוך ציטוט מדברי .C . Stuart vבפסק הדין 576- 575, at[8] (1855) lett v. Randall Supposing the testator annexed a clause of exclusion from” Of the next of kin, would that have excluded everyone to any further part of his estate to the legacy he gave to each The answer must be, certainly not if the whom the statute of distribution gave the property in case?Of intestacy There could be no one in whose favour the exclusion could clause of exclusion extends to all the next of kin, for then Universal becomes nugatory and fails. It would be as operate, and therefore the attempt to exclude being made Although by making the declaration of exclusion from any nugatory as an universal exclusion of all mankind. But ;further share too extensive it becomes inoperative Give a benefit to other persons, it may unquestionably be nevertheless, where it has a limited operation, so as to Of the next of kin, if it be valid, must enure to the valid. But the exclusion by declaration of one or some only . Benefit of the rest, and has the same effect as a gift by”implication to them of the share of those who are excluded
בארצות-הברית דרישת ההענקה מודגשת עוד יותר מכך. במקרים רבים נפסק שם, כי יורש על-פי דין, שהודר בהוראה ברורה ומפורשת בצוואה, עדיין זכאי לחלוק ברכוש העיזבון, אשר לא הוענק בצוואה לאחר, על-פי חלקו כיורש על-פי דין. הכלל המקובל בפסיקה הוא, כי גם אחד מהיורשים על-פי דין, שהצוואה מעניקה לו רק חלק או מנה בעיזבון, תוך הוראה מפורשת שלא יקבל מאומה בנוסף על כך, זכאי לחלקו כיורש על-פי דין בכל נכס מנכסי העיזבון שלא הוענק בצוואה לאחר.
ראה 773( 1983,rochester and san francisco) .D . 2Am. Jur23: Although a testator has substantial freedom to dispose of his” Property as he sees fit, without regard to the claims of Those who would otherwise take under the statutes of descent Be exercised only by making a testamentary disposition of and distribution, it is generally agreed that the power can The property which is inconsistent with the course of An heir or next of kin, it has been held in many cases that clearly and unambiguously expresses an intent to disinherit descent prescribed by the statue. Thus, although a will Which the testator failed to devise to another and as to such heir or next of kin nevertheless shares in property Generally that an heir or next of kin to whom a legacy or which he consequently died intestate. It has also been held That such heir or next of kin was to have nothing more, can device has been made, coupled with a provision in the will But in a few cases a nevertheless share in the destribution of any property as to; which the decedent died intestate .”different result has been reached in this situation וראה במיוחד פסקי הדין המאוזכרים שם, בה”ש .86
להבדיל מהפסיקה האנגלית, אין הפסיקה בארצות-הברית מכירה איפוא בהענקה מכללא ליורש על-פי דין, המשתמעת מהדרתו של יורש אחר. על כך נמתחה שם ביקורת חריפה. ראה – the intestate claims” ,j.a. heaton
“? Should ‘negative wills’ be enforced:of heirs excluded by will . 77(1985) . Chi. L. Rev52
יש לשים לב, כי במקרה שלנו הדיר המצווה את כל יורשיו על-פי דין (להוציא המנה למשיב). לפיכך, אין לנו צורך להכריע בין הגישה האנגלית לזו של ארצות-הברית. אם נקבל את הגישה האנגלית ונכיר במתנה מכללא, יחלוש הרעיון הכללי גם על המקרה המיוחד, כזה שלפנינו. אולם במקרה הנוכחי התוצאה על-פי שתי הגישות אחת היא, שכן כל היורשים על-פי דין הודרו בצוואה, ואין בה רמז למתנה מכללא לאדם אחר.
7. המסקנה
הצוואה שעשה המנוח ביום 6.5.69 הייתה עד לפטירתו של האח מאיר צוואה כשרה ותקפה. היא הכילה לא רק הוראה המדירה את המערער ואת המשיב מחלקיהם בעיזבון על-פי הדין (פרט למנה שהעניקה לאחרון), אלא גם הוראה המעניקה לאח מאיר את כל יתר הזכויות בעיזבון (בכפוף למנה). לאחר פטירתו של מאיר התבטלה הוראתה המעניקה, ולהוציא המנה, נותרה בה רק ההוראה המדירה. לגבי היתרה, אין היא מהווה עוד צוואה במובן החוק.
בנסיבות העניין המנה הוענקה למשיב במקום חלקו על-פי דין ולא בנוסף עליו.
התוצאה היא, שיתרת העיזבון נותרה בלתי מחולקת בצוואה, ויש לחלקה בין היורשים על-פי דין, דהיינו בין המערער והמשיב בחלקים שווים.
במובן זה מתקבל הערעור.
חיובו של המערער בהוצאות בערכאה הראשונה מתבטל. המשיב ישלם למערער הוצאות בשתי הדרגות בסך 000, 10ש”ח צמוד ונושא ריבית מהיום.
הנשיא מ’ שמגר: אני מסכים.
השופט ח’ אריאל: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.
ניתן היום, כ”א באדר תש”ן (18.3.90).
תגובות למאמר