דיון מס’ נה/117-99
יצחק מרגוליס המערער
המוסד לביטוח לאומי המשיב
לפני נשיא בית הדין (גולדברג), השופטת ברק, השופט אזולאי
פסק-דין
השופטת ברק:
זוהי הפעם השנייה בה דן בית-דין זה בעניין תאונת עבודה שאירעה למערער ביום .18.10.1987המערער קיבל בעת התאונה “מכת שוט”. לאחר התאונה התגלו אצלו הפרעות נפשיות. השאלה המתעוררת היא, האם הפרעות אלו הן התפרצות של מצב קודם שהיה טמון במערער, או שהן נובעות מהתאונה.
החלטתה הראשונה של הוועדה הרפואית לעררים, והדיונים המשפטיים בערעור עליה
ביום 7.9.1992קבעה ועדה רפואית לעררים בממצאיה, כי למערער דיכאון מעורב באדישות עם מהלך חשיבה איטי. המערער אושפז החל מיום 27.8.1992ביחידת יום בבית חולים טירת הכרמל, דבר המאפשר לו במידת מה להוכיח את עצמו ולא לברוח לתוך עצמו. אליבא דפרוטוקול הוועדה, מופיעים אצלו חלומות זוועה עם תוכן של תאונות. בפני הוועדה היתה חוות דעתו של ד”ר וייל, שדיברה על אפשרות של התפרצות מחלה אנדוגנית גם על-ידי גורם חבלתי. הוועדה ציינה, כי מלבד החלומות אין סימנים לקשר עם החבלה. הוועדה קבעה, כי קיים ויכוח מדעי בשאלה, באיזו מידה החבלה עשויה להיות הגורם המפעיל של מחלתו זו של המערער. לאור ויכוח זה, החליטה הוועדה לפסוק לטובת המערער, ולקבוע כי מצבו מתאים לנכות בשיעור של % 50לפי סעיף 33(ד). אלא שהוועדה החליטה להפחית מזה % 30לפי סעיף 33(ג) – הקשור במחלה אנדוגנית החל מיום .16.4.1992אשר על כן קבעה הוועדה, כי למערער נכות צמיתה של % .20הוועדה לא ציינה כל אינדיקציה לפיה אכן היה במערער מצב קודם, או שהמערער היה בטיפול קודם. בוועדה זו היו חברים פסיכיאטר, אורטופד ופנימאי.
דיונים משפטיים על החלטה ראשונה זו של הוועדה הרפואית לעררים
על החלטה זו של הוועדה הרפואית לעררים הוגש ערעור לבית הדין האזורי. השופט הראשי דחה את הערעור (תב”ע נג/114-01) והמערער ערער על פסק הדין האזורי לבית-דין זה. בית הדין הארצי (דב”ע מג/46-01) קיבל את הערעור, בפסקו כי אין ועדה רפואית רשאית לנכות מצב קודם אלא אם קיים סעיף ליקוי מוכח, היינו סעיף ליקוי התואם אבחון או סימפטומים של מצב קודם. וכך פסק בית הדין הארצי:נ
“מן הסתם נתפסה הוועדה לטעות משפטית כדלהלן:ב תחת אשר תקבע את שיעור הנכות הכוללת על-פי רשימת הליקויים, ותבחן אם קיים סעיף ליקוי התואם אבחון או סימפטומים של מצב קודם – ורק אז תנכה את האחוז הנקוב בו מן הנכות הכוללת, היא עסקה למעשה בשאלת הקשר הסיבתי ובהשפעתם היחסית של גורמי המצב האישי ותאונת העבודה – על הופעת מחלת המערער.
יחסיות הגורמים להופעת פגיעה במבוטח עניינם בעצם הגדרת ‘תאונת עבודה’ (ראה סעיף 39סיפא לחוק). אם השפעת המצב הקודם, לרבות חולשה, נטייה, וכיוב’ רבה בהרבה על הופעת המחלה מהשפעת התאונה בעבודה, כי אז לא מוכרת הפגיעה (בגורמים בלתי נראים לעין) כתאונת עבודה כל עיקר.
אולם כל אימת שהוכרה התאונה כ’תאונת עבודה’ אין לנכות משיעור הנכות הכוללת שיעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו במבוטח ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה התואמים סעיף מסעיפי הליקויים ובשיעור הקבוע באותו הסעיף.
לשון אחר:ו הוכחת מצב קודם שיש לנכות מהנכות הכוללת מותנית בתשובה לשאלה:נ אילו נבדק המבוטח על-ידי הוועדה טרם קרות תאונת העבודה. כלום היה נקבע לו שיעור נכות על-פי סעיף מסעיפי הליקויים? רק אז יש לנכות את שעור הנכות שהיה נקבע לו – בטרם התאונה – בשיעור נכותו הכולל”.
ההחלטה השנייה של הוועדה לעררים, מושא ההליכים הנוכחיים
הוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, דנה בשנית ביום 17.10.1994בעניינו של המערער, כמצוות פסק-דינו הנ”ל של בית הדין הארצי. מסקנותיה גם הפעם קבעו, כי:ב
“אין שום ספק שהסבל העיקרי קשור בהפרעה אפקטיבית פסיכוטית, דבר שהוכח מסיכומי המחלה, חוות דעתו של ד”ר וייל והבדיקה הפסיכולוגית של ד”ר גרדוש. אין שום ממצא המוכיח קשר סיבתי בין המחלה המוזכרת לעיל והתגובה הנוירוטית עקב התאונה הנדונה.” הוועדה חזרה על כך שמדובר במצב נוירוטי לאחר תאונה והחמרה שחלה במצבו של המערער. היא פסקה שנכותו מתאימה לסעיף ליקוי 34(ג) השונה מזה שפסקה בפעם הראשונה, ושהנכות על-פיו היא בשיעור של % .20היינו, הוועדה שינתה את סעיף הנכות, לא עוד סעיף נכות לפיו הנכות היא בשיעור של % 50ממנו ניכתה הוועדה הקודמת מצב קודם, אלא סעיף נכות אחר.
ערעור שני לבית הדין האזורי
על החלטתה זו ערער המערער בשנית לבית הדין האזורי. השופט הראשי (בתב”ע מה/151- 01- מושא ערעור זה שבפנינו) דחה את הערעור בקובעו, כי זו הפעם פעלה הוועדה באופן יסודי ועל-פי מצוות הפסיקה. בית הדין האזורי פסק, כי משהוחזר העניין לוועדה, היה עליה לבדוק את המערער מחדש, ולפעול בלא שתהא “תפוסה” בממצאים ו/או במסקנות קודמות, ואכן הוועדה פעלה כך.
הערעור בבית הדין הארצי
בערעור בפנינו טוען המערער, כי הוועדה לא ציינה כל ליקוי קודם מוכח במערער, כפי שהיה עליה לעשות לפי מצוות בית הדין הארצי. לעומתו טוען המשיב, כי לא מדובר בנתונים מוכחים מהעבר אלא בשאלה אם המחלה נובעת כתוצאה מהתאונה.
על כן מוסמכת הוועדה לקבוע קיום קשר סיבתי. לטענתו של המשיב, פרצה מחלת הנפש במקרה לאחר התאונה. % 20ניתנו למערער מאחר והוועדה סברה כי זו תוצאה מהתאונה, אך המחלה העיקרית הפסיכוטית אינה נובעת מהתאונה. מסכימה באת-כוח המשיב, כי לפני התאונה לא נראו סימנים פסיכוטיים. אלה הופיעו רק בשלב מסוים אחרי התאונה. הטענה היא, כי סוג מחלה זה לא נגרם מטראומה, אלא מדובר במשהו שחבוי באישיות ופרץ החוצה לאחר התאונה. שאלה זו היא שאלה רפואית שאין להתערב בה.
לאחר שמיעת הערעור, שלח המערער לבית הדין פרוטוקול ועדה רפואית מחוזית מטעם משרד הבריאות. הוועדה קבעה את נכותו של המערער לצרכי גמלאות. ביקשנו את תגובת הצדדים לפרוטוקול זה. בא-כוח המערער הודיע לבית הדין, כי הפרוטוקול נשלח לבית הדין על-ידי המערער שלא בידיעתו. יחד עם זה מבקש בא-כוח המערער, כי בית הדין יתחשב בקביעת הוועדה של משרד הבריאות, אשר קבעה כי נכותו של המערער היא % 70לצמיתות. לכן עותר בא-כוח המשיב כי בית הדין יותיר בעינם את 50האחוזים שנקבעו בוועדה הראשונה. המשיב הודיע כי אין במסמך כדי לשנות את טיעוניו, וכי מהפרוטוקול האמור אין ללמוד על קשר סיבתי כלשהו בין ההפרעה הפסיכיאטרית של המבקש לתאונה.
אין בידנו לקבל את קביעת הוועדה הרפואית לעררים בישיבה שנייה זו. הוועדה לא פעלה על-פי ההנחיות שהתווה בפניה בית הדין הארצי. הוועדה קבעה בישיבתה הראשונה, כי קיימת מחלוקת מדעית האם המחלה מסוג המחלה שפרצה אצל המערער לאחר התאונה, עשויה לפרוץ בעקבות תאונה. מחמת הספק, היא קבעה שהמחלה פרצה בעקבות התאונה, וקבעה כי סוג המחלה הוא כזה שיש לפסוק למערער % 50נכות בגינה. עתה קובעת הוועדה, כי ברור שאין בין התאונה והמחלה כל קשר סיבתי. זאת אין היא רשאית לעשות. בית הדין הארצי החזיר את העניין לוועדה אך ורק על מנת לקבוע איזה סעיף ליקוי מוכח היה במערער ערב התאונה, סעיף בגינו ניכתה הוועדה מהנכות אותה קבעה – נכות של %30-%50 בגין מצב קודם. עתה קבעה הוועדה שלא היו כל אינדיקציות למצב קודם, אלא שהמחלה לא יכולה לקרות בגין תאונה. בכך משנה הוועדה את החלטתה הקודמת. הוועדה בדיון השני אינה מכהנת כערכאת ערעור על החלטתה הקודמת. העניין הוחזר לה רק על מנת לקבוע איזה מצב קודם מוגדר בלוח הליקויים היה למערער, אם היה כזה. הוועדה לא מצאה כל ליקוי קודם מוכח במערער. המערער לא התלונן קודם לתאונה ולא היה בו כל מצב קודם, לפי קביעת הוועדה.
5129371 אשר על כן אין מקום לניכוי מצב קודם. משהוועדה בישיבתה הראשונה קבעה כי נכותו של המערער היא % 50ויש לראותה כנובעת מהתאונה, הרי אין מקום להחזיר את העניין לוועדה. אמנם אין אנו נוהגים לקבוע, כדבר שבשגרה, דרגת נכות. אך במקרה הנוכחי אין אנו מחזירים את העניין לוועדה בניגוד לנהוג בידנו בדרך כלל. זאת משום שהדרגה נקבעה על-ידי הוועדה, אלא שהיא לא מצאה בסיס לקיום מצב קודם מוכח. על כן, כאמור, אין אנו מחזירים את העניין לוועדה הרפואית לעררים, אלא קובעים כי הוועדה בהחלטתה הראשונה לא היתה רשאית להפחית מצב קודם, ועל כן עומדת בעינה דרגת הנכות שקבעה הוועדה בהחלטתה הראשונה. לא היתה כל הצדקה לשנות את סעיף הליקוי עתה. הנה כי כן, נכותו של המערער נותרת נכות של % 50לפי הסעיף שנקבע בוועדה בפעם הראשונה, ואין לנכות כל מצב קודם, אשר לא הוכח. אין גם מקום לקבוע עתה סעיף נכות שונה מאשר בפעם הקודמת. לאור המסקנה אליה הגענו, אין לנו צורך להתייחס לפרוטוקול הוועדה הרפואית מטעם משרד הבריאות ששיגר אלינו המערער. מעבר לכך, אין קביעה זו רלוונטית לענייננו, מה גם שאין בה כל אינדיקציה לקשר סיבתי בין התאונה למחלה.
הערעור מתקבל באופן שנכותו של המערער תהא % 50בגין הליקוי הנפשי. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 200, 1ש”ח.
ניתן היום, ה’ בחשון תשנ”ו (29.10.1995).
תגובות למאמר