בית משפט לענייני משפחה בחיפה
תמ”ש 32055-11-09 א. ואח’ נ’ ל. ואח’- רכושית
ת”ע 36364-06-13 – קיום צוואה
ת”ע 36426-06-13- התנגדות לצוואה
בפני כב’ השופטת אלה מירז תאריך: 24.2.15
בעניין עזבון המנוחה א.א. ז”ל
המתנגד/ התובע מ.א.
ע”י ב”כ עוה”ד אורי קצב
נגד
המבקשות/הנתבעות
1.י.ל.
2.ט.א.
ע”י ב”כ עו”ד רון ברנט
פסק דין
תמצית ההליכים
1. הדיון בתיקים שבכותר תחילתו בתביעת התובע, בנה של א.א. (להלן: האם), בתמ”ש 32055-11-09 [פורסם בנבו] לביטול עסקאות מכר ללא תמורה, שנערכו בתצהירים, עליהם חתמה האם ביום 28.7.09 ולפיהם העבירה את דירתה ושתי החנויות שבבעלותה, לנתבעות, שהינן ביתה ונכדתה (מבנה השלישי ח.) ולביטול רישום הערות אזהרה לגביהן. ביום 26.11.09 לבקשת התובע, ניתן צו למניעת כל דיספוזיציה בנכסי המנוחה, עד למתן פסק דין. העילות לביטול, מבוססות על מצבה הבריאותי הלקוי של האם במועד חתימת המסמכים, בנסיבות המהוות ניצול, עושק ו/או השפעה בלתי הוגנת.
2. במהלך הדיונים, ביום 1.9.12 נפטרה האם. הבת י.ל. (להלן: הנתבעת) והנכדה, הגישו בקשה לקיום צוואתה מיום 28.7.09, לפיה ציוותה את רכושה לתובע ולנתבעות בחלקים שווים, בהסתייגות אחת, שהדבר יעשה לאחר התחשבנות בין הצדדים (להלן: הצוואה). בהתנגדותו לקיום הצוואה בת”ע 36426-06-13 [פורסם בנבו] טען התובע טענות דומות לטענותיו לביטול עסקאות המכר, שנחתמו באותו היום. טענות לעניין מצבה הבריאותי הלקוי, השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת צוואה, העדר יכולת המצווה להבחין בטיבה של הצוואה, סעיף סתום בצוואה ועוד. לטענתו, המנוחה ערכה צוואה קודמת ביום 12.3.07, בה הורישה לו את כל רכושה ולנתבעת 1, 20,000₪ בלבד. הצוואה לטענתו משקפת רצונה האמיתי של האם ואותה מבקש לקיים.
לשם הנוחיות התובע/מתנגד יקרא בכל התביעות “התובע” ואילו המבקשת/הנתבעת תקרא להלן “הנתבעת”.
סדר כרונולוגי של האירועים על ציר הזמן
3. חשוב לבחון את סדר האירועים הכרונולוגי בתיק זה על ציר הזמן:
בשנת 2000 נערכה צוואה ע”י המנוחה ובעלה בה ציוו את רכושם לשלושת ילדיהם בחלקים שווים (עמ’ 75 לפרו’).
ביום 12.3.07 חתמה המנוחה על צוואה בה ציוותה את דירתה ושתי החנויות לתובע ואילו לנתבעת ציוותה 20,000 ₪. יתרת הרכוש חולק בין שלושת ילדיה בשווה ויתרת הכספים בין שני בניה בחלקים שווים. המנוחה התגוררה לבדה וטופלה בעיקר ע”י התובע ומטפלת צמודה.
ביום 25.7.09 או בסמוך לכך נלקחה האם מביתה ע”י הנתבעת והועברה להתגורר בבית הנתבעת.
ביום 28.7.09 האם נלקחה למשרד עו”ד ט. ושם חתמה על מסמכי העברת בעלות של כל נכסיה לנתבעות (מאוחר יותר התברר כי חתמה גם על הצוואה נשוא הדיון מיום 28.7.09).
ביום 30.6.09 נבדקה האם ע”י ד”ר מץ בהתאם לאישור רפואי שהוגש מטעמה מיום 3.7.09.
ביום 20.7.09 הגישה הנתבעת בקשה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש לאם. ביום 29.10.09 מתמנה עמותת שפר לאפוטרופוס לרכוש למנוחה.
בנובמבר 2009 מגיש התובע תביעה לביטול עסקאות המכר עליהם חתמה האם.
ביום 1.4.10 נבדקת האם ע”י ד”ר ברגמן בהתאם לחוות דעת מיום 2.4.10.
ביום 5.2.12 מונתה ד”ר פרץ כמומחית מטעם בימ”ש לבדיקת מצבה של האם במועד חתימת תצהירי העברת הרכוש ומגישה חוות דעת לבית המשפט ביום 15.5.12.
ביום 1.9.12 נפטרה האם המנוחה. ואז רק התברר כי באותו היום 28.7.09 חתמה גם על צוואה במשרד עו”ד ט.
ביוני 2013 הגישה הנתבעת בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 28.7.09 והוגשה התנגדות לקיומה.
ביום 23.2.14 מתבקשת המומחית להגיש חוות דעת משלימה לעניין מצבה של המנוחה במועד עריכת הצוואה וכשרותה בהתאם. חוות הדעת הוגשה ביום 20.3.14.
4. בהתאם לבקשת הצדדים ולהחלטת בית המשפט, הדיון בכל התיקים אוחד והעידו העדים הבאים:
עדי התובע: י.ס. (ת/1), מ.י. (ת/2), התובע (ת/3).
עדי הנתבעות: ח.א.-האח(נ/5), מ.ל. –בעלה של הנתבעת(נ/6), י.ל.-הנתבעת (נ/7), י.ס.(נ/8).
המומחית שמונתה מטעם ביהמ”ש ,ד”ר פרץ נחקרה על שתי חוות הדעת שהגישה (ח/1 וח/2).
ד”ר ברגמן- חוות דעת + מכתב מיום 31.5.12 (ח/3).
לאחר קיום הוכחות ושמיעת העדים לעיל, הוגשו סיכומים וכן סיכומי תשובה מטעם המתנגד ומכאן פסק הדין אשר יתמקד תחילה בטענות לביטול צוואה. להחלטה על ביטול הצוואה תהיינה השלכות על התביעה הרכושית לביטול תצהירי העברת הנכסים, שנחתמו באותו מועד של חתימת הצוואה.
צוואת האם מיום 28.7.09
5. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בעיקרה לעניין סעיפים 3 ו- 4 לצוואה, וזה לשונם:
“3. אני מצווה את רכושי הנ”ל ל-3 חלקים , לפי הפירוט הבא:
א. ל.י. ת.ז…….-1/3 חלקים
ב. א.מ. …..- 1/3 חלקים
ג. נכדתי ט.א..- 1/3 חלקיםד………..
4. לפני חלוקת העזבון ייערך חשבון מה קיבל כל אחד מילדיי בחיי, והחלק שאותו נתתי או נלקח ע”י ילדי יופחת מחלקו , מובהר כי החלק שאני מצווה לנכדתי ט. הוא על חשבון בני ח.”.
התייחסות לצוואה ולתצהירי הענקת הזכויות
הנחת המוצא, כי קיימת חפיפה בין תוקף הצוואה לבין תצהירי הענקות, שנעשו באותו היום ויש לראות בהחתמת האם על התצהירים ועל הצוואה כמסכת עובדתית אחת. בכתב התביעה לביטול הענקות טען התובע לעילות הבאות: מצבה הבריאותי של המנוחה, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, העדר גמירות דעת עושק וכפיה. לאחר פטירת המנוחה, התנגדותו לקיום הצוואה מציינת עילות חופפות – כשירות המנוחה, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת צוואה. הצדדים עצמם בסיכומיהם מיקדו את עיקר הטיעונים בסוגיית הצוואה ועילות הבטלות, מתוך ראיית מכלול המסמכים כמסכת עובדתית אחת ולפיכך הדיון להלן יהיה מאוחד.
עילות הבטלות כאמור מתחלקות ל-2 קבוצות: האחת-מתייחסת למעשה הצוואה עצמה והשנייה- לתוכן הצוואה מבחינה מהותית- פרשנית.
תחילה אדון בעילות הבטלות במעשה הצוואה עצמה ובשאלת ההשפעה על המנוחה. יש להבחין בין השפעה לגיטימית לבין השפעה שאינה הוגנת. בטלות הוראת צוואה, כפופה ליסוד חוסר ההגינות שבהשפעה. הוראת סעיף המבטאת את רצון המנוחה עשויה כפי שיובהר להלן לעמוד בתוקפה.
לאחר מכן, נעבור לדון בסוגיית מעורבות בעריכת הצוואה. נבדוק אם במעשי הנתבעת יש כדי להביא להחלת הסעיף. נבדוק האם בשל חוסר יכולתה הקוגניטיבית של המנוחה להורות על סעיף 4 לצוואה, מובילה למסקנה כי ההוראה הינה יציר מעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה. לסיום החלק הראשון נדון בשאלת כשירות המנוחה. לאחר סיום הדיון במעשה הצוואה, יעסוק פסק הדין בפרשנות הוראת סעיף 4 לצוואה מבחינה מהותית ותוכנית, בין כסעיף סתום ובין כהוראה בלתי אפשרית, בהעדר נתונים באשר לאפשרות ביצוע התחשיב כפי שיוסבר להלן.
תחילה אדון בקבוצה הראשונה במעשה הצוואה ובטענות לביטולה.
טענות לביטול הצוואה
6. לטענת התובע, יש להורות על ביטול הצוואה מיום 28.7.09 ולקיים את הצוואה הקודמת מיום 12.3.07 בו הינו הזוכה במרבית הרכוש. הטענות לביטול הצוואה מבוססות על העילות הבאות: השפעה בלתי הוגנת, מצבה הרפואי הלקוי של המנוחה שמנע ממנה להבין בטיבה של הצוואה, מעורבות בעריכת הצוואה.
נעבור לבדיקת טענות התובע אחת לאחת.
השפעה בלתי הוגנת
טענות הצדדים
7. לטענת התובע, הצוואה נחתמה ביום 28.7.09, לאחר מספר ימים, שהאם “נחטפה” ע”י הנתבעת מביתה ולטענתו “נכלאה” בבית הנתבעת. האם נלקחה ע”י הנתבעת למשרד עו”ד ט. לחתימה על מסמכי העברת הבעלות של כל נכסיה לנתבעות, ועל הצוואה, באותו היום 28.7.09, תחת השפעה בלתי הוגנת של הנתבעת על המנוחה, תוך קיום תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בה. השינוי בעליל בצוואה מהצוואה הקודמת של שנת 2007, הינו לטובת הנתבעת, שקיבלה בצוואה הקודמת 20,000 ₪ בלבד. לכן הנטל על הנתבעת להוכיח כי המנוחה היתה צלולה ולא הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת. טוען לקיום מבחני פס”ד מרום, לעניין תלות האם בבתה הנתבעת. המנוחה לא הייתה עצמאית, לא פיזית ולא מנטאלית, נזקקה לעובדת סיעודית צמודה. המנוחה היתה “כלואה” בבית הנתבעת ונתונה בשליטתה, עד שמונה לה אפוטרופוס. המנוחה נותקה מסביבתה הטבעית ונמנע קשר בינה לתובע. מעורבות ברורה של הנתבעת בעריכת הצוואה, בבחירת עוה”ד, בהבאת המנוחה לעוה”ד ומעורבות בתוכן הצוואה. לפיכך, יש להורות על ביטול הצוואה.
הנתבעת טוענת, כי עקרון השוויון שבצוואה, מאיין טענה להשפעה בלתי הוגנת וזאת נוכח רצונה של המנוחה בחלוקה שוויונית, למרות יחסו המחפיר של התובע. האם המנוחה נענתה לדרישותיו שמא יפגע בה והייתה יראה מפניו. לכן ביקשה לכלול בצוואה את סעיף 4, המתייחס להתחשבנות של כספים, שקיבל הנתבע בחייה. לפיכך יש לדחות הטענה להשפעה בלתי הוגנת.
המסגרת הנורמטיבית
8. סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ”ה קובע :
“הוראות – צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה.”
מצווה לקיים דברי המת, כאשר חלק מכבודו של האדם הוא גם במותו, ע”י מימוש רצונו בנוגע למה שיעשה ברכושו.
בפרשת קרן ליב”י נקבע:
“נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח ואף אכזרי ככל שיהיה.”
בת”ע (טבריה) 4793-02-10 – א.ז. ז”ל נ’ א.ז. ואח’ [פורסם בנבו] נקבע:
“ודוק! חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, תוך הסתמכות, כאמור, על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה (ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין, פ”ד מו(1) 48, 51 ; ע”מ (ת”א) 1100/05 פלוני נ’ פלונית, ….[פורסם בנבו] (06/04/2009)).”
בע”א 7506/95 מיכל שוורץ נ’ בית אולפנא [פורסם בנבו] מביא כב’ השופט רבלין תימוכין מהפסיקה לגישה זו:
“החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים”.(המשנה לנשיא ש’ לוין ברע”א5103/95 דשת נ’ אליהו ) [פורסם בנבו].
בית המשפט יכבד את רצון המנוחה כפי שמתבטא בצוואה ובלבד שמדובר ברצון אמיתי ובלתי תלוי.
סעיף 30(א) לחוק הירושה, עוסק במצבים בהם רצונה האמיתי של המנוחה לא בא לידי ביטוי בצוואה. ראוי לציין, כי לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן, שעיקרו ניצול תלותו או חולשתו של המצווה. דהיינו, מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי הוגן בה, וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי, יכול שהמשפיע יהיה הנהנה עצמו ויכול שיהא מי מטעמו. אך יש להדגיש כי הנטל להוכיח שהמצווה עשה צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.
עם זאת, בע”א 423/75 מרדכי בן נון נ’ ריכטר, פ”ד לא(1) 372, נקבע, שכאשר נסיבות המקרה מלמדות כי התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל מבקש קיום הצוואה. העברת הנטל הינה פועל יוצא מהיווצרות חזקה שבעובדה שהמצווה עשה את צוואתו בהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת.
לעניין ההבדל בין נטל הבאת הראיות המועבר למבקש הקיום, לבין נטל השכנוע שנותר על התובע ראה בת”ע (תל אביב –יפו 107561-07 פלוני נ’ אלוני ואח’.
תלות שמבחינת היקפה ועוצמתה עלולה היתה להשפיע על החלטת המצווה, אך לא לשלול את רצונה החופשי, אינה מקיימת את התנאי להקמת החזקה. יתר על כן, תלות עשויה ללמד על השפעה בלתי הוגנת רק בהתקיים תנאי נוסף והוא, כי הוראת הצוואה היא “בעליל לטובתו” של הנהנה.
בדנ”א 1516/95 – רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] נקבעו המבחנים לבדיקת התלות שנוצרה בין הנהנה למצווה והאם היתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
ניישם את המבחנים שנקבעו על המקרה שלפנינו.
מהכלל לפרט
9. השינוי שנעשה בסעיף 4 לצוואה וכן במסמכי העברה ללא תמורה ובמידת מה גם בסעיף 3 לצוואה , הינם שינויים בעליל לטובת הנתבעת, שקיבלה בצוואה הקודמת משנת 2007, רק 20,000 ₪. עם זאת, קשה להשתחרר מהרושם שנוצר כי האם הייתה מצויה בין הפטיש של התובע לבין הסדן של הנתבעת.
ח.א. העיד כי אימו היתה מתלוננת על התובע “על הצורה בה הוא מתנהל, על הרצונות שלו, הכפיות שלו, הלחצים שהוא לוחץ עליה” (עמ’ 44), כן העיד על פחד של האם ממנו (עמ’ 47 ו-51 לפרו’).
האם היתה כלי משחק בידי ילדיה, כאשר כל צד מפעיל “בתורו” את השפעתו עליה, בדגש על העברת נכסיה ובמיוחד דירתה ושתי החנויות. גם לאחר החתימה על הצוואה מושא הדיון וחזרת האם להתגורר בדירתה, התובע לא אמר נואש ואף העיד, כי האם “ביקשה” לחתום על תצהירי ביטול לתצהירי העברה ללא תמורה. התובע לקח את המנוחה לעו”ד ט., בקרית מוצקין לאחר שדאג לקבלת חוות דעת מד”ר ברגמן. האבסורד בהתנהלות הצדדים כלפי האם, הייתה בעדות התובע, כי מצבה הלך והחמיר עד שעו”ד י.ט. מקרית מוצקין, הראוי לשבח במקרה זה, סרב בחודש פברואר 2010, להחתימה על תצהירי ביטול הענקת המתנות כפי שהעיד התובע:
“באנו לעו”ד ט. הוא לקח את התצהיר, שאל את אימא כמה שאלות מהתצהיר, היא לא ידעה להשיב, והוא אמר לי שהאישה הזאת לא מסוגלת לחתום על שום דבר ובזה נגמר העניין”.
נבחן עתה האם התקיימה תלות בין התובעת למנוחה באופן היוצר חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת והעברת נטל הראיה לתובעת בהתאם למבחני פס”ד מרום:-
א. מבחן העצמאות – האם המצווה הייתה עצמאית מבחינה פיזית ונפשית בעת חתימת הצוואה?
המנוחה לא הייתה עצמאית, לא פיזית ולא מנטאלית ונזקקה לעובדת סיעודית צמודה. במועד החתימה 28.7.09, הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה, כאשר הנתבעת מצהירה על הצורך במינוי. הנתבעת יצרה קשר עם הבנק ביום 23.6.09 וביקשה לעצור את חשבון האם בשל היותה חולה במחלת האלצהיימר. התובע העיד כי אימו בסוף יוני 2009 הייתה במצב נפשי קשה (עמ’ 13).
ב. מבחן התלות והסיוע – מתמקד בשאלה, אם הקשר בין המצווה לנהנה, בהתבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו גרם לתלות. האם הנהנה היה היחידי שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהיו גם אחרים שסייעו בעניין זה. נקבע בפסק דין מרום כי :
“הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, יותר קטנה, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת.”
במועד עריכת הצוואה המנוחה עברה להתגורר בבית הנתבעת, כאשר תוך כשלושה ימים מהמעבר לנתבעת, חותמת המנוחה על צוואה ותצהירי העברת כל רכושה לנתבעת ולנכדה, ללא תמורה. הדעות חלוקות באשר למניע למעבר, כאשר המעבר נעשה עם המטפלת, אולם בשל הנתק שנוצר מהתובע, לכאורה נוצרה תלות של המנוחה בנתבעת.
ג. מבחן הקשר עם בני משפחה אחרים – עד כמה קיים המצווה קשרים עם אנשים אחרים מלבד הנהנה ועוצמתם. יש לבחון את הקשר על רקע מעבר האם לבית הנתבעת, כאשר בשל מניעת הקשר עם התובע, ומסביבתה הטבעית, נותק הקשר במועד עריכת הצוואה, מאותם בני משפחה ושכנים. האח ח. בעדותו (בעמ’ 51 לפרו’) אישר כי מנעו מהמנוחה מפגש עם התובע. הנתבעת העידה על שינוי ביחס האם לתובע החל מיולי 2009, עת האם עברה להתגורר אצלה, ולא רצתה להיפגש עם התובע (עמ’ 61).
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – המבחן מתמקד בנסיבות הספציפיות של עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. ככל שמעורבותו גדולה יותר, אך עדיין לא נכנסת בגדר סעיף 35 לחוק הירושה, תגדל הנטייה להניח שהמצווה היה תלוי בנהנה ומושפע ממנו. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הצוואה נחתמה כשלושה ימים, לאחר המעבר של המנוחה לבית הנתבעת ובאותו היום בו נחתמו תצהירי העברה ללא תמורה. הנתבעת היא הנהנית המרכזית מהפעולות המשפטיות שנעשו ואף בוחרת את עו”ד ט. לעריכת הצוואה ותצהירי העברת הנכסים.
כשם שציין התובע בסיכומי התביעה (בסעיף 31) הביטוי “עכשיו תורי ל-4 שנים” מדבר בעד עצמו באשר למעבר האם ועריכת הצוואה בסמוך.
המומחית ד”ר פרץ מציינת בחוות דעתה העדכנית (ח/2) :”סביר להניח כי ב 28.7.2009 ניתן היה להשפיע על הגב’ א. ולשכנעה לחתום על המסמכים” המומחית העידה (בעמ’ 17 לפרו’):
“כשאני אומרת שניתן היה להשפיע, הכוונה היא שהביאו לה את התצהיר או את הצוואה או מה שהביאו לה והיא חתמה עליו, זאת הכוונה …”
רצונה של המנוחה
10. את רצון המנוחה ניתן ללמוד מהעדויות, מהן עולה כי המנוחה ביקשה חלוקה שוויונית של רכושה בין שלושת ילדיה, שתמנע מריבות לאחר מותה, בין האחים. הענקת הנכסים לנתבעות בצמוד לעריכת הצוואה, תוך ציון תחשיב, כמצוין בסעיף 4 לצוואה, שעריכתו כרוכה בקשיים, אינה עולה בקנה אחד עם רצון המנוחה למנוע מחלוקת.
ניתן להתרשם לעניין רצון המנוחה מהעדויות והמסמכים הבאים:
א. ד”ר מץ – בעקבות בדיקה שערכה למנוחה ביום 30.6.09 בעקבות “תלונות סובייקטיביות של ירידה בזיכרון” ובתמיכה לבקשת הנתבעת למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש, מציינת את דברי המנוחה: “לדבריה מעוניינת לחלק את רכושה באופן שווה בין ילדיה כיוון שאינה מעוניינת במריבות.”
ב. ד”ר ברגמן -בדק את המנוחה ביום 1.4.10 לבקשת עמותת שפר, שמונתה כאפוטרופא לגוף ולרוכש, לשם הערכת מצבה הנפשי וקוגניטיבי “וקביעת כושרה לשנות את הצוואה” ומתאר כי המנוחה “יודעת איזה רכוש יש לה ומה היקפו. זוכרת היטב ששנתה את הצוואה וחלקה אותה באופן שווה בין ילדיה”.
ג. פרופ’ יהודית פרץ – ביום 5.2.12 מונתה ד”ר פרץ כמומחית מטעם בימ”ש לבדיקת מצבה של האם במועד חתימת תצהירי העברת הרכוש (ומגישה חוות דעת לבית המשפט מיום 15.5.12. ביום 1.9.12 נפטרה האם המנוחה. ואז רק התברר כי באותו היום 28.7.09 חתמה גם על צוואה במשרד עו”ד ט. ביום 23.2.14 מתבקשת המומחית להגיש חוות דעת משלימה לעניין מצבה של המנוחה במועד עריכת הצוואה וכשרותה בהתאם. לשאלות הבהרה מיום 1.7.12 בהתייחס לשאלה 2.1 מציינת פרופ’ פרץ:
“דעתי, כפי שהיא רשומה בחוות הדעת היא כי הגב’ א. רצתה לחלק את רכושה לשלושת ילדיה”.
פרופ’ פרץ בחקירתה העידה כי למרות שתוצאות הבדיקה הקוגניטיבית הדגימה “ליקויים בתפקודים הניהוליים” אין זה שולל שלמנוחה היה רצון מובהק ומפורש (עמ’ 10). וכפי שקבעה בחוות דעתה המעודכנת (ח/2):
“סביר להניח כי באופן כללי הסכימה עם הרשום בצוואה, ללא קשר לתאריך בו נחתמה הצוואה. דעתי זאת נסמכת על העובדה שחזרה על כך כי רצונה הוא שרכושה יחולק בין ילדיה בחלקים שווים בפני ד”ר מץ, מספר ימים טרם החתימה”.
המומחית העידה (בעמ’ 15) כי:
“אני רשמתי פעמיים שלדעתי הדבר הזה שהיא רוצה לחלק שווה בשווה זה היה הרצון הגדול שלה כי אני חושבת שאנשים חוזרים על דברים ישנים וזה חזר אצל ד”ר מץ וגם פה, אני מניחה שאפשר לקבל את זה בתור הרצון שלה..”
ד. הנתבעת עצמה מעידה (בעמ’ 75 לפרו’):
“בשום מקום לא כתוב שהיא לא מחלקת את הרכוש ל-3. מהצוואה שהיא עשתה בשנת 2000 עם אבי ועד הצוואה האחרונה היא רצתה לחלק ל-3.”
ה. ד”ר ברגמן העיד כי המנוחה אמרה לו שחילקה את הצוואה בשווה בין ילדיה וכי מטרתה “למנוע את המריבות”.
11. לסיכום- בהתאם לחוות הדעת (ח/2) של פרופ’ פרץ, המנוחה היתה נתונה להשפעות, באופן שמסוגלת הייתה לחתום על כל מסמך שיוגש לה, ללא ביקורת באם עולה עם רצונה. דהיינו מבחינה רפואית ונפשית ספק אם הצוואה במתכונתה מבטאת בהכרח את רצונה המודע של המנוחה.
הייחוד בתיק זה ביחס למקרים אחרים, בהם התלות ומבחני ההשפעה ניכרו על פני תקופה ארוכה של חודשים ושנים, במקרה זה דווקא העובדה שהצוואה נעשתה בטווח זמן קצר -3 ימים מהעברתה לבית הנתבעת, על רקע הגשת בקשה למינוי אפוט’ טרם עריכת הצוואה, מלמדת כי המנוחה היתה כלי בידי הנתבעת, במיוחד ביחס להוראת סעיף 4 לצוואה.
המנוחה לא היתה עצמאית והיתה מטופלת ע”י עובדת זרה, תוך יצירת נתק מודע מהתובע, שעד לאותו מועד טיפל בענייניה. עובר למועד העברה, נשמעו עדויות כי המנוחה דיברה בגנות הנתבעת (עדות י.ס. בעמ’ 22) וכן עדות מ.י., כי המנוחה כעסה עליה שלא מבקרת אותה (עמ’ 23) וכן עדות התובע עצמו כי המנוחה לא רצתה קשר עם הנתבעת , שמצידה “לא רצתה שום קשר עם האמא שלי”(עמ’ 28).
מאידך קיימות עדויות רבות לגבי רצונה המובהק של המנוחה לחלוקת רכושה בין שלושת ילדיה כמצוין.
יישום מבחני פסק דין מרום, מעלה כי בכל הנוגע להעברת נטל הראיה, בדגש על סעיף 4 לצוואה, הרי שבשל קיומם של מבחני התלות המחוזקים ע”י חוות דעת המומחית, חלה חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת לענין הוראת סעיף 4, כאשר נטל ההוכחה לשלול השפעה בלתי הוגנת עבר לכתפי הנתבעת, נטל אותו לא הצליחה להרים.
עם זאת, באשר לסעיף 3 לצוואה, הדעת נותנת כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. מכל מקום התובע לא הצליח להוכיח את דבר קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והסעיף כפי שצוין, מבטא את רצונה האמיתי של המנוחה.
12. מכל המקובץ ולאחר ששקלתי את הדברים, עולה כי הצוואה למעט סעיף 4 שבה, משקפת את רצונה של המנוחה, כשם שהביעה אותו בפני כל גורמי הטיפול ובפני ילדיה ולפיכך יש לקיים את הצוואה, למעט סעיף 4 שבו שאינו עולה עם רצונה של המנוחה ומקורו בהשפעה בלתי הוגנת. סעיף 3 בצוואה מבטא את רצון המנוחה ואין בו ביטוי להשפעה בלתי הוגנת, לפיכך הסעיף יעמוד בעינו בכפוף לבדיקתו ביתר טענות ההתנגדות שנטענו ע”י התובע.
תחילה אדון במעורבות נטענת של הנתבעת בעריכת הצוואה.
מעורבות בעריכת צוואה
טענות הצדדים
13. לטענת התובע, עולה בוודאות כי הנתבעת היתה מעורבת בעריכת הצוואה. המנוחה לא היתה מסוגלת ללכת בכוחות עצמה למשרד עורך דין של הנתבעת – עו”ד ט. לא היתה מסוגלת למשוך כספים לתשלום עבור עורך הדין שערך את הצוואה. הנתבעת לקחה את המנוחה לעורך הדין ורקמה את עיסקת המכר כגיבוי לצוואה. המנוחה לא היתה בבית ולא היה לה מידע לגבי הנכסים המאוזכרים בצוואה. לפיכך, יש לבטל את הצוואה, נוכח מעורבותה המסיבית של הנתבעת. מנגד הנתבעת אינה מתייחסת באופן ספציפי לטענה זאת בסיכומיה.
מהכלל לפרט
14. עו”ד ט. ז”ל אינו בין החיים ולא ניתן היה לשמוע עדותו. עדת הצוואה הגב’ י.ס.,לא תרמה בעדותה תרומה משמעותית (ראה עדותה בעמ’ 69 ו-70 לפרו’), לעניין מעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה. העדה ס. לא שללה אפשרות שחתימתה הוספה, לאחר שהצוואה נחתמה שלא בפניה (עמ’ 70). עם זאת, ברי כי המנוחה הובאה ע”י הנתבעת לעורך הדין שנבחר על ידה.(עמ’ 49). הנתבעת הולכת עם המנוחה להביא אישור כשירות לעריכת הצוואה לד”ר מץ (עמ’ 67). האח ח. העיד כי עו”ד ט. ערך את הצוואה, כאשר הוא, המטפלת והנתבעת שוהים מחוץ לחדר (עמ’ 49).
גם בהליך זה, שהחל כאמור במאבק סביב תצהירי העברה ללא תמורה, הסתירה הנתבעת את קיום הצוואה, עובדה המחזקת נסיבתית את הטענה בדבר מעורבותה בעריכת הצוואה.
15. סעיף 35 לחוק הירושה קובע:
“…הוראת צוואה…המזכה את מי שערך אותה… לקח באופן אחר חלק בעריכתה … – בטלה”.
אעיר, כי הגם שקיימת בפסיקה גישה מצמצמת לפיה אין ברצף הפעולות המיוחסות כשלעצמן כדי לקבוע כי ערכה את הצוואה או נטלה חלק בעריכתה.
לעניין אי חלות הסעיף בהזמנת העו”ד ע”י הנהנה, שמסר את תוכן הצוואה ושילם עבורה, ראה: ע”א 760/86 רוזן נ’ שולמן , פ”ד מג (3) 586.
לעניין אי חלות הסעיף בהבאת המצווה לעורך הדין “של הנהנה” ראה: ע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של עולי מרכז אירופה, פ”ד נ (3) 338.
עם זאת, מכיוון שתוכן הביטוי “לקח חלק בעריכתה” הינו גמיש ונקבע בהתאם לנסיבות כל מקרה, יש לראות במבקשת כי נטלה “באופן אחר חלק” בעריכתה של הצוואה, בכל המתייחס לסעיף 4 לצוואה.
המנוחה לא יכולה היתה מבחינת מצבה הרפואי והנפשי ,לחתום על תצהירי העברה ללא תמורה, כמו גם לצוות על סעיף 4 לצוואה. ברי כי הנתבעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה, באשר הסעיף לא היה תוצר היכולת הקוגניטיבית של המנוחה עצמה, אלא מהשפעה בלתי הוגנת, שעלתה כדי מעורבות בעריכת הצוואה והמסמכים להעברה ללא תמורה. גם לעניין התצהירים, המנוחה יכלה להגיע לתוצאה זהה בעריכת צוואה בלבד. ההחתמה על התצהירים מלמדת על תחכום,מעבר ליכולות הקוגניטיביות המוגבלות של המנוחה, בהתאם לחוו”ד פרופ’ פרץ, ומהוות חיזוק למעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה או לפחות בחלקה.
ביטול סעיף או ביטול הצוואה?
סעיפים 35 ו-37 קובעים כי ניתן לבטל סעיף בצוואה המלמד על מעורבות נהנה בעריכתה ואין צורך בביטול כל הצוואה.
כב’ השופט זגורי תמש (נצ’) 42052-07-11 צ.מ נ’ ל.ש [פורסם בנבו] (מיום 19.12.12) קובע:
“במה התוצאה של “הפעלת” הוראת סעיף 35 לחוק הירושה? השאלה היא, האם כל הצוואה בטלה, או שמא רק הוראות הצוואה המנחילות או מזכות את הנהנה שנפסל בעקבות העובדה שבן הזוג היה עד לעריכתה. בהקשר זה ונוכח הפרשנות הדווקנית והמצמצמת של סעיף החיקוק, ברי כי רק הוראה ספציפית שבצוואה המזכה את הנהנה שנפסל, תבוטל. כל יתר הוראות הצוואה תעמודנה על כנן וכך זוכים אחרים (במקרנו אנו –צ.) לא ייפגעו בשל פסלותה של ג. לזכות בצוואה (ראה סעיפים 37, 38 לחוק הירושה וכן פרשנותם בספרם של שוחט לעיל בעמ’ 331 – 346, שילה לעיל בעמ’ 323-327, 354).”
מכל המקובץ לעיל ולאור מסקנתי כי הנתבעת “לקחה באופן אחר חלק בעריכתה” לעניין סעיף 4 לצוואה, הרי שיש לקבוע כי דין הוראת הסעיף- בטלה.
פרשנות המונח “לקח חלק בעריכתה” הינו תלוי נסיבות. רצף המעשים המתואר לעיל, אינו בהכרח מטיל חובה לקבוע כי מדובר בלקיחת חלק בעריכתה של כל הצוואה. עם זאת, נוכח מצבה הנפשי הקוגניטיבי של המנוחה שלא אפשר לה לצוות כאמור, עולה המסקנה, כי הנתבעת היתה מעורבת בעריכת הצוואה בהקשר לסעיף 4 בצוואה. להלן יובא הדיון לעניין מצבה וכושרה של המנוחה.
לפיכך, נבחן עתה את כשרות המנוחה לערוך את הצוואה.
העדר כשרות או כשירות מוגבלת?
16. התובע טען כי המנוחה היתה חסרת כשרות לערוך את הצוואה, במועד בו נערכה, שכן לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. מצדד בעמדת המומחית מטעם בית המשפט ד”ר פרץ.
מנגד טוענת הנתבעת כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה והראיה שנבדקה ע”י ד”ר מץ ביום 30.6.09 שמצאה כי המנוחה מסוגלת לכתוב צוואה ומעוניינת בכך. וכן בדיקת ד”ר ברגמן מיום 1.4.10 ,8 חודשים אחר עריכת הצוואה, שקבע כי המנוחה בעלת כושר לערוך צוואה.
17. סעיף 26 לחוק הירושה קובע :
“כשרות לצוות
צוואה שנעשתה על –ידי קטין או על- ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה –בטלה.”
בע”ז (חיפה) 1400/05 מ’ ז”ל נ’ א [פורסם בנבו] תק- מש 2007 (4) 169, הובא ניתוח של יסודות הסעיף. הכלל המובא בסעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב-1962, קובע כי כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות ועריכת צוואה בכללם, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין.
ראוי לציין כי חוק הכשרות מציין אפשרות לקיומה של כשרות מוגבלת.
ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של הצוואה, תלויה במצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה.
ראה: ע”א 7019/94 לפיבסקי נ’ עמליה דן [פורסם בנבו] .
כבוד השופט חשין בע”א 1212/91 קרן ליב”י ואח’ נ’ פיליציה בינשטוק, [פורסם בנבו] קובע:
“עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולבסוף- יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי-כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו- מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי- ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי.”
ראה: ש’ שוחט “דיני ירושה ועיזבון” הוצאת סדן, תשס”ה-2005, עמ’ 98.
2 להוכחת טענות בעניין מצב נפשי וגופני יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת, לפיה על המתנגד להוכיח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. לפיכך, צוואה שנעשתה בעת שהמצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה, תהא תקפה גם אם במועד מאוחר יותר ניטל ממנו כושר זה.
ראה: ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מרום [פורסם בנבו].
ע”א 160/80 בנדל נ’ בנדל, פ”ד לה (3) 101.
ת”ע (טבריה) 41070-08-10 מיכאלגשוק ז”ל נ’ יעקב וייסמן [פורסם בנבו].
2 נטל ההוכחה לקיומה של הגבלה על המצווה, מוטל על מי שרוצה להבנות ממנה, דהיינו על המתנגד הטוען לחוסר כושר אבחנה של המצווה. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל זה לא די בהעלאת ספיקות גרידא.
ראה: ע”א 279/87 רבינוביץ נ’ קריזזל , פ”ד מג (4) 760.
ע” א 142/86 מיכסן נ’ מיכסן, פ”ד לה (2) 155.
כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות, ובמיוחד בדיעבד, מאדם, שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך, כך שהנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הינו כבד ביותר.
ראה: ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום. ע”א 724/87 כלפה נ’ גולד, פ”ד מח (1) 2, 31.
בע”א 160/80 בנדל נ’ בנדל, פ”ד לה (3) 101 נקבע כי, המרכיבים אותם יש להביא בחשבון על מנת לבחון האם המנוח היה בעל כושר להבחין בטיבה של הצוואה הם:
א. מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה.
ב. ידיעתו על דבר היקף הרכוש ויורשיו.
ג. מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על היורשים.
ראה: ת”ע (ת”א) 108470/08 מ.ל ואח’ נ’ האפו’ ואח’ [פורסם בנבו] .
ת”ע(ת”א)102160-09 עזיבון המנוחה א.ג. ז”ל נר.ג.ג. [פורסם בנבו] .
נקבע בפסיקה, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא.
ראה: ע”א 1212/91 קרן ליב”י ואח’ נ’ פיליציה בינשטוק [פורסם בנבו] .
ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ רינה מרום [פורסם בנבו] .
המשקל שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. די לבית המשפט שישתכנע שהיה בהתנהגות הכוללת של המצווה, בעת עריכת הצוואה והחתימה עליה, כדי להצביע שהמצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה.
ראה: בע”א 1212/91 קרן ליב”י ואח’ נ’ פיליציה בינשטוק, [פורסם בנבו] .
חשוב להדגיש כי גם הפסיקה הדורשת קיומם של המרכיבים לעיל, על מנת לשלול קיומה של מגבלה, אינה מחייבת שהצוואה תיערך בתבונה ,או בסבירות, או במידה של הומאניות, אלה הם עניין לרצונותיו של המצווה.
בת”ע (נצרת) 1120-08 ק.ט. נ’ פ.ז. [פורסם בנבו] נקבע כי :
“הלכה פסוקה היא, כי מומחה רפואי רשאי לבסס חוות דעתו על תוצאות בדיקות שנערכו במועד מוקדם יותר על ידי רופאים עמיתים, ולמעשה במקרים רבים אין לו דרך אחרת אלא לנהוג כך ו”אין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה” (ע”א 245/63 דוד נ’ שמרלינג, פ”ד יז 2278 וע”פ 566/89 מרציאנו נ’ מ”י, פ”ד מו(4) 539, 546).”
כאמור לעיל נקודת הזמן הרלבנטית הינה מועד חתימה הצוואה וחומר הראיות צריך להתייחס למועד זה.
כשרות מוגבלת או חוסר כשרות מוחלטת?
18. לאחר ששקלתי את הדברים ומשקבעתי כי סעיף 4 לצוואה הינו תולדה של השפעה בלתי הוגנת ופרי מעורבות של הנתבעת, מצאתי לקבוע כי המנוחה הייתה בעלת כשרות מוגבלת לערוך צוואה, ככל שמתייחס לסעיף 4 לצוואה וביצוע הענקות של נכסיה כולם לנתבעות. עם זאת, לא מצאתי לקבוע כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות כמצוין בסעיף 3 לצוואה, כמצוין בחוות דעת פרופ’ פרץ והרופאים ד”ר מץ וד”ר ברגמן אשר בדקו את המנוחה בחייה וכי סעיף זה משקף את רצונה האמיתי.
נבחן עתה את חוות דעת פרופ’ פרץ.
חווה”ד הרפואית של פרופ’ פרץ
19. נקודת המוצא לדיון הינה עדותה של פרופ’ פרץ (בעמ’ 13 לפרו’) כי גם אדם עם אלצהיימר תיאורטית יכול לערוך צוואה. בית המשפט מינה את פרופ’ יהודית אהרון פרץ, לבחון את כושרה של המנוחה לחתום על תצהירים להעברת רכוש ללא תמורה, אשר הגישה חוות דעתה מיום 15.5.12 סומנה ח/1 .לאחר פטירת המנוחה התבקשה פרופ’ פרץ לעדכן חוות דעתה ולבחון גם את כושרה של המנוחה לחתום על הצוואה מיום 28.7.09 חוות דעת מעודכנת הוגשה ביום 20.3.14 וסומנה ח/2 ובה מציינת:
“אין כל ספק כי הגב’ א. לא ניסחה את הצוואה ב 28.7.09 מדובר במסמך שיש בו חלקים משפטיים מנוסחים במשפטים מורכבים. סביר להניח כי הגב’ א. לא היתה מסוגלת לזכור בסיומו של המסמך את שקראה בראשיתו.”
בתשובות לשאלות הבהרה מציינת פרופ’ פרץ:
“2.1:….דעתי היא כי היא לא היתה מסוגלת להבין את פרטי ההתחשבנות שנעשתה בחשבונה”
ולעניין העסקה של העברת הרכוש לנתבעות השיבה:
“כרשום בחוות דעתי, דעתי היא שלא היתה מסוגלת להבין את העסקה”
בהתאם לחוות הדעת ,המנוחה בת 90, אובחנה כבר בשנת 2008 כחולת באלצהיימר, סבלה מדמנציה בדרגת חומרה בינונית 19/30 mmse. פרופ’ פרץ מנתחת את הבדיקה של ד”ר מץ ומציינת את הנתונים הבאים:
1. המלצה על טיפול המתאים לאבחנה של מחלת אלצהיימר בדרגת חומרה בינונית לפחות.
2. המלצה למינוי אפוטרופוס.
עם זאת כפי שצויין לעיל פרופ’ פרץ בתשובה לשאלות הבהרה מיום 1.7.12 בהתייחס לשאלה 2.1 כותבת:
“דעתי, כפי שהיא רשומה בחוות הדעת היא כי הגב’ א. רצתה לחלק את רכושה לשלושת ילדיה” .
ד”ר פרץ בחקירתה העידה כי מבדיקות ד”ר ברגמן וד”ר בן חיון עולה, כי המנוחה לא זכרה יותר מכמה ספרות לזמן קצר מאוד “ז”א שהיא זכרה מקסימום לפני מס’ דקות” (עמ’ 12) לפיכך האמור בסעיף 4 לצוואה הינו מעבר לטווח הזכרון של המנוחה ביחס לתצהירים ככל שנחתמו קודם לכן.
לעומת זאת לעניין סעיף 3 לצוואה העידה ד”ר פרץ (בעמ’ 12 לפרו’):
“אני מבינה שהבינה דברים כלליים כמו שרשמתי, דברים לחלק ל- 3 חלקים שווים, סביר להניח במצב כזה שהיא הבינה”.
ובעמ’ 15 העידה:
“הבדיקה הכי סמוכה לעניין אחת הצוואות הייתה של ד”ר מץ והיא לא התייחסה לזה, יכול להיות שלא שאלו אותה, לא התייחסה אם המנוחה יכולה להבין פרטי פרטים של הצוואה, ד”ר מץ רושמת שהגב’ רוצה שהרכוש יחולק שווה בין ילדיה, כדי שהם לא יריבו ביניהם אבל היא לא רושמת את ההמשך וההמשך, המניפולציות של הדברים הקטנים זה בדיוק התפקודים שנפגעים בשלבים הראשונים של מחלת האלצהיימר”.
כן העידה, כי לא ניתן לומר שהמנוחה מדברת על חלוקה ל-3, לאחר הענקה וכנגד כספים שניתנו למתנגד, לפני שנתיים “אני לא חושבת שאפשר להוביל לשם” (עמ’ 19). דהיינו מבחינת כשירות וכחולת אלצהיימר סעיף 4 היה מעבר ליכולת של המנוחה.
20. עובדות נוספות המעידות על כשרותה המוגבלת של המנוחה הם:
א. הבקשה למינוי אפוטרופוס-הנתבעת הגישה ביום 20.7.09 בקשה להכריז על האם כחסויה ולמינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. מיד לאחר מכן ביום 25.7.09 ,או בסמוך לכך עוברת המנוחה לבית הנתבעת. כשלושה ימים אחרי המעבר המנוחה חתמה על עסקת מכר ביום 28.7.09, לפיה העבירה את הדירה ושתי חנויות, ללא תמורה, לנתבעת ולנכדתה בתו של ח.א.. באותו היום 28.7.09 חתמה המנוחה על צוואה. ביום 31.8.09 מספר ימים לאחר חתימת הצוואה, מוגש תסקיר עו”ס לס”ד אסנת יחזקאל, הכולל המלצה למינוי גוף ציבורי ניטראלי כאפוטרופוס לגופה ורכושה של החסויה. ביום 29.10.09 ניתן צו למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש למנוחה.
אומנם, ההכרזה בצו הינה לאחר עריכת הצוואה, עם זאת ההליך עצמו החל בסמוך ולפני עריכת הצוואה, כאשר בית המשפט מוציא למנוחה צו אפוטרופסות כללי, כשם שציין התובע בסיכומי התשובה ולא בהתאם לתוכן שניסתה הנתבעת לשוות לצו, כמיועד למניעת זליגת כספים בלבד.
ראוי לציין, כי הנתבעת התחמקה בחקירתה מתשובה לשאלה אם יידעה את עו”ד ט. על הבקשה למינוי אפוטרופוס ו”העבירה” את האחריות לעו”ד גיורא בן טל “אין לי מושג אם הוא יידע את עו”ד ט.”(עמ’ 77).
ב. ביום 31.8.09 מציינת העו”ס אסנת יחזקאל כי המנוחה “זקוקה להשגחה עקב מצבה הקוגניטיבי”.
ג. כבר ביום 23.6.09 הנתבעת מתקשרת לבנק ,מודיעה כי לאם יש אלצהיימר ובבנק עוצרים את החשבון ופונים למחלקה המשפטית (עמ’ 37) ומציינים כי “לא יתקבלו יותר הנחיות בחשבונות ולא תבוצע הוראה לשינוי בעלים או כספים ללא הוראה מהאפ”כ”.
הנתבעת אישרה כי ביום 20.7.09, ביקשה למנות אפוטרופוס לאם. לדבריה המטרה למנוע המשך זליגת הכספים. אם כי ציינה שהאמינה במה שכתבה בבקשה, שהאם אינה כשירה לא לטפל בגופה ולא ברכושה (עמ’ 74).
כשרות האם לחתימה על התצהירים
21. ד”ר מץ ציינה כי המנוחה סבלה מדמנציה בדרגת חומרה המונעת ממנה לנהל את ענייניה הכספיים. חלק מחוסר היכולת לנהל את ענייניה הכספיים מוצא ביטוי בחוסר הכשירות לחתום על תצהיר העברות רכושיות, ללא תמורה, (כמו גם סעיף 4 לצוואה כמצוין לעיל). וכפי שסיכמה פרופ’ פרץ את חוות דעתה (ח/1).
“דעתי היא כי הגב’ א., מאובחנת מדמנציה מ 008 , לא היתה מסוגלת להבין את מהותו של התצהיר עליו חתמה ב 27.7.09”.
יתרה מזאת, התצהירים עצמם מורכבים וחורגים מרצונה, כפי שהובע בפני ד”ר מץ “כל עוד היא בחיים תעשה בכספה כראות עיניה ותתמוך כלכלית במי שמטפל בה יותר מבין הקרובים”.
רצונה של המנוחה לשמור ולעשות בכספה כראות עיניה לא עולים, בקנה אחד עם עברת הבעלות למבקשות.
יצוין, כי שני הצדדים בעדויותיהם מצאו לחלק בין יכולות שונות של האם. כך למשל האח ח. (בעמ’ 50 לפרו’) מבחין בין רצון האם לערוך צוואה ולחלק את הרכוש שווה בשווה בין כל הילדים, לבין מתן הוראות לניהול נכסים וניהול הנכסים שנוהלו ע”י האח מ..
גם בעדות התובע עצמו יש בסיס להבחנה בין פעולות שונות. כך למשל העיד כי בחודשים ינואר –פברואר 2008 הרגיש “שיש בעיה עם אמא …לא ידעה לנהל חשבונות הייתה מבולבלת לגמרי” ומאידך אישר כי אמו נתנה לבנו ג. 2 שיקים (נ/2 מיום 28.1.09 ו- נ/3 מיום 20.2.09 ע”ס של 500 ₪ ו-1,230 ₪ ונימק “היא נתנה לנכד שלה”.
כאמור לעיל, בית המשפט מצא למתוח את קו “הכשירות” בין סעיפים 3 ו-4 לצוואה.
22. מכל המקובץ לעיל, עולה כי כשרותה של המנוחה לעריכת תצהירים ולצוות כמצוין בסעיף 4 לצוואה, היתה מוגבלת ולפיכך הנני מורה על בטלותם. עם זאת, רצון המנוחה המובהק, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 3 לצוואה הינו בר תוקף ומשקף את רצונה האמיתי.
נעבור לדון בקבוצת עילות השנייה – הנוגעת לתוכן הצוואה מבחינה מהותית- פרשנית.
טענות מהותיות ותוכניות כנגד סעיף 4 לצוואה
23. לטענת התובע, סעיף 4 הינו סעיף סתום, כאשר אין מידע על סדר חתימת המסמכים. מצביע על חוסר בהירות בבסיס חלוקת הנכסים ותוהה מדוע ההתחשבנות לא נערכה קודם העברת הנכסים. הוראות הצוואה לא מתיישבות בהכרח עם תצהיר העברה ללא תמורה.
הנתבעת מנגד טוענת, כי הענקת הנכסים בחיי המנוחה נועדה לאזן איזון ראשוני בין ילדיה, על רקע היקפם של הכספים שקיבל התובע בשנים האחרונות ומתוך כוונה, כי בצוואה יהיה כדי לערוך איזון סופי ומלא, באופן שאף ילד לא יצא מקופח. התובע קיבל מאות אלפי שקלים, רכש שתי דירות בהרצליה ואילת, שנתיים לאחר דחיית בקשתו לפשיטת רגל ולפיכך היה צורך לאזן בין הילדים כמצוין בסעיף 4.
סעיף סתום או חיובי יורש
24. סעיף 33 לחוק הירושה קובע :
“הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה בטלה”.
על האפשרות לבטל סעיף סתום מתוך צוואה ראה: תע (י-ם) 10953-08-13 י’ ח’ א’ נ’ ח’ ו’ [פורסם בנבו] (מיום 22.6.14).
“מה ציווה” – דהיינו: הצוואה אמורה לכלול הוראות מצוות, המסדירות את אופן חלוקת הרכוש. יש לראות מתוך הצוואה, מי יזכה ובכמה יזכה. ראה: ע”א 5694/94 איובי נ’ שמואלי, פ”ד נ(4) 444).
סעיף 45 לחוק קובע:
“חיובי יורש
המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העיזבון”
סעיף 38 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 קובע:
“ביטול מקצת הצוואה
(א) נקבע בצוואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכייה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכייה שהייתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה.
(ב) בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה שלא כאמור בסעיף קטן (א) אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו.”
הכלל הוא כי חלק בצוואה שבוטל ,איננו חייב להשפיע על יתר חלקי הצוואה, אלא אם יוכח ההיפך.
ראה ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, בעמ’ 350.
העיקרון הקבוע בסעיף 38(ב) לחוק כונה בפסיקה כעיקרון ה”עפרון הכחול”. עמד על כך כבוד השופט גולדברג בע”א 234/86 אמונה – תנועת האשה הדתית לאומית נ’ בלר, פ”ד מב(4), 148, 161 – 162 :
“… השאלה היא, אם יש בכגון דא להפעיל את הוראת סעיף 37 לחוק הירושה, דהיינו את עקרון ה”עיפרון הכחול”, לגבי שני הסעיפים האמורים. סבורני, כי התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה, אם ביטול החלק, שנבע ממעורבותו של הנהנה, מותיר את שאריתה של הוראת הצוואה כשהיא עומדת מכוח עצמה, אם לאו. במלים אחרות, לא בתיקון הצוואה כדי להתאימה לרצון המצווה אנו עוסקים אלא בביטול הוראות, שהוכנסו בה עקב מעורבות של הנהנה, ובשאלה, אם דבוקות ההוראות הפסולות עם הכשרות עד שלא ניתן להפריד ביניהן”.
ראה גם:
ת”ע (ת”א) 3530/01שמואל עצמון נ’ לאה עצמון (מיום 30.11.05).
ת”ע (ת) 4410/99 דניאל צברי נ’ סנדלר יהושע (מיום 1.6.00)
כאמור בין לפי הוראת סעיף 33 ובין לפי סעיף 38 (א) לחוק ,במידה ונקבעה בצוואה הוראה “סתומה” או בלתי אפשרית כחיוב לפי סעיף45, בטל החיוב, או ההוראה הסתומה.
ביטול סעיף או ביטול הצוואה כולה
25. הנשיא בדימוס א. ברק בספרו “פרשנות במשפט פרשנות הצוואה”, נבו הוצאה לאור (בעמ’ 363) כותב כי במידה ונפלה בהוראת צוואה טעות ואין לקבוע בברור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, הרי שאין מנוס מביטול הוראת צוואה, שבה נפלה הטעות:
“ודוק: אין מבטלים את הצוואה כולה . מבטלים אך את ההוראה שבה נפלה הטעות. אין בביטול הוראה שבה נפלה הטעות כדי לבטל את שאר חלקי הצוואה, “אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו.” עם ביטול ההוראה הנגועה בטעות- ועל יסוד ההנחה שאי אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות- יחולו בעניינה הוראות אחרות בצוואה..”
וכן
“בישראל יש בו לעתים אף כדי להגשים את הרצון האמיתי של המצווה, כאשר רצון זה מוצא את ביטויו בשאר הוראות הצוואה, או כאשר רצון זה היה לירושה על-פי דין.”
מהכלל לפרט
סעיף 4 לצוואה קובע כאמור לעיל:
“לפני חלוקת העזבון ייערך חשבון מה קיבל כל אחד מילדיי בחיי, והחלק שאותו נתתי או נלקח ע”י ילדי יופחת מחלקו, מובהר כי החלק שאני מצווה לנכדתי ט. הוא על חשבון בני ח.”.
במקרה דנן, המנוחה ציוותה כי לפני חלוקת העיזבון ייערך חשבון מה קיבל כל אחד מילדיה בחייה. מלבד היותו סעיף סתום, המדובר בחיוב שעל יורשי המנוחה לבצע תוך שהינה מוסיפה כי “החלק שאותו נתתי או נלקח ע”י ילדי יופחת מחלקו”.
המדובר בהוראה שהינה “בלתי אפשרית” במובן סעיף 38(א) לחוק הירושה. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי הצדדים חלוקים לגבי סכומים ידועים שנמשכו בחייה האחרונים של המנוחה ולגבי מטרת השימוש בהם. הצדדים חלוקים האם משיכת ה-70 א’ ₪ נעשתה ע”י האח ח.? או שמא ע”י התובע לאחר פטירת האב? (ראה סעיף 26 לסיכומי התשובה של התובע) ראה גם דיון לגבי הפחתה בשיעור כספי הפקדון (בעמ’ 32 לפרו’).
באשר לסכום בסך 300 א’ ₪, הצדדים חלוקים בשאלה אם קיימת הצדקה כי הסכום יובא בחשבון במסגרת התחשבנות. התובע טוען כי מדובר “בפיצוי” והתובעת טוענת כי יש להביא בחשבון סכום זה. התובע מעיד כי מדובר בכספים שאחיו ח. גנב ממנו, לאחר שהבנק עיקל מגרשים כבטוחות “אני קיבלתי מהורי את הכסף כנגד אותם נכסים שעוקלו ע”י הבנקים, והכספים האלה ירדו מחלקו של אחי בירושה.”(עמ’ 34) לאח ח. עמדה אחרת לפיה הכספים שלטענתו אינם מגיעים למתנגד (עמ’ 45)
התובע מכחיש למשל כי הסתייע באימו לצורך רכישת הדירות בהרצליה ובאילת (עמ’ 34).כך למשל עריכת תחשיב כאמור “מה קיבל כל אחד בחיי” אינו אפשרי, לא ידוע ממתי? מיום הלידה? מיום הבגרות? או שמא מיום פטירת האב (ראה ניסיון הנתבעת לתזמן את המועד בסיכומיה) ודוק.
יודגש כי המנוחה עצמה בוודאי לא יכולה היתה לזכור במועד חתימת הצוואה, בהתאם לעדות המומחית, כמה כספים נטל התובע בחייה (עמ’ 15).
לפיכך כשם שקובע סעיף 38(א) לחוק, התנאי או החיוב בטלים. עם זאת, אין בכך כדי לבטל את הזכייה שהיתה מותנית, או שהחיוב היה מוטל עליה. לפיכך, החלוקה תהא באופן שווה בהתאם לנכסי העיזבון ללא ביצוע הפחתות או תחשיבים.
עריכת תחשיב כאמור, מבלי שגלויים משתני התחשיב שהינם כלליים ביותר, מביאה למסקנה כי מדובר בסעיף שיש לבטלו .
26. מכל המקובץ, הריני מורה על בטלות סעיף 4 בשל היותו סעיף סתום ובכל אופן הוראת צוואה שקיומה אינו אפשרי, בשל חוסר משתנים רבים לעריכת התחשיב.
אחרית דבר
27. קשה שלא לשתף בתחושה הקשה שעולה מהתיק ביחס ליחסים של הנתבעת והתובע, בינם לבין עצמם (ראה עדות הנתבעת בעמ’ 64, על היות התובע אלים) ובינם לבין האם המנוחה (ראה עדות הנתבעת על חוסר הנוחות שלה לבקר את האם- בעמ’ 65). האם המנוחה היתה כלי למאווייהם של ילדיה (ראה רצון מתי לשנות את הצוואה נשוא הדיון בשנת 2009), תוך ניצולה מבחינה כלכלית, עד כדי כך שביום 29.10.09 ניתן צו למינוי אפוטרופוס ומונתה עמותת שפר כאפוטרופא ניטראלית (ולא אף אחד מילדיה). האפוטרופא, לבסוף השיבה את המנוחה מבית הנתבעת (עמ’ 57) ועצרה את תשלומי המנוחה לנתבעת עבור שהות בביתה.
רצונה של המנוחה בחלוקה שווה של העיזבון, נבע מאותו רצון שהילדים לא יריבו על העזבון, תקווה שהתבדתה בשל מעשי הנתבעת והחתמת האם על תצהירי העברה ללא תמורה. המאבקים בין הצדדים החלו עוד בחיי האם, כמו המאבק על הירושה לבושתם של הצדדים.
ביטולו של סעיף 4 מושתת על אדנים רבים: כתיבת הסעיף הינה תולדה של השפעה בלתי הוגנת לצד מעורבות אפשרית של הנתבעת בעריכתו, בנוסף הינו סעיף “סתום”, ו/או סעיף “בלתי אפשרי”. (ולא מצאתי לחלק בין הנתבעות באשר הנכדה היוותה “ידו הארוכה” של אביה ח.).
החידוש במקרה זה, בכך שעושה “פלגינן דיבורא” לגבי הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לצוות, כשרות מוגבלת לעומת אי כשרות מוחלטת. המחוקק עצמו אפשר חלוקה כזאת לגבי הוראות אחרות בחוק הירושה (דוגמת סעיפים 33, 34,35) אולם אין לשון סעיף 26 לחוק נוקטת באותה לשון. עם זאת, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בסעיף 2 לחוק, מדבר על הגבלת כשרות לצד שלילת כשרות. לפיכך, ככל שהוראות יתרת הצוואה עולה בקנה אחד עם רצונה המובהק של המנוחה כשם שהוכח, לא מצאתי להורות על ביטול הצוואה במלואה, אלא רק על ביטול סעיף 4 כמצוין.
לסיכום
28. לאחר ששמעתי את הצדדים ועדיהם, טענותיהם והאסמכתאות שצורפו, התרשמתי כי רצונה של המנוחה היה בחלוקה שוויונית של העיזבון ל-3 ילדיה. כן שוכנעתי כי מסמכי העברה ללא תמורה וסעיף 4 לצוואה, דינם בטלות, מאחר ואינם משקפים את רצון המנוחה ומקורם בהשפעה בלתי הוגנת. כמו כן, מצבה הרפואי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, לא אפשר לה לצוות כאמור בסעיף 4, או לבצע העברות ללא תמורה כשם שהוחתמה. לפיכך מכל המקובץ ולאחר ששקלתי את הדברים נקבע כדלקמן:
א. התביעה בתמ”ש 32055-11-09 [פורסם בנבו] מתקבלת באופן שתצהירי העברת הנכסים ללא תמורה-בטלים.
ב. בת”ע 36426-06-13, [פורסם בנבו] מתקבלת חלקית התנגדות התובע, באופן שמבוטל סעיף 4 לצוואה. בכפוף לביטול זה, הנני מורה על קיום צוואת המנוחה מיום 28.7.09 (למעט סעיף 4 לצוואה).
ג. הצדדים רשאים להגיש נסח פורמאלי של צו קיום הצוואה (הכולל את ההסתייגות מסעיף 4) ואת ביטול תצהירי העברה ללא תמורה.
ד. הערה בדבר פסק הדין תירשם על נכסי המקרקעין של המנוחה.
29. בשל התנהגותם של הצדדים ביחס לאם המנוחה, לא מצאתי לנכון לקבוע הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
תגובות למאמר