תא (חי’) 36193-06-12 נדיה חיימוב נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ

1.         האם שימוש ברכב ללא רשות הבעלים עונה על הגדרת “גניבה”, בפוליסת ביטוח רכב שנועדה לכסות, בין היתר, סיכון של גניבה?

זוהי השאלה העומדת על הפרק בתביעה דנן.

2.         התובעים 1 ו-2 הינם הבעלים של רכב מסוג הונדה סיוויק, מ.ר 6517570, שנת ייצור 2010 (להלן “הרכב”), שהיה  מבוטח בתקופה הרלוונטית לתביעה, בביטוח מקיף, על ידי נתבעת מס’ 1 הראל חברה לביטוח בע”מ (להלן “הראל”).

3.         ביום 12.10.10 בשעה 01:00 נהג תובע מס’ 3 מר רועי חיימוב ברכב (להלן “רועי”), ברשות הוריו שהינם תובעים 1 ו-2. יחד עימו נסעו שלוש נוסעות שהן גב’ נועה שריקי (להלן “נועה”), גב’ חיאל אשכנזי (להלן “חיאל“), וגב’ נירית טטרשווילי.

נועה וחיאל ישבו במושב האחורי.

4.         במהלך הנסיעה עצר רועי את הרכב בתחנת אוטובוס, ירד ממנו כשהוא משאירו מונע, והתרחק מספר מטרים על מנת לשוחח בטלפון. מספר שניות לאחר מכן, ירדה נועה מן הרכב וניגשה לרועי והסבה את תשומת ליבו שחיאל אשר היתה תחת השפעת אלכוהול, עברה למושב הקדמי ברכב בכוונה לנהוג בו. רועי לא הספיק להסתובב, ואז הבחין בחיאל שהחלה בנסיעה פרועה ברכב. הוא ניסה ליצור עמה קשר טלפוני אך ללא הצלחה. כעבור זמן קצר, איבדה חיאל את השליטה על הרכב, התנגשה בעמוד חשמל והתהפכה עם הרכב. לרכב נגרם נזק משמעותי שבעקבותיו הוכרז כאובדן מוחלט.

יודגש כי אין מחלוקת כי חיאל היתה קטינה בת 17.5 שנה, וכי לא היה לה רישיון נהיגה, וכי היא היתה תחת השפעת אלכוהול בעת קרות התאונה.

5.         כנגד חיאל הוגש כתב אישום, והיא הורשעה על פי הודאתה בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה בקלות ראש ושימוש ברכב ללא רשות בעלים, והוטל עליה, בין היתר, קנס כספי בסך של 500 ₪ ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים.

6.         התובעים 1 ו-2 פנו להראל בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח על פי הפוליסה, אולם דרישתם נדחתה, ומכאן הגשת התביעה שבה עתרו לחייב את הראל לשלם להם את תגמולי הביטוח וכן נזקים נוספים בסכום כולל בסך של 135,003 ₪.

7.         הראל הכחישה את הנסיבות שנטענו על ידי התובעים, וטענה כי אף אם תוכח הטענה בדבר נטילת הרכב ללא רשות, הרי שימוש זה, להבדיל ממקרה גניבה, אינו מכוסה על פי הפוליסה. עוד טענה כי הפוליסה מכסה נהג מעל גיל 21 שנה המחזיק ברישיון נהיגה תקף, ומשכך, נהיגתה של חיאל ברכב מנוגדת לתנאי הפוליסה. עוד הוסיפה וטענה כי השארת הרכב מונע ללא השגחה ראויה, כשבתוכו קטינות הנתונות להשפעת אלכוהול, מהווה מעשה רשלני שאינו מכוסה בפוליסה, ולחילופין, מצדיק הטלת אשם תורם משמעותי על התובעים.

8.         הראל שיגרה הודעת צד שלישי כנגד חיאל,  וטענה כי עליה לשפותה בגין כל סכום שתחויב בו במסגרת התביעה דנן, במידה ותחויב.

9.         חיאל שיגרה הודעת צד רביעי

כנגד התובעים בטענה כי הם אחראים לקרות התאונה בשל עצימת עיניהם ובשל מעשים רשלניים כפי שפורט בהודעה.

10.        העדויות

מטעם התובע העידו רועי ואביו שהינו תובע מס’ 2.

מטעם הראל לא הובאו עדים.

מטעם הצד השלישי העידה חיאל.

11.        המישור העובדתי

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כדלקמן:

במישור העובדתי, התובעים הוכיחו את נסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידם.

אמנם הנתבעת הפנתה לסתירות כאלה ואחרות בעדויות, אולם לא שוכנעתי כי הסתירות הנ”ל היה בהן כדי לערער את אמינות גרסתם של התובעים בכלל, ואת גרסתם בדבר נטילת הרכב על ידי חיאל ללא רשות בפרט, הגם שיוזכר כי חיאל הורשעה על פי הודאתה בנטילת הרכב ללא רשות הבעלים, עבירה לפי סעיף 413 (ג) לחוק העונשין, תשל”ז-1977, כמצוין בסעיף 5 לעיל.

12.        המישור המשפטי

 

נותרה אפוא השאלה הפרשנית/משפטית הנסובה בין הצדדים.

בסעיף 1(ג) בפרק 2 לפוליסה, הוגדר מקרה ביטוח כאובדן או נזק שנגרם לרכב, כתוצאה ממעשה גניבה. אין מחלוקת כי אירוע של נטילת רכב ללא רשות, אינו נמנה במפורש על הסיכונים המפורטים בסעיף זה. על כן התעוררה השאלה, האם אירוע של נטילת רכב ללא רשות, נכלל בהגדרת “גניבה” על פי הפוליסה?

13.        הצדדים בדומה לפוסקים, חלוקים בדעותיהם בשאלה זו.

התובעים טוענים כי יש לפרש את המונח “גניבה” שבפוליסה פרשנות סבירה התואמת את תכלית הפוליסה ואת אומד דעתם של הצדדים, ומשכך, נטילת הרכב ללא רשות בנסיבות המקרה שבפנינו, עונה על הגדרת “גניבה”, שהינו סיכון המכוסה בפוליסה. עוד טענו כי ככל שקיימת מחלוקת פרשנית בין הצדדים, יש לאמץ את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח לאור כלל הפרשנות כנגד המנסח.

לעומתם טענה הראל כי המונח “גניבה” הינו מונח ברור שאינו טעון פרשנות, השואב את משמעותו מסעיף 383 (א)(1) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 המגדיר מהי גניבה כדלקמן:

“נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע”

לאור הגדרה זו טענה הראל כי בנסיבות המקרה שבפנינו, ובהעדר כוונה לשלילת הרכב לצמיתות מבעליו, אין בפנינו אירוע של גניבה המכוסה בפוליסה, ולחיזוק עמדתה הנ”ל היא הפנתה לאבחנה שנקט בה המחוקק בין גניבת רכב על פי סעיף 413 (ב) לחוק העונשין, לבין נטילת רכב ללא רשות הבעלים על פי סעיף 413 (ג) לחוק העונשין.

13.        דיון

אמנם בפסיקה עולות שתי גישות בסוגיה פרשנית זו.

האחת קובעת כי יש לפרש את המונח “גניבה” בזיקה לדין הפלילי (ראה ע”א 780/77 יובל חברה לביטוח בע”מ נ’ ישעיהו עציוני, [פורסם בנבו] פ”מ לב(2), 632, ת.א 57442/97 (ת”א) גדי לוי נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ, [פורסם בנבו] דינים שלום (3), 176, ת.א (חיפה) 9231/03 שמעון שמש ואח’ נ’ אליהו חברה לביטוח (פורסם בנבו, 10.8.04), ת.א (ת”א) 165142/02 עזבון המנוח יהודה שוורץ ז”ל ואח’ נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ (פורסם בנבו, 14.4.03), דעתו של כב’ סגן הנשיא סלוצקי בע”א (חיפה) 186/94 סהר חברה לביטוח בע”מ נ’ מרק וינרסקי ואח’, [פורסם בנבו] פ”מ תשנ”ח (3), 191).

הגישה השנייה קובעת כי את המונח “גניבה” בפוליסה יש לפרש על פי מבחן האדם הסביר או האדם המסחרי הרגיל (ראה ע”א (חיפה) 186/94 סהר חברה לביטוח בע”מ נ’ מרק וינרסקי ואח’ [פורסם בנבו] (דעתו של כב’ השופט ביין), ת.א (ת”א) 32596/03 שמחה דונלד נ’ שומרה חברה לביטוח בע”מ  (פורסם בנבו, 7.3.06), דעתו של כב’ השופט ביין בעניין וינרסקי, ת”א (חיפה) 12954/99 זיזוף יוסף נ’ עילית חברה לביטוח בע”מ (פורסם בנבו, 27.8.03),

14.        לדידי, עסקינן במלאכת פרשנות חוזה לכל דבר ועניין, ובהינתן המחלוקת הקיימת בפנינו, יש לפרש את המונח “גניבה” על פי אומד דעתם של הצדדים המתקשרים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ונסיבות העניין (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי)). יפים בעניין זה דבריו של כב’ הנשיא שמגר שנאמרו בע”א 1845/90 רוני סיני נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מז, 661, כדלקמן:

“אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או בפרשנות פוליסות ביטוח.

 

המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על-פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל”

 

15.        התחקות אחר אומד דעת הצדדים נעשית על ידי בחינת התכלית ו/או המטרה שהחוזה בא להגשים בעיניהם של שני הצדדים המתקשרים, וכדברי כב’ השופט בך בע”א 552/85 יהושע אגסי נ’ ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעיבוד נתנונים בע”מ, פ”ד מא (1), 241 (שנאמרו לפני תיקון מס’ 2), כדלקמן:

“על-פי סעיף 25(א) הנ”ל, מצווים אנו לפרש חוזה “…לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות”, ולצורך מילוי אחרי הנחיה זו עלינו להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרותיהם של הצדדים לחוזה, הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים.

 

בהעדר ראיה ישירה בדבר המטרות הנ”ל עלינו לשאול את עצמנו, על סמך מכלול הנסיבות, מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להיכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות“

 

            ברוח הדברים הנ”ל נפסק גם כי חוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכליתו המסחרית (ראה ע”א 464/75 פרומוטפין בע”מ נ’ שלמה קלדרון ואח’, פ”ד ל(2), 197).

16.        בענייננו, ועל פי לשון החוזה, הצדדים ביקשו לבטח את הרכב מפני נזק הנגרם לו עקב אירוע גניבה. בהעדר כל הגדרה לגבי המונח “גניבה” בפוליסה, יש לפרש מונח זה על פי משמעותו בעיני האדם הסביר, ובענייננו, המבטח ו/או המבוטח הסביר. משמעות זו אינה בהכרח זו השואבת את תוכנה מהדין הפלילי, שכן בבואו לבטח את רכבו מפני אירוע גניבה, לא בהכרח עומדים מול עיניו של המבוטח הסביר יסודותיה של עבירת הגניבה כפי שהוגדרו בחוק העונשין. ודוק, נטילת רכב ללא רשות, אף הוא בגדר מעשה העלול להיתפס בעיני המבוטח הסביר כמעשה גניבה, ואין נפקא מינה מה היתה מחשבתו ו/או כוונתו של הנוטל באותה העת, שלילת הרכב לצמיתות או לא. למותר לציין כי לא כוונתו של נוטל הרכב היא העומדת למבחן לצורך פרשנות החוזה, אלא כוונת הצדדים המתקשרים, ובמיוחד כוונת המבוטח והתכלית שלשמה נעשתה אותה התקשרות. על כן, לא יהא זה בלתי מתקבל על הדעת לסבור כי נטילת רכב ללא רשות, בעיניו של המבוטח הסביר, כמוהה כמעשה גניבה לצורך עריכת ביטוח. רצה המבטח להקנות למונח זה משמעות התואמת את הדין הפלילי, היה עליו לבטא זאת במפורש בחוזה הביטוח, ומשלא עשה כן, אין הוא יכול להישען על משמעות זו לצורך השתחררותו מהכיסוי הביטוחי.

17.        יתרה מכך, בהעדר הגדרה מילולית מדויקת למונח גניבה בפוליסה, ובהתקיים ספק בדבר פירוש מונח זה, יש לאמץ את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח מכח “כלל הפרשנות כנגד המנסח”, וזאת כפי שנקבע בע”א 159/73 שורש מושב שיתופי בע”מ נ’ “סהר” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד כח (1), 207,210 כדלקמן:

“…. הלכה פסוקה היא כי “יש לפרש פוליסת-ביטוח שנערכה והוצאה בידי חברת הביטוח. נגד החברה ולטובת המבוטח; ואם מצויה בפוליסה מילה או תניה המשתמעת לשתי פנים או הניתנת לשני פירושים. בוחרים את הפירוש הנוח למבוטח”

            אמנם לא נעלמה מעיני הדעה הגורסת כי הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם נטילת רכב ללא רשות על ידי בן משפחה, כי הרי נטילה כזו אינה יכולה להיחשב כמעשה “גניבה”. אולם יש לזכור כי עסקינן בשני מישורים שונים, דיני הביטוח והדין הפלילי, הנשענים על רציונאלים שונים, ואין זה מן הנמנע כי נטילת רכב ללא רשות על ידי בן משפחה, תיחשב בעיניו של המבוטח הסביר כמעשה “גניבה” לצורך החלת הפוליסה.

18.        אי לכך הנני קובעת כי בהעדר הגדרה מפורשת בפוליסה, נטילת רכב ללא רשות, יכולה להיחשב, בעיניו של המבוטח  הסביר, כמעשה “גניבה”, ללא קשר למצבו הנפשי של נוטל הרכב באותה עת (המנס ריאה), והמקרה שבפנינו אך מחדד מסקנה זו, שכן חיאל ניצלה את התנתקותו של רועי מהרכב ואת חוסר תשומת ליבו, ונטלה את הרכב ללא הרשאה ו/או הסכמה, וגרמה לאובדנו המוחלט. הדעה נותנת כי מבוטח סביר היה רואה בנסיבות הנ”ל מעשה גניבה ללא קשר לכוונתה של חיאל בעת הנטילה, ויפים בהקשר זה דבריו של כב’ השופט כרמל שנאמרו בת”א (ירושלים) 13210/04 שרה פוגל נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ (פורסם בנבו, 26.9.06), כדלקמן:

“שהוצא הרכב משעה מרשותו של המבוטח ללא ידיעתו וללא הסכמתוֹ, ונעשה שימוש ברכב, ובמהלך השימוש נגרם לרכב נזק, יש לראות ברגע הוצאת הרכב מרשות הבעלים משום גניבה לצורך תחולת הפוליסה, ואין ליתן, בהקשר זה, למונח ‘גניבה’ את משמעותו שבחוק העונשין העוסק בשלילת קבע. החוליה החשובה היא החוליה הראשונה: ניתוק הקשר, גם לפרק זמן זמני, בין המבוטח לבין רכבו. משנותקה חוליה זו, יש בכך, מבחינת המבוטח, משום גניבה, והאפשרות שהרכב יושב למבוטח בעתיד, בנקודת זמן בלתי ידועה, אין בה כדי לשנוֹת מכך”

 

19.        לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי בפנינו מקרה ביטוח המכוסה בפוליסה, ומשכך חלה על הראל החובה לפצות את התובעים 1 ו-2 בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות המקרה הנ”ל.

20.        לאור הקביעה הנ”ל מתייתר הצורך לדון בטענות הראל בדבר אי התקיימות תנאי הפוליסה מבחינת גיל הנהג וקיום רישיון נהיגה תקף.

21.        אשם תורם

הראל טענה כי יש לייחס לרועי אשם תורם לאירוע התאונה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין, ולאחר שהוכח כי רועי השאיר את הרכב מונע כשבתוכו נערות הנתונות להשפעת אלכוהול, ללא השגחה ו/או שליטה, שוכנעתי כי יש לייחס לו אשם תורם לאירוע מקרה הביטוח, בשיעור של 30%.

22.        גובה הפיצוי

אין מחלוקת כי שווי הרכב עמד, נכון ליום 16.10.11, על סך של 116,500 ₪, וכי הראל שילמה לתובעים 1 ו-2, מתוך סכום זה, סך של 12,815 ₪ בגין שרידי הרכב.

לגבי תוספות ברכב – מטופס הזמנת הרכב (נספח ז’ לתצהיר התובעים) עולה כי הרכב נרכש עם תוספות בשווי של 3,882 ₪, אם כי לא הוכח כי תוספות אלה היו מבוטחות על פי הפוליסה.

לגבי נזקים נוספים – התובעים 1 ו-2 טענו לנטילת הלוואות ושבירת קופת חסכון, אולם טענות אלה הועלו בעלמא וללא כל תמיכה ראייתית.

בנוסף, עתרו התובעים לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש ולחיוב בריבית מיוחדת, אולם לאור קיומה של מחלוקת פוסקים בסוגיה העומדת בבסיס התביעה, לא שוכנעתי כי יש הצדקה לפסוק פיצוי בגין שני רכיבים אלה.

            על כן הפיצוי המגיע לתובעים 1 ו-2 מאת הראל הינו כדלקמן:

116,500 – 12,815= 103,685 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.11 ועד היום = 110,859 ₪, ובניכוי אשם תורם בשיעור של 30%= 77,601 ₪.

23.        ההודעה לצד שלישי

            הראל שיגרה הודעת צד שלישי כנגד חיאל.

דין הודעה זו להתקבל שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי התאונה אירעה באשמה של חיאל.

24.        ההודעה לצד רביעי

חיאל שיגרה הודעת צד רביעי כנגד התובעים.

לא שוכנעתי כי יש לייחס לתובעים 1 ו-2 מעשים רשלניים בנסיבות המקרה שבפנינו, הגם שבסיכומיה, זנחה המודיעה את הטענה בדבר ייחוס רשלנות כאמור לתובעים 1 ו-2.

לגבי תובע מס’ 3, רועי – משקבעתי כי רועי נושא באשם תורם לאירוע מקרה הביטוח בשיעור של 30%, ומשהופחת שיעור זה מסכום הפיצוי הכולל (ראה סעיפים 21 ו-22 לעיל), מתייתר הצורך לדון בהודעה ששוגרה נגדו על ידי חיאל.

25.        סוף דבר

     א.    הנני מקבלת את תביעת התובעים 1 ו-2 כנגד הנתבעת, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הנ”ל את הסך של 77,601 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

            בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים 1 ו-2 אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן הוצאות משפט, וכן שכ”ט עו”ד בסך של 13,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     ב.    התביעה של תובע מס’ 3 כנגד הנתבעת נדחית, מחמת העדר יריבות.

ג.     ההודעה לצד שלישי מתקבלת בזאת, והנני מחייבת את הצד השלישי, גב’ חיאל אשכנזי, לשפות את המודיעה, הראל חברה לביטוח בע”מ, במלוא הסכומים שחויבה בהם האחרונה על פי סעיף קטן (א) לעיל, בשערוך ליום תשלומם בפועל.

       בנוסף תשלם הצד השלישי למודיעה אגרת משפט החלה על ההודעה, וכן שכ”ט עו”ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     ד.    ההודעה לצדדים רביעיים נדחית בזאת.

ניתן היום,  31 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

---

שיתוף: