בתקופתנו זוגות רבים בוחרים למסד את יחסיהם בנישואין אזרחיים ולא להתחתן כדת משה וישראל. אחרים מעדיפים לא להתחתן כלל ובוחרים לחיות כידועים בציבור. במידה רבה ההסבר נעוץ ברתיעה מהרבנות וממוסד הנישואין ההלכתי שנצרב בתודעתם של רבים כמוטה ואף כמקפח נשים.
אך חשוב לדעת כי נישואין כדת משה וישראל טומנים בחובם יתרונות שלא ניתן להמעיט בערכם, והבחירה להימנע מחתונה בדרך המסורתית עשויה אף להתגלות כשגויה עבור האישה. ביטוי לכך ניתן לראות בעניין מזונות אישה ופדיון כתובה. מדובר בשני סעדים העומדים לטובת האישה המתגרשת, סעדים שנמצאים תחת סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני וזאת בכפוף לכך שמדובר באישה שנישאה בחתונה העומדת בכללי ההלכה.
השפה הארמית, שבה ערוכה הכתובה יוצרת רושם של שריד מיושן שמזמן פג תוקפו אך חשוב להבין שהכתובה היא ממש לא נייר חסר ערך ואין להמעיט בחשיבותה. מדובר בהתחייבות משפטית בת אכיפה של הבעל כלפי אשתו, במסגרתה נכללת בין היתר התחייבות פיננסית של הבעל ליום שבו אשתו תתאלמן או תגורש. בתי הדין הרבניים, בנסיבות המתאימות, אינם חוששים להורות לבעלים לעמוד בהתחייבויותיהם בכתובה ולשלם לנשותיהם סכומים גדולים, שלא פעם אף חוצים את רף מאות אלפי השקלים.
במקרה שבו אישה תובעת במסגרת גירושיה את פדיון כתובתה, בוחן בית הדין הרבני אם מתקיימות עילות אשר לאורן תצדיק ההלכה שלילה או הקטנה של סכום הכתובה, אם יתגלה כי אין כאלו בנמצא יחייב בית הדין את הבעל בתשלום.
דומה כי שאלת האשם היא זו שמנחה את בתי הדיין הרבניים בבואם להחליט האם לחייב או לפטור מתשלום הכתובה. השאלה באה על פתרונה במהלכו של הבירור המשפטי שבוחן מי מבני הזוג נושא באחריות לפרידה ולגירושין.
ההלכה מורה כי אם האישה עוזבת את הבית ללא סיבה ראויה ובלי עילת גירושין מוכרת (בדין העברי) עשויה להישלל זכותה לפדיון הכתובה. בין היתר: כאשר היוזמה לגירושין מטעמה של האישה וללא עילה מוכרת; כשבית הדין מורה לאישה על שלום בית עם בעלה אך היא מסרבת להיעתר להוראה; מקום שבו הוכחה בגידתה של האישה בבעלה; כאשר האישה מסרבת לקיים יחסי אישות וכתוצאה מכך מוכרזת כמורדת וכמובן שמדובר ברשימה חלקית וקיימות עוד דוגמאות רבות.
אולם בעל יחויב בתשלום הכתובה על ידי בית הדין הרבני גם ללא עילה מוצדקת בדין העברי במידה שהוא היה זה שיזם את הגירושין; אם הבעל אינו עומד בחובתו לקיום יחסי אישות; במידה שהאישה מצליחה לשכנע כי ישנה בגידה מצדו של הבעל; מקום שבו הבעל אינו דואג לפרנס את אשתו; כמו כן, במידה שמדובר במקרים של אלימות מצדו של הבעל, התמכרות לסמים, אלכוהול, הימורים וכדומה.
עם זאת, בפרשה שהובאה לאחרונה לפתחו של בית הדין הרבני בנתניה חויב בעל בפדיון כתובה על אף שהגירושין נפתחו ביוזמת האישה. תחילתה של הפרשה בפניית הבעל לבית הדין בתביעת גירושין, אולם הדיינים לא מצאו אף עילה המחייבת את האישה להתגרש מבעלה או השוללת את זכאותה לכתובה. חשוב להדגיש שגירושין מסיבות של חוסר אהבה או אי התאמה בין בני הזוג לא מוכרים על ידי ההלכה, ולצורך קבלת הגט חייבת להתקיים אחת מן העילות “המשפטיות” המנויות ברשימת העילות בדין העברי.
בית הדין, יחד עם הוראתו לבני הזוג להתגרש, הכריע שהאישה זכאית לכתובתה שסכומה עמד על כחצי מיליון ₪ . עם זאת, הדיינים ראו לנכון להתחשב במצוקתו הכלכלית של הבעל ולכן בשלב הראשון ציוו עליו לשלם לאישה רק 26,000 ₪, תוך קביעה כי כאשר ישתפר מצבו תהיה הדלת פתוחה בפני האישה לפנות לבית הדין ולתבוע את היתרה.
הבעל הזדרז להכריז שאינו יכול לעמוד בתשלום הכתובה ועל כן העדפתו היא שלא להתגרש, דבר שהוביל לסגירת תיק הגירושין. אך לא עבר זמן רב והתהפכו היוצרות, הפעם הפנייה לבית הדין נעשתה על ידי האישה, בתביעתה לגט ולכתובה. הבעל לא הביע התנגדות לגירושין אבל עמד על סירובו לתשלום הכתובה. באומרו כי מקורה של היוזמה לגירושין היא באישה ולכן אין היא זכאית לקבל את כתובתה.
בית הדין לא התרשם מטיעוני הבעל וחייב אותו בתשלום הכתובה. נקבע כי הזכאות של האישה לכתובתה אינה תלויה בזהות יוזם הגירושין, אלא תלויה בשאלת האשם אשר לאור הנסיבות מובן כי רובץ על הבעל שכן הגירושין נובעים מפעולותיו.
בית הדין קבע שאומנם הבעל אכן חזר בו מכוונתו להתגרש, אך זה נעשה אך ורק מתוך אנוכיות ומניעים פיננסיים , על מנת שיוכל להשתמט מתשלום הכתובה. לפיכך אפילו שבנסיבות העניין היוזמה לגירושין נעוצה באישה, מבחינה מהותית הטיל בית הדין את האחריות לכך על הבעל וחייב אותו בתשלום הכתובה.
בסופו של יום בית הדין נעתר לטענותיה של האישה וקבע כי הבעל מחויב לגרש את אשתו ולעמוד בתשלומי הכתובה.
לקריאת פסק הדין לחצו כאן
מאת עוה”ד יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר
e-mail: alina.k.adv@gmail.com
תגובות למאמר