מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים
ב”ה
תיק 289160/11
בבית הדין הרבני האזורי נתניה
לפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר – ראב”ד, הרב אברהם שינדלר, הרב יהודה יאיר בן מנחם
התובעת: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד רינת קדמי)
נגד
הנתבע: פלוני (ע”י ב”כ עו”ד דניאל ברוזה)
פסק דין
ביום ג’ בתשרי התשע”ג (19/09/2012) נתן ביה”ד את פסק דינו בתביעת הגירושין של הבעל ולפיו:
א) על הצדדים להתגרש זמ”ז, ויפה שעה אחת קודם.
ב) האשה זכאית למלוא כתובתה ע”ס 100 זוז (לדעת מר”ן 37.5 דרהם שהם כ־ 112.5–120 גרם כסף טהור) בתוספת 520,000 ש”ח.
ג) לדעת הרוב – אין הבעל יכול לגרשה אם אינו פורע לה כל כתובתה או להגיע איתה לסכום פיצויים מוסכם.
לדעת המיעוט – לאור מצבו הרפואי והכלכלי של הבעל, מצב שאינו מאפשר לבעל לפרוע בשלב זה את כתובת האשה, ולאור העובדה שגם האשה מסכימה וחפצה בגירושין, הרי שאין לעכב את סידור הגט עד לתשלום הסך דלעיל, ועל כן על הצדדים להתגרש כאשר הבעל משלם סך של 26,000 ₪ בלבד, ועל האשה להגיש לביה”ד תביעה לתשלום יתרת הכתובה אם וכאשר מצבו הכלכלי של הבעל יאפשר לו לעמוד ביתרת הסך הנ”ל.
מעבר לסך הנ”ל לא יחויב הבעל בשלב זה בכל תשלום נוסף.
ביה”ד פוסק כדעת הרוב.
בדיון שהתקיים בתאריך י”ד בסיון התשע”ג (23/05/2013) אמרה האשה כי היא רוצה להתגרש אך הבעל טען “אני מעדיף שלא להתגרש, אין לי כסף לתשלום הכתובה.” לבסוף לא הגיעו הצדדים להסכם בנוגע לתשלום הכתובה, ותיק תביעת הגירושין של הבעל נסגר.
בתאריך כ”ט בתמוז תשע”ג (7.7.2013) הגישה האשה לביה”ד את תביעתה לגירושין, ובדיון שהתקיים ביום י”ז באדר ב התשע”ד (19/03/2014) טענה ב”כ האשה כי “בתיק זה כבר התקיימו הוכחות ואף בית הדין הוציא פסק דין ארוך ומנומק ולכן אין טעם בקיום הוכחות, אני מבקשת לפסוק לפי החומר שבתיק וחשוב לציין שהגשנו תביעת גירושין ותביעת כתובה”. ב”כ הבעל לא התנגד לפסיקה על פי החומר שבתיק, ולשאלת ביה”ד על אודות תשלום הכתובה השיב ב”כ הבעל “זו תביעת גירושין של האשה.”
בתום הדיון נתן ביה”ד את החלטתו ולפיה:
“הדיון היום נקבע להוכחות האשה בתביעתה לגירושין, רכוש, ולתשלום הכתובה.
ב”כ האשה אמרה שמבחינתה יכול בית הדין להוציא פסק דין לפי החומר שבתיק כולל פסק דין ראשון, ובנוסף לכך תגיש מסמכים חדשים.
ב”כ הבעל מסכים להוצאת פסק דין לפי החומר שבתיק.
לנוכח האמור:
• לב”כ האשה מוקצבים 30 יום להגשת מסמכים חדשים לבית הדין ולצד השני.
•לב”כ הבעל ניתנים 30 יום מיום המצאת המסמכים, להגשת תגובה.”
ביום י”ד בסיון תשע”ד (12.6.2014) התקבלו בביה”ד מסמכים שצרפה ב”כ האשה ובהם תסקיר אגף הרווחה באילת מיום ל’ אדר א’ התשע”ד, התסקיר מתייחס להסדרי הראיה של האב עם ילדיו, החלטת ביהמ”ש מיום כ”ח בטבת תשע”ד (31.12.2013) הנוגעת גם היא לנושא הנ”ל (כמו כן צורפו עוד מספר מסמכים הקשורים לנושא הנ”ל).
בתאריך כ”ג בתמוז תשע”ד (21.7.2014) התקבלו בביה”ד מסמכי ב”כ הבעל ובהם מכתבה של האשה למשטרה ולבית המשפט בבקשה לבטל את כתב האישום נגד הבעל ועוד מסמכים.
פסיקת ההלכה
בתיק זה ניתן פסק דין בתביעת הבעל ולפיו על הצדדים להתגרש. למעשה שני הצדדים מעוניינים בגירושין, ואולם חרף האמור הצדדים לא התגרשו וזאת משום שהבעל חויב בתשלום הכתובה ותוספת הכתובה. עתה מונחת בפנינו תביעת האשה לגט ולכתובה, הבעל מסכים להתגרש אך מסרב לשלם לאשה את כתובתה, כמשתמע מטענת ב”כ הבעל תביעתה של האשה לגירושין שוללת ממנה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.
נדון בדברים אחד לאחד.
א. תביעת הגירושין עצמה אין בה בכדי לשלול מהאשה את זכאותה לכתובתה כולה
והנה ראש לכול נראה שיש להבהיר שבתביעתה של האשה לגירושין אין בהכרח בכדי לשלול ממנה את זכאותה לכתובה, דהנה כבר הבאתי בכמה פסקי דין את דברי רב פלטוי גאון המובאים בהגהות אשרי (כתובות יג, ה):
“וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו’.”
דברים מהם עולה שזכאותה או אי זכאותה של האשה לכתובתה אינה תלויה בשאלה מי הגיש את תביעת הגירושין אלא בשאלה בשל מי נהיה הסער הזה, בשל מי נפתח תיק הגירושין ומי הוא זה אשר גרם לגירושין ואשר חורבנו של הבית תלוי בצווארו.
ונראה שכך יש לדייק גם מדברי רבנו הטור (סי’ קיח) בעוסקו בתקנת טוליטולא:
“מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבו’ זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה… ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה…”
הא קמן דכתב “מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה”, היינו שלא די בתביעתה בלבד בכדי לשלול ממנה את זכאותה לכתובה אלא גם צריך שיצאו הגירושין ממנה היינו שהיא תהיה האחראית להם, מה שאין כן במקום בו היא תובעת את הגירושין אך היה זה הבעל שגרם להם והם יצאו ממנו שאז זכאית היא לכתובתה כולה.
כך עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב”ץ (ח”ב סי’ ח):
“עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים; והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין – שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.
תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן: לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן (שהרי יש לנו) מקרא דכתיב ‘כי היא היתה אם כל חי’ בפ’ אע”פ (ס”א ע”א)… ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ועוד כתוב: טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו… ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום?”
ולמעלה מכך נמצא מפורש בתקנות שהביא התשב”ץ בהמשך ספרו (שם חלק ב סימן רצב) בהן ביאר שמעיקר הדין גם כאשר האשה תובעת גירושין אם שניהם מתרצים בכך זכאית היא לכתובתה ולתוספת כתובתה, וזל”ה:
“תקננו שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתוב’ עיקר כתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנ’. ומה שנמצא בשטר כתובת’ שהכניס’ לו נדוניא והתוספ’ אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהי’ הגירושין ברצונו ושלא ברצונ’ אין לה תוספת כלל.”
ועל זה כתב לבאר:
“עוד כתוב בתקנה הנזכר שאם לא יהיו הגרושין ברצונו ושלא ברצונ’ אין לה תוספ’ כלל. ופירוש זה שאם היו הגרושין ברצונ’ כמו ברצונו שהיא תובעת גט. או שלא ברצונו כגון שחייב לגרש’ מן הדין מפני מאורעו’ שלא ברצונו אין לה תוס’ כלל. לפי שלא תקנו התוס’ בתקנ’ זו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא’. שאינו מן הדין שישאנ’ בתול’ ויגרשנ’ אח”כ וזה אינו אלא כשהוא מגרש’ ברצונו ושלא ברצונ’ כמו שכ’ הרי”ף ז”ל בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב”א ז”ל כ’ בתשוב’ שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוס’. דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה. ואף על פי שלולי התקנה אם כ’ תוספ’ מעצמו והיו הגירושין ברשו’ שניהן גובה הכל. כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים. ולא כתבו אלא ע”מ כן.”
מבואר בדבריו שעל פי עיקר הדין, ובמקומנו הרי לא פשטה תקנת התשב”ץ, גם כאשר האשה תובעת את הגט אם שניהם מתרצים בגירושין יש לה תוספת, וכל אימת שהבעל מתרצה לגרשה, ושניהם מבינים כי חייהם המשותפים בלתי אפשריים, אין לנו עניין בשאלה מי היוזם את הגירושין והאשה עדיין זכאית לתוספת כתובתה, באופן שנראה שרק כאשר היא, והיא בלבד, הביאה לגירושין, מפסידה היא את כתובתה.
וכבר הרחבתי בפס”ד אחרים (לדוג’ תיק מס’ 862728/1) [פורסם בנבו] בכך שכאשר האשה תובעת גירושין, ותביעתה נובעת ממעשיו הרעים של הבעל המופנים כלפיה ומתקיימים בה רח”ל דברי ירמיהו במגילת איכה “דוב אורב הוא לי ארי במסתרים”, “דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ” וודאי צודקת היא בתביעתה להתגרש ממנו ואינה מפסידה מאום מכתובתה. והבאתי שכך ראיתי שכתב לחלק הגאון רבנו עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח”ה אבה”ע סי’ סה) בין דין מורדת דמאיס עלי המפסידה את כתובתה לבין אשה אשר בעלה פוגע בה בהתנהגותו ובמעשיו שאז אינה מפסידה את כתובתה ותוספתה, שאחר שהביא את דברי המהרי”ו בדינא דמורדת כתב לחלק וז”ל:
“הדברים מבוארים שעיקר הטענה היא בדברים שאינם בינו לבינה, שמשתכר שאינו מן היישוב ומאבד ממונו שזה גורם למחסור בבית, אך אין כאן ענין הכאות וקללות ומריבות שאלו יש בהן ענין עינוי גוף ונפש, וגם כי הטענה שם היא רק על פי דבריה אין עדים מעידים על זה,… דוק מינה בנד”ד שעיקר האמתלא היא בדברים שיש בהם עינוי גוף ונפש ממש, וגם כי יש כמה עדים מעידים על התנהגותו האכזרית הזאת… פשוט שאף מהרי”ו אזיל ומודה ששפיר מקרי אמתלא ואין מקום לדונה כדין מורדת על אשר עזבה את הבית.”
ועיין גם בדברי חברי ביה”ד הרבני בת”א (פד”ר ח”א עמ’ 201) בהרכב הגר”א גולדשמידט, הגרש”ש קרליץ והגר”י בבליקי שדנו באשה שתובעת את גטה משום שבעלה אינו מפרנסה וכתבו את הדבר הברור מאליו והוא שבכה”ג אין לדון את האשה כמורדת:
“דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגרושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר”ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר”ח אין הבעל פטור לשלם התוספת… ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.
…
אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ”ה ע”א: […] פירש רבינו חננאל […] וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת […] דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו […] ויפטר מתוספת […] דפשיטא ליה דאית לה תוספת […].
וכן יוצא מפורש מדברי הרא”ש בתשובה בכלל ח’ סימן ז’ (מובא בטור אה”ע סימן קנ”ד): ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה […] לקח אשה אחרת בקדושין כמנהג הארץ הזאת […] ואין בידו לפרנס את שתיהן […] ואם יגרשנה מה יתן לה […] תשובה […] ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע.
הרי שאף שהאשה תובעת את הגרושין, מכיון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא”ש חולק על הריצב”א כנ”ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על ידי שלקח את השניה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב”א עליו לשלם התוספת.”
וע”ש שהביאו עוד סימוכין לדבריהם מתשובת הר”י מיגא”ש (סימן קנ), תשובה קכ”ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ”ד הגהות ב”י כ”ה), והרי דבריהם עולים, ב”ה, כדברינו בתיק הנ”ל שכאשר הגירושין נובעים ממעשיו של הבעל ותלויים הם בצווארו כו”ע יודו שחייב הוא בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת. ורק כאשר הגירושין אינם נובעים ממעשיו של הבעל אלא מכורח נסיבות שנכפו עליהם חולקים רבותינו הראשונים לדעת ר”ת (תוספות יבמות סה, ב) יש לה תוספת, לדעת הריצב”א (שם) לדעת ר”ח אם הדברים נוגעים לעיקר האישות יש לה תוספת, ולדעת הרא”ש (תשובה כלל מג סי’ ד, ה) אין לה תוספת. ועל כן גם בנדון שבפנינו מוטל עלינו לעמוד על שורשיו של התיק שלפנינו לדון בגורמים לשבר אותו רואים עינינו ולקבוע את האחראים לו.
ב. גורמי השבר ושורשי הקטטה בנדון שבפנינו
בנדון שבפנינו כתב ביה”ד בפסק הדין הקודם בתיק, פסק דין עליו מסתמכת האשה בתיק שבפנינו, כי:
“הצדדים שבפנינו נישאו זל”ז בשנת 2003, אלו הם נישואים שניים לשני הצדדים, ולמעשה הם חיים בפירוד זה כשלוש שנים.
מן הדברים שנשמעו בביה”ד, הן מפי הצדדים עצמם והן מפי העדים עולה כי עוד קודם לעזיבתו של הבעל את הבית שרר בין הצדדים מתח רב. נראה כי לשיאם הגיעו הדברים באירוע בעל גוונים אלימים שהתפתח בין הצדדים בתאריך 13.7.09. לדברי הבעל האשה התנפלה עליו, הכתה אותו ובסופו של דבר אף הגישה נגדו תלונה במשטרה בטענה שהוא תקף אותה. האשה הכחישה את דבריו של הבעל, לטענתה הבעל השליך אותה על הרצפה, בעט בגבה והטיח את ראשה.
דבריה של האשה נתמכו בעדות בן דודה [מ’] שהעיד בפנינו כי ראה את הבעל מכה את אשתו ביום הנ”ל. אולם האשה הצהירה בביה”ד כי תציג מסמכים רפואיים המעידים על האלימות שספגה, אך מסמכים שכאלה לא הוצגו בפנינו. מאידך נשמעו בפנינו שתי ‘עדויות’ על כך שדווקא הבעל נראה חבול לאחר האירוע, פניו שרוטות ומשקפיו מעוקמות, וכפי שעולה מדבריה של האשה הרי שגם היא מודה שחבלה בבעל אלא שלטענתה עשתה כן כהתגוננות עצמית. עוה”ד שייצגה את הבעל בתיק הפלילי מסרה לביה”ד כי האשה הופיעה בפניה וביקשה ממנה שתעשה כל מאמץ על מנת שבעלה לא יורשע, תוך שהיא מציינת כי היא הפריזה בתיאור הדברים שמסרה למשטרה. לכל זאת מצטרפת העובדה כי האשה עצמה אישרה בפנינו כי ערכה בעזרת אנשים שונים שלושה מכתבים המופנים לרשויות ובהם הביעה את בקשתה להקל עם בעלה תוך ציון העובדה כי ‘לא עברתי בעבר ולא היום מכות מבעלי’.
לאחר בחינת מכלול הדברים הגיע ביה”ד למסקנה כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה הלך הדברים באותו אירוע אלים אליו נקלעו הצדדים, ואף כי ברור הוא כי כל אלימות באשר היא פסולה מן הייסוד, הרי שכל אחד מן הצדדים טוען שהצד שכנגדו הוא אשר הרגיל את הקטטה ואין בידנו די כלים להכריע בין הגרסאות. בפסק הדין ציין ביה”ד שהאשה לא טענה שהיא סבלה, חלילה, מנחת זרועו של בעלה במקרים אחרים.
באשר לשורשי המתח שבין הצדדים קיבל ביה”ד את דבריה של פקידת הסעד של המועצה המקומית קדימה צורן בתסקיר שהוגש לביה”ד בו צוין (תחת הכותרת סיכום והמלצות):
“[פלוני] אדם שקט, מופנם והתנהלותו ילדותית. ההתרשמות מהגורמים הטיפוליים כי התנהגותה של אשתו כלפיו הביאה אותו לעיתים לתחושת תסכול וייאוש אשר גרמו לו להתבטאויות קשות כלפיה ואף לאיומים.
הפערים באישיותם ובהתנהלותם של בני הזוג הובילו לחיכוכים בלתי פוסקים עד להחלטתם כיום להתגרש.”
מכתבי ההמלצה שהוצגו לביה”ד ע”י ב”כ הבעל, מכתבים המתארים את הבעל כאדם נוח ואדיב, שופכים גם הם אור חיובי על הבעל, ומלמדים על כך שאין המדובר באדם שבאישיותו קווים אלימים או שליליים מובהקים. ונראה כי המתחים ששררו בבית אכן נבעו כתוצאה מהמשבר הכלכלי אשר נחת על ראשו, כפי שתיארה גם האשה במכתבה הנ”ל שהופנה לרשויות.
לאור דברים אלה הגיע ביה”ד למסקנה כי אין עוד תקווה לשלום בין הצדדים ועל כן עליהם להתגרש, אך ביה”ד לא מצא כל עילה המחייבת את האשה להתגרש או השוללת ממנה את זכאותה לכתובה או לתוספת כתובה, ועל כן ביה”ד קבע כי האשה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.
וכלשוננו שם:
“והנה בנד”ד אחרי כל מה שתיארנו לעיל בנוגע ליחסים העכורים בין הצדדים גם לו עזבה האשה את הבית לא היה הדבר מטיל עליה בהכרח דין מורדת, וכדאיתא ברמ”א (אה”ע סי’ פ סעיף יח):
“אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתה עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום.”
דברים שמקורם בתשובת הרשב”א (הובאו בב”י סי’ עז ד”ה כתב הרשב”א בתשובה) ומהם עולה שגם אשה שעזבה בפועל את הבית מכח קטטה וממאנת לשוב לבית עד שיקרא לה בעלה אין לדונה כמורדת ולא הפסידה את מזונותיה, אך זאת בתנאי שאם יבוא אצלה “אינה מונעתו מכלום” ולא תמנע ממנו חיי אישות.
בנד”ד הבעל הוא זה שעזב את הבית, תובע את הגירושין וטוען שאין מקום לשלו”ב ללא שהוצגה בפנינו כל הוכחה להיותה של האשה מורדת. האשה מסכימה להתגרש אלא שהיא מתנה את הגירושין בקבלת כתובתה ומה שמגיע לה, לטענתה, מן הנכסים שנצברו ע”י הצדדים. גם על בקשתה זו ניתן ללמוד מדברי הרשב”א שם שכתב דאם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלוותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, ונימק דזו עילה מצאה לצערו ותולה בפירעון מה שלוותה.
נמצאנו למדים שכל זמן שמתנה את חזרתה בדברים מקובלים, כגון שיקרא לה, אין לה דין מורדת, ואך כאשר בא ביה”ד למסקנה שהיא מעכבת את שובה רק כדי לצערו וע”כ היא מתנה את שובה בתנאים שאינם מקובלים יש לה דין מורדת. ודוק מינה לאתרין בו היא מסכימה להתגרש לנוכח דרישתו החד משמעית של הבעל והתנהגותו בעקבותיה, ואין לנו כל סיבה לתלות את עיכוב הגט על ידה בכך שהיא רוצה לצערו או למרוד בו. וכבר הרחבתי בנידון זה בתיק אחר (תיק מספר: 247419/8) ודנתי בו מדברי רבנו הגדול הגאון הרב רפאל אהרון בן שמעון זצ”ל בריש ספרו “בת נעות המרדות” (ח”א אם במרד פרק שני). והבאתי את דברי הגר”א הורוביץ בשיבתו בביה”ד הרבני האזורי ת”א (פד”ר יג 264־274) שלדעת רוב הפוסקים טענת עיגון לבד הויה טענה לחייב את הבעל בגט, ובוודאי שהווי טענה לחייב את האשה לקבל גט אף במקום שאיכא חדר”ג. אך סייג זאת וכתב דכל זה אמור כשהאשה מעגנת אותו מרצונה, אך כשהבעל גרם לפירוד והאשה מעכבת את הגירושין ותולה אותם במתן פיצוי הולם אין לחייבה להתגרש וכלשונו:
“ואין אנו רואים את סירובה של האשה לקבל גט, על אף שאפסו הסיכויים לשלו”ב, כנקמנות מצידה כפי שטען ב”כ הבעל (ראה בפסק דין כרך ז’ עמוד 112) הואיל והאשה הצהירה שתסכים לקבל גט, אם הבעל יתן לה סכום כסף שיבטיח את עתידה כפיצוי על כל מה שגמל לה במשך השנים.”
והלום ראיתי גם את דבריו של הגר”א שרמן (בית הדין הרבני הגדול תיק מס’: נז/7787) [פורסם בנבו] שכתב:
“הגר”ח איזירר שליט”א אב”ד דבית הדין האזורי ברחובות שלח לביה”ד דנן שאלה עקרונית שעלתה בפניו בברור בתיק הצדדים דנן, שהבעל עזב את אשתו וחי עם אשה אחרת שנים רבות וכתוצאה מזה גרם שאשתו אינה רוצה יותר בשלום בית עמו ומסכימה להתגרש ואף רוצה להתגרש אלא שמתנה את הגרושין בתנאי ממון. במצב זה האם הבעל יכול לדרוש לחייבה בג”פ והאם היא חייבת להתגרש, וכן האם הפסידה מזונותיה את ברורו בשאלה זו שלח לתיק הצדדים שבפנינו, שם הביא מקורות הלכתיים שונים וביניהם את פסק דינו של הגר”א הורביץ שליט”א (שהיה דעת מעוט בתיק דנן). בכרך י”ג עמודים 264־274 שדן בשאלה בתביעת בעל שזנח את אשתו לחייבה לקבל גט ששם בלבון ובברור יסודיים מגיע למסקנה שאין לחייב את האשה בנסיבות אלו לקבל גיטה. ולמסקנה זו הגיע גם הגר”ח איזירר. ואמנם שאלה עקרונית זו שנוגעת לתיק שבפנינו, ולתיקים רבים שנדונים בבתי הדין הרבניים האזוריים ובית הדין הגדול ראויה ללבון וברור יסודיים ובבקור בחג הסוכות השתא העליתי שאלה זו בפני מרן הגרי”ש אליישיב שליט”א לקבל חוו”ד והשיב לי שכאשר הסיבה והגורם לאשה לא לרצות בשלום בית, לא באשמתה, אלא נובעת ממעשיו והתנהגותו אין לחייב אותה לקבל ג”פ, כאשר הבעל תובע זאת.”
ונראה דגם הוא אזיל בשיטת הגר”א הורוביץ וככול אשר הראנו לעיל שכאשר תביעותיה הממוניות של האשה הינן מקובלות אין לחייב אותה בגירושין ללא קבלתן.”
כאמור לעיל בסופו של דבר הצדדים לא התגרשו, הבעל שב בו מתביעת הגירושין ותיק תביעת הגירושין שלו נסגר, ומעתה מוטל עלינו לדון האם בכך שהבעל שב בו מתביעתו ועתה האשה היא זו שתובעת את הגירושין יש בכדי להשפיע על זכאותה או אי זכאותה של האשה לכתובה.
ג. האם יש לשנות את הקביעה הנ”ל עקב תביעתה העכשווית של האשה?
כאמור לעיל זכאותה של האשה לכתובה אינה נגזרת מן השאלה מי פתח את תיק הגירושין אלא מן השאלה בשל מי נפתח תיק הגירושין ומי הוא האחראי לשבר שבפנינו. בנדון שבפנינו היה זה הבעל שעזב את הבית ותבע גירושין, ביה”ד קבע שלאור השבר שבין הצדדים והפירוד הממושך (שלוש שנים) שביניהם הרי שעליהם להתגרש, אך ביה”ד לא מצא במעשיה ובהתנהגותה של האשה דופי המחייב אותה לקבל את גיטה והשולל ממנה את כתובתה. הבעל אמנם שב בו בסופו של יום מתביעת הגירושין, ותיק תביעת הגירושין שלו נסגר. אך הבעל לא שב בו מרצונו בגירושין, ולמעשה לא סגר את תביעת הגירושין שלו אלא בכדי לחמוק מתשלום הכתובה בה חויב, והעד הברור לכך הינו שלא עשה דבר על מנת להשיב אל חיקו את אשת בריתו. הנה כי כן אין מנוס מלקבוע כי הגם שפורמלית האשה היא זו שפתחה את תיק הגירושין הנוכחי מ”מ מהותית הבעל הוא האחראי לסער שבפנינו, הקולר תלוי בצווארו, ואין בתביעתה של האשה בכדי להגדירה כמורדת ולשלול ממנה את זכאותה לכתובה.
וכבר דן הרב מטה יוסף (ח”ב חאבה”ע סי’ ה) בכגון זה, בבעל שרצה לגרש את אשתו וחזר בו ובקש שתשוב לביתו, אך לא היה מוכן לפייסה אלא רצה ש”תבוא לביתו ככלבתא” ואמר בפה מלא “כי כבר שנאתיה ואיני רוצה להחזירה אלא כדי שאוכל להתנקם ממנה”, ועל כן באה האשה לביה”ד ובקשה להתגרש ממנו, וכתב:
“פשוט דבתר מעיקרא אזלינן שהוא הוא שרוצה לגרש דהא איכא ידיים מוכיחות כי עדין מחזיק ברשעתו שהרי גילה דעתו לומר שלבו בל עמה ואינו רוצה להחזירה אלא להינקם ממנה א”כ אומדנא דמוכח שכל מה שאומר עתה שאינו רוצה לגרשה הוא ברשע כדי להפסידה התוספת ולכן לא יחרוך רמיה צידו וכו’ דאי איתא דהדר ביה סמיה בידיה דהוה ליה לפייסה ולדבר על לבה דברים טובים דברי ניחומים כדת מה לעשות עם אשת בריתו.”
והגם שבנד”ד לא באנו למידה זאת שהבעל מבקש להינקם ממנה מ”מ גם לא פייסה ולמעלה מכך אף אינו טוען שאינו רוצה לגרשה, ועל כן עומד הוא בחייבו לשלם לה את כתובתה כולה. דמות ראיה לקביעה זו מצויה גם בדבריו המפורשים של רבנו הרמ”א (אהע”ז סי’ פ סעי’ יח, הובא לעיל בציון מקורו) כי “אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלי רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום”. דברים מהם עולה ברור שגם כאשר האשה עוזבת את ביתה ללא הצדקה אינה נקראת מורדת עד אשר הבעל עצמו יראה לה פנים להשיבה אליו והיא תתן לו כתף סוררת, וכל זמן שלא הראה לה פנים אין לדונה כמורדת, ואין להפסידה את מזונותיה וכתובתה.
ועיין בכעין זה גם בדברי הרב מענה אברהם (עמאר, מחכמי העיר מקנאס) (סי’ לג) והרב שאלו לברוך (אבה”ע סי’ ט וסי’ רכז) שהביאו פסק דין כעין תקנה מעט”ר איש אלוקים קדוש הוא מוהרר”ב זצ”ל בעל התורות אמת שכתב:
“שכל המגרש אשתו לסיבה ידועה וניכרת לב”ד שאינו להשבעת עינו ונתינת עיניו באשה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכיר וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב”ד כגון… ששהה עם אשתו י’ שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא… או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול…שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונייתה מה שהכניסה לו במושלם ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו ואת היותר החרמנו.”
ונתן הרב טעם לדבריו דכל שמגרש בלי סיבה כי אם למלאות רצון יצרו צריך שישלם הכל לרבות התוספת “אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין בנו כח לחייבו בתוספת שלא חייב עצמו כי אם על פי המנהג”. והרי בנד”ד אין לפנינו כל סיבה הקרובה לאונס, ועל כן הבעל עומד בחיובו לשלם את הכתובה כולה.
וכן ראיתי שהעלו חב”ד חיפה (תיק מספר: 821836/1 בהרכב הרה”ג הרב דניאל אדרי, הרב אייל יוסף והרב דוד בר שלטון) כלשונם:
“הדברים האלו מוכיחים שגם הבעל חפץ בגירושין, ויש לראותו כמי שרוצה לגרש את אשתו ומצער אותה עד שהיא פתחה בהליך גירושין, ולא יעלה על הדעת שתפסיד כתובה. שאם כן כל בעל שלא רוצה באשתו יצער אותה והיא תפתח בהליך גירושין והוא יהיה פטור מכתובה. והואיל והצדדים עדיין לא התגרשו אלא ביקשו לדון בחיוב כתובה קודם הגירושין, והואיל ולדעת בית הדין הבעל מעוניין בגירושין לא פחות מהאשה, יש לראותו כמי שרוצה להוציא את אשתו מדעתו – שחייב בכתובה ובתוספת כתובה אע”פ שהאשה פתחה בהליך הגירושין. כי יתכן שבכוונה לא פתח הבעל בהליך גירושין בהמלצת ב”כ כדי שהאשה תפתח בהליך הגירושין כדי לנסות ולהרוויח ולהשיג הישגים ממוניים ולא לשלם כתובה.”
ועיין גם בדברי הרה”ג הרצברג (פד”ר כב עמ’ 89) שהעלה שאשה שדורשת גט מבעלה והבעל מסכים להתגרש אין לאשה תוספת כתובה, ובדברי הרה”ג הרב יצחק שמואל גמזו (שורת הדין כרך ו’ עמ’ רפא–רצג) שדחה את דברי הרה”ג הרצברג וחייב את הבעל בכתובה ובתוספת כתובה, וכן העלה גם הגר”ד לבנון (שורת הדין כרך יא עמ’ רמ).
ועל כן נראה שגם בנד”ד לא נפטר הבעל מחיובו, והאשה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.
ד. הבעל מעגן את אשתו ועל כן יש לחייבו לגרש
מעתה לא נותר לנו אלא לדון בתביעתה של האשה לחייב את בעלה לתת לה את גיטה. והנה בפסק הדין הקודם שניתן בתביעת הבעל דן ביה”ד אך בחיובה של האשה להתגרש, וכאמור לעיל, פטר אותה מחיוב, אך ברור הוא שאין באי חיובה של האשה לקבל את גיטה בכדי ללמד שגם הבעל אינו מחויב לגרש. בעת מתן פסק הדין הקודם חיו הצדדים בפירוד במשך שלוש שנים ומיני אז חלפו להן עוד שנתיים ומחצה בהן הצדדים חיים בפירוד. כאמור לעיל היה זה הבעל שעזב את הבית, תבע גירושין, ולמעשה התמיד ועדיין הינו מתמיד ברצונו זה במשך למעלה מחמש שנים ומחצה, שנים בהן האשה מעוגנת ויושבת כאלמנה חיה בביתה. בדברינו לעיל כבר הזכרנו שבעל המעגן את אשתו חייב לגרשה, ועתה ארחיב מעט בביאור אדניה של הלכה זו.
בפסק דין אחר שיצא תח”י יצאתי לדון בבעל המורד באשתו ומונע ממנה תשמיש, וכתבתי ששני יסודות יש לדין כפית הבעל במקום שכזה. האחד בבאה מחמת טענה דבעינן חוטרא לידה ומרא לקבורה, והשני דעצם מניעת התשמיש גם במקום שלא יוולדו ממנו ילדים זה עצמו עילה למכפיה אגיטא. בתמצות התבארו שתי היסודות בההיא דכותבים אגרת מרד על ארוסה ושומרת יבם, כמבואר בגמ’ (כתובות סד, א):
“אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. מיתיבי: אחת לי ארוסה ונשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם! לא קשיא: כאן שתבע הוא, כאן שתבעה היא, דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: תבע הוא – נזקקין לו, תבעה היא – אין נזקקין לה. וכו’ מאי שנא שומרת יבם דלא? דאמרינן לה זיל לא מפקדת, ארוסה נמי, נימא לה זיל לא מפקדת. אלא בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה, ה”נ שומרת יבם בבאה מחמת טענה! אלא אידי ואידי שתבע הוא, ולא קשיא: כאן לחלוץ, וכאן לייבם, דאמר ר’ פדת אמר ר’ יוחנן: תבע לחלוץ – נזקקין לו, תבע לייבם – אין נזקקין לו. מאי שנא לייבם דלא? דאמרינן ליה, זיל ונסיב איתתא אחריתי, לחלוץ נמי, נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי! אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, וכו’.”
וכתבו התוס’ שם:
“תבע לחלוץ נזקקין לו – פי’ בקונט’ והיא אינה רוצה אלא להתיבם וכו’. ועי”ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם. ואין להקשות א”כ מאי פריך שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור, וקאמר בגמ’ דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה, דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה, אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא.”
ונחלקו שני תירוציו בהא דלתי’ הראשון אפילו לא באה מחמת טענה כייפינן ליה, ואילו לתי’ השני דווקא בבאה מחמת טענה כייפינן ליה. ועיין בזה בדברי הרמב”ם (אישות יד, טו):
“המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורות של כסף בכל שבת ושבת. וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב.”
וכתב הרב המגיד (שם):
“וכתב רבינו כל זמן שתרצה היא לישב לפי שאם לא רצתה כופין [אותו] לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה.”
וכן פסק הטור והשו”ע (סי’ עז סעי’ א וסי’ קנד סעי’ ג, וע”ש בנו”כ). ומינה למד רבנו ירוחם את דינו המפורסם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שצדדים המורדים זה בזה משהינן לה תריסר ירחי שתא כדינה, ואח”כ היות וגם הוא מורד בה, כפינן ליה לגרשה כדין כל מורד. ועיין שם שמדיוק דבריו עולה דס”ל כתי’ הראשון בתוס’ דאף בלא באה מחמת טענה כייפינן ליה, וזל”ה:
“כותבין אגרת מרד על ארוסה אם הגיע זמנה לינשא ואינה רוצה לינשא כדי לצערו וכותבי’ אגרת מרד לארוסה על הארוס אם אינו רוצה לישא אחר שהגיע הזמן ודוקא בבאה מחמת טענה דאמ’ בעינא חוטרא לידה וכו’ כי אשת איש אם הוא מורד אינה צריכה טענה מאחר שמשועבד לעונה. כתובות.”
הא קמן דס”ל שאשת איש בעלה משועבד לה לעונה ואינה צריכה טענה דבעינן חוטרא וכו’ ויש לו דין מורד. ועיין בפד”ר (חי”ג עמ’ 267 מהרבנים הרב הורביץ, בן שמעון ושיינפלד) שהאריכו להביא דהכי ס”ל לרבים מרבותינו דחשיב מורד גם בלא טענת בעינא חוטרא, ומהם מר”ן השו”ע בסי’ נב’ (סעי’ א) ובמקנה שם, וכן בשו”ע סי’ לח’ (סעי’ לו), ובדברי הריטב”א (כתובות סד, א) והרא”ה המובא שם בשטמ”ק, וכ”כ ה”פני יהושע” שם לדייק ברמב”ם (אישות יד, ח) מהא דכתב דבמאיס עלי כופין אותו שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. וכן כתב ה”חזון איש” (אבה”ע סי’ קח סקי”א). ומ”מ יש לעיין בהא שיחשב מורד גם כאשר היא עצמה אינה חפצה בחיי אישות עימו, ועיין גם בתוס’ זבחים (ב, ב), ובמה שכתב על פיו בנו”ב מהדו”ת (סי’ יב) שאשת ישראל שאמרה טמאה אני לך נאמנת, דשם מבואר שאשת איש שזינתה ברצון אין בעלה חייב לגרשה, והיות ופשעה רשאי להשאירה עגונה בביתו ורק לא ישמש עימה, [וע”ע בזה ב”דרוש וחידוש” (חלק כתבים עמ’ צא), ב”בית שלמה” (סי’ צא’), וב”היכל יצחק” (אבה”ע סי’ א) ].
והגאון ה”בני אהובה” ז”ל (על הרמב”ם הלכה טו שם) הביא את דברי הב”ח בסימן ע”ז סעיף קטן ט”ו שהקשה את דברי הרא”ש פרק אע”פ אהדדי דבדינא דמתיבתא כתב להדיא כדעת הירושלמי דבמניעת תשמיש אין כופין לגרש כמבואר שם ברא”ש סימן ל”ה, ובסימן ל”ב כתב דבמונע מתשמיש כופין אותו להוציא, וכן בסוף פרק המדיר כתב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא, ומשמע שם להדיא דכופין, והניח דברי הרא”ש בצ”ע.
והרב “בית שמואל” (ס”ק ה) דחק עצמו לתרץ דברי הרא”ש דאף דלא ס”ל כירושלמי היכא דהוא המונע מ”מ בענין דינא דמתיבתא דהיא מונעת עצמה ודאי דאין לזוז מפסק הירושלמי דאין כופין אותו להוציא. והגאון הבני אהובה כתב לתרץ על פי דברי הרא”ש ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו (סי’ י”א) שהביא תחילה את דעת רבנו חננאל דס”ל דאין כופין במקום שלא נאמר אלא יוציא, ואח”כ הביא דעת רש”י והרי”ף דס”ל דכופין, ואח”כ כתב להדיא וכיון דפליגי ביה רבוותא לא עבדינן עובדא וראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים. ועל פי זה תירץ דבסימן ל”ב פלפל הרא”ש בסוגיא דשמעתין, והיה דעתו כדעת הרי”ף דבכל מקום כופין בין שהוא המונע ובין שהיא המונעת. אבל לקמן סימן ל”ה דפסק למעשה איך לעשות בדינא דמתיבתא כתב כפי הראוי למעשה, דאין לזוז מפסק רבנו חננאל שלא לכוף בשוטים ומכ”ש בהיא המונעת.
אך עיין שם בסוף דבריו דכתב לתרץ באופן אחר דלכאורה דברי ר”ח סותרין אהדדי דכתב דהא דאיני זן ואיני מפרנס מפרשינן בהדיא כופין, והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל עניני אישות הן דאישות הן דמזון אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין. ותירץ דיש חילוק בין מורד בפירוש או המונע לבד, דהמורד בפירוש ואומר בפה מלא אני מורד ואיני זן בזו כופין כמ”ש גם הרא”ש דלא תמות ברעב, אבל המונע בסתם בדחיה בעלמא שלא בדרך מרד כהאי דהחולץ בהא בעינן תרווייהו.
ומעתה אתי שפיר דברי הרא”ש דהך דסימן ל”ב דמיירי דמונע תשמיש דרך מרד דעלה קאי דמורד מתשמיש פשיטא דכופין מידי דהוי כאומר איני זן ואיני מפרנס, ולא יהיה גרע מרד דתשמיש ממרד דמזונות כמ”ש הרא”ש להדיא. משא”כ בסימן ל”ה דכתב הרא”ש רק ממניעת תשמיש וממניעת מזונות הא התם לא הוא המורד רק הוא מונע תשמיש כתב הרא”ש בזה דלפי הירושלמי אין לכוף מכ”ש בהיא הגורמת המניעה, וסיים הגאון הבני אהובה ז”ל ד”זה נראה לענ”ד ברור ונכון ולק”מ.”
ובאמת דכך במפורש הגדיר הרמב”ם (פי”ד מהל’ אישות ה”ז) את דין המורד:
“אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלא תעשה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו שאינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח”כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.”
ומשמע שרק אם עשה כן כדי לצערה נקרא מורד, וכן הביא בהגהות אשרי (כתובות ה, כט) דפי’ מורינו רבינו מאיר ז”ל:
“טעם הגאון אמאי לא מיקרי מורד מתשמיש ויוסיפו על כתובתה די”ל לא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדים, אבל הכא דמי קצת למוכה שחין וכו’.”
וכן נראה מדברי הח”מ והב”ש (סי’ עו סעי’ יא) שהביאו את דברי ה”שלטי גיבורים” שכתב שאם חלה הבעל בחולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא, ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה. וכן מבואר בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (תשובה כז) שרק מונע ממנה מתוך שנאה נקרא מורד. הא קמן דיש להבדיל בין מקום בו הבעל מורד בפירוש מתוך שנאה לבין מקום שמניעת חיי האישות אינה משום שנאתו. וכן מובא במורדכי (כתובות שם), וכן העלה להלכה הב”ח (סי’ עו).
ובדברים אלו ניחא ההיא דהבאנו מזבחים דהרא”ש כתב במפורש בסי’ לה’:
“הדין הוא דינא דמורדת דנהיגי בה רבנן דמתיבתא כמה שנין עד השתא ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה בטלו שהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה, אבל לא שיכפוהו לגרשה, דאף במונע ממנה תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות כ”ש כשהיא מונעת לעצמה שלא תקנו להרבות ממזרין בישראל מוטב שבנות ישראל הרעות יתגרשו ולא שיוסיפו רעה על רעתן [והגיה הב”ח מוטב שבנות ישראל הרעות יוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזרים בישראל].”
ומפורש הוא גם דכל אימת שהיא המונעת עצמה מחיי אישות והוא רק מסרב לגרשה אין לו דין מורד ואין כופין אותו לגרש. וממילא בהא דזבחים דכיון דמעשיה גרמו לה להיאסר עליו גם אם ימנע מלגרשה אין כופין אותו על כך. ואולם זה אינו אלא במקום שהיא ואך היא “מונעת לעצמה” ולא במקום שגם הוא מונע עצמו ממנה ושאף אם האשה תשוב בה אין לה לאן לשוב, דאז יש לו דין מורד שעושה כן לצערה וכופין אותו כדינו, ובזה נחה גם שקטה ארץ, וממילא עולה יפה יפה דינו דרבנו ירוחם דכל אימת שהבעל מונע מתוך שנאתו חיי אישות דין מורד יש לו, וכמבואר בבני אהובה, ואין זה משנה אם גם היא מורדת, דהא סו”ס גם אם תשוב בה מנועה היא מחיי אישות בגללו, וכבר הרחבתי עוד בפסקי דין אחרים בפירוש דינו של ר’ ירוחם ואכמ”ל.
ועיין גם בדבריו המפורשים של הרשב”ש (סי’ מו) כל”ה:
“מי שהיתה אשתו עגונה והלך לעיר אחרת או למדינת הים אם ביה”ד שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אף על פי שהיא לא תובעתו בגט או אינן רשאים בכך כיון שלא תבעתו ונראה לי שרשאים הם ביה”ד בכך אף על פי שלא תבעתו שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עיגון כולו אינשי בעלי דין נינהו וכופין אותו לתת גט זמן כדין האשה תבעה מבעלה שיכתוב לה גט זמן כשהולך למדינה אחרת.”
סוף דבר בהא נחתינן ובהא סלקינן שהבעל הניצב בפנינו מורד באשתו ומעגנה ועל כן יש אף לכופו לגרשה.
ועיין בכל זה עוד בטוש”ע סי’ קנד’ ובדברי הרמ”א (סעי’ כא), ובמידת הצורך נדון בכך.
סוף דבר
א. ביה”ד נענה לתביעת האשה והבעל חייב לגרש את אשתו, ולו נזדקק לכך ידון ביה”ד אף בכפייתו לגרשה.
ב. הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה ואת תוספת כתובתה.
הרב יהודה יאיר בן מנחם
אני מסכים ומצטרף למסקנת פסק הדין הנ”ל של עמיתי הרה”ג יהודה יאיר בן מנחם.
כי הן אמנם בית הדין פסק בעבר כי על הצדדים להתגרש ובית הדין לא חייב אף צד להתגרש.
אולם, פסק הדין הנ”ל היה בתביעת הבעל להתגרש, ואף שהבעל עזב את הבית ומנע מאשתו יחסי אישות, ודינו כמורד מתשמיש, מכל מקום, הואיל והאשה לא רצתה אז להתגרש, משום כך בית הדין לא חייבה להתגרש כיוון שהיא סברה וקיבלה את בעלה למרות מרידתו בה.
מה שאין כן כעת שהאשה הגיעה למסקנה שעדיף לה להתגרש ולכן היא הגישה תביעת גירושין. הרי שיש לחייב את הבעל בגירושין מדין מורד מתשמיש המיטה והוא מעגן את אשתו כבר קרוב לשש שנים.
הרב יעקב זמיר – ראב”ד
מצטרף למסקנות דלעיל.
הרב אברהם שינדלר
נפסק כאמור לעיל.
ניתן ביום י”א בניסן התשע”ה (31/03/2015).
הרב יעקב זמיר – ראב”ד הרב אברהם שינדלר הרב יהודה יאיר בן מנחם
תגובות למאמר