בעמ 3872/14 פלונית נ’ פלוני

פסק דין בקשר לבן ממשיך במושב וצוואה המעניקה זכויות במשק לבן אחר

 

 

 

 

בשם המבקשת:                      עו”ד יורם ביתן

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש’ דברת והשופטים ר’ ברקאי וא’ ואגו) מיום 30.4.14 בעמ”ש 40394-07-13 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (סגנית הנשיא א’ אשקלוני) מיום 17.6.13 בתמ”ש 4800/09 [פורסם בנבו]. עניינה של הבקשה – התדיינות בין אחים הטוענים שניהם לזכויות בני רשות במשק חקלאי, המבקשת מכוח צוואת אמם, והמשיב 1 – יחד עם אשתו, המשיבה 2 – מכוח מינויו על ידי הוריהם כ”בן ממשיך”.

רקע והליכים

ב.             מ. מ. ע”ה (להלן המנוחה) ובעלה מ. מ. ע”ה – הורי המבקשת והמשיב 1 – היו בני רשות במשק חקלאי במושב …, המצוי על אדמות רשות מקרקעי ישראל (להלן המינהל). בהצהרה מיום 2.7.81 מינו השניים את המשיב 1, יחד עם המשיבה 2, כ”בן ממשיך” במשק, באופן שהזכויות בו יעברו אליו עם פטירתם. מינוי זה אושר באותה תקופה על ידי הסוכנות היהודית (באישור בכתב מיום 7.9.81) והאסיפה הכללית של המושב (בישיבת ועד המושב מיום 11.12.80), ועל ידי המינהל ביום 18.6.07. יוער, כי באותה עת עמד בתוקפו הסכם “משבצת” משולש בין המושב למוסדות המיישבים, שהסדיר גם את נושא עבירוּת הזכויות במשקים. ביום 18.04.04 נחתם הסכם חדש – דו-צדדי – בין המינהל למושב.

ג.              מן החומר עולה, כי המשיבים מתגוררים בבית הסמוך לבית המנוחה, וכי המבקשת, משלקה אבי המשפחה במחלת לב ב-1993, עברה להתגורר עם הורי הצדדים על מנת לטפל בהם ולסייע באחזקת ביתם, ונותרה עמם עד לפטירתם. עם פטירתו של מ.מ. ע”ה ביום 5.6.01 עברו הזכויות במשק אל אלמנתו המנוחה, בהתאם להסכם המשולש. ביום 11.6.04 ערכה המנוחה צוואה, במסגרתה (סעיפים 7-3) הורישה את הזכויות במשק למבקשת. בצוואה נאמר, כי “אני (המנוחה, א”ר) מורישה לבתי את הזכויות במשק מאחר ובתי טיפלה בי ובבעלי” (סעיף 4), וכי “אני מורישה את המשק לבתי (המבקשת, א”ר), על אף העובדה כי בני (המשיב 1, א”ר) … קבל זכויות של בן ממשיך בבית אשר בו הוא מתגורר כיום כל ימי חייו” (סעיף 5). ביום 26.12.08 נפטרה המנוחה וביום 19.2.09 הגישה המבקשת לרשם לענייני ירושה בבאר שבע בקשה לקיום צוואה. ביום 9.3.09 ניתנה החלטה (הרשם צ’ קויש) לפיה, נוכח התנגדות המשיבים למתן הצו, הועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה (ת”ע 610/09) [פורסם בנבו]. עם העברת התיק ב-25.3.09, הגישו המשיבים את התנגדותם לבקשה (ת”ע 600/09) [פורסם בנבו]. מנגד הגישה המבקשת, ביום 21.10.09, תביעה לפסק דין הצהרתי – תמ”ש 4800/09, [פורסם בנבו] נשוא הבקשה הנוכחית – שיקבע כי היא הבת המסוגלת לקיים את המשק ועל כן יש להעביר את הזכויות בו על שמה. יצוין, כי ביום 28.12.09, התקבלה החלטה במסגרת אותו הליך, לפיה יידרש בית המשפט לתיקי העזבונות רק לאחר הדיון בתביעה לפסק דין הצהרתי.

ד.             המבקשת טענה בתביעתה, כי יש להכיר בה –על פי סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 – כיורשת הזכויות במשק על פי צוואת אמה, ולחלופין על פי הסכם המשבצת שחל על המשק. נטען, כי הסכם החכירה המעודכן – ההסכם הדו-צדדי, ולא המשולש – חל ביחס למשק זה, שכן עמד בתקפו בעת שנפטרה המנוחה. עוד טענו המשיבים, כי סעיף 19ג’ להסכם הדו-צדדי קובע, כי בנסיבות של פטירת הורים, תעבורנה הזכויות במשק לאחד הבנים ה”מוכן ומסוגל לקיים את המשק”, וכי יש לראות בה כזו, נוכח צוואת המנוחה והעובדה שהיא מתגוררת במשק שנים רבות, סעדה את הוריה והשקיעה ממרצה ומכספה בביתם. לחלופין טענה המבקשת, כי אף אם המשיב 1 הוא בעל הזכויות במשק מכוח היותו “בן ממשיך”, יש לאפשר לה – כרצון אמם – להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה, או לפצותה על זכותה זו, מכוח הסכם פנים-משפחתי (משתמע) בין הצדדים למנוחה.

ה.             המשיבים טענו מנגד, כי בעת מינוי המשיב כבן ממשיך היה בתוקף ההסכם  המשולש, בטרם בא לעולם ההסכם הדו-צדדי עליו סומכת המבקשת את טענותיה. כן נטען, כי תהליך המינוי הושלם כדין ועל פי הוראות ההסכם, ושאף ההסכם הדו-צדדי מעניק תוקף להתחייבויות בדבר העברת הזכויות במשק שנעשו קודם לכריתתו. עוד טענו המבקשים, כי המשק אינו מהוה חלק מעיזבון המנוחה, ועל כן לא יכלה להוריש אותו למבקשת; משכך נטען, כי אין המבקשת בעלת הזכויות בו מכוח הצוואה, ואף אין בסיס לטענותיה בדבר זכאות לפיצוי. המינהל טען, כי ההסכם הדו-צדדי בין המושב למינהל הוא הרלבנטי בסכסוך דנא, ובפרט סעיף 19 ג’ המסדיר את נושא עבירוּת הזכויות. עוד טען המינהל, כי הוראות סעיף 8 לחוק הירושה אינן חלות כאשר הסכם בין המושב למינהל קובע במפורש, שהמשק אינו מהוה חלק מעיזבון חבר המושב המחזיק בו.

ו.              בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי הליך מינויים של המשיבים כבנים ממשיכים הושלם בתקופה בה עמד בתקפו ההסכם המשולש, ומשכך הסכם זה הוא הרלבנטי בנידון; נקבע עוד, כי המשיבים עמדו בתנאי ההסכם – הם מונו על ידי הורי הצדדים שהיו בני רשות במשק, ומינוי זה קיבל את אישור הסוכנות היהודית והמושב; בהקשר זה נאמר, כי אין במועד המאוחר בו התקבל אישור המינהל – בשנת 2007 –  כדי לפגום בהליך המינוי, שכן עולה כי במקור לא נדרש אישורו, אלא רק אישורם של המושב והסוכנות. כן נאמר, כי ההסכם הדו-צדדי מורה בסעיף 19ג(7), שיש לכבד התחייבויות של הסוכנות בדבר מסירת זכויות של חבר אגודה לאחד מילדיו שניתנו קודם לחתימתו, ובענייננו – אישור הסוכנות להעברת הזכויות במשק למשיב 1 כבן ממשיך. עוד נקבע, כי לפי ההסכם המשולש הזכות במשק אינה מהוה חלק מעזבון חבר המושב הממנה תחתיו בן ממשיך, ועל כן המנוחה לא יכלה להוריש זכויותיה במשק למבקשת; משכך נאמר – ומבלי לקבוע בשאלת תוקף הצוואה, שאלה התלויה ועומדת אף כיום – כי הצוואה אינה מעניקה למבקשת זכויות במשק ומשכך אין היא זכאית לפיצוי. כן הוסיף בית המשפט וקבע, כי בנסיבות המקרה לא נערך הסכם פנים-משפחתי בין הצדדים למנוחה ביחס לזכויות במשק, לפיו למבקשת זכות מגורים בבית הוריה. לבסוף נאמר, כי נעשו במסגרת ההליך נסיונות רבים להביא לפשרה בין הצדדים באופן שהמבקשת תוכל להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה, וכי ראוי שהמשיבים יכבדו את זכות המגורים של המבקשת.

ז.              בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי לא נפל פגם או טעות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבותו. כן הוסיף בית המשפט, כי התוצאה המשפטית מייצרת מידה מסוימת של אי-נוחות, נוכח רצון המנוחה להיטיב עם המבקשת בתמורה לסיעוד וטיפול שהעניקה לה ולבעלה עד ימיהם האחרונים, וכי ראוי שהצדדים ישכילו להגיע להסכמה שתאפשר למבקשת להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה מבלי לפגוע בזכויותיו של המשיב 1 כבן ממשיך במשק.

הבקשה

ח.             הבקשה הנוכחית מצומצמת ביחס לטענות שהועלו בבתי המשפט הקודמים; הסעד המתבקש הוא כי תוכר זכותה של המבקשת להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה. בבקשה נטען, כי צוואת המנוחה משקפת את רצונה לגמול למבקשת על שטיפלה בה וסעדה אתה בערוב ימיה; בהקשר זה מפרטת המבקשת כיצד עברה להתגורר בבית ההורים, טיפלה בהם והשקיעה בתחזוקת ביתם. המבקשת טוענת, כי שגו בתי המשפט הקודמים בהיצמדות דווקנית ללשון הצוואה, תוך התעלמות מן ה”נשמה” מאחורי הטקסט, והיא רצונה של המנוחה להיטיב עם המבקשת באמצעות הורשת הזכויות במשק לה. לדבריה המבקשת, פרשנות שתאפשר יישום פתרון ביניים בדמות הענקת זכות מגורים למבקשת בבית הוריה עד יומה האחרון תתן ביטוי לאומד דעתה של המנוחה.

ט.             בהחלטה מיום 23.6.14, הצעתי לצדדים לפנות להליך גישור על מנת לבחון את האפשרות שהועלתה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אך הדבר לא נתקבל על המשיבים.

י.              המשיבים טוענים בתגובתם לבקשה גופה, כי יש לדחותה על הסף, שכן הסעד המתבקש בה – הענקת זכות מגורים למבקשת בבית הוריה – מהוה סעד מוקדם. זאת, שכן הטיעון בבסיס הסעד מושתת על צוואת המנוחה, שעה שבית המשפט לענייני משפחה טרם נדרש לתיקי העזבונות, ובכלל זה לשאלת תקפותה של הצוואה. עוד נטען, כי סעד זה לא נכלל במסגרת כתב התביעה שהגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה נאמר, כי המבקשת הגישה לאחרונה – ביום 29.6.14 – תביעה כספית לבית המשפט לענייני משפחה בגין שוויו הריאלי של המשק; לטענת המשיבים, יכלה המבקשת לתבוע סעד של זכות מגורים במסגרת תביעה זו. כן מדגישים המשיבים, כי הזכויות במשק אינן חלק מעזבון המנוחה, ועל כן אינן ניתנות להעברה בדרך של הורשה, וכי לא נערך כל הסכם בין המנוחה ומי מהצדדים, לפיה תוכל המבקשת להמשיך ולהתגורר בבית הוריה. בשולי התגובה צוין, כי הורי הצדדים מסרו למבקשת, בהוראה בלתי חוזרת, מגרש אחר במושב, הכולל בו זכויות לבניית בית מגורים, וכן כי למנוחה דירה בבעלותה.

 הכרעה

יא.           לאחר העיון בבקשת רשות הערעור חוששני – אף שהתוצאה מעוררת מידה של אי-נוחות, כפי שאמר גם בית המשפט המחוזי – כי לא אוכל להיעתר לה. הבקשה תחומה לשאלות נסיבתיות שנתבררו והוכרעו בבתי המשפט הקודמים ואינה מעלה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים. ככזו, אינה באה בגדרי המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, ובעיקר לא ראיתי דופי משפטי המגבש סוג של עוול, גם אם ברי כי המנוחה חפצה להכיר טובה למבקשת.

יב.           לעיצומם של דברים, טענתה העיקרית של המבקשת נסבה על צוואת המנוחה, ובפרט על אופן פרשנותה. לדבריה, פסקי הדין של בתי המשפט הקודמים משקפים גישה פרשנית צרה ודווקנית ללשון הצוואה באופן שאינו נותן ביטוי לרצונה האמיתי של המנוחה, ובניגוד לגישה הפרשנית לפיה על בית המשפט, בבואו לפרש צוואה, ליתן מעמד מיוחד לאומד דעת המצוה, הוא “נשמת” הצוואה. אכן, עקרון יסוד בדיני הירושה הוא, כי יש לכבד את רצון המת (ע”א 724/87 גולד נ’ גולד, פ”ד מח(1), 28,22 (1993), השופט מלץ), ועל בית המשפט לעשות מאמץ פרשני להגשים את כוונתו האמיתית של המצוה, אומד דעתו, באופן המייחד אותו מכללי הפרשנות ביחס לטקסטים אחרים (למשל, חוק או חוזה) (ראו ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817, 826, בפסק דינו של הנשיא ברק (1999)). עיקרון זה יסודו במשפט העברי, על פיו “מצוה לקיים דברי המת” (בבלי גיטין יד, עב) ((וראו א’ גולאק, יסודי המשפט העברי 126 (ספר שלישי, תשכ”ז); י’ ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי 199 (תשנ”ט)). אך ראו גם שולחן ערוך חושן משפט רנ”ב, ב’ “מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא שצוה ומת והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך” (קרי, נתן את הממון לאחר המופקד על היישום); ומוסיף ר’ משה איסרליש בהגהתו שם “אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת”; ובהיקש לענייננו, יש הבחנה בין מה שנתן המנוח לשם קיום ציוויו עם הצוואה לבין מה שהיה בידי נאמנו לפני כן. אכן, על פי הצוואה בנידון דידן נראה, כי רצון המנוחה – לפחות זה המאוחר – היה כי תעבורנה הזכויות במשק למבקשת, חרף מינויו של המשיב 1 כבן ממשיך, תוך פיצול כך שהמשיבים יוכלו להמשיך ולהתגורר בביתם. אמנם, לא נעלמה מעיני טענת המשיבים שברשות המבקשת זכויות במגרש אחר במושב … ואף דירה בחולון; ואולם אין בכך כדי לגרוע מן המסר העולה בצוואת המנוחה, לפיה היה רצונה כי הזכויות במשק יועברו אל המבקשת בתמורה לטיפול שהעניקה לה ולבעלה. דא עקא, וכפי שיפורט להלן, “הרכבת נסעה”, והמנוחה ביקשה להוריש מה שכבר לא היה בידה להוריש. משניתנה זכות הבן הממשיך, זכויותיו “אינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה“, שעניינו, עסקה בירושה עתידית (דברי השופטת – כתארה אז – ביניש בע”א 3936/93 ברמלי נ’ ברמלי פ”ד נ(3) 868, 872; ראו גם דנ”א 3231/00 מדעי נ’ מדעי [פורסם בנבו] (2000)).

יג.             אכן, עקרון כיבוד רצון המת אינו מוחלט, ולעתים איננו אפשרי; כך למשל, יתכן שהוראה בצוואה היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית (ראו רע”א 3130/05 יורשי המנוחה א.ר. ז”ל נ’ האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ.ר. ז”ל [פורסם בנבו] (2006) בפסקה 10). ועוד, פשיטא, ועל כך לא יתכן חולק, כי אין אדם יכול לצוות ולהוריש אלא במה שיש לו (ראו גם ברק, פרשנות במשפט: פרשנות הצוואה (תשס”א-2001), 89-88.  בענייננו כאמור, אין הזכויות במשק נכללות בעזבון המנוחה, תהא פרשנות צוואתה אשר תהא, והזכויות בו אינן ניתנות להעברה בירושה – “אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו” (בע”מ 6678/10 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (2011), דברי השופט י’ דנציגר). להתיחסות המשפט העברי לצוואות ראו עוד מ’ ויגודה “‘אל נא תקברני במצרים’ על הצוואה” פרשת השבוע (א’ הכהן ומ’ ויגודה, עורכים), בראשית, 360; ב”צ גרינברגר “‘ויעשו בניו לו כן כאשר צום’ –, מצוה לקיים דברי המת’ – הכלל והשלכותיו”, שם, 368. אילו עסקנו במה שהיה בידי המנוחה להוריש, הנה כפי שמסביר ד”ר ויגודה מפי הרב משה פינשטיין (עמ’ 65), אגרות משה יורה דעה א, קמ”ז, הוראה לבנק כיום היא כהפקדה בידי שליש, ולצוואה תוקף ויש לראותו – כדברי שו”ת שואל ומשיב לר’ יוסף שאול נתנזון (פולין, המאה הי”ט, מהדורה תניינא, א’ שהביא השופט גרינברגר שם, בעמ’ 371) בגדרי חסד של אמת עם המתים. גם בענייננו ניכר קיומו של נטל מוסרי בעקבות הצוואה, אולם התוצאה המשפטית המתבקשת בנסיבות נובעת מכך שהמנוחה כבר לא יכלה להוריש את שביקשה, ולכן אין מתאפשר כיבוד רצונה המאוחר לגמול למבקשת טובה. אי הנוחות מן התוצאה נובעת מכך, שרצונה זה נולד על רקע כיבוד ההורים מצד המבקשת, והרי זו נורמת יסוד בחברה אנושית ואחד מעשרת הדברות – “כבד את אביך ואת אמך”; חשיבותה היא מן המפורסמות במקורותינו (ראו למשל – “כל זמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אין כל חטא בא על ידו, ואם חטא נמחל לו” (תנא דבי אליהו רבה, כ”ו); על כן יש לקוות כי גם לאחר מתן החלטה זו, כיבוד הורים ודרכי שלום יחברו למציאת פתרון בין הצדדים שיאפשר למבקשת להמשיך להתגורר בבית המנוחה כ”פתרון ביניים” כמות שהוצע בבתי המשפט הקודמים – בבחינת “האמת והשלום אהבו” (זכריה ח, י”ט).

יד.           אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור. בנסיבות, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י”ג באלול התשע”ד (8.9.2014).

---

שיתוף: