הערת פסיקה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בבע”מ 4751/12 אלמוני נ’ אלמונית (ניתן ביום 29/8/13).
מעשה בבני זוג אשר מעולם לא נישאו וחיו יחד משך כ-8 שנים כידועים בציבור. במהלך הקשר ביניהם בת הזוג מאמצת מחוץ לישראל שתי קטינות רכות בשנים, בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא של בן הזוג– אולם מבחינה רשמית בן הזוג אינו מוגדר כהורה מאמץ. במשך מספר שנים מעת אימוץ הקטינות בן הזוג מטפל בקטינות, לצד בת הזוג, כאילו היו ילדותיו שלו, וזאת עד שהיחסים בין בני הזוג עולים על שרטון והם נפרדים.
לאחר דיונים בבית המשפט לענייני משפחה וערעור בפני בית המשפט המחוזי, הובאה בפני בית המשפט העליון השאלה האם ניתן לחייב את בן הזוג במזונות הקטינות, זאת על-אף שאין חולק שהן אינן ילדותיו הביולוגיות והוא אף לא אימץ אותן.
המקור החוקי לחיובו של אדם במזונותיהם של קטינים הוא חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) (הלן – החוק). סעיף 3(א) לחוק קובע כי “אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…”. ניסוח זה של החוק מלמד שהדין מכיר בכך שאדם יכול להיות חייב במזונותיהם של קטינים שאינם ילדיו אלא ילדי בת זוגו (כבענייננו).
אם נפנה לדין האישי (כאשר שני בני הזוג יהודיים, יהיה זה המשפט העברי) – זה קובע שאין אדם חב במזונות ילדי בת זוגו (שאינם ילדיו הביולוגיים) ככל שאינה נשואה לו. כלומר, לפי הדין האישי גבר לא יהיה חייב במזונות ילדיה של ידועתו בציבור. אלא מאי? סעיף 3(ב) לחוק קובע כי במקום שבו לא חלות הוראות הדין האישי, יחולו הוראות החוק. אלא שגם בהוראת סעיף זה לא היה כדי להועיל בענייננו. בתי המשפט קבעו בשורה של פסקי דין שהמונח “בן זוג” כמשמעותו בחוק אינו כולל ידוע בציבור. לפיכך לא ניתן היה לחייב את בן הזוג בתשלום מזונות הקטינות שאומצו על-ידי בת זוגו לפי סעיף זה.
על כן בנסיבות העובדתיות שהובאו לעיל, לפיהן הקטינות אינן ילדותיו הביולוגיות או המאומצות של בן הזוג, ולנוכח העובדה שבני הזוג מעולם לא נישאו זה לזו, עמדו הקטינות בפני מצב שבו לא ניתן לחייב מכוח החוק את מי שתפקד כאביהן במזונותיהן. אלא שהדין מסתייג ממצבים שבהם קטינים נותרים ללא מזונות. לכן בענייננו בית המשפט העליון מסרב לראות בלשונו של החוק את נקודת הסיום ומסרב לקבוע כי בהיעדר מקור חובה לתשלום מזונות קטינים בחוק יש לראות את בן הזוג כפטוּר לחלוטין מבחינה משפטית מחובת מזונות הקטינות.
בית המשפט העליון פונה אל דיני החוזים הכלליים כמקור לביסוס חובת תשלום המזונות, ובפרט אל המבנה המשפטי של רעיון ה”הסכמה מכּלָלָא”. באמצעות קונסטרוקציה זו ניתן לקבוע שבין בני הזוג נערך הסכם במשתמע (ולא במפורש) שלפיו בן הזוג התחייב לשאת בתשלום מזונות הקטינות. ואכן, בית המשפט העליון קובע שבין בני הזוג בענייננו התקיימה הסכמה משתמעת “לצרף” את הקטינות לתא הזוגי במהלך הקשר, על אף שמבחינה פורמאלית הן קשורות בקשר של אימוץ רק לבת הזוג. בית המשפט העליון אף מאמץ את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, כי מהראיות עולה באופן חוזר ונשנה שבן הזוג תרם תרומה מלאה להליכי האימוץ של הקטינות בחו”ל, הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי, ושעד פרוץ הסכסוך ראה עצמו כאבי הקטינות לכל דבר ועניין.
בית המשפט העליון מוסיף וקובע שמצב עניינים כזה מקים חובת מזונות על בן הזוג, מכיוון שיש לראות את הסכמתו להליכי האימוץ והתרומה שלו להליכים אלה ככוללות התחייבות משתמעת, הן כלפי בת זוגו והן כלפי הקטינות, לפרנס ולזון את הקטינות כדרך שחייב אב לזון את ילדיו, וש”כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה שהדעת וההיגיון אינם סובלים אותה” (סעיף 25 לפסק הדין).
לצד זאת אין להיחפז ולהקיש מפסק דין חשוב זה על חובות בן זוג במזונות הילדים הקטינים מקשריו הקודמים של בן זוגו הידוע בציבור (הילדים שבן הזוג הידוע בציבור מביא עמו לתא המשפחתי החדש). שאלה לא פשוטה זו לא נבחנה ולא הוכרעה בפסק הדין, ובית המשפט העליון הותיר אותה בצריך עיון.
כהערה והבהרה לסיום, אציין שאף על פי שפסק הדין נושא רשימה זו עסק בנסיבות עובדתיות חריגות, יש להיות מודעים לשימוש של בתי המשפט ברעיון “ההסכמה מכללא” או ה”הסכם המשתמע”, ולכך שבמקרים מתאימים, למרות העדר מקור חוקי, לא יהססו להטיל חובות מכוחו של רעיון זה.
מאת עו”ד יצחק פרנלדס ועו”ד ארתור בלאייר
*רשימה קצרה זו אינה ממצה ואינה מהווה ייעוץ משפטי; אין להסתמך עליה בשום אופן ויש לקבל ייעוץ משפטי המתאים לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה.
תגובות למאמר