לגירושין נודעות השלכות רבות ולא פשוטות על חיי בני הזוג הנפרדים, וכאשר לבני הזוג ילדים משותפים גם הם מושפעים באופן ישיר מהפרידה. אם טרם הקרע הילדים חיו בתא משפחתי מאוחד שבו שני ההורים דאגו להם וגידלו אותם יחדיו, הכל משתנה לאחר הגירושין. לאחר פרידת ההורים חיי הילדים מתפצלים לשניים, ודמות הורית משמעותית שתמיד הייתה נוכחת בחייהם אינה שם עוד. פסיכולוגים מגדירים את מצבם של ילדי מתגרשים כטראומטיים, כאשר עם עזיבת אחד ההורים את הבית חווים הקטינים תחושות קשות של אבדן.
עם הפירוד קם גם הצורך בקביעת הסדרי משמורת בין ההורים. בעבר בתי המשפט נהגו להעניק את זכות המשמורת לאם, תוך קביעה כי האב יתראה עם ילדיו בזמנים מוגדרים, פעם או פעמים בשבוע, כאשר בכל סוף שבוע שני הם לנים אצלו. ככל שהילדים היו קטנים יותר, התחזקה נטיית בתי המשפט לקבוע את זכויות המשמורת אצל האימא. בהקשר זה גם המחוקק נתן עדיפות מובהקת לזכויות האם כאשר קבע בחוק את “חזקת הגיל הרך” הידועה שלפיה ילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות. וכך אמנם נהגו בתי המשפט במשך שנים רבות. 
משמעות קביעת המשמורת אצל האם היא שהילדים גרים עמה, שהיא דואגת לצרכיהם השוטפים ולמעשה מקבלת את ההחלטות היום-יומיות בקשר לגידולם. אולם לא היה בכך כדי לגרוע מהאפוטרופסות של האב על ילדיו, ועל זכותו וחובתו לקבוע מהלכים משמעותיים בחייהם. החלטות ועניינים רבים נותרו טעוני הסכמה של שני ההורים, והאב נדרש להשפיע על חינוך ילדיו ולקבל החלטות בקשר לבריאותם.
אלא שבשני העשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיות בתפיסת טובת הילד, והגישה שמעדיפה באופן מובהק את זכויות האמהות החלה לסגת מפני ההשקפה המבוססת על מחקרי שטח רבים העוסקים בהשפעות הפסיכולוגיות והנפשיות של גירושין על ילדים, שלימדו כי טובת הקטינים מחייבת קיומו של קשר משמעותי עם שני ההורים. תפיסה זו תורגמה במציאות למגמה שיפוטית לקבוע משמורת משותפת לשני ההורים.
המגמה באה גם על רקע התמורות בחברה המודרנית שבה אבות מגלים הרבה יותר עניין וצורך להיות מעורבים ושותפים מלאים בגידול ילדיהם. כיום אבות כבר אינם נתפסים כשותפים עקיפים לגידול הילדים, ושלא כבעבר רואים בהם דמויות שחיוניות להתפתחות הילד וכבעלי זכות יסוד לקיום קשר אמיץ ומהותי עם הילד.
אולם לא בכל מקרה תתקבל בקשת האב למשמורת משותפת, ועל בית המשפט להשתכנע כי בקשתו כנה ועולה בקנה אחד עם טובת הילד. פעמים הדרישה מצד האב למשמורת משותפת מהווה אמצעי לחץ פסול כדי להגיע להישגים מול האם בקשר עם עניינים אחרים הכרוכים בגירושין, כגון גובה המזונות וחלוקת הרכוש.
כאשר אין הסכמה בין בני הזוג, על מנת להגיע להכרעה בית המשפט ימנה פקידת סעד שתבחן את המסוגלות ההורית של שני ההורים, האם הגרושים מסוגלים לנהל תקשורת תקינה הנחוצה לגידול משותף של הילדים, את התנאים הפיזיים שבהם יגורו הילדים אצל כל אחד מההורים, אם עומד לרשות האב זמן מספיק לשהות עם ילדיו ועוד כהנה וכהנה. כאשר מדובר בילדים שאינם קטנים, תישאל גם דעתם ויינתן לה משקל מסוים בהחלטה.
תנאי נוסף למשמורת משותפת הוא שההורים יגורו בסמיכות זה לזו, בדרך כלל באותה העיר. זאת כמובן בשל צרכי הילד שאולי מתגורר בשני בתים, אך ממשיך ופוקד את אותה מסגרת חינוכית ונותר באותו חוג חברתי.
מאת עוה”ד יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר
E-mail: alina.k.adv@gmail.com
תגובות למאמר